אהבה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אהבה
מכר
מאות
עותקים
אהבה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים
3.9 כוכבים (20 דירוגים)

עוד על הספר

תקציר

"שמעו סיפור: אהבתי פעם גבר שרצה להרוג אותי. בסוף הוא מצא אותי כחולה וללא נשימה וצוחק מי שצוחק אחרון, הציל אותי. מה קרה בין לבין? אני לא זוכרת. על כל פנים כששבה אלי הכרתי עזבתי אותו. מה יכולתי לעשות? נמאס לי. איך זוכרים אהבה? איזו בדיחה. שוכחים אותה".
 
 
אישה צעירה עוסקת בזנות. היא נכנסת ויוצאת ממכוניות של זרים. גברים באים והולכים, אינספור נשים אחרות, בשמות בדויים, חולפות על פניה. הן לא מדברות כמעט, רק מחליפות מבטים.
 
אהבה, ספר הפרוזה הראשון של מעין איתן, כמוהו כפצצה קטנה ומתקתקת המונחת על שולחן הקפה בסלון בית אמיד. בווירטואוזיות לשונית ובשפה שאינה נזקקת להצדקות פסיכולוגיות או פילוסופיות שואלת איתן כיצד יכולה להתקיים אהבה בעולם שקיימת בו גם זנות. המזיגה בין אינטלקט חריף ותנופה פואטית, שניכרה כבר בסיפורים הקצרים ובמסות שפרסמה, מגיעה לידי מיצוי מרשים בספרה הראשון: איתן לא מניחה לנו להותיר את הזנות, על מבני התשוקה הקשיחים שלה – אדון-שפחה, אבא-ילדה, לקוח-זונה – מחוץ לפרקטיקות התשוקה שבין גבר ואישה המבקשים לקיים ״אהבה".
 
מעין איתן (1986) גדלה בנגב וחיה בתל אביב. סיפורים קצרים, מסות ותרגומים פרי עטה התפרסמו בבמות שונות בארץ ובחו"ל. אהבה הוא ספרה הראשון.

פרק ראשון

חלק ראשון
מילים זונות
 
 
לא היו לכן חברים
 
היה לכן צחוק משגע. היו לכן רגליים ארוכות, שדיים גדולים, בטן שטוחה. לא, הייתן שמנות. באתן מבתים הרוסים, משפחות עם כסף, ההורים שלכן היו משוגעים זה על זה. אבא שלכן היה רואה חשבון, חבר קיבוץ, חסר בית, מרצה לשפות באוניברסיטה. הוא אהב אתכן כמו שאוהבים בת זקונים. הייתן בנות יחידות. נולדתן למשפחה מרובת ילדים, אחרי שנים של טיפולים, הייתן מאומצות. עולות חדשות מאתיופיה. הייתן טובות בחשבון, למדתן ראיית חשבון. לשון עברית. קינסיולוגיה. רציתן לעבוד עם ילדים, להיות עורכות דין, אימא שלכן הייתה מכורה לסמים (נגמלה לבד), היה לכן דוד רופא. לא, הוא ישב בבית כלא, על ניסיון לרצח. הייתן בלונדיניות, בקיץ קצוות השיער שלכן נשרפו כליל. לא; השיער שלכן היה שחור ממש, מתולתל כולו. נולדתן בסנקט פטרבורג. לא לא: ההורים שלכן באו מאמריקה, אתן נולדתן במושב, עניתן להם בעברית כשפנו אליכן בבליל שפות זרות. דיברתן רוסית עד גיל שבע ואז שכחתן, גם את השלג. עברית הייתה השפה היחידה שהכרתן. סירבתן להשיב לסבים שלכן כשדיברו איתכן אמהרית. העמדתן פנים שלא הבנתן. אבא שלכן, רואה החשבון, אנס אתכן במשרד שלו. סבתא שלכן שמרה את המפתח מ-48'. הייתן הנכדה המוצלחת, הילדה הכי יפה בגן, היו לכן עיניים שהסגילו כשזעמתן, שהקפדתן לעצום בנשיקה הראשונה שלכן. עשיתן סקס. מעולם לא גמרתן. לא! גמרתן בכל פעם. שנאתן לבלוע אבל עשיתן את זה בכל זאת. כל כך אהבתן את זה עד שהפסקתן באמצע כדי ללכת לשירותים ולדחוף את האצבעות שלכן לגרון כדי שתוכלו לטעום אותו עוד פעם. ירקתן. אחרי חודשיים קפצתן ממגדל גבוה. התאשפזתן בבית חולים לחולי נפש. הגעתן לחדר המיון עם אלקטרוליטים נמוכים וקריסת כבד, אבל ברגע האחרון ממש הצילו אתכן. מזל. שכבתן שבוע במחלקה הפנימית ואז חזרתן. עכשיו היה לכן כסף. קניתן בגדים יפים. צעצועים לאחיינים שלכן. ספוגיות כדי שתוכלו לעבוד ללא הפסקה, כל החודש. כשנתקלתן אחת בשנייה במכונית - מישהי נכנסת, מישהי יוצאת - לא חייכתן. צחקתן. הצחוק שלכן היה חזק כל כך עד שנמאס לשכנים לשמוע אתכן. העמדתן פנים שאתן גונחות בזמן שמיררתן בבכי. מיררתן בבכי. כשחזרתן הביתה והסרתן את האיפור מעל פניכן הוא התערבב בדמעות של אושר. כשיצאתן לשתות עם חברי הילדות שלכן הזמנתן אלכוהול זול, ואז יקר, לפי הסדר. לא היו לכן חברים. היה לכן בן זוג שהיה מתכנת מחשבים ועבדתן רק כשהיה במילואים, או בחו"ל לצורכי עבודה, וניסיתם להיכנס להיריון אבל לקחתן גלולות ולא סיפרתן לו. אהבתן נשים. אהבתן גברים. הרבה. לא אהבתן אף אחד. הייתן יפות, היה לכן עור פנים רגיל, נמשים, שפתיים יבשות ואת הציפורניים גזזתן עד זוב דם כי פחדתן שאחרת תכאיבו למישהו. לא רציתן להכאיב לאף אחד. רציתן להרוג את כולם, רציתן לצעוק, פעם אחת צרחתן. אבל זאת הייתה טעות שלא חזרתן עליה. סתמתן את הפה. עשיתן סקס בחדרי שירותים ציבוריים, מועדוני ריקודים, על מדרגות סוכת המציל בחוף הים, במלון דירות יוקרתי, במיטה שלכן. נכנסתן למכונית שחיכתה לכן בכל לילה באותה הקלות שבה יצאתן ממנה. מה היה לכן להפסיד? לא היה לכן שום דבר.

סקירות וביקורות

לגדול היה טעות 'אהבה', ספרה הווירטואוזי של מעין איתן, חותר בחוכמה תחת הרעיון של סיפור חיים אחד צריך לומר מראש - זה לא סיפור אהבה. יש משהו כמעט מתריס בשילוב של שם הספר עם גזרתו הדקה, עם העטיפה הנזירית שלו, עם המלבן הלבן, הריק, שכמו מפציר בקורא להתרוקן מכל מה שידע לגבי המילה הזאת, אהבה, ולומר לו - לא, אין. גיבורת הספר היא ליבי, אישה בזנות. אנחנו לא יודעים עליה הרבה - עור בהיר, שיער כהה, עיניים חומות, רזה. לא יפה. וגם זה לא בטוח. אנחנו פוגשים אותה בחדרי המכונות של תעשיית המין - במושב האחורי של הרכב שמסיע אותה מלקוח ללקוח, במיטות של גברים נאלחים ובמיטות של גברים מקסימים, על מדרגות סוכת המציל, בדירות ייעודיות, במלון לפי שעה. מאין באה? כיצד הגיעה למקום שבו היא נמצאת? לליבי אין ביוגרפיה מפורטת, וגם כשהיא מספרת על ילדותה או על מסלול חייה היא עושה את זה באופן שאינו מאפשר לשחזר את צעדיה. "איזה בית? לא היה בית. הייתה משפחה, או הייתה ושכחתי. אבא ואימא ותינוקת אחת, שקטה עד שאפשר היה לחשוב שמתה כבר, על המיטה באור הבוקר. טעות. היא נותרה בחיים גם אחרי שהרגו אותם, את כולם". כשהיא מספרת סיפור ספציפי מעברה, היא מיד מציעה כמה גרסאות סותרות שלו. שלושת העמודים שפותחים את הספר כתובים בגוף שנירבות, ופונים לנשים באשר הן. "היה לכן צחוק משגע. היו לכן רגליים ארוכות, שדיים גדולים, בטן שטוחה. לא, הייתן שמנות. באתן מבתים הרוסים, משפחות עם כסף, ההורים שלכן היו משוגעים זה על זה... הייתן בלונדיניות, בקיץ קצוות השיער שלכן נשרפו כליל. לא; השיער שלכן היה שחור ממש, מתולתל כולו". איתן מתעקשת שלא לייצר לליבי מסד פסיכולוגי או ביוגרפי שיסביר כיצד הגיעה לאן שהגיעה. הביוגרפיה שלה היא לא בית הרוס, לא אבא מתעלל, לא הגירה, לא סמים - היא אף אחד מהדברים האלה, והיא כל הדברים האלה: הביוגרפיה שלה היא היותה אישה. נדמה שבשם המינימליזם, הספרות הישראלית מתמלאת בתקופה האחרונה בדמויות כאלה, בלי עבר, בלי עתיד, רק הווה. הפרסום של 'אהבה' בסדרת הפרוזה הניסיונית של הוצאת רסלינג אמור אמנם לשחרר את הקורא מציפיות למבנה קלאסי של עלילה ודמויות ודיאלוגים, אבל דווקא דמותה המלאה של ליבי כמו מתפקעת מבעד לדפי הספר הצנום הזה, מבקשת עלילה עבה יותר ועולם מלא, כמוה, להתקיים בו. למרבה המזל, את מקומם של העבר וההצדקות הפסיכולוגיות מחליפה הפרוזה הווירטואוזית של מעין איתן, שזה ספרה הראשון. בעזרת לשון קשה, גופנית, ברוטלית, מחד, ועדינה ורכה ואינטימית באופן כמעט בלתי נסבל מאידך, איתן מטשטשת את ההפרדה המלאכותית בין מין שמתקיים במסגרת של אהבה, רומנטיקה, רצון, ובין זה שנעשה במסגרת סחר חליפין - של כסף, של מרות, של בעלות. כששתי הלשונות האלה מתאחדות, נוצרים רגעים מזהירים ביופיים ובעוצמתם: "בהתחלה הכאב הפתיע אותי. אגרפתי את ידי ותקעתי את האגרוף עמוק בגרוני וצרחתי בדממה אל החלל הריק. כי ככה בדיוק יכולתי לצרוח כמה שרק התחשק לי. על המילים ויתרתי, לא נשאר מה לומר עוד ממילא. לרגע אפשר היה לדמיין שדבר-מה אמיתי יירקם בינינו מבעד לגוף ולצער. טעות". אבל 'אהבה' חורג הרבה מעבר לגוף ולמין. באמצעות כתיבה ומחיקה, באמצעות מסירת גרסה אחת של סיפור, ואז גרסה נוספת ואז גרסה נוספת, איתן טווה רשת של אפשרויות סיפור, ללא היררכיה ביניהן, כשלא ברור מי מהן הנכונה או האמיתית, ואם זה משנה בכלל. "חקירת המשטרה לא העלתה דבר, מפני שלא היה מי שיפתח בה. מה קרה? הרגתי פעם גבר שאהב אותי. או להפך. הרג אותי גבר שאהבתי. את האקדח גנבתי מאבא שלי. הוא הסתובב איתו לצורכי ביטחון. אבל אני לא הרגשתי בטוחה במיוחד, אז יריתי בו. במי? קודם כל, באבא שלי. אחר כך בחבר הכי טוב שלי. ואז בגבר שאהבתי, אלא שהכדור החטיא את שלוש המטרות, ולא הצלחתי להרוג אף אחד מהם, אפילו שרציתי את זה". 'אהבה' הוא אנטי-סיפור על אי-האפשרות לספר סיפור אחד. כשהיא פורשת את מניפת האפשרויות הסיפוריות, איתן חותרת לא רק תחת חד-המשמעיות של הזיכרון ותחת הרודנות של הסיפור האחד, אלא גם תחת הרודנות שבמסלול חיים אחד. תחת הרודנות שבחיים. "לגדול היה טעות, ומשהו שאני כבר לא יכולה לכפר עליו", חוזרת ואומרת ליבי ומבינה את האמת המצמיתה מכולן: שבחיים אין אפשרות אחרת מלבד החיים. אלעד בר-נוי 7 לילות 08/05/2020 לקריאת הסקירה המלאה > 7 לילות

עוד על הספר

סקירות וביקורות

לגדול היה טעות 'אהבה', ספרה הווירטואוזי של מעין איתן, חותר בחוכמה תחת הרעיון של סיפור חיים אחד צריך לומר מראש - זה לא סיפור אהבה. יש משהו כמעט מתריס בשילוב של שם הספר עם גזרתו הדקה, עם העטיפה הנזירית שלו, עם המלבן הלבן, הריק, שכמו מפציר בקורא להתרוקן מכל מה שידע לגבי המילה הזאת, אהבה, ולומר לו - לא, אין. גיבורת הספר היא ליבי, אישה בזנות. אנחנו לא יודעים עליה הרבה - עור בהיר, שיער כהה, עיניים חומות, רזה. לא יפה. וגם זה לא בטוח. אנחנו פוגשים אותה בחדרי המכונות של תעשיית המין - במושב האחורי של הרכב שמסיע אותה מלקוח ללקוח, במיטות של גברים נאלחים ובמיטות של גברים מקסימים, על מדרגות סוכת המציל, בדירות ייעודיות, במלון לפי שעה. מאין באה? כיצד הגיעה למקום שבו היא נמצאת? לליבי אין ביוגרפיה מפורטת, וגם כשהיא מספרת על ילדותה או על מסלול חייה היא עושה את זה באופן שאינו מאפשר לשחזר את צעדיה. "איזה בית? לא היה בית. הייתה משפחה, או הייתה ושכחתי. אבא ואימא ותינוקת אחת, שקטה עד שאפשר היה לחשוב שמתה כבר, על המיטה באור הבוקר. טעות. היא נותרה בחיים גם אחרי שהרגו אותם, את כולם". כשהיא מספרת סיפור ספציפי מעברה, היא מיד מציעה כמה גרסאות סותרות שלו. שלושת העמודים שפותחים את הספר כתובים בגוף שנירבות, ופונים לנשים באשר הן. "היה לכן צחוק משגע. היו לכן רגליים ארוכות, שדיים גדולים, בטן שטוחה. לא, הייתן שמנות. באתן מבתים הרוסים, משפחות עם כסף, ההורים שלכן היו משוגעים זה על זה... הייתן בלונדיניות, בקיץ קצוות השיער שלכן נשרפו כליל. לא; השיער שלכן היה שחור ממש, מתולתל כולו". איתן מתעקשת שלא לייצר לליבי מסד פסיכולוגי או ביוגרפי שיסביר כיצד הגיעה לאן שהגיעה. הביוגרפיה שלה היא לא בית הרוס, לא אבא מתעלל, לא הגירה, לא סמים - היא אף אחד מהדברים האלה, והיא כל הדברים האלה: הביוגרפיה שלה היא היותה אישה. נדמה שבשם המינימליזם, הספרות הישראלית מתמלאת בתקופה האחרונה בדמויות כאלה, בלי עבר, בלי עתיד, רק הווה. הפרסום של 'אהבה' בסדרת הפרוזה הניסיונית של הוצאת רסלינג אמור אמנם לשחרר את הקורא מציפיות למבנה קלאסי של עלילה ודמויות ודיאלוגים, אבל דווקא דמותה המלאה של ליבי כמו מתפקעת מבעד לדפי הספר הצנום הזה, מבקשת עלילה עבה יותר ועולם מלא, כמוה, להתקיים בו. למרבה המזל, את מקומם של העבר וההצדקות הפסיכולוגיות מחליפה הפרוזה הווירטואוזית של מעין איתן, שזה ספרה הראשון. בעזרת לשון קשה, גופנית, ברוטלית, מחד, ועדינה ורכה ואינטימית באופן כמעט בלתי נסבל מאידך, איתן מטשטשת את ההפרדה המלאכותית בין מין שמתקיים במסגרת של אהבה, רומנטיקה, רצון, ובין זה שנעשה במסגרת סחר חליפין - של כסף, של מרות, של בעלות. כששתי הלשונות האלה מתאחדות, נוצרים רגעים מזהירים ביופיים ובעוצמתם: "בהתחלה הכאב הפתיע אותי. אגרפתי את ידי ותקעתי את האגרוף עמוק בגרוני וצרחתי בדממה אל החלל הריק. כי ככה בדיוק יכולתי לצרוח כמה שרק התחשק לי. על המילים ויתרתי, לא נשאר מה לומר עוד ממילא. לרגע אפשר היה לדמיין שדבר-מה אמיתי יירקם בינינו מבעד לגוף ולצער. טעות". אבל 'אהבה' חורג הרבה מעבר לגוף ולמין. באמצעות כתיבה ומחיקה, באמצעות מסירת גרסה אחת של סיפור, ואז גרסה נוספת ואז גרסה נוספת, איתן טווה רשת של אפשרויות סיפור, ללא היררכיה ביניהן, כשלא ברור מי מהן הנכונה או האמיתית, ואם זה משנה בכלל. "חקירת המשטרה לא העלתה דבר, מפני שלא היה מי שיפתח בה. מה קרה? הרגתי פעם גבר שאהב אותי. או להפך. הרג אותי גבר שאהבתי. את האקדח גנבתי מאבא שלי. הוא הסתובב איתו לצורכי ביטחון. אבל אני לא הרגשתי בטוחה במיוחד, אז יריתי בו. במי? קודם כל, באבא שלי. אחר כך בחבר הכי טוב שלי. ואז בגבר שאהבתי, אלא שהכדור החטיא את שלוש המטרות, ולא הצלחתי להרוג אף אחד מהם, אפילו שרציתי את זה". 'אהבה' הוא אנטי-סיפור על אי-האפשרות לספר סיפור אחד. כשהיא פורשת את מניפת האפשרויות הסיפוריות, איתן חותרת לא רק תחת חד-המשמעיות של הזיכרון ותחת הרודנות של הסיפור האחד, אלא גם תחת הרודנות שבמסלול חיים אחד. תחת הרודנות שבחיים. "לגדול היה טעות, ומשהו שאני כבר לא יכולה לכפר עליו", חוזרת ואומרת ליבי ומבינה את האמת המצמיתה מכולן: שבחיים אין אפשרות אחרת מלבד החיים. אלעד בר-נוי 7 לילות 08/05/2020 לקריאת הסקירה המלאה > 7 לילות
אהבה מעין איתן
חלק ראשון
מילים זונות
 
 
לא היו לכן חברים
 
היה לכן צחוק משגע. היו לכן רגליים ארוכות, שדיים גדולים, בטן שטוחה. לא, הייתן שמנות. באתן מבתים הרוסים, משפחות עם כסף, ההורים שלכן היו משוגעים זה על זה. אבא שלכן היה רואה חשבון, חבר קיבוץ, חסר בית, מרצה לשפות באוניברסיטה. הוא אהב אתכן כמו שאוהבים בת זקונים. הייתן בנות יחידות. נולדתן למשפחה מרובת ילדים, אחרי שנים של טיפולים, הייתן מאומצות. עולות חדשות מאתיופיה. הייתן טובות בחשבון, למדתן ראיית חשבון. לשון עברית. קינסיולוגיה. רציתן לעבוד עם ילדים, להיות עורכות דין, אימא שלכן הייתה מכורה לסמים (נגמלה לבד), היה לכן דוד רופא. לא, הוא ישב בבית כלא, על ניסיון לרצח. הייתן בלונדיניות, בקיץ קצוות השיער שלכן נשרפו כליל. לא; השיער שלכן היה שחור ממש, מתולתל כולו. נולדתן בסנקט פטרבורג. לא לא: ההורים שלכן באו מאמריקה, אתן נולדתן במושב, עניתן להם בעברית כשפנו אליכן בבליל שפות זרות. דיברתן רוסית עד גיל שבע ואז שכחתן, גם את השלג. עברית הייתה השפה היחידה שהכרתן. סירבתן להשיב לסבים שלכן כשדיברו איתכן אמהרית. העמדתן פנים שלא הבנתן. אבא שלכן, רואה החשבון, אנס אתכן במשרד שלו. סבתא שלכן שמרה את המפתח מ-48'. הייתן הנכדה המוצלחת, הילדה הכי יפה בגן, היו לכן עיניים שהסגילו כשזעמתן, שהקפדתן לעצום בנשיקה הראשונה שלכן. עשיתן סקס. מעולם לא גמרתן. לא! גמרתן בכל פעם. שנאתן לבלוע אבל עשיתן את זה בכל זאת. כל כך אהבתן את זה עד שהפסקתן באמצע כדי ללכת לשירותים ולדחוף את האצבעות שלכן לגרון כדי שתוכלו לטעום אותו עוד פעם. ירקתן. אחרי חודשיים קפצתן ממגדל גבוה. התאשפזתן בבית חולים לחולי נפש. הגעתן לחדר המיון עם אלקטרוליטים נמוכים וקריסת כבד, אבל ברגע האחרון ממש הצילו אתכן. מזל. שכבתן שבוע במחלקה הפנימית ואז חזרתן. עכשיו היה לכן כסף. קניתן בגדים יפים. צעצועים לאחיינים שלכן. ספוגיות כדי שתוכלו לעבוד ללא הפסקה, כל החודש. כשנתקלתן אחת בשנייה במכונית - מישהי נכנסת, מישהי יוצאת - לא חייכתן. צחקתן. הצחוק שלכן היה חזק כל כך עד שנמאס לשכנים לשמוע אתכן. העמדתן פנים שאתן גונחות בזמן שמיררתן בבכי. מיררתן בבכי. כשחזרתן הביתה והסרתן את האיפור מעל פניכן הוא התערבב בדמעות של אושר. כשיצאתן לשתות עם חברי הילדות שלכן הזמנתן אלכוהול זול, ואז יקר, לפי הסדר. לא היו לכן חברים. היה לכן בן זוג שהיה מתכנת מחשבים ועבדתן רק כשהיה במילואים, או בחו"ל לצורכי עבודה, וניסיתם להיכנס להיריון אבל לקחתן גלולות ולא סיפרתן לו. אהבתן נשים. אהבתן גברים. הרבה. לא אהבתן אף אחד. הייתן יפות, היה לכן עור פנים רגיל, נמשים, שפתיים יבשות ואת הציפורניים גזזתן עד זוב דם כי פחדתן שאחרת תכאיבו למישהו. לא רציתן להכאיב לאף אחד. רציתן להרוג את כולם, רציתן לצעוק, פעם אחת צרחתן. אבל זאת הייתה טעות שלא חזרתן עליה. סתמתן את הפה. עשיתן סקס בחדרי שירותים ציבוריים, מועדוני ריקודים, על מדרגות סוכת המציל בחוף הים, במלון דירות יוקרתי, במיטה שלכן. נכנסתן למכונית שחיכתה לכן בכל לילה באותה הקלות שבה יצאתן ממנה. מה היה לכן להפסיד? לא היה לכן שום דבר.