אהבה

צריך לומר מראש - זה לא סיפור אהבה. יש משהו כמעט מתריס בשילוב של שם הספר עם גזרתו הדקה, עם העטיפה הנזירית שלו, עם המלבן הלבן, הריק, שכמו מפציר בקורא להתרוקן מכל מה שידע לגבי המילה הזאת, אהבה, ולומר לו - לא, אין.

גיבורת הספר היא ליבי, אישה בזנות. אנחנו לא יודעים עליה הרבה - עור בהיר, שיער כהה, עיניים חומות, רזה. לא יפה. וגם זה לא בטוח. אנחנו פוגשים אותה בחדרי המכונות של תעשיית המין - במושב האחורי של הרכב שמסיע אותה מלקוח ללקוח, במיטות של גברים נאלחים ובמיטות של גברים מקסימים, על מדרגות סוכת המציל, בדירות ייעודיות, במלון לפי שעה.

מאין באה? כיצד הגיעה למקום שבו היא נמצאת? לליבי אין ביוגרפיה מפורטת, וגם כשהיא מספרת על ילדותה או על מסלול חייה היא עושה את זה באופן שאינו מאפשר לשחזר את צעדיה. "איזה בית? לא היה בית. הייתה משפחה, או הייתה ושכחתי. אבא ואימא ותינוקת אחת, שקטה עד שאפשר היה לחשוב שמתה כבר, על המיטה באור הבוקר. טעות. היא נותרה בחיים גם אחרי שהרגו אותם, את כולם". כשהיא מספרת סיפור ספציפי מעברה, היא מיד מציעה כמה גרסאות סותרות שלו.

שלושת העמודים שפותחים את הספר כתובים בגוף שנירבות, ופונים לנשים באשר הן. "היה לכן צחוק משגע. היו לכן רגליים ארוכות, שדיים גדולים, בטן שטוחה. לא, הייתן שמנות. באתן מבתים הרוסים, משפחות עם כסף, ההורים שלכן היו משוגעים זה על זה... הייתן בלונדיניות, בקיץ קצוות השיער שלכן נשרפו כליל. לא; השיער שלכן היה שחור ממש, מתולתל כולו". איתן מתעקשת שלא לייצר לליבי מסד פסיכולוגי או ביוגרפי שיסביר כיצד הגיעה לאן שהגיעה. הביוגרפיה שלה היא לא בית הרוס, לא אבא מתעלל, לא הגירה, לא סמים - היא אף אחד מהדברים האלה, והיא כל הדברים האלה: הביוגרפיה שלה היא היותה אישה.

נדמה שבשם המינימליזם, הספרות הישראלית מתמלאת בתקופה האחרונה בדמויות כאלה, בלי עבר, בלי עתיד, רק הווה. הפרסום של 'אהבה' בסדרת הפרוזה הניסיונית של הוצאת רסלינג אמור אמנם לשחרר את הקורא מציפיות למבנה קלאסי של עלילה ודמויות ודיאלוגים, אבל דווקא דמותה המלאה של ליבי כמו מתפקעת מבעד לדפי הספר הצנום הזה, מבקשת עלילה עבה יותר ועולם מלא, כמוה, להתקיים בו.

למרבה המזל, את מקומם של העבר וההצדקות הפסיכולוגיות מחליפה הפרוזה הווירטואוזית של מעין איתן, שזה ספרה הראשון. בעזרת לשון קשה, גופנית, ברוטלית, מחד, ועדינה ורכה ואינטימית באופן כמעט בלתי נסבל מאידך, איתן מטשטשת את ההפרדה המלאכותית בין מין שמתקיים במסגרת של אהבה, רומנטיקה, רצון, ובין זה שנעשה במסגרת סחר חליפין - של כסף, של מרות, של בעלות. כששתי הלשונות האלה מתאחדות, נוצרים רגעים מזהירים ביופיים ובעוצמתם: "בהתחלה הכאב הפתיע אותי. אגרפתי את ידי ותקעתי את האגרוף עמוק בגרוני וצרחתי בדממה אל החלל הריק. כי ככה בדיוק יכולתי לצרוח כמה שרק התחשק לי. על המילים ויתרתי, לא נשאר מה לומר עוד ממילא. לרגע אפשר היה לדמיין שדבר-מה אמיתי יירקם בינינו מבעד לגוף ולצער. טעות".

אבל 'אהבה' חורג הרבה מעבר לגוף ולמין. באמצעות כתיבה ומחיקה, באמצעות מסירת גרסה אחת של סיפור, ואז גרסה נוספת ואז גרסה נוספת, איתן טווה רשת של אפשרויות סיפור, ללא היררכיה ביניהן, כשלא ברור מי מהן הנכונה או האמיתית, ואם זה משנה בכלל. "חקירת המשטרה לא העלתה דבר, מפני שלא היה מי שיפתח בה. מה קרה? הרגתי פעם גבר שאהב אותי. או להפך. הרג אותי גבר שאהבתי. את האקדח גנבתי מאבא שלי. הוא הסתובב איתו לצורכי ביטחון. אבל אני לא הרגשתי בטוחה במיוחד, אז יריתי בו. במי? קודם כל, באבא שלי. אחר כך בחבר הכי טוב שלי. ואז בגבר שאהבתי, אלא שהכדור החטיא את שלוש המטרות, ולא הצלחתי להרוג אף אחד מהם, אפילו שרציתי את זה".

'אהבה' הוא אנטי-סיפור על אי-האפשרות לספר סיפור אחד. כשהיא פורשת את מניפת האפשרויות הסיפוריות, איתן חותרת לא רק תחת חד-המשמעיות של הזיכרון ותחת הרודנות של הסיפור האחד, אלא גם תחת הרודנות שבמסלול חיים אחד. תחת הרודנות שבחיים. "לגדול היה טעות, ומשהו שאני כבר לא יכולה לכפר עליו", חוזרת ואומרת ליבי ומבינה את האמת המצמיתה מכולן: שבחיים אין אפשרות אחרת מלבד החיים.

אלעד בר-נוי

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"