אישראל
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אישראל
הוספה למועדפים

אישראל

4 כוכבים (5 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    נאוה סמל (1954-2017) היא סופרת, מחזאית ומתרגמת ישראלית.

     

    נאוה סמל נולדה ביפו למימי וליצחק ארצי, ניצולי השואה. אחיה הבכור הוא הזמר שלמה ארצי. סבתה מצד אמה הייתה אחותו של הרב מאיר שפירא מלובלין.
    בעלת תואר שני בתולדות האמנות מאוניברסיטת תל אביב. פרסמה שישה-עשר ספרים וארבעה מחזות. במרכז יצירתה עומדים גיבורים ילידי הארץ המתמודדים עם הזהות הישראלית ועם צלקות העבר, בעיקר מהשואה. מרבה לעסוק בנושא הדור השני לשואה.
    בנוסף לספרים, כתבה מחזות ויצירות נוספות ותרגמה לעברית מספר רב של מחזות. בשנת 2004 עובד ספרה "צחוק של עכברוש" לאופרה.
    יצירותיה של סמל תורגמו וראו אור בארצות רבות. היא זכתה בפרס "סופרות מאגן הים בתיכון" בצרפת ב-1994, בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת 1996 ובפרס "אשת השנה בספרות של תל אביב" ב-2007.
    סמל היא חברת הוועד המנהל של מכון משואה, המכון ללימודי השואה בקיבוץ תל יצחק, וכיהנה במשך שנים כחברת הנהלת הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה.
    נשואה למנכ"ל התיאטרון הקאמרי, נועם סמל ואם לשלושה. מתגוררת בתל אביב.
    נפטרה בדצמבר 2017 ממחלת הסרטן.
     

    תקציר

    אישראל היא מדינת יהודים קטנה וצפופה שמשתרעת על אי אינדיאני ליד מפלי הניאגרה. זוהי כמובן פנטזיה, אך נאוה סמל, מחברת הרומן אישראל, לא היתה הראשונה שהזתה אותה. קדם לה הדיפלומט, העיתונאי והמחזאי האמריקאי מרדכי מנואל נוח, שקנה את האי גרנד איילנד בשנת 1825 וייסד בו את מדינת אררט. קולו הקורא ליהודים לעלות לאי המקלט לא נענה, ואררט נותרה בגדר חלום נשכח למחצה. אל החלום הזה שבה נאוה סמל לאחר כמאה ושמונים שנה, ובאישראל היא רוקמת אותו מחדש מתוך התמודדות עם הזמן הרב שחלף מאז. הרומן מיטלטל בין שני צירי זמן אלטרנטיביים. הוא נפתח בעולם המוכר לנו, שבו מדינת היהודים שוכנת על חופו המזרחי של הים התיכון, ומסתיים בעולם מקביל, שבו משגשגת אישראל, מדינת יהודים שהוקמה על גבולן של ארצות הברית וקנדה. כדי לעבור מעולם לעולם שב הרומן אל הנקודה שבה שני צירי הזמן נפרדו זה מזה: אל גרנד איילנד של ראשית המאה ה-19. המפגש בין שני העולמות המקבילים, ובין שתי התרבויות, היהודית והאינדיאנית, זוכה באישראל לעיצוב ספרותי סוחף, עשיר ומרתק. שלושת גיבורי הספר הם אינדיאנים-אמריקאיים: חוקר המשטרה סיימון טי. לנוקס, שמתבקש לחקור את היעלמותו המסתורית של האזרח הישראלי ליעם עמנואל; "יונה קטנה", היורשת החוקית של גרנד איילנד, שנאלצת למסור את האי לידיו של חוזה מדינת אררט; וסיימון, צלם פפארצי שעוקב אחרי נסיונה של עמנואלה וינונה נוח, מושלת אישראל, להיבחר לנשיאות ארצות הברית של אמריקה. שלושתם עוקבים אחרי שבט "עוברי מקום" ונפתחים לזהות זרה ולעצמם.

    פרק ראשון

    מאז נעלמו עקבותיו.
    כל ההודעות על נעדרים מסתיימות בצירוף המזוקק הזה, ספק נואש, ספק משלים עם אירוע שהתחולל מחוץ לסדר המוכר.
    כשחקן בחזרה, מדקלם סיימון טי. לֶנוֹקס את ההמשך הבלתי נמנע, "כאילו בלעה אותו האדמה", ועוטה על פניו את הארשת שכל נשותיו ראו בה כלי נשק יעיל, מפני שהסוותה באופן מושלם את כוונותיו.
    האדמה בולעת רק מתים, משרבט לנוקס בפנקסו, ואילו האדם בולע את עצמו. בנחישות הוא תולש את הדף ומכדרר לסל הניירות. עליו להבהיר לממונה שיש להעביר את התיק לחוקר אחר. אין לו שום כוונה להתיש את עצמו במרדף סרק אחרי איזה ישראלי שנעלם באמריקה.
    לא בגילו. לא במעמדו.
    בעוד הפנקס בידו, מסתנן אל מבטו תצלום הנעדר, ובאותו רפלקס הטבוע בו, מלידתו או בשל נסיונו רב השנים בצֵיד אדם, נחקק בו מייד דיוקנו של הישראלי. עיניו של הנעדר מצומצמות. ייתכן שהוא נרתע מפני המצלמה או מהבזק האור הפתאומי של הפלש. שערו גזוז בקפידה, ועם זאת כמה קווצות חמקו מן המספריים או צימחו בטרם עת. סנטרו רבוע, נוקשה, לחייו משוקעות. הד דק של התרסה נודף ממנו.
    גבר בן גילו, פחות או יותר, ובעמדה ייצוגית. שום תו מיוחד. כשלנוקס מרחיק מעליו את התצלום, מתגלה עליו כתם שאינו מטשטש את כתב ידו של מפכ"ל משטרת מדינת ניו יורק. "דחוף! בקשה מיוחדת של מחלקת המדינה."
    אילו ניתן היה לגרוס את פיסת הנייר שבידיו לרצועות דקות, לרבות הצירוף השחוק "מאז נעלמו עקבותיו"... חוסר התוחלת שבחיפוש אחר אלה שהאדמה בלעה. לקרוביהם הם מורישים את אי ודאות מותם.
    הוא לא ישא על גבו את הנטל הזה. די לו בנעדרים תוצרת אמריקה. ועכשיו גם הישראלים?
    Fuck the Israelis

    המחאות אינן מועילות. סיימון טי. לנוקס הולם בשולחן ופנקסו מתרומם לרגע באוויר. מעבר למחיצות נושאים עמיתיו את עיניהם. עימות בין לנוקס והממונה הוא אומנם עניין שבשגרה, אך עד כה לא נרשמו התפרצויות אלימות. יש מי שממליץ לו על פרישה מוקדמת. כבר זמן מה מרננים במחלקה על החוקר המהולל שאיבד את מגע הקסם.
    במה זכה הישראלי הזה לכבוד שממשלת ארצות הברית טורחת לחפש אחריו? האם ביצע פשע?
    הממונה נד בראשו לשלילה.
    אז בגין מה הוא מבוקש? האם נדרשת הסגרתו לישראל?
    לא.
    אולי הוא יודע סודות כמוסים ויש למנוע את חשיפתם, או שהוא פועל בשירותו של גוף עוין?
    הממונה אינו טורח להשיב.
    האם הישראלי עלול להביך את מדינתו, או להזיק לבטחונה של ארצות הברית? כי אם הוא מתכוון בסך הכול להזיק לעצמו - that's none of our fucking business.
    כעת משתררת דומייה בחדר, והממונה מוודא כי הדלת סגורה.
    מדובר בעניין עדין, לנוקס, משימה למומחה. ויש לנו שיקולים.
    אלא שסיימון טי. לנוקס אינו נופל בפח החנופה, או החובה. אתה יכול לשלוח חוקר אחר, הוא קובע, ובכלל, ישראלי זה עניין לרשויות ההגירה, אבל הממונה פוסק: אנחנו רק מצייתים להוראה מגבוה. סיפחנו אותך לשירות החשאי. אצלם כל החומר על ישראל. אם תפצח...
    ומה אז? מדינת ישראל תיתן לי מדליה? תודה רבה. מי צריך אותות כבוד ממדינה זרה?
    בסופו של דבר נאלץ סיימון טי. לנוקס לקבל את הדין. כעת הוא תקוע במקום לא לו, מתקשה לכבוש את חרונו. הוא פּוּנָה בחטף ממשרדו הקבוע, ויוּשַב מחדש במרכז הסחר העולמי, קומה שמונים וארבע במגדל התאומים הצפוני. תנאים משופרים, מרחב מחיה שמעולם לא זכה בשכמותו, וכדי לרצותו - או כדי לקנות את צייתנותו - הציבו במשרד כורסת מנהלים מעור צבי ומחשב אישי מן הדגם המשוכלל ביותר. אלא שזו רק תפאורה המעצימה את זרותו בחלל החדש. איפה מגשי הדואר היוצא והנכנס, ואיפה התמונה על הקיר המנציחה מעצר מתוקשר של מבוקשת שנלכדה רק מפני שלנוקס זיהה את הבושם שבו השתמשה, ואיפה מכתבי ההערכה הממוסגרים ובגדי המטווח שלו והחליפה המהודרת על הקולב, למקרה שייקרא פתאום להעיד בבית המשפט?
    מי רוצה תיק בלתי קרוא ועין מפקחת מלמעלה.
    סיימון טי. לנוקס בוהה במחיצות. בחוץ זולגים החלונות - ארבעים ושלושה אלף שש מאות עיניים סומות שדמעות ניגרות מהן. בפנים מצלצלים הטלפונים. פשעים ועבירות מתרחשים ללא הרף. בשנים האחרונות אבד לו משהו מהרעב, מחדוות הציד, וגם כאשר הביא חקירה לכדי פתרון, לא פיעמה בו אותה התרוממות רוח. פעם היה מחסל שני בקבוקי ג'ק דניאלס בזה אחר זה כדי לחגוג סגירה של תיק.
    בגילו. במעמדו. ראה הכול ושמע הכול. דבר לא יפתיע אותו. גם לא זרים שנעלמים בארץ שאינה ארצם.
    מאז נעלמו עקבותיו. נוסח מוקפד, מכמין את הצער. כך ראוי.
    המקום זר ורק הפנקס מוכר.

    סיימון טי. לנוקס אוסף את עצמו ורושם:
    לכבוד תת ניצב יואב רוזן ורדי, נספח משטרת ישראל בארצות הברית, וושינגטון.
    התבקשתי על ידי הממונים עלי לחקור עבור מדינת ישראל את פרשת היעלמותו של מר ליעם עמנואל, וקיבלתי ברצון את המשימה.
    אגב, האם אין לנעדר שם אמצעי, כמקובל אצלנו?
    אני מקווה שאצליח לאתר את הנעדר. אשמח לשרת ידידת אמת של ארצות הברית.
    שלך בברכה, סיימון טי. לנוקס, פקד. חוקר בכיר לענייני נעדרים. מסופח לשירות החשאי.
    נ.ב. הואל נא להעביר אלי את התצהירים שגביתם בישראל, לרבות כל החומר הרלוונטי אליו אדרש במהלך הדרך.

    האחרונה שראתה אותו היתה הדיילת. טיסת לילה ישירה מ TLV ל JFK. היא זכרה את הנעדר רק מפני שהסתגר בתא השירותים למשך זמן בלתי סביר. כבר עמדה לפרוץ פנימה, אלא שהנעדר הגיח אז לפתע, נינוח, ובפיו שאלה: האם היא מכירה את יורי גגרין?
    הדיילת היתה בטוחה שהנוסע אכן לקה בהפרעה כלשהי. כבר היה לה פעם זוג שנתפס על חם בתא השירותים, ומקרה של אירוע מוחי במהלך הטיסה.
    סקס טרנס אטלנטי. סיימון טי. לנוקס מתרווח בכורסת המנהלים מעור צבי ומאמץ לחיקו את הפנקס שלו. ייתכן שתיק החקירה יתגלה בסופו של דבר כמרתק יותר משסבר תחילה.
    תמונה ראשונה במחזה. אדם פורץ מתא צר מידות, ושולף מאיזו תודעה נסתרת את האדם הראשון שפרץ את גבולות כוח המשיכה של כדור הארץ. האם לקה הקוסמונאוט הרוסי בשכרון מרומים? כך שאל הנעדר את הדיילת. ואולי באותה הקפה יחידה סביב כדור הארץ הציקה לו דווקא שלפוחית השתן?
    סוף סוף הוא יצא לחופשי, הבן זונה, קולומבוס של הקוסמוס, אמר לה הנוסע.
    הדיילת היתה בטוחה שיצא מדעתו.
    אתה רוצה כדור הרגעה? שאלה, וכבר הרימה את אפרכסת הטלפון הפנימי המקשר אל תא הטייסים.
    הנוסע אמר: חרא של ג'וב, לשמרטף שלוש מאות אנשים בג'מבו, שיעשו הכול כדי להסתיר את אימת המוות שלהם.
    מאז, בכל פעם שהיא מדגימה את נוהלי החירום בראשית הטיסה, הדיילת נזכרת בנוסע ההוא. היא חוגרת את אפוד ההצלה המתנפח, מושכת את מסכת החמצן עם הצינורות המידלדלים, ופרצופו המתריס נוסק אליה.
    לא מגולח, זיפים טריים. את הזיפים זכרה בוודאות.
    האם הנוסע נראה לך מבוהל?
    אולי הסתגר כדי לבכות?
    לא. דיילים מיומנים באיתור דמעות. יש אנשים שמאבדים את שיווי המשקל כאשר מרבד האדמה נמשך מתחת לרגליהם, כך אמרה לחוקר בישראל. סיימון טי. לנוקס משער שמשהו מן הרעד הזה דבק גם בה.
    הנעדר הצביע לעבר החושך המחתל את חלונות המטוס ושאל: איך לומדים הטייסים לשלוט בשלפוחית?
    הדיילת היתה בטוחה שהוא משטה בה.
    מה גרם לה לשאול אם הוא יוצא לשליחות חשאית?
    הנעדר המשיך להתעקש על יורי גגרין שלו. מה נטל עימו הקוסמונאוט הרוסי ל"ווֹסטוק אחד"? כך שאל את הדיילת, בנימה נינוחה של ילד סקרן המעכב את המורה אחרי הצלצול, והוסיף שנטילת החפץ נעשתה בידיעה צלולה שאם לא ישוב, גם החפץ ייעלם מן העולם.
    הדיילת איבדה את סבלנותה, והורתה לנוסע לשוב מייד למקומו ולחגור את חגורת הבטיחות.
    יורי גגרין? מי זה בכלל? לנוקס מתקשה להבין מן הכתוב אם הטיחה את השאלה בפני הנוסע הטרדן, או לעבר החוקר שגבה את העדות בישראל.
    סיימון טי. לנוקס נאנח, מודע פתאום לגילו, אם כי לא למעמדו.
    בסוף הוא התרסק. שלוש שנים אחרי פריצת הגבולות הנועזת, מצא הקוסמונאוט הרוסי את מותו בתאונת מטוס טיפשית ובלתי צפויה.
    המוות המיותר לא נרשם בתצהיר מישראל, אך לנוקס מוסיף אותו בכתב ידו, כהערת שוליים בפנקסו.
    יעד אפשרי של הנעדר: יוסטון, טקסס, מרכז החלל של NASA.
    ורק אז הוא מרשה לעצמו להתחפר בכורסת עור הצבי הרכה.

    באתר האינטרנט של משטרת מדינת ניו יורק רשומים עשרות נעדרים. סיימון טי. לנוקס מכיר כל אחד בשמו, וכן את ילדיו, מקורביו, אויביו.
    אילו היה הוא נעלם לפתע, מי היה מודיע לרשויות על היעדרו?
    הרהור שראוי לרמוס באיבו. רחמים עצמיים הם מותרות, ומעורבות אישית רק מחבלת בחקירה. יעשה את הנדרש, אך לא מעבר לזה.
    הוא לא חייב לישראלים דבר. אפילו לא מכיר ישראלים, אלא ממסך הטלוויזיה.
    CNN. פריצה לחדשות. הם כבשו אותנו. אנחנו כבשנו אותם. הרגו, הורגים, יהרגו. אין לו עניין במעגל הדמים האינסופי במזרח התיכון. מטריחים את העולם בעניינם כבר למעלה ממאה שנים. כשעולה שמה של ישראל, הוא ממהר ללחוץ על השלט ולהעביר לערוץ הטבע. בונה הנהר מקים סכר מתחת למים. הרגלי הרבייה של צבי לבן זנב. רק מול המראות האלה הוא מצליח לעצום עין.
    ואף על פי כן, נעדר ישראלי.
    ישראלים זה מין יהודים, לא? איזה מין יהודים הם, הישראלים?
    המחשב המרכזי של ה FBI מנקז לתוכו מידע על נעדרים מכל רשויות החוק. אנשים תמימים ותמימים פחות שיצאו יום בהיר אחד מביתם ולא שבו. בעל כורחו הפך לנוקס למומחה - תואר מפוקפק, שכן את מרבית הנעדרים שלו לא החזיר הביתה במועד, ולא בשלום.
    מאז נכנס לאתר הנעדרים לאחרונה, נתגלו שלוש גופות, ביניהן של ילדה בת שש שנרצחה יחד עם אמה במוטל ליד אוֹלבּני בידי מאהבה של האם. את שתיהן הרג במהלומות גרזן. תיק חקירה מזוויע במיוחד, אם יש בכלל היגיון בדירוג של זוועות. הוא זוכר איך קיבל את ההודעה על היעלמותן של השתיים שיצאו לטיול אחר הצהריים בפארק, כיצד ניסה לדובב בטלפון את השכנה שצווחותיה החרישו את אוזניו. מלבדה, לא היה לאם ולבתה קרוב בעולם.
    עכשיו לנוקס שואל את עצמו מי נכח בהלוויה הכפולה.
    הרגע הקשה ביותר הוא להתייצב פנים אל פנים מול המודיע על ההיעלמות. ואף על פי שמדובר במחזה קבוע למדי, שיש לו אינספור גרסאות, אך רצף התמונות והאירועים שלו צפוי, לנוקס עדיין לא הצליח לבנות מתרסי חציצה בינו לבין הצער. תחילה ההסתגרות בבית בציפייה לידיעה כלשהי, ולוּ גם לבשורת המוות. אחר כך הטלפונים באישון לילה כשלנוקס מתחזה למעודד, וממלמל קלישאות נבובות מתוך מאגר קבוע. וכמובן הייאוש, בן לוויה שהופך נאמן יותר ככל שהזמן נוקף.
    גם כשהמודיעים מפסיקים לפקוד את תחנת המשטרה בתקווה למידע, סיימון טי. לנוקס אינו מסוגל להינתק מעיניהם. הן מתמסמרות בתוכו, כאילו בידו המפתח לאושרם או לאסונם. וכשהוא מנסה להירדם, ננעץ בו מייד אותו זיז של כמיהה הכוססת באישוניו של הממתין. כל זה ייחסך ממנו בתיק החקירה הזה, תודה לאל, מפני שלמדינת ישראל אין עיניים.
    מרבית הנעדרים מתגלים בסופו של דבר כמתים, מבשר לנוקס שנה אחר שנה לטירוני המחלקה, ולקראת רגע הזיהוי, כך הוא מסביר, יש להתחמש בכל כלי הנשק כדי להימנע מפרצי הכאב והחמלה. במיוחד הוא מתעב את "הצפים", פליטי הים והנהרות, שכל הבעה אנושית נמחתה מפניהם בכוח המים. בפעם הראשונה שבה נדרש לזהות איש צף הקיא את נשמתו. מאז הוא מחוסן, אם כי המחשבה על פרצופו של הישראלי מזעזעת גם עכשיו את בני מעיו.
    נעדר מספר עשרים ושמונה שלו. למה הוא סופר אותם, ממיין אותם, ואחר כך טורף את הסדר?
    הישראלי הראשון שלו. קדמו לו האירי שהתאבד בקפיצה מהר ראשמור, היווני בן השבעים שברח מאשתו, ילדיו ונכדיו לרינו, נוואדה, כדי להתחתן עם מלצרית בת שבע עשרה, והניו זילנדי שסתם שכח להתקשר הביתה. מי קדם למי? לנוקס מתקשה להיזכר.
    והישראלי?
    מאז - סימון בדיעבד של נקודת זמן מסוימת.
    נעלמו - חיפוי על אי ידיעתו של המודיע.
    עקבותיו - סוף סוף עניין מעשי שלנוקס מסוגל לנעוץ בו את שיניו.

    זה לא הישראלי שלי.
    זה לא הישראלי של אף אחד.
    סיימון טי. לנוקס מקיץ באישון ליל. אם חלם חלום, היה החלום כלא היה. הוא עומד מול האסלה והשתן ממאן לצאת. הלחץ מבתר את חלציו. כאילו הלמו בו בטומהוק.
    Fuck the Israeli
     

    נאוה סמל (1954-2017) היא סופרת, מחזאית ומתרגמת ישראלית.

     

    נאוה סמל נולדה ביפו למימי וליצחק ארצי, ניצולי השואה. אחיה הבכור הוא הזמר שלמה ארצי. סבתה מצד אמה הייתה אחותו של הרב מאיר שפירא מלובלין.
    בעלת תואר שני בתולדות האמנות מאוניברסיטת תל אביב. פרסמה שישה-עשר ספרים וארבעה מחזות. במרכז יצירתה עומדים גיבורים ילידי הארץ המתמודדים עם הזהות הישראלית ועם צלקות העבר, בעיקר מהשואה. מרבה לעסוק בנושא הדור השני לשואה.
    בנוסף לספרים, כתבה מחזות ויצירות נוספות ותרגמה לעברית מספר רב של מחזות. בשנת 2004 עובד ספרה "צחוק של עכברוש" לאופרה.
    יצירותיה של סמל תורגמו וראו אור בארצות רבות. היא זכתה בפרס "סופרות מאגן הים בתיכון" בצרפת ב-1994, בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת 1996 ובפרס "אשת השנה בספרות של תל אביב" ב-2007.
    סמל היא חברת הוועד המנהל של מכון משואה, המכון ללימודי השואה בקיבוץ תל יצחק, וכיהנה במשך שנים כחברת הנהלת הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה.
    נשואה למנכ"ל התיאטרון הקאמרי, נועם סמל ואם לשלושה. מתגוררת בתל אביב.
    נפטרה בדצמבר 2017 ממחלת הסרטן.
     

    עוד על הספר

    אישראל נאוה סמל

    מאז נעלמו עקבותיו.
    כל ההודעות על נעדרים מסתיימות בצירוף המזוקק הזה, ספק נואש, ספק משלים עם אירוע שהתחולל מחוץ לסדר המוכר.
    כשחקן בחזרה, מדקלם סיימון טי. לֶנוֹקס את ההמשך הבלתי נמנע, "כאילו בלעה אותו האדמה", ועוטה על פניו את הארשת שכל נשותיו ראו בה כלי נשק יעיל, מפני שהסוותה באופן מושלם את כוונותיו.
    האדמה בולעת רק מתים, משרבט לנוקס בפנקסו, ואילו האדם בולע את עצמו. בנחישות הוא תולש את הדף ומכדרר לסל הניירות. עליו להבהיר לממונה שיש להעביר את התיק לחוקר אחר. אין לו שום כוונה להתיש את עצמו במרדף סרק אחרי איזה ישראלי שנעלם באמריקה.
    לא בגילו. לא במעמדו.
    בעוד הפנקס בידו, מסתנן אל מבטו תצלום הנעדר, ובאותו רפלקס הטבוע בו, מלידתו או בשל נסיונו רב השנים בצֵיד אדם, נחקק בו מייד דיוקנו של הישראלי. עיניו של הנעדר מצומצמות. ייתכן שהוא נרתע מפני המצלמה או מהבזק האור הפתאומי של הפלש. שערו גזוז בקפידה, ועם זאת כמה קווצות חמקו מן המספריים או צימחו בטרם עת. סנטרו רבוע, נוקשה, לחייו משוקעות. הד דק של התרסה נודף ממנו.
    גבר בן גילו, פחות או יותר, ובעמדה ייצוגית. שום תו מיוחד. כשלנוקס מרחיק מעליו את התצלום, מתגלה עליו כתם שאינו מטשטש את כתב ידו של מפכ"ל משטרת מדינת ניו יורק. "דחוף! בקשה מיוחדת של מחלקת המדינה."
    אילו ניתן היה לגרוס את פיסת הנייר שבידיו לרצועות דקות, לרבות הצירוף השחוק "מאז נעלמו עקבותיו"... חוסר התוחלת שבחיפוש אחר אלה שהאדמה בלעה. לקרוביהם הם מורישים את אי ודאות מותם.
    הוא לא ישא על גבו את הנטל הזה. די לו בנעדרים תוצרת אמריקה. ועכשיו גם הישראלים?
    Fuck the Israelis

    המחאות אינן מועילות. סיימון טי. לנוקס הולם בשולחן ופנקסו מתרומם לרגע באוויר. מעבר למחיצות נושאים עמיתיו את עיניהם. עימות בין לנוקס והממונה הוא אומנם עניין שבשגרה, אך עד כה לא נרשמו התפרצויות אלימות. יש מי שממליץ לו על פרישה מוקדמת. כבר זמן מה מרננים במחלקה על החוקר המהולל שאיבד את מגע הקסם.
    במה זכה הישראלי הזה לכבוד שממשלת ארצות הברית טורחת לחפש אחריו? האם ביצע פשע?
    הממונה נד בראשו לשלילה.
    אז בגין מה הוא מבוקש? האם נדרשת הסגרתו לישראל?
    לא.
    אולי הוא יודע סודות כמוסים ויש למנוע את חשיפתם, או שהוא פועל בשירותו של גוף עוין?
    הממונה אינו טורח להשיב.
    האם הישראלי עלול להביך את מדינתו, או להזיק לבטחונה של ארצות הברית? כי אם הוא מתכוון בסך הכול להזיק לעצמו - that's none of our fucking business.
    כעת משתררת דומייה בחדר, והממונה מוודא כי הדלת סגורה.
    מדובר בעניין עדין, לנוקס, משימה למומחה. ויש לנו שיקולים.
    אלא שסיימון טי. לנוקס אינו נופל בפח החנופה, או החובה. אתה יכול לשלוח חוקר אחר, הוא קובע, ובכלל, ישראלי זה עניין לרשויות ההגירה, אבל הממונה פוסק: אנחנו רק מצייתים להוראה מגבוה. סיפחנו אותך לשירות החשאי. אצלם כל החומר על ישראל. אם תפצח...
    ומה אז? מדינת ישראל תיתן לי מדליה? תודה רבה. מי צריך אותות כבוד ממדינה זרה?
    בסופו של דבר נאלץ סיימון טי. לנוקס לקבל את הדין. כעת הוא תקוע במקום לא לו, מתקשה לכבוש את חרונו. הוא פּוּנָה בחטף ממשרדו הקבוע, ויוּשַב מחדש במרכז הסחר העולמי, קומה שמונים וארבע במגדל התאומים הצפוני. תנאים משופרים, מרחב מחיה שמעולם לא זכה בשכמותו, וכדי לרצותו - או כדי לקנות את צייתנותו - הציבו במשרד כורסת מנהלים מעור צבי ומחשב אישי מן הדגם המשוכלל ביותר. אלא שזו רק תפאורה המעצימה את זרותו בחלל החדש. איפה מגשי הדואר היוצא והנכנס, ואיפה התמונה על הקיר המנציחה מעצר מתוקשר של מבוקשת שנלכדה רק מפני שלנוקס זיהה את הבושם שבו השתמשה, ואיפה מכתבי ההערכה הממוסגרים ובגדי המטווח שלו והחליפה המהודרת על הקולב, למקרה שייקרא פתאום להעיד בבית המשפט?
    מי רוצה תיק בלתי קרוא ועין מפקחת מלמעלה.
    סיימון טי. לנוקס בוהה במחיצות. בחוץ זולגים החלונות - ארבעים ושלושה אלף שש מאות עיניים סומות שדמעות ניגרות מהן. בפנים מצלצלים הטלפונים. פשעים ועבירות מתרחשים ללא הרף. בשנים האחרונות אבד לו משהו מהרעב, מחדוות הציד, וגם כאשר הביא חקירה לכדי פתרון, לא פיעמה בו אותה התרוממות רוח. פעם היה מחסל שני בקבוקי ג'ק דניאלס בזה אחר זה כדי לחגוג סגירה של תיק.
    בגילו. במעמדו. ראה הכול ושמע הכול. דבר לא יפתיע אותו. גם לא זרים שנעלמים בארץ שאינה ארצם.
    מאז נעלמו עקבותיו. נוסח מוקפד, מכמין את הצער. כך ראוי.
    המקום זר ורק הפנקס מוכר.

    סיימון טי. לנוקס אוסף את עצמו ורושם:
    לכבוד תת ניצב יואב רוזן ורדי, נספח משטרת ישראל בארצות הברית, וושינגטון.
    התבקשתי על ידי הממונים עלי לחקור עבור מדינת ישראל את פרשת היעלמותו של מר ליעם עמנואל, וקיבלתי ברצון את המשימה.
    אגב, האם אין לנעדר שם אמצעי, כמקובל אצלנו?
    אני מקווה שאצליח לאתר את הנעדר. אשמח לשרת ידידת אמת של ארצות הברית.
    שלך בברכה, סיימון טי. לנוקס, פקד. חוקר בכיר לענייני נעדרים. מסופח לשירות החשאי.
    נ.ב. הואל נא להעביר אלי את התצהירים שגביתם בישראל, לרבות כל החומר הרלוונטי אליו אדרש במהלך הדרך.

    האחרונה שראתה אותו היתה הדיילת. טיסת לילה ישירה מ TLV ל JFK. היא זכרה את הנעדר רק מפני שהסתגר בתא השירותים למשך זמן בלתי סביר. כבר עמדה לפרוץ פנימה, אלא שהנעדר הגיח אז לפתע, נינוח, ובפיו שאלה: האם היא מכירה את יורי גגרין?
    הדיילת היתה בטוחה שהנוסע אכן לקה בהפרעה כלשהי. כבר היה לה פעם זוג שנתפס על חם בתא השירותים, ומקרה של אירוע מוחי במהלך הטיסה.
    סקס טרנס אטלנטי. סיימון טי. לנוקס מתרווח בכורסת המנהלים מעור צבי ומאמץ לחיקו את הפנקס שלו. ייתכן שתיק החקירה יתגלה בסופו של דבר כמרתק יותר משסבר תחילה.
    תמונה ראשונה במחזה. אדם פורץ מתא צר מידות, ושולף מאיזו תודעה נסתרת את האדם הראשון שפרץ את גבולות כוח המשיכה של כדור הארץ. האם לקה הקוסמונאוט הרוסי בשכרון מרומים? כך שאל הנעדר את הדיילת. ואולי באותה הקפה יחידה סביב כדור הארץ הציקה לו דווקא שלפוחית השתן?
    סוף סוף הוא יצא לחופשי, הבן זונה, קולומבוס של הקוסמוס, אמר לה הנוסע.
    הדיילת היתה בטוחה שיצא מדעתו.
    אתה רוצה כדור הרגעה? שאלה, וכבר הרימה את אפרכסת הטלפון הפנימי המקשר אל תא הטייסים.
    הנוסע אמר: חרא של ג'וב, לשמרטף שלוש מאות אנשים בג'מבו, שיעשו הכול כדי להסתיר את אימת המוות שלהם.
    מאז, בכל פעם שהיא מדגימה את נוהלי החירום בראשית הטיסה, הדיילת נזכרת בנוסע ההוא. היא חוגרת את אפוד ההצלה המתנפח, מושכת את מסכת החמצן עם הצינורות המידלדלים, ופרצופו המתריס נוסק אליה.
    לא מגולח, זיפים טריים. את הזיפים זכרה בוודאות.
    האם הנוסע נראה לך מבוהל?
    אולי הסתגר כדי לבכות?
    לא. דיילים מיומנים באיתור דמעות. יש אנשים שמאבדים את שיווי המשקל כאשר מרבד האדמה נמשך מתחת לרגליהם, כך אמרה לחוקר בישראל. סיימון טי. לנוקס משער שמשהו מן הרעד הזה דבק גם בה.
    הנעדר הצביע לעבר החושך המחתל את חלונות המטוס ושאל: איך לומדים הטייסים לשלוט בשלפוחית?
    הדיילת היתה בטוחה שהוא משטה בה.
    מה גרם לה לשאול אם הוא יוצא לשליחות חשאית?
    הנעדר המשיך להתעקש על יורי גגרין שלו. מה נטל עימו הקוסמונאוט הרוסי ל"ווֹסטוק אחד"? כך שאל את הדיילת, בנימה נינוחה של ילד סקרן המעכב את המורה אחרי הצלצול, והוסיף שנטילת החפץ נעשתה בידיעה צלולה שאם לא ישוב, גם החפץ ייעלם מן העולם.
    הדיילת איבדה את סבלנותה, והורתה לנוסע לשוב מייד למקומו ולחגור את חגורת הבטיחות.
    יורי גגרין? מי זה בכלל? לנוקס מתקשה להבין מן הכתוב אם הטיחה את השאלה בפני הנוסע הטרדן, או לעבר החוקר שגבה את העדות בישראל.
    סיימון טי. לנוקס נאנח, מודע פתאום לגילו, אם כי לא למעמדו.
    בסוף הוא התרסק. שלוש שנים אחרי פריצת הגבולות הנועזת, מצא הקוסמונאוט הרוסי את מותו בתאונת מטוס טיפשית ובלתי צפויה.
    המוות המיותר לא נרשם בתצהיר מישראל, אך לנוקס מוסיף אותו בכתב ידו, כהערת שוליים בפנקסו.
    יעד אפשרי של הנעדר: יוסטון, טקסס, מרכז החלל של NASA.
    ורק אז הוא מרשה לעצמו להתחפר בכורסת עור הצבי הרכה.

    באתר האינטרנט של משטרת מדינת ניו יורק רשומים עשרות נעדרים. סיימון טי. לנוקס מכיר כל אחד בשמו, וכן את ילדיו, מקורביו, אויביו.
    אילו היה הוא נעלם לפתע, מי היה מודיע לרשויות על היעדרו?
    הרהור שראוי לרמוס באיבו. רחמים עצמיים הם מותרות, ומעורבות אישית רק מחבלת בחקירה. יעשה את הנדרש, אך לא מעבר לזה.
    הוא לא חייב לישראלים דבר. אפילו לא מכיר ישראלים, אלא ממסך הטלוויזיה.
    CNN. פריצה לחדשות. הם כבשו אותנו. אנחנו כבשנו אותם. הרגו, הורגים, יהרגו. אין לו עניין במעגל הדמים האינסופי במזרח התיכון. מטריחים את העולם בעניינם כבר למעלה ממאה שנים. כשעולה שמה של ישראל, הוא ממהר ללחוץ על השלט ולהעביר לערוץ הטבע. בונה הנהר מקים סכר מתחת למים. הרגלי הרבייה של צבי לבן זנב. רק מול המראות האלה הוא מצליח לעצום עין.
    ואף על פי כן, נעדר ישראלי.
    ישראלים זה מין יהודים, לא? איזה מין יהודים הם, הישראלים?
    המחשב המרכזי של ה FBI מנקז לתוכו מידע על נעדרים מכל רשויות החוק. אנשים תמימים ותמימים פחות שיצאו יום בהיר אחד מביתם ולא שבו. בעל כורחו הפך לנוקס למומחה - תואר מפוקפק, שכן את מרבית הנעדרים שלו לא החזיר הביתה במועד, ולא בשלום.
    מאז נכנס לאתר הנעדרים לאחרונה, נתגלו שלוש גופות, ביניהן של ילדה בת שש שנרצחה יחד עם אמה במוטל ליד אוֹלבּני בידי מאהבה של האם. את שתיהן הרג במהלומות גרזן. תיק חקירה מזוויע במיוחד, אם יש בכלל היגיון בדירוג של זוועות. הוא זוכר איך קיבל את ההודעה על היעלמותן של השתיים שיצאו לטיול אחר הצהריים בפארק, כיצד ניסה לדובב בטלפון את השכנה שצווחותיה החרישו את אוזניו. מלבדה, לא היה לאם ולבתה קרוב בעולם.
    עכשיו לנוקס שואל את עצמו מי נכח בהלוויה הכפולה.
    הרגע הקשה ביותר הוא להתייצב פנים אל פנים מול המודיע על ההיעלמות. ואף על פי שמדובר במחזה קבוע למדי, שיש לו אינספור גרסאות, אך רצף התמונות והאירועים שלו צפוי, לנוקס עדיין לא הצליח לבנות מתרסי חציצה בינו לבין הצער. תחילה ההסתגרות בבית בציפייה לידיעה כלשהי, ולוּ גם לבשורת המוות. אחר כך הטלפונים באישון לילה כשלנוקס מתחזה למעודד, וממלמל קלישאות נבובות מתוך מאגר קבוע. וכמובן הייאוש, בן לוויה שהופך נאמן יותר ככל שהזמן נוקף.
    גם כשהמודיעים מפסיקים לפקוד את תחנת המשטרה בתקווה למידע, סיימון טי. לנוקס אינו מסוגל להינתק מעיניהם. הן מתמסמרות בתוכו, כאילו בידו המפתח לאושרם או לאסונם. וכשהוא מנסה להירדם, ננעץ בו מייד אותו זיז של כמיהה הכוססת באישוניו של הממתין. כל זה ייחסך ממנו בתיק החקירה הזה, תודה לאל, מפני שלמדינת ישראל אין עיניים.
    מרבית הנעדרים מתגלים בסופו של דבר כמתים, מבשר לנוקס שנה אחר שנה לטירוני המחלקה, ולקראת רגע הזיהוי, כך הוא מסביר, יש להתחמש בכל כלי הנשק כדי להימנע מפרצי הכאב והחמלה. במיוחד הוא מתעב את "הצפים", פליטי הים והנהרות, שכל הבעה אנושית נמחתה מפניהם בכוח המים. בפעם הראשונה שבה נדרש לזהות איש צף הקיא את נשמתו. מאז הוא מחוסן, אם כי המחשבה על פרצופו של הישראלי מזעזעת גם עכשיו את בני מעיו.
    נעדר מספר עשרים ושמונה שלו. למה הוא סופר אותם, ממיין אותם, ואחר כך טורף את הסדר?
    הישראלי הראשון שלו. קדמו לו האירי שהתאבד בקפיצה מהר ראשמור, היווני בן השבעים שברח מאשתו, ילדיו ונכדיו לרינו, נוואדה, כדי להתחתן עם מלצרית בת שבע עשרה, והניו זילנדי שסתם שכח להתקשר הביתה. מי קדם למי? לנוקס מתקשה להיזכר.
    והישראלי?
    מאז - סימון בדיעבד של נקודת זמן מסוימת.
    נעלמו - חיפוי על אי ידיעתו של המודיע.
    עקבותיו - סוף סוף עניין מעשי שלנוקס מסוגל לנעוץ בו את שיניו.

    זה לא הישראלי שלי.
    זה לא הישראלי של אף אחד.
    סיימון טי. לנוקס מקיץ באישון ליל. אם חלם חלום, היה החלום כלא היה. הוא עומד מול האסלה והשתן ממאן לצאת. הלחץ מבתר את חלציו. כאילו הלמו בו בטומהוק.
    Fuck the Israeli