מארז היומנים האבודים

 

 

 היומנים האבודים 1 - לו הייתי את

 

 1

 

יום ראשון, 7 במארס 2012

 

מסוכן.

במשך חודשים היו לי חלומות וסיוטים על כך שהוא התגלמות מושלמת של המילה. ביקומים מתחלפים, סהרוריים, אני יכולה להריח בחיוניות רבה את ריח המושק הגברי שלו, להרגיש בגופו הדרוך מעל גופי. לטעום את הטעם המתוק החושני שלו — כמו שוקולד חם ודרישתו המשיית שארשה לעצמי להתענג על עוד נגיסה ממנו. ועוד אחת. זה כל כך טוב, עד ששכחתי כי יש מחיר לכל הפרזה. יש מחיר. תמיד יש מחיר. ועובדה זאת קיבלה משנה תוקף במוצאי שבת. ואני יודעת עכשיו שלא משנה מה יאמר, לא משנה מה יעשה, אני לא יכולה — אני לא רוצה — לראות אותו שוב.

זה התחיל כמו כל הרפתקה ארוטית. הכול היה בלתי צפוי. מלהיב. אני בקושי זוכרת איפה הכול השתבש. איך זה קיבל תפנית אפלה כל כך.

הוא הורה לי להתפשט ולשבת על המזרן, נשענת על לוח המיטה, רגליי מפושקות לרווחה על פי פקודתו. עירומה מולו, פתוחה אליו, הייתי פגיעה, רועדת מתשוקה. מעולם לא קיבלתי פקודות מגבר; דבר מעולם לא גרם לי לרעוד. אבל רעדתי בגללו.

במוצאי שבת הבנתי שמאז שנשביתי בקסמו, הוא יכול היה לדרוש ממני כל דבר, ואני הייתי מצייתת. הוא יכול היה יכול לדחוף אותי עד הקצה, למקומות שלא ייאמנו, שמעולם לא חשבתי שאגיע אליהם. וזאת בדיוק הסיבה לכך שלא אוכל להיפגש איתו שוב. הוא גורם לי להרגיש מוטרפת, ומה שמבלבל בתחושה הזאת הוא שאני אוהבת את זה. אסור לי אפילו לחשוב על כך, ובכל זאת אני נשרפת מתשוקה. כשראיתי אותו עומד בקצה המיטה במוצאי שבת, חסון ושרירי, הזין שלו זקור, לא היה דבר מלבד הצורך שלי בו.

הוא היה מהמם. באמת, הוא הגבר היפה ביותר שראיתי מימיי. תשוקה מיידית התפוצצה בתוכי. רציתי אותו קרוב אליי, רציתי להרגיש את מגעו. לגעת בו. אבל עכשיו אני יודעת שאסור לי לגעת בו בלא רשותו. ואני יודעת שאסור לי להתחנן אליו שירשה לי.

למדתי את הלקח במפגשים קודמים. הוא נהנה מתחנוניי. הוא נהנה לרסן את העונג שלו, עד שאני רועדת מעוצמת תשוקתי. עד שכולי נמסה ודומעת. הוא אוהב את הכוח שיש לו עליי. הוא אוהב שיש בידיו שליטה מוחלטת. אני צריכה לשנוא אותו. לפעמים אני חושבת שאני מאוהבת בו.

כיסוי העיניים היה צריך להתריע בפניי שאני פונה לדרך שאין ממנה חזרה. כשאני חושבת על כך, אני מניחה שזה מה שקרה. הוא השליך אותי על המיטה, ומיד חלפה צמרמורת לאורך עמוד השדרה שלי. הרעיון שלא אוכל לראות מה קורה לי היה אמור לגרות אותי — וזה אכן גירה אותי. אבל מסיבות שלא הבנתי אז, זה גם הפחיד אותי. הייתי מבוהלת, ומהוססת.

זה לא מצא חן בעיניו. הוא אמר לי את זה במפורש בקול הבריטון העמוק העשיר שלו, שגורם לי לרעוד בלי שליטה. הצורך לרַצות אותו היה מוחלט. שמתי את כיסוי העיניים.

תזוזת המזרן היתה הגמול שלי. הוא בא אליי. ידיו החליקו ברכושנות על הירכיים והשוקיים שלי. ולעזאזל איתו, הוא הפסיק בדיוק במקום שבו הייתי זקוקה לו.

מה שבא אחר כך היה סחרחרה מערפלת של תחושות. הוא משך אותי אליו, בעודי שכובה על הגב. ידעתי שהסיפוק נמצא במרחק של שניות בלבד. עוד מעט הוא יחדור. עוד מעט אקבל את מה שאני צריכה. אבל על אף המצוקה שלי, הוא התרחק.

ובאותו רגע הייתי בטוחה ששמעתי נקישת מנעול. זינקתי לישיבה וקראתי בשמו, פוחדת שהוא עוזב. בטוחה שעשיתי משהו לא בסדר. חשתי הקלה כאשר כף ידו הפרושה הונחה על בטני. ודאי דמיינתי את נקישת המנעול. אין ספק. אבל לא יכולתי להתעלם מהשינוי הדק באוויר, מהתשוקה הגולמית האפלה שאפפה את החדר. זה לא התאים לו. אך מחשבה זו פרחה מראשי ברגע שהוא התיישב בין ירכיי, ידיו החזקות מרימות את זרועותיי מעל ראשי, נשימתו חמה על צווארי — גופו כבד, 

מושלם.

עניבת משי נכרכה סביב מפרקי ידיי וזרועותיי נקשרו ללוח המיטה. לא עלה על דעתי שהוא לא היה יכול לעשות את זה לבדו. הוא היה מעליי, לא מסוגל לשלוט בזרועותיי. אבל הוא שלט בגופי, במוחי, ואני הייתי יותר ממוכנה להיות הקורבן שלו.

הוא קם מעליי, ואני התייפחתי כי לא יכולתי לגעת בו. עוד שתיקה. ואז רחש של בד. ועוד קולות מוזרים. שניות ארוכות חלפו, ואני זוכרת את הצינה שעברה בגופי, את תחושת האימה שהיתה לגוש בבטני.

ואז, הרגע שאזכור גם בשעת מותי. הרגע שבו להב של סכין נגע בשפתיי. הרגע שבו הוא הבטיח כי יש הנאה בכאב. הרגע שבו להב הסכין עבר על פני עורי כהוכחה שהוא מתכוון למה שהוא אומר. ואז ידעתי שטעיתי. הוא לא היה מסוכן. והוא לא היה שוקולד. הוא היה קטלני, הוא היה סם, ואני פחדתי.

נקישה על דלת דירתי מקפיצה אותי מן המילים המפתות ביומן שבו קראתי, עד שכמעט העפתי אותו מעבר לכתפי. בתחושת אשמה סגרתי אותו בחבטה והחזרתי אותו אל שולחן הקפה העשוי עץ אלון, שעליו הניחה אותו אמש שכנתי וחברתי הטובה אלה פרגוסון. לא התכוונתי לקרוא בו. זה היה... פשוט מונח שם. על השולחן שלי. פתחתי אותו בהיסח הדעת, וכל כך נדהמתי ממה שקראתי, שלא האמנתי כי זה אכן כתב היד של חברתי אלה. אז המשכתי לקרוא. לא יכולתי להפסיק. אם כי זה לא הגיוני. אני, שרה מקמילן, מורה בתיכון, לא חודרת לפרטיות של אחרים, וגם לא נהנית מחומר קריאה כזה. אני עדיין אומרת את זה לעצמי כשאני מגיעה לדלת, אבל אני לא יכולה להתעלם מהבערה עמוק בבטני.

אני משתהה לפני שאני פותחת את הדלת, נוגעת בפנים שלי, בטוחה שהן אדומות לגמרי, אני מקווה שמי שנמצא בצד השני של הדלת פשוט ילך. אני מבטיחה לעצמי שאם ילך, אני לא אמשיך לקרוא ביומן, אבל עמוק בתוכי אני יודעת שהפיתוי יהיה חזק ממני. אלוהים אדירים, אני מרגישה את מה שאלה כנראה הרגישה בעיצומה של הסצנה המתוארת ביומן — כאילו אני היא שנאחזת בעוד רגע מגורה אחד, ואז ברגע נוסף. ברור, זה לא טבעי שנשים בנות עשרים ושמונה לא יעשו סקס במשך שמונה־עשר חודשים. החלק הנורא יותר הוא שפלשתי לפרטיות של מישהי שיקרה לי.

עוד נקישה על הדלת ואני מבינה שאין סיכוי, מי שנמצא שם לא מתכוון ללכת. אני מתעשתת ואוחזת בשולי השמלה הכחולה הפשוטה, שאני עדיין לובשת אחרי השיעור האחרון בספרות לכיתה י' בסמסטר הקיץ. אני שואפת עמוק ופותחת את הדלת, ומשב קר של לילות סן פרנסיסקו הצוננים עובר בשערי החום הפזור. למרבה המזל, האוויר מצנן גם את עורי הלוהט. מה לא בסדר איתי? איך יומן השפיע עליי כל כך?

בלי לחכות לתשובה, אלה עוברת על פניי, ענן של בושם בריח וניל ותלתלים אדמוניים.

"הנה זה," אומרת אלה וחוטפת את היומן שלה משולחן הקפה. "חשבתי שהשארתי אותו כאן אתמול בלילה."

אני סוגרת את הדלת, בטוחה שפניי בוערות בידיעה שאני בקיאה יותר מהנחוץ בחיי הסקס של אלה. אני עדיין לא יודעת למה פתחתי את היומן, למה המשכתי לקרוא. וזה גורם לי לרצות לקרוא עוד.

"לא שמתי לב," אני אומרת, ומיד מתחרטת. אני לא אוהבת שקרים. אני יודעת עד כמה הם עלולים להזיק. ואני לא אוהבת את העובדה שהשקר הזה נפלט מפי בקלות כזו. הרי זאת אלה, שבשנה האחרונה היתה השכנה שלי, אשת סודי, האחות הקטנה שמעולם לא היתה לי. אנחנו המשפחה שאין לאף אחת מאיתנו, או בעצם, שלאף אחת מאיתנו אין חשק להתחבר אליה. אני ממשיכה ללהג, הרגל רע שנובע מהמבוכה שלי, וכנראה גם מתחושת אשמה. "יום ארוך של שיעורים," אני מוסיפה, "ויש לי ערמות על גבי ערמות של עבודות לבדוק בקיץ. מזל שאת לא צריכה לעבור את זה השנה, אם כי היו לי כמה תלמידים נהדרים שממש נהניתי מהם." אני אומרת לעצמי שדיברתי מספיק, רק כדי לגלות שאני לא יכולה להפסיק, "חזרתי הביתה רק לפני כמה רגעים."

"טוב, מזל שיהיה לך קצת חופש עכשיו," אומרת אלה ולוקחת את היומן. "הבאתי את זה איתי אתמול בלילה, כשבאתי לראות איתך את הסרט ההוא. רציתי לקרוא לך כמה קטעים, אבל אז דיוויד טלפן, ואת יודעת את ההמשך." שפתיה נטו כלפי מטה, ונימת אשמה היתה בקולה. "נטשתי אותך כמו חברה מאוד לא טובה."

דיוויד היה החבר הדוקטור החתיך שלה. מה שדיוויד רצה מאלה, הוא קיבל. אני יודעת בוודאות שזה נכון. יש לה עור צעיר ורענן, היא לובשת ג'ינס מהוהים וטישרט סגולה. היא נראית כמו אחת התלמידות שלי, ולא כמו מורה בת עשרים וחמש. "בכל מקרה הייתי עייפה," אני מרגיעה אותה, אבל מודאגת מכך שהיא מאוהבת עד מעל הראש בגבר הזה, שמבוגר ממנה בעשר שנים. "הייתי צריכה ללכת לישון, להתכונן לשיעורים של היום."

"טוב, הם נגמרו, איזה כיף." היא מרימה את היומן. "אני שמחה שמצאתי את זה לפני הפגישה עם דיוויד הערב." היא זוקרת גבה. "משחק מקדים. דיוויד ימות על זה. זה חומר לוהט, שורף ממש."

אני בוהה בה בהשתאות. "קראת לו את היומן שלך?" לעולם לא יהיה לי אומץ לקרוא לגבר מחשבות אינטימיות אישיות כאלה — ובעיקר לא עליו. "וזה משחק מקדים?"

אלה מקמטת את מצחה. "זה לא היומן שלי, זוכרת? סיפרתי לך בלילה. זה מיחידת אחסון שקניתי במכירה פומבית בתחילת הקיץ."

"הא," אני אומרת, אם כי אני לא זוכרת שאלה אמרה משהו בנוגע ליומן. ולמען האמת, אני בטוחה שהייתי זוכרת. "נכון. המכירות הפומביות האלה שהתמכרת להן מאז התוכנית 'מלחמות האחסון'. עדיין קשה לי להאמין שאנשים מאחסנים את הדברים שלהם, ואז מוותרים עליהם והם נמכרים לכל המרבה במחיר."

"עובדה שהם עושים את זה," אומרת אלה. "ואני לא התמכרתי."

אני זוקרת גבה.

"טוב, אולי כן," היא מודה, "אבל אני ארוויח מזה פי שניים ממה שהייתי מרוויחה בתור מורה בסמסטר קיץ. את באמת צריכה לבוא איתי למכירה הבאה. כבר מכרתי שתיים משלוש יחידות האחסון שקניתי, והרווחתי בגדול." היא מרימה את היומן. "זה היה ביחידת האחסון האחרונה שקניתי, והיא הכי טובה עד עכשיו. יש שם חפצי אומנות שבטוח יימכרו במחיר טוב. ועד עכשיו מצאתי שלושה יומנים מכשפים ממש. אלוהים, אני לא מסוגלת להפסיק לקרוא אותם. האישה הזאת היתה כמוך וכמוני, ואיכשהו נשאבה אל המקום האפל והמשלהב הזה, זה כל כך מגרה."

היא צודקת, גם הבערה בבטן שלי חושבת כך על המילים בדפים שקראתי. אני כמעט יכולה לדמיין לעצמי את הקול הרך, המפתה, של האיש שלוחש את סיפורה באוזניי. אני מנסה להתרכז במה שאלה אומרת, אבל במקום זה אני תוהה על האישה ההיא, שואלת את עצמי איפה היא, מי היא.

"וואו!" קוראת אלה. "את מסמיקה. קראת את היומן, נכון?"

אני קופאת. "מה? אני..." פתאום אני לא יכולה לדבר, כך שאני לא פולטת את התשובה המטופשת שהייתי פולטת בדרך כלל. אני כל כך מבולבלת, ואני שוקעת באפיסת כוחות בכורסה מול אלה, לכודה במלכודת של השקר הקודם שלי. "אני... כן. קראתי את זה."

אלה לוקחת כרית מהספה, מצמצמת את עיניה הירוקות ומביטה בי. "את חשבת שאני כתבתי את החומר הזה?"

אני שולחת אליה מבט מגשש. "טוב..."

"וואו," היא אומרת, מתייחסת אל התשובה שלי, או בעצם אל היעדרה, כאל אישור. היא מנידה את ראשה. "אני המומה. לא קראת את הקטעים הטובים, כי אז אין סיכוי שהיית חושבת שזאת אני. אבל את מסמיקה כאילו קראת את הקטעים הטובים."

"קראתי קטעים שהיו, אה, אההמ, די מפורטים."

היא נוחרת בבוז. "והנחת שאני כתבתי את זה." היא שוב מנידה את ראשה. "ואני חשבתי שאת מכירה אותי. אבל לכל הרוחות, הייתי מתה להיות כזאת ללילה לוהט אחד. יש ארוטיקה מסתורית בחיים של האישה הזאת שפשוט..." היא נרעדת. "זה רודף אותי, היא משפיעה עליי."

משום־מה מנחם אותי לדעת שהמילים האלה השפיעו עליה בדיוק כמו שהשפיעו עליי, ואני לא יודעת למה. למה אני צריכה נחמה בכלל? זה לא הגיוני. שום דבר בתגובה שלי על מה שכתבה האישה הזרה הזאת לא הגיוני.

"אחרי שדיוויד ואני נסיים עם היומן," ממשיכה אלה, מחזירה אותי לשיחה, "הוא יצלם כמה דפים פיקנטיים במיוחד כדי למשוך קונים, ונפרסם את היומנים באי־ביי. הם יביאו כסף גדול. אני בטוחה בזה."

אני בוהה בה, מזועזעת מהרעיון. "את רצינית? את באמת מתכוונת למכור את המחשבות האישיות של האישה הזאת באי־ביי?"

"ברור," הא אומרת. "לעשות כסף, זה שם המשחק. חוץ מזה, אולי זה לא אמיתי בכלל."

קור הרוח שלה מפתיע אותי. זאת לא אלה שאני מכירה. "אנחנו מדברות על המחשבות הפרטיות של אישה, אלה. לא ייתכן שאת מוכנה להרוויח מהסבל שלה."

היא מכווצת את מצחה. "איזה סבל? לי נשמע שהיא נהנית."

"היא איבדה את כל מה שיש לה מפני שהיא לא יכולה לשלם על אחסון הדברים שלה. זאת לא הנאה."

"הגבר העשיר שלה בטח הטיס אותה לאיזה מקום אקזוטי, ושם היא חיה את החיים הטובים." קולה נעשה קודר. "אני חייבת לחשוב ככה כדי לעשות את זה, שרה. בבקשה, אל תגרמי לי להרגיש אשמה. אני צריכה את הכסף, ואם אני לא אעשה את זה, מישהו אחר יעשה את זה."

אני פותחת את פי להתווכח, אבל מוותרת. אלה לבד בעולם, אין לה משפחה מלבד אבא אלכוהוליסט, שרוב הזמן לא יודע אפילו מה השם שלו, שלא לדבר על השם שלה. אני יודעת שהיא רוצה שיהיה לה כסף למקרה חירום. אני מכירה היטב את התחושה הזאת. גם אני לבד. אבל אני לא רוצה לחשוב על זה עכשיו.

"אני מצטערת," אני אומרת לה ומתכוונת לזה. "אני יודעת שזה עוזר לך. אני שמחה שזה הולך טוב."

שפתיה מתעגלות בחיוך קל, והיא מהנהנת ואז קמה. אני קמה איתה ומחבקת אותה. היא מחייכת, ובן־רגע הופכת לקרן האור שלעתים כה קרובות היא מביאה לחיי. אני אוהבת את אלה. באמת שכן.

"דיוויד ואני מחכים בקוצר רוח למכירה הפומבית המיוחדת הלילה," היא מודיעה בטון ממזרי. "אני חייבת לרוץ." היא צוחקת ומנופפת אליי בכמה אצבעות. "תיהני מהלילה שלך, אין לי ספק שתיהני."

אני שוקעת חזרה בכורסה וצופה בדלת הנסגרת.

*

קול נקישה על הדלת שוב מוציא אותי ממצב של חסד מבורך. אני מתיישבת במיטה, מבולבלת וישנונית, ומציצה בשעון. שבע בבוקר ביום החופשה הראשון שלי.

"מי זה יכול להיות, לכל הרוחות?" אני רוטנת, מסלקת את השמיכות מעליי ונועלת את נעלי הבית הוורודות הפלומתיות, שאחת התלמידות נתנה לי בחג המולד שעבר. אני לובשת את החלוק הארוך שלי, ורוד אבל לא פלומתי, אם כי על הגב כתוב "ורוד". עוד נקישות.

"שרה, זאת אני, אלה!" אני שומעת אותה בעודי משתרכת לעבר הסלון. "מהר! מהר!"

לבי הולם בחוזקה לא רק משום שאלה בלי ספק חווה סוג כלשהו של פניקה, מפני שבניגוד אליי, שלא אוהבת לבזבז שנייה ביום, אלה קמה בצהריים בימים שהיא לא צריכה לקום מוקדם. ברגע שאני פותחת את הדלת, אלה מניפה את זרועותיה, מחבקת אותי ומודיעה, "אני בורחת!"

"בורחת?" אני נאנקת, זזה אחורה ומושכת את אלה פנימה, הרחק מצינת הבוקר. היא עדיין לובשת את הבגדים שלבשה בלילה הקודם. "על מה את מדברת? מה קורה?"

"דיוויד הציע לי אתמול בלילה," היא קוראת בהתלהבות. "אני בקושי מאמינה שזה קורה. אנחנו טסים לפריז הבוקר." היא מציצה בשעונה וצווחת. "בעוד שעתיים."

היא דוחפת משהו לידי. "זה מפתח הדירה שלי. על שולחן המטבח תמצאי את היומן ואת המפתח ליחידת האחסון. אם לא מפנים אותה בתוך שבועיים, צריך לחדש את השכירות, או שהתוכן יוצע שוב למכירה פומבית. אז קחי הכול ותמכרי את הדברים. הכסף שלך. או שאל תעשי כלום. זה לא משנה לי." היא מחייכת. "כי אני בורחת להתחתן בפריז, ומשם לירח דבש באיטליה."

אני חשה רצון לגונן על אלה. אני לא רוצה שהיא תיפגע, ומעולם לא שמעתי אותה אומרת שהיא אוהבת את דיוויד. "את מכירה את הגבר הזה רק שלושה חודשים, חומד. אני פגשתי אותו רק פעם אחת." למרבה הנוחות, הוא נקרא לבית החולים בכל פעם שתכנַנו לצאת יחד.

"אני אוהבת אותו, שרה," היא אומרת, כאילו קראה את המחשבות שלי. "והוא טוב אליי. את יודעת את זה."

לא, אני לא יודעת את זה, אבל בעודי מחפשת את הדרך הנכונה לומר את זה, היא כבר בדלת. "אלה — "

"אני אתקשר כשנגיע לפריז, אז אל תצאי מהבית בלי הנייד שלך."

"חכי!" אני אומרת, תופסת את זרועה. "לכמה זמן את נוסעת?"

עיניה נוצצות בהתרגשות. "לחודש. היית מאמינה? חודש שלם באיטליה. אני חיה בחלום." היא מחבקת אותי ומנשקת אותי על הלחי. "אני אתקשר, וכשאחזור, נחגוג יחד." מבטה מתרכך. "את יודעת שרציתי שתהיי לצדי כשאתחתן, נכון? אבל דיוויד יודע שאין לי משפחה, אז הוא רוצה לקחת אותי מכאן כמה שיותר מהר, כדי שזה לא יכאב מדייי." היא נוגעת בנקודה בקמט שתמיד מופיע בין גבותיי כשאני מזעיפה פנים. "תפסיקי עם הפרצוף הזה. יהיו לך קמטים בגיל צעיר מדייי. ואני בסדר. הכול מושלם, בעצם."

"חסר לך שלא," אני אומרת בקול המורה הכי חמוּר שלי, אבל גרוני מתכווץ, ומפי יוצא מעין קרקור אזהרה. "תתקשרי ברגע שתגיעי. אני רוצה לדעת שאת בסדר, ואני רוצה תמונות. המון תמונות."

אלה מחייכת חיוך זוהר. "כן, המורה מקמילן!" היא מסתובבת ועוזבת במהירות, שולחת אליי נפנוף אחרון מעבר לכתפה ונעלמת מעבר לפינה. היא נעלמה, ואני נלחמת בדמעות בלתי צפויות ובלתי מובנות בכלל. אני מאושרת בשביל אלה, אבל גם דואגת לה. אני מרגישה... אני לא יודעת מה בדיוק אני מרגישה. אבודה, אולי. אצבעותיי אוחזות בצרור המפתחות שלה, ופתאום אני נעשית מודעת לכך שזה עתה ירשתי יחידת אחסון ואת היומנים שנשבעתי שלא אקרא בהם עוד.

 

 היומנים האבודים 2 - להיות אני

 

 

 יומן 8, רשומה 1

 

יום שישי, -7 באפריל 2012

 

חשכה אפפה אותי, היעדר אור מוחלט שהותיר אותי נרעדת מבפנים. לא. לא היתה זאת החשכה שהרעידה את גופי, אלא הוא. יכולתי להרגיש אותו, גם אם לא יכולתי לראותו. הו, כן, בהחלט יכולתי להרגיש אותו. בכל נקבובית בעורי, בכל קצה עצב בגופי, יכולתי להרגיש אותו. אורב לי. כובש אותי, גם אם עדיין לא נגע בי. הייתי נתונה לחסדיו באופן מוחלט, עירומה וכורעת על ברכיי במרכזו של שטיח צמר רך. כפות ידיים חזקות הצמידו את שוקיי אל ירכיי, בזמן שחבלים נכרכו סביב החזה שלי וכבלו את ידיי מאחורי גבי. הרגשתי כאב מריר־מתוק, מגרה, וגם אם הרגשתי חשופה ופגיעה, למדתי שזה מגרה אותי בדרכים שמעולם לא העליתי על דעתי. זה מנותק מכל היגיון, איך ייתכן שאני יכולה לפחד מהמקום הבא שאליו הוא ייקח אותי, ועם זאת לרעוד מרוב תשוקה? ואכן, הרגשתי פחד בזמן שכרעתי שם בחשכה. פחדתי מכך ששליטה זעומה בלבד נותרה לי בתגובותיו של גופי, פחדתי ממידת השליטה שיש לו בי בזמן שאני נטולת כל שליטה. פחדתי מהתשוקה העזה שלי בכך שהוא ישלוט בי. עכשיו, בזמן שאני כותבת את המילים האלה, אינני מזהה את החלק הזה בתוכי. אבל כשאני נמצאת איתו, אני הופכת למה שהוא רוצה שאהיה. אני הופכת לשפחתו מרצוני, גם אם לאחרונה גיליתי שאני בסך הכול כלי בלוח המשחק שלו. הוא לא הבטיח לי דבר חוץ מכך שיכבוש אותי. הוא לעולם לא יהיה שלי כפי שאני שלו. אני לעולם לא אשלוט בו כפי שהוא שולט בי. אני משחקת לפי החוקים שלו, ולעולם לא אדע מראש איך הם ישתנו, או מה ישתנה או מי יהיה חלק מהמשחק שנוצר מחדש בכל פגישה ופגישה שלנו. ואתמול בלילה, כאשר אור הזרקורים לפתע התמקד בי ובי בלבד, כאשר הוא הגיח מתוך האפלה והתייצב מולי, הגבר שעמד לצדו הוא זה שטלטל את אמות הסִפּים של נשמתי. הם היו שניים. תיעבתי את האדם האחר שהיה איתנו והוא יודע זאת, אבל הוא בכל זאת הזמין אותו כדי לחלוק אותי. רציתי להתנגד. הייתי צריכה להתנגד. אבל שם, בחדר ההוא, לא הייתי רבקה. פשוט הייתי שלו. לפעמים, באור הבוקר, כאשר הוא לא יכול לגעת בי, כאשר אנחנו רחוקים זה מזה, אני חושבת שאני רוצה להיות רק אני, להיות רבקה שוב. רק שאני לא בטוחה מי זאת. אני כבר לא בטוחה שאני מכירה את עצמי. מי היא רבקה מייסון?

 

1

 

אני נחנקת בתוך מנהרה של עלטה שנוצרה בעקבות הפסקת חשמל בלתי צפויה ביחידת האחסון שבה קיוויתי למצוא רמזים באשר למקום הימצאה של רבקה. הוטלתי לתוך סרט אימה מזוויע, מהסוג שבו אני שונאת לצפות, ומיד התחלתי לדמיין את עצמי בתור הבחורה שעושה את כל הטעויות האפשריות, ובסופו של דבר מוצאת את מותה העקוב מדם. אני, שרה מקמילאן, מחשיבה את עצמי אדם הגיוני, ואני משכנעת את עצמי להפסיק לפחד, שכן הפחד שלי לגמרי לא הגיוני. זאת פשוט אחת מהפסקות החשמל האקראיות שמתרחשות בסן פרנסיסקו בחודשים האחרונים, והדאגה הגדולה ביותר שלי כרגע היא העכבר שנמצא ליד כפות רגליי.

אבל האם זה לא מה שהבחורה שנרצחת בסרט האימה תמיד חושבת לעצמה? זאת בסך הכול הפסקת חשמל. זה בסך הכול עכבר. היה טיפשי מצדי לבוא לכאן לבד בלילה, ואני משתדלת בדרך כלל לא להיות טיפשה. ממפגש קודם אני יודעת שאיש התחזוקה במקום הזה הוא אדם קצת מוזר, אבל החלטתי שהוא לא מקור לדאגה. פשוט הייתי נואשת מדיי להרגיש שאני עושה משהו כדי למצוא את רבקה, ונואשת להסיח את דעתי משתיקתו של כריס מאז ההודעות שהחלפנו הבוקר, כאשר התוודיתי בפניו שאני מתגעגעת אליו. אני חוששת שנסיעתו אל מחוץ לעיר לאירוע צדקה העניקה לו די זמן להחליט שהוא לא מתגעגע אליי. אחרי הכול, אמש הוא העז לחשוף בפניי את אחד מסודותיו האפלים ביותר, והגבתי בדיוק כפי שהוא טען שאגיב, גם אם נשבעתי שלא אגיב כך: תפסתי מרחק ממנו. ברחתי, אני מוסיפה חרש, בעודי חושבת על המילים שבהן כריס הִרבה להשתמש כדי לנבא את ההתנהגות שלי.

קול נפץ נוסף מפר את הדממה המפחידה, ועכשיו אני יוצאת מדעתי באופן רשמי, ולא רק בגלל שתיקתו של כריס. מוחי עובד בקדחתנות בניסיון לזהות את הצליל, אבל לשווא. כן, ללא צל של ספק, זה היה ממש מטופש מצדי לבוא לפה לבדי. ובעוד הייתי רוצה לחשוב שאני לא מתנהגת בטיפשות לעתים קרובות, הערב מוכיח שכאשר אני עושה את זה, אני עושה את זה בגדול.

אני לא מעיזה לזוז, שלא לדבר על לנשום, אבל אני יכולה לשמוע נשימות מהירות וקולניות, ואני יודעת שהן שלי. אני מנסה לכפות על עצמי להיות בשקט, אבל לא מצליחה. החזה שלי מכווץ, ואני מתקשה להכניס אוויר לריאות. אני זקוקה לאוויר. אני זקוקה לו נואשות. נדמה לי שאני חווה התקף של נשימת יתר. כן. זה מה שקורה. התחושה הזאת, של חוויה כמעט חוץ־גופית, זכורה לי מהרגע שבו הרופא יצא מחדרה של אמי בבית החולים לפני חמש שנים ובישר לי על מותה. גם אם אני יודעת מה עובר עליי, נשימותיי ממשיכות להיות מהירות ושטחיות, והן ללא ספק יסגירו את מקומי. אני לא מבינה איך ייתכן שאני יודעת מה קורה לי, ובכל זאת לא מצליחה לעשות שום דבר בנוגע לזה.

פתאום אני שמה לב שאני עומדת, גם אם לא זכור לי שנעמדתי. מכפות ידיי נשמטים דפים שלא זכור לי שהחזקתי. בהלה אוחזת בי ופוקדת עליי לצעוק ולברוח. תחושת ה"הילחם או ברח" הזאת כל כך נכונה וממשית, שאני פוסעת צעד אחד לפנים, אולם אז נשמע קול נפץ נוסף ואני קופאת במקומי. עיניי מוסטות בחטף לעבר הדלת, אבל אני לא רואה דבר פרט לחשכה. אני לא רואה דבר פרט לחור השחור העמוק הזה, המאיים לבלוע אותי. קול נפץ נוסף. מה פשר הצליל הזה? רעש נוסף - קול צעדים, כך נדמה לי - נשמע בסמוך לכניסה. אדרנלין מציף את גופי, ואני לא חושבת, אני פשוט פועלת.

אני מתחילה לחצות את החדר במהירות במסלול שנדמה לי שפנוי ממכשולים. דלת, דלת, דלת! אני צריכה להגיע לדלת. איפה הדלת המזורגגת? אצבעותיי מוצאות את החלל הריק, ואז חלל ריק נוסף, עד שבסופו של דבר אני מתנגשת בפלדה קרה. תחושת הקלה שוטפת אותי בעודי טורקת את הדלת בעוצמה. אני מצמידה את כפות ידיי למשטח. מה עכשיו? מה עכשיו?! לנעול את הדלת. אבל אני לא יכולה. המציאות מכה בי בעוצמה. המנעול נמצא בחוץ, ו - אלוהים אדירים - מי שנמצא בחוץ יכול לנעול אותי בפנים. או... מה אם האדם שחשתי בנוכחותו הצליח להיכנס ליחידת האחסון לפני שסגרתי את הדלת?

אני מסתובבת במהירות נוכח המחשבה המבעיתה ונצמדת אל הדלת. אני נזכרת בטלפון שלי ושולחת את ידי לתוך כיס המעיל שלי. אני לא רואה דבר. אני אפילו לא מסוגלת לחשוב בהיגיון. איך ייתכן שעד עכשיו לא חשבתי על הטלפון שלי? אני מחזיקה אותו, אבל הוא חומק מאחיזתי ונשמט אל הרצפה. כאחוזת טירוף אני יורדת אל ברכיי ומגששת אחריו. תחושת הקלה מציפה אותי בעת שידי נעטפת סביב הפלסטיק החלקלק, אך אני לא מצליחה לבטל את נעילת הטלפון.

אני קמה בחטף, מבועתת שיבתרו אותי לחתיכות בעודי מנסה לחייג - והפעם אין דבר שמונע את בריחתי. ייתכן שפתיחה בריצה תתברר כמהלך מטופש נוסף, אבל בשלב הזה אם לא ארוץ, זה גם לא יהיה המהלך הכי חכם מצדי. אני פותחת את הדלת וחשכה נוספת מקבלת את פניי, אבל היא לא מטרידה אותי. אני רצה ומתפללת שלא אתנגש במי שנמצא איתי בפנים או שאמעד ואבלע בחור השחור שאופף אותי. אני פשוט רוצה לצאת החוצה. החוצה. החוצה. החוצה. כל כולי ממוקדת במשימה. זה מה שמניע אותי קדימה, ישירות אל היציאה. אני תערובת קטלנית של פחד ואדרנלין שהעלימו כל זכר לשמץ ההיגיון שהיה לי לפני רגעים ספורים.

אני מחפשת את היציאה, מחפשת אור, אבל הדלת החיצונית שהיתה פתוחה סגורה כעת, ואני מתנגשת בה בעוצמה שמרעידה את שיניי. טעם הדם המתכתי ממלא את פי בנקודה שבה שיניי ננעצו בלשוני, אבל אני לא מניחה לזה לערער את נחישותי להימלט. אני מגששת אחר הידית ומשחררת אנחת רווחה בעת שהיא נלחצת והדלת נפתחת.

בתוך שבריר שנייה אני נמצאת מחוץ לבניין. לאחר החשכה המחניקה של הבניין, אני מקבלת בברכה את פנסי הרחוב העמומים ואת אוויר הלילה הצונן של סן פרנסיסקו, בעודי נחפזת לעבר המכונית שלי. שריריי נדרכים וצורבים בתחושה שמישהו נמצא מאחוריי, אך אני לא מעיזה לבזבז שניות יקרות בניסיון לאשר או להכחיש זאת. העור העדין של כף ידי נצבט בין המפתחות, ואני מתקשה למצוא את הלחצן לפתיחת דלת המכונית הנעולה שלי. נדמה שהזמן עוצר מלכת בעודי נאבקת בדחף להביט לאחור, אך במקום זאת אני פותחת את דלת המכונית.

בטוחה שמישהו עומד לתפוס אותי מאחור, אני מתמקמת במושב, טורקת את הדלת, סוגרת את עצמי בפנים ונועלת את כל המנעולים. כאחוזת טירוף, אני מעיפה מבט מבעד לחלון ולא רואה שם נפש חיה, אבל אני מצפה שזגוגית החלון תתנפץ בכל רגע. כפות ידיי רועדות בכזאת עוצמה, שאני נאלצת להשתמש באחת מהן כדי לרסן את השנייה, כדי שאוכל להכניס את המפתח ולהתניע. ברגע שהמפתח בפנים, אני מתניעה ומתחילה בנסיעה לאחור. הצמיגים צווחים ולבי הולם בחוזקה. אני מעבירה את מוט ההילוכים למצב נסיעה, ומיד לוחצת על דוושת הבלמים ונזרקת קדימה בעוצמה. צליל נשימותיי הכבדות מפר את הדממה המאיימת ששוררת במכונית, בעודי נועצת מבט בדלת הבניין הפתוחה ולא רואה שום דבר מיוחד או מפחיד. זה פשוט... שם. ואני פה, ועושה רושם שאין בסביבה נפש חיה.

מבחינתי, זה לא משנה. ככל שאני יושבת פה, ככה אני מרגישה חשופה, פגיעה, מטרה. כף רגלי לוחצת על דוושת הגז. אני צריכה לברוח ממגרש החניה הזה, ואני צריכה לעשות את זה עכשיו.

כפות ידיי לופתות את ההגה בחוזקה, ואני בקושי מספיקה להגיע לרחוב הצדדי המוביל אל הכביש המהיר כאשר נופל לי האסימון: יחידת האחסון לא נעולה. השארתי אותה פתוחה וברחתי. אני נכנסת לתחנת דלק וחונה. אני פשוט יושבת. עוברות דקה או שתיים או עשר. אני לא יודעת. עושה רושם שאני לא מסוגלת לחשוב מחשבות עקביות. אני מניחה לראשי להישמט על ההגה ומנסה להתמקד. יחידת האחסון. הסודות של רבקה, החיים שלה. המוות שלה. ראשי נזקף בחטף. לא. היא לא מתה. היא לא מתה... ובכל זאת, תחושת הבטן שלי אומרת לי שבתוך יחידת האחסון הזאת מסתתר סוד שמישהו לא רוצה שאני או אף אחד אחר יֵדעו.

"אני חייבת לחזור ולנעול את היחידה," אני לוחשת. אני יכולה להזעיק את המשטרה. הם לא יעצרו אותי על פחד מהחשכה. ייתכן שהם יצחקו עליי, ייתכן שהם יתעצבנו, אבל הפעם אני אפעל בזהירות ובחוכמה.

הטלפון הנייד שלי מצלצל ממקומו על המושב. לא זכרתי שהנחתי אותו שם, ואני מזנקת בבהלה וקופצת את אגרופיי בין שדיי. "אלוהים אדירים," אני ממלמלת וגוערת בעצמי, "תתעשתי, שרה."

אני מביטה במספר. כריס. החזה שלי מתלהט מרוב רגש. יש בינינו כל כך הרבה דברים לא פתורים, יש כל כך הרבה סיבות לחוסר ההתאמה בינינו. ועם זאת, מעולם לא הייתי זקוקה לשמוע את קולו של מישהו כפי שאני זקוקה לשמוע את קולו עכשיו.

"שרה," הוא אומר כשאני עונה, ושמי הוא לחישה צרודה של שלמות גברית קטיפתית המהדהדת בקרבי ומשתכנת בחור עמוק בנשמתי שנדמה שרק הוא מסוגל למלא.

"כריס." קולי נשבר כשאני אומרת את שמו, מפני שדמעות צורבות בעיניי. לכל הרוחות, איך ייתכן שבתוך שבועות ספורים עברתי מאדישות מוחלטת כלפי כל מה שנמצא סביבי, אדישות שליוותה אותי בשנים האחרונות, לַהפך הגמור? "אני... הלוואי שהיית פה."

"אני פה, מותק," הוא אומר, ונדמה לי, אני מקווה כך, שעמוק בדבריו אני שומעת שמץ מרגשותיו. "אני בכניסה לבית שלך. תפתחי את הדלת."

אני ממצמצת בבלבול. "חשבתי שטסת לאירוע הצדקה בלוס אנג'לס."

"נכון, ובבוקר אני חייב לטוס לשם שוב, אבל הייתי חייב לראות אותך. תפתחי את הדלת ותני לי להיכנס."

אני המומה. במשך כל היום הייתי מוטרדת בגלל השתיקה שלו. פחדתי שהוא מתנכר אליי, כפי שהתייחסתי אליו אמש. "חזרת הביתה רק כדי לראות אותי?"

"כן. חזרתי רק כדי לראות אותך." הוא נשמע מהוסס. "את מתכוונת להשאיר אותי בחוץ?"

בתוכי מתפרץ עוד מהרגש שאני מנסה להדחיק, והצריבה בעיניי מאיימת להפוך לדמעות. הוא חזר כדי לראות אותי. הוא התאמץ, טס לכאן מעיר אחרת, למרות האופן שבו הגבתי על הווידוי שלו במועדון אמש. "אני לא בבית." קולי נשמע בקושי. "אני לא בבית, ואני רוצה להיות בבית. אתה יכול, בבקשה, לבוא לפה?"

"איפה זה פה?" הוא שואל בקול בהול שתואם את מה שאני מרגישה.

"במרחק כמה רחובות. בתחנת דלק ליד יחידת האחסון שעליה סיפרתי לך." אני לא מסוגלת לומר את שמה של רבקה, ולא מבינה את הסיבה לכך.

"אני כבר מגיע."

אני פוצה את פי כדי למסור לו הוראות הגעה, אבל השיחה כבר נותקה.

 

 

היומנים האבודים 3 - לגלות אותנו

 

לגלות אותנו

 

 

 

יום רביעי, 11 ביולי 2012

 

השעון מראה חצות. אני יושבת במרפסת בבית מלון במאווי. צלילי גלי האוקיינוס המתנפצים אל החוף הם כסם הרגעה בשבילי, והם משככים את האי-סדר ששורר בתוכי. אני מתקשה להאמין שכעת אני אשת העולם הגדול ומומחית לאומנות, וכבר לא מלצרית בבר המתקשה לסגור את החודש. אני. רבקה מייסון. אשת העולם הגדול. קשה לי לעכל את זה, בדיוק כפי שקשה לי לעכל את רוב מה שעבר עליי בשנה האחרונה.

 

הגבר החדש שלי נמצא במרחק מטרים ספורים ממני, עירום ומרהיב ביופיו במיטה בחדר בית המלון שלנו, מסופק מלילה של אוכל, שתייה וסקס מלא תשוקה. סקס. אני חייבת לקרוא לזה סקס. אני לא יכולה לקרוא לזה מעשה אהבה כפי שהוא עושה. הלוואי שהייתי יכולה. הלוואי, אבל אני פשוט לא מסוגלת.

 

למה אני לא במיטה, צמודה אל כל השרירים החסונים האלה, מתענגת על חושניותו הגברית? זה מה שאני אמורה לעשות, אבל הטלפון הנייד שנמצא בחיקי הוא הסיבה לכך שאני לא עושה זאת. "הוא" השאיר לי הודעה להתקשר אליו. הוא, שאני פשוט לא מצליחה לשכוח, לא מצליחה להפסיק להשתוקק אליו: למגע ידו, לנשיקותיו, להצלפה השובבה בעורי המסיבה לי עונג וכאב בו-זמנית.

 

אני נאבקת בדחף להתקשר אליו, אומרת לעצמי לא לעשות זאת. הגבר החדש שלי ראוי לטוב יותר - בדיוק כמו שאני ראויה לטוב יותר מכפי שהאדון שלי אי-פעם הציע לי. אם אתקשר אליו, פירוש הדבר שאני מזלזלת באדם החדש בחיי, ובעצמי. אילו הוא רק לא היה נשמע נואש לשוחח איתי... וזה מטורף. הגבר שהכרתי מעולם לא היה נואש.

 

השבועות האחרונים היו נסיעה נהדרת ברכבת הרים של תשוקה וחקירה, הן בחדר השינה והן ברחבי העולם. אני אמורה להתענג על הדברים האלה, ועל הגבר שבזכותו הם מתאפשרים. הוא נאה ומצליח, וסקסי בכל המובנים של המילה, למרות שאני לא נמשכת אליו בגלל כספו. אני נמשכת אליו בגלל תשוקתו לדרך שבה הוא מרוויח כסף, לדרך שבה הוא חי את חייו, לדרך שבה הוא עושה איתי אהבה. הוא שופע ביטחון עצמי, הוא לא מתנצל על שום דבר, והוא מתגאה במי שהוא, ועם זאת... הוא לא האדם שפעם כיניתי "אדון", ולעולם לא אראה בו אדון. אני לא מבינה למה אני לא מאוהבת בו. אני לא מבינה למה, גם אם הוא היה מבקש ממני (והוא לא היה עושה זאת), לעולם לא הייתי שוקלת להיכנע לו.

 

אם אהיה כנה עם עצמי, נדמה לי שישנה סיבה פשוטה לכך שאני לא מצליחה לשקוע כל כולי באהבה הפוטנציאלית החדשה שלי. בלבי ובנשמתי, ואפילו במחשבותיי, "הוא" עדיין האדון שלי.

 

אבל הוא לא אוהב אותי. הוא אפילו לא מאמין באהבה. הוא אמר לי את זה פעמים רבות כל כך, שזה נחקק בתודעתי.

 

נפרדתי ממנו לשלום, ואני לא אתקשר אליו. אני יודעת שאם אעשה זאת, זה יהיה הסוף שלי, ושוב אמצא את עצמי נתונה בכישופו. ושוב אהיה... אבודה.

 

 

 

1

 

 

בלי דיבורים. אין באמצע. הכול או לא כלום, שרה. זה מה שאני מציע לך, ואת חייבת להחליט אם זה מה שאת באמת רוצה. הזמנתי לך כרטיס טיסה על שמך. אני אהיה במטוס. אני מקווה שגם את תהיי שם.

 

כריס הציב את האולטימטום ואת הדד ליין האלה והותיר אותי לשבת על מיטתה של חברתי הטובה ביותר, חברתי הנעדרת, ללטוש את מבטי בחלל הריק שבו הוא עמד רגעים ספורים קודם לכן. סערת רגשות מתחוללת בקרבי ומכווצת את בטני. הוא חיפש אותי ומצא אותי פה. לאחר הריב הנורא שלנו אמש, הוא עדיין רוצה שאטוס איתו לפריז. הוא רוצה שנמצא "אותנו" שוב. אבל איך הוא מסוגל לחשוב שאני פשוט יכולה לקום וללכת בהתראה קצרה כל כך? אני פשוט לא יכולה לעזוב - אבל... הוא עוזב. אני מתקשה לנשום נוכח המחשבה על כך שאאבד אותו. ועמוק בתוכי אני יודעת שאם אניח לו לעזוב, אני באמת אאבד אותו. אנחנו חייבים לדבר. אנחנו חייבים לפתור את מה שקרה אמש לפני שנעזוב לפריז.

 

אני מושיטה את ידי הרועדת לעבר הטלפון שלי ולוחצת על כפתור החיוג המהיר לכריס. לבי הולם בחוזקה בעודי ממתינה לשמוע את קולו.

 

צלצול. צלצול. צלצול. צלצול.

 

ואז קולו העמוק והמחוספס בצורה מגרה נשמע מעברו השני של הקו. הגעתי למשיבון הקולי. אצבעותיי נשזרות בשערי החום הארוך, וגופי נשטף בתחושת חוסר אונים. לא. לא. לא. לא ייתכן שזה קורה. אין סיכוי שזה קורה. לאחר שאווה כמעט רצחה אותי אתמול בלילה, זה יותר מדיי בשבילי. איך ייתכן שכריס לא יודע שזה יותר מדיי כרגע? אני רוצה לצרוח על הטלפון.

 

אני מתקשרת אליו שוב, שומעת שוב ושוב את צלילי החיוג הבלתי נסבלים, ומגיעה למשיבון הקולי שלו. לכל הרוחות! אני אצטרך לנסות לתפוס אותו בבית לפני שהוא יוצא לנמל התעופה.

 

אני מזנקת ממקומי ונחפזת לעבר הדלת. ידי רועדת בעודי פותחת את המנעול. אני מתפללת שאלה תחזור בשלום מהטיול שלה באירופה. אני לא יכולה שלא לחשוב על הדמיון בין השקט מצדה של אלה לשקט מצדה של רבקה. אני נרעדת בעודי יוצאת אל המסדרון החשוך מחוץ לדירתה של אלה, ומשתוקקת להיות בזרועותיו של כריס. מייחלת לכך שאוכל לשכוח מהסיוט, מהעובדה שאווה רצחה את רבקה ואחר כך ניסתה לרצוח אותי.

 

ברגע שאני מגיעה למגרש החנייה, אני סוקרת במבטי את בניין הדירות ובטני מתכווצת. "אלה בסדר," אני מבטיחה לעצמי בעודי פותחת את דלת הפורד פוקוס שלי ונכנסת פנימה. וברור לי שיש לי שתי סיבות לטוס לפריז: כריס ואלה. ומדובר בשתי סיבות חשובות.

 

הנסיעה לדירה שאני חולקת עם כריס אורכת פחות מרבע שעה, אבל היא נדמית לי כנצח. עד שאני עוצרת מול גורד השחקים המפואר, אני מרגישה כמו פקעת עצבים. אני מושיטה את המפתחות לסדרן, בחור חדש שאני לא מכירה. "תשאיר את המכונית שלי פה, בבקשה." בקשתי מעידה על כך שאני חושבת לנסוע לנמל התעופה.

 

גם אם זה נכון, אני אומרת לעצמי, זה לא אומר שבכוונתי לעלות על המטוס. עדיין לא. לא ככה. אני אשכנע את כריס לדחות את הנסיעה.

 

אני בקושי רואה את הלובי בעודי חוצה אותו במהירות ונכנסת למעלית. הדלתות נסגרות, ולפתע אני לחוצה במידה מגוחכת מכך שאני עומדת לפגוש אותו. זה מטורף. מדובר ב כריס. אין לי שום סיבה להיות לחוצה בקרבתו. אני אוהבת אותו. אני אוהבת אותו כפי שמעולם לא אהבתי אף אדם אחר. ועם זאת, העלייה במעלית לקומה העשרים קשה מנשוא, ואני מצטערת שלא שאלתי את הסדרן אם כריס נמצא בבניין.

 

"בבקשה, תהיה פה," אני לוחשת בעודי מתקרבת ליעד שלי. "בבקשה, תהיה פה."

 

פעמון המעלית מצלצל והדלתות נפתחות. לרגע אני פשוט לוטשת את מבטי בחלל הפתוח של הכניסה לדירה שלנו. הדירה שלנו. אך האם היא תישאר הדירה שלנו גם אם לא אטוס איתו לפריז? רק לפני שבוע הוא התרחק ממני והסתגר בפניי לאחר מותו של דילן, ילד שמת מסרטן, במקום לתת לי לעזור לו להתמודד עם הכאב. הוא גרם לי להרגיש שה"בית" שלי איתו נגזל ממני. הוא נשבע שזה לעולם לא יקרה שוב, שלעולם לא ארגיש את האובדן הזה בעתיד - אך העתיד הגיע, וזה בדיוק מה שאני מרגישה.

 

אבודה בלעדיו.

 

"כריס," אני קוראת בעודי נכנסת לדירה, אך נתקלת בדממה מוחלטת. אני פוסעת שני צעדים לתוך הדירה ומרגישה חלולה יותר מכפי שאי-פעם הרגשתי. הוא לא פה. הוא נעלם.

 

אט-אט אני מסתובבת לעבר הסלון השקוע והחלונות המשתרעים מהרצפה עד התקרה, שדרכם אפשר לראות את השחר המתחיל להפציע מעל לעיר. זיכרונות מציפים את תודעתי, זיכרונות רבים כל כך שלי עם כריס בחדר הזה, בדירה הזאת. אני יכולה להריח אותו, אני כמעט יכולה לטעום אותו. להרגיש אותו. אני צריכה להרגיש אותו.

 

אני מדליקה את האור, ועיניי מתבייתות על דבר-מה שצמוד לחלון. אני מבחינה בפתק, והחזה שלי מתכווץ בעודי מבינה שזה המקום המדויק שבו כריס זיין אותי פעם וגרם לי להרגיש חום ותשוקה, וכן, פחד מפני נפילה. ובהחלט נפלתי. נפלתי בקסמו.

 

אני יורדת במדרגות, חולפת על פני הרהיטים ותולשת את הפתק מהחלון.

 

 

 

שרה

 

הטיסה שלנו יוצאת בתשע. את צריכה להיות שם בשמונה כדי להספיק לעבור את בדיקות האבטחה ולמסור את הכבודה שלך לקראת העלייה למטוס. מדובר בטיסה ארוכה. תתלבשי בהתאם. בשבע ג'ייקוב יחכה לך למטה כדי להסיע אותך לנמל התעופה. אם תחליטי להגיע.

 

 

 

כריס

 

בלי "אני אוהב אותך". בלי "בבקשה תבואי".

 

אבל למה ציפיתי? מדובר בכריס, ואף שאני לא יודעת את כל סודותיו, אני מכירה אותו היטב. אני יודעת שמדובר באחד מהמבחנים שלו. אני יודעת שהוא צריך שזאת תהיה החלטה שלי, החלטה שלא מושפעת משכנועיו. זאת הסיבה שהוא לא נמצא פה.

 

התובנה מכה בי בעוצמה: אני מכירה את זה. אני יודעת מה הוא חושב. אני מכירה אותו. המילים האלה מסיבות לי נחמה. בדברים החשובים, אני מכירה אותו.

 

אני מסתובבת ומסתכלת על השעון משמאלי, בסמוך לכניסה למטבח, ובולעת רוק בכבדות. השעה כבר כמעט שש. יש לי שעה להחליט אם אני עוזבת את הארץ עם כריס ולארוז.

 

אני צונחת אל הרצפה ונשענת על אותו החלון שעליו נשענתי בלילה הראשון שהוא הביא אותי הנה. אני מותשת, ואני מרגישה עירומה וחשופה בדיוק כמו אז.

 

שעה. אם אני מחליטה לטוס, יש לי שעה להגיע לנמל התעופה. מכנסי הג'ינס שלי מלוכלכים לאחר שהתגלגלתי על האדמה בזמן שאישה מטורפת ניסתה לרצוח אותי, ואני מרגישה כאילו השיער שלי הוא כמו וילון ארוך וכהה, כבד כמו המחשבות שלי. אני זקוקה למקלחת. אני זקוקה לשינה.

 

אני צריכה לקבל החלטה, ואני צריכה לעשות זאת עכשיו.

 

אני לבושה בחליפת טרנינג מקטיפה שחורה, ותיק תלוי מכתפי בעודי מתבוננת בשער עם הכיתוב "דאלאס-פורט וורת' \ דאלאס" ו"פריז". לבי מטפס במעלה גרוני.

 

אני פה. יש לי תיק על הכתף. יש לי כרטיס טיסה. אני נושמת נשימה עמוקה, ונדמה לי שאני עומדת לחוות התקף חרדה, משהו שעד כה חוויתי פעמיים בלבד. פעם אחת כאשר בישרו לי שאמי מתה מהתקף לב, ופעם נוספת כאשר הייתי ביחידת האחסון של רבקה והאורות כבו. למה אני עושה את זה עכשיו? אין לי שמץ של מושג. אני פשוט מרגישה חסרת שליטה.

 

קוראים בשמי במערכת הכריזה. אני חייבת לעלות למטוס.

 

איכשהו אני פוסעת קדימה, מרימה את ידי ומיידעת את הדיילת שאני כאן. אני מושיטה לה את הכרטיס שלי בלי להסתכל עליה, וקולי נשמע צרוד בעודי משיבה על שאלות שפורחות מזיכרוני שתי שניות לאחר מכן. אני צריכה להסדיר את הנשימה שלי לפני שאתעלף; אני בהחלט חווה התקף חרדה. אני שונאת את העובדה שאני חלשה כל כך. מתי סוף-סוף אפסיק להיות חלשה כל כך?

 

ברכיי רועדות, ואני מרימה את תיק הלואי ויטון שכריס קנה לי כשטסנו לעמק נאפה לפגוש את הסנדקים שלו, ותולה אותו על כתפי.

 

אני עולה על השרוול המוביל למטוס. אני פונה בסיבוב ולבי מחסיר פעימה. כריס עומד בפתח המטוס, ממתין לי, והוא נראה גברי כל כך, וכל כך הוא-עצמו במכנסי ג'ינס, בחולצה תכולה ובמגפי אופנוענים. עם זיפים בני יום ושיער בלונדיני ארוך במקצת ופרוע בצורה מלבבת, מראהו החיצוני מחוספס בצורה מושלמת. וכל שאר הדברים מלבדו מתפוגגים ונעלמים, והכול בעולמי נמצא במקומו.

 

אני מתחילה לרוץ לעברו, והוא פוגש אותי במחצית הדרך ומושך אותי אל בין זרועותיו החסונות והחמימות. הניחוח האדמתי, העשיר והממכר שלו פולש לחושיי, ואני מתעוררת לחיים, נושמת בחופשיות ומרגישה מאוזנת לחלוטין, נטולת כל צל של ספק. מקומי עם כריס.

 

אני כורכת סביבו את זרועותיי ונצמדת אל גופו החסון. שפתיו כובשות את שפתיי, והטעם שלו - חריף וגברי - כובש אותי בכל הדרכים הנכונות.

 

אני בבית. אני בבית מפני שאני נמצאת איתו. ואני מנשקת אותו כאילו לעולם לא אנשק אותו שוב, כאילו אני מתה מצמא והוא הדבר היחיד שיכול להרוות את צימאוני. ואני מאמינה שזה נכון. הוא תמיד היה התשובה לשאלה מה חסר בחיי, אפילו לפני שהכרתי אותו.

 

הוא מנתק את שפתיו משפתיי, ואני רוצה למשוך אותו בחזרה אליי, לטעום ממנו עוד קצת. אני שוב מתנשמת בכבדות, אך הפעם מרוב רגשות, כמיהה ותשוקה.

 

הוא מסיט מפניי את שערי הקטיפתי ונועץ בי את עיניו הירוקות הכנות. "תגידי לי שאת פה בגלל שזה מה שאת רוצה, ולא בגלל שהכרחתי אותך."

 

"אתה לא עוזב בלעדיי," אני מבטיחה לו, ואני מקווה שהוא שומע את כל המשמעות שטמונה בדבריי. לא אמרתי שהוא לא עוזב. אמרתי שהוא לא עוזב בלעדיי.

 

בן-רגע מפציעה על פניו הבנה, מחלחלת למעמקי מבטו הבוחן. "לא רציתי להכריח אותך," הוא אומר בקול צרוד ומיוסר. הגבר הזה הוא אדם מיוסר, ואני משתוקקת לעזור לו. הוא מהסס. "פשוט הייתי צריך ל -"

 

"אני יודעת מה היית צריך," אני לוחשת, בזמן שאצבעותיי מלטפות את לסתו. אני מבינה את מה שכבר הייתי צריכה להבין עד עכשיו. "היית צריך לדעת שאני אוהבת אותך מספיק כדי לעשות את זה למענך. היית צריך לדעת את זה, לפני שתיתן לי לגלות את מה שאני עומדת לגלות בפריז."

 

"אדון מריט, אתה צריך לעלות עכשיו למטוס," קוראת אחת הדיילות מהפתח.

 

אף אחד מאיתנו לא מביט בה. אנחנו מחליפים מבטים, ואני רואה את הרגשות המבזיקים בפניו של כריס, את הרגשות שרק לי הוא מאפשר לראות. וזה חשוב לי מאוד. הוא רוצה ש אני אראה את מה שהוא מעולם לא הראה לאיש.

 

"הזדמנות אחרונה להתחרט," הוא אומר ברכות. בקולו ניכר היסוס, ובעיניו יש שמץ של פחד, כך נדמה לי. פחד שאתחרט?

 

כן, כך נדמה לי, אבל יש שם דבר-מה נוסף. הוא גם פוחד שאני לא אתחרט, הוא פוחד ממה שהוא עוד לא חשף. וקשה לי שלא לפחד מזה איתו, בהתחשב בכך שראיתי צדדים אפלים למדי באישיותו של כריס. מה מצפה לנו בפריז? מה הוא חושב שיזעזע אותי ברגע שאיחשף אליו?

 

"אדון מריט -"

 

"אני יודע," הוא משיב בחדות, בלי להסב את מבטו ממני. "הגיע הזמן. שרה -"

 

"מה שזה לא יהיה," אני אומרת. "אני יכולה להתמודד עם זה. אנחנו יכולים להתמודד עם זה." אני נזכרת בכך שהוא נלחם על כבודי מול האקס שלי ומול אבא שלי. כריס מעניק לי את מה שאני רוצה, הוא פותח את הדלתות הנעולות של חייו, של רגשותיו, ואני לא אגרום לו להתחרט על כך. אני אלחם עליו ועלינו.

 

אני משלבת את אצבעותיי באצבעותיו. "בוא נטוס לפריז."

 

בעודנו במטוס, כל תקוותיי למעט פרטיות מתפוגגות במהרה כאשר אנחנו עוצרים בשורה הראשונה, ואני רואה אישה מבוגרת בחולצה סגולה יושבת במושב שליד המעבר הסמוך למושבים שלנו. היא שולחת לעברי חיוך ידידותי ונועז כחולצתה הטרופית, חיוך שאני מצליחה להשיב עליו בחיוך משלי, חרף העובדה שאני נתונה בסערת רגשות - שלא לדבר על חרדת הטיסות שלי.

 

כריס מסמן לי להתקדם ואני מתיישבת ליד החלון, בזמן שהוא מניח את התיק שלי בתא שמעלינו. אני מהופנטת מהגבר הזה שהפך לעולמי. עיניי עוקבות אחר תווי פניו הנאים, אחר כתפיו הרחבות, אחר שריריו המשתרגים תחת חולצתו הצמודה. כל גופי מתמלא בחמימות רק מהמחשבה על מראהו העוצמתי המענג, כשהוא לא עוטה דבר מלבד קעקוע הדרקון שלו בצבעי אדום, צהוב וכחול, שמתנוסס מתחת לשרוולו הימני. אני אוהבת את הקעקוע הזה, ואת הקשר שיש לו לעבר שבקרוב אגלה במלואו. אני אוהבת אותו.

 

לאחר שהוא סוגר את התא שמעלינו, כריס אומר לשכנה המבוגרת שלנו משהו שאני לא מצליחה לשמוע, והיא מחייכת אליו. אני מחייכת בעודי מתבוננת באינטראקציה ביניהם, עד שאני קולטת את הקדרות המבזיקה בעיניו של כריס, שמזכירה לי את הכאב שהוא מסתיר מתחת לקסמו הסקסי. אין לי שום ספק שהחלטתי לטוס איתו לפריז היתה נכונה. איכשהו, אני עדיין לא יודעת איך, בכוונתי להעלים את כאבו.

 

בזמן שכריס מתמקם במושב שביני לאישה המבוגרת, אני מבחינה בפלסטר על מצחו ובתחבושת המכסה את זרועו. ידעתי שאתמול בלילה הוא נפצע בראשו, אבל לא ידעתי שהוא נפצע גם בזרועו.

 

בטני מתכווצת נוכח המחשבה על כך שהוא היה עלול למות בעודו מנסה להציל את חיי. "איך אתה מרגיש?" אני שואלת ומניחה את ידי על התחבושת בעדינות.

 

"הפציעה בראש היתה פחות חמורה מכפי שחשבתי. הפציעה בזרוע הפתיעה אותי, אבל עשו לי כמה תפרים והיא בסדר." ידו עוטפת את ידי - היא גדולה, חמימה ונפלאה. "ובתשובה לשאלה שלך, אני מרגיש מצוין. את פה."

 

"כריס." שמו בוקע מבין שפתיי כפרץ של רגשות אצורים. יש בינינו כל כך הרבה דברים שלא נאמרים, יש בינינו כל כך הרבה מתח בגלל הריב שהיה לנו לפני שנסעתי לביתו של מארק. "אני -" פרץ צחוק שנשמע מהשורה מאחורינו משסע את דבריי ומדגיש את חוסר הפרטיות שלנו. "אנחנו צריכים ל -"

 

הוא רוכן אליי ומנשק אותי. שפתיו מלטפות את שפתיי בעדינות. "לדבר. אני יודע. ואנחנו נדבר. כשנגיע הביתה אנחנו נפתור את הכול."

 

"הביתה?"

 

"בייבי, כבר אמרתי לך." הוא שוזר את אצבעותיו באצבעותיי. "מה ששלי שלך. יש לנו בית בפריז."

 

מובן שיש בבעלותו בית בפריז. פשוט עד עכשיו לא הקדשתי לכך כל מחשבה. עיניי מושפלות אל אצבעותינו השזורות, ואני תוהה: האם אני ארגיש שגם הבית שלו שם הוא הבית שלי?

 

כריס נוגע בסנטרי, ואני נושאת אליו את מבטי. "אנחנו נפתור את הכול ברגע שנגיע לשם," הוא חוזר ואומר.

 

אני מתבוננת בפניו, מחפשת אחר הביטחון בהצהרתו שאמור לאפיין גבר כמוהו שתמיד נמצא בשליטה, אך אינני מוצאת את מה שאני מחפשת. הצללים בעיניו מעידים על ספק. כריס לא בטוח שנצליח למצוא פתרונות - ומפני שהוא איננו בטוח, גם אני אינני בטוחה.

 

אבל הוא רוצה שנמצא פתרונות, ואני שותפה לרצונו. לעת עתה איאלץ להסתפק במילים שלו, אבל שנינו יודעים שזה כבר לא מספיק בשביל העתיד.