אלטריה
היכן נמצאת אלטריה?
זהו סיפור על עולם לא רגיל, עולם לא עגול ולא שטוח, עולם בו הדמיון משמש מכחול לנופים המרהיבים ביותר. עולם בו שדים, מפלצות ודרקונים חיים ונושמים ואבירים רוכבים על אריות. מקום בו התמימות והאושר לא נפגעו.
זהו לא העולם בו נולדתי: אני תייר המשוטט ממקום למקום בניסיון למצוא תהילה שאבדה ואושר השייך למקום מת.
אלטריה, בשפת הזקנים, פירושה תיקווה. בשבילי היא אושר ללא גבולות. גבולות הם מה שהביא אותי לכאן. אושר הוא מה שגרם לי להישאר: בעולם בו נולדתי פרחים הם קישוטי קברים ושלל הצבעים דהו לאפור: באלטריה הקשת היא המגוון לצבעי הפרחים, והאדמה מפריחה חיים. בעולמי אנשים רק נקברים בה.
"אינסוף" היא משמעות נוספת לעולם הזה, שבו הגבולות לא קיימים וכל מה שבכוחך לדמיין תוכל למצוא, אם תחפש מספיק. ממעוף הציפור תוכל לראות בעולם הזה את המדבריות הזהובות את האוקיינוסים הסגולים, שדות ירוקים ויערות אדירים.
שמי הוא קסיו אן מורי. כמו שכבר צינתי, אני לא מהעולם הזה. אני באתי מעולם שבו מנעולים לא משמשים לתיבות אוצר אלא כדי לנעול את האדם במציאות שבה מספרים והיגיון שולטים והרגש הודחק הצידה , עולם שנלחמתי לשנות וקראתי לו על שם הצבע השליט בו - העולם האפור.
בעולם האפור לא תישמעו צחוק ילדים: אנשים לא מדברים על אומנות ומוזיקה, ורגשות כמו אהבה ואושר הם פריבילגיה לעשירים שבעצמם כבר פסקו מלהאמין בצורך להרגיש בכלל.
בעולם האפור אנשים מתהלכים ברחובות כרוחות רפאים ללא אמירת שלום וללא זיהוי אנושי. איך אפשר כאשר העצב שולט בך, אני מתהלך ברחובות העולם האפור, מביט בפניהם הכבויים של האנשים וחושב שהרגש היחיד שנותר הוא עצב, ועצב שנישא באוויר כמזימה של תאגיד החברות לשלוט בכל דבר שהיה פעם אנושי.
אלטריה היא רצון להביא טוב לעולם. לדעת שטוב יכול לצמוח מכל האפור.
במהלך חיפושי אחר אלטריה הייתי צריך לתמרן אנשים רבים - להתחמק מכאלה שרצו לדעת על קיומה ולפגוע בה. בראש אלה ניצב התאגיד ומנהיגו, אדם בשם נתנאל.
באותה תקופה הבדידות שלטה בי. האש שקודם לכן בערה בי - הרצון להילחם באי צדק העולמי - כבתה. הייתי עיתונאי ובאמת ובתמים האמנתי שמשמעות הדבר היא לחפש אחר האמת ולשמש לפה עבור כל אלא שאינם יכולים לדבר, אך לעולם האפור דרכים משלו לשבור אותך, להרוס אותך מבפנים, לדכא בך כל תחושה מלבד אכזבה.
העצב נטע את שורשיו בחיי ואני התחלתי לאבד את הרצון בחיים. איך ייתכן לחיות בעולם אפור עד כדי כך שהשמים הכחולים בקיץ הם הדבר היחיד המבדיל אותו מהגיהינום?
אני, קסיו אן מורי, גדלתי ללא הורים, בבית יתומים בעיר הגדולה. רוב חברי נעלמו לאפלת הסמטאות כסוחרי סמים, רוכלי רגשות. באותה תקופה מצאתי את עצמי נע בכיוון הזה בעצמי: פני היו לבנים כשל ערפד, שערי שחור וקצר כשל חייל במלחמת הישרדות, וככל תושבי סמטאותיה האפלות של עיר הגדולה סבלתי מרזון שמקורו בתת תזונה.
ילד הפוסטר למגיפה הנפוצה ביותר בסמטאות - האדישות. לבוש בבגדים מיד שנייה, עיני הירוקות היו הצבע המבדל היחיד באפור של היומיום. כך הייתי מתהלך כמו זומבי המחפש קיום ורצון עד שהגעתי למזלי הרב לבית היתומים נקי־הכוונת היחיד בעיר. אך זה לא הסיפור שברצוני לספר.
אחרי זמן רב של חיפושים ועם הרבה מזל הגעתי לשער המחבר בין העולמות — בין העולם הנפלא לעולם האפור. מצאתי את הדלת במקום בלתי צפוי לחלוטין, אך יש מעט מאוד דברים צפויים, אחרי שאתה לומד להכיר את העולם הזה.
צעדתי, אוחז לפיד, לתוך המערה החבויה בתוך האדמה מספר קילומטרים צפונה מהעיר, סמוך לתחנת כוח ישנה ולא פעילה. האדמה החלה כאילו לרעוד ולרגוש לכבודי. ככל שהעמקתי לצעוד לתוך המערה כך הפכה הסביבה שלי בהדרגה מסלעים ואבנים לשיש ויהלומים ומעשבים שוטים לשלשלאות זהב.
אור נבע מהשער מוקף בלבני זהב, כשעל כל לבנה חרוט איור המתאר את המפגש של אלטריה עם העולם האפור.
לדלת היה מפתח אחד — עובדה שדי הפליאה אותי: בהיותי בן העולם האפור הייתי רגיל שלכל דלת יש ארבעה מנעולים לפחות. חבשתי כובע בוקרים, חולצת כפתורים לבנה שצבעה הפך לאפור עם המסע ומכנסי ג'ינס כחולים, קרועים בברכיים. אך אל תמעיטו בערכם של פריטי לבוש אלה - הם היו בעלי מזל רב . מגפי בוקרים חומים ותיק צד אחד המלא בכל חפצי החשובים השלימו את הופעתי.
לדלת היה מפתח יחיד במינו שהייתי המחזיק הבלעדי בו. ברגע שהגעתי לשער הוא החל לזהור בעוצמה לא רגילה וידעתי שברגע שאכנס פנימה לא אוכל לתת לאף אחד לבוא בעקבותיי.
לא כולם רצו לתת לאלטריה לצמוח לבדה. הם רצו לשנות אותה, לעוות אותה כדי שתתאים למה שלדעתם היא הדרך לעולם הנכון. חלקם היו מנצלים אותה למטרותיהם המרושעות: ידעתי שלא אוכל לתת לזה לקרות.
הרגע שבו עמדתי מול הדלת, מגעה החמים, האור שהיכה בפני כאשר הדלת נפתחה לאיטה וידעתי שסוף סוף אוכל להרגיש שוב אושר.
חופש ללא גבולות.
אושר ללא דאגות.
נפלתי
צולל מטה, נפלתי לאוויר הצפוני, אל האור העדין של השמש, אל הרוח שזרמה דרך גופי, מנגנת באוזני נעימה. נסחפתי מבלי שאהיה מודע לכך שאני צולל מטה במהירות.
בזמנים קודמים העולמות זרמו יחדיו: הצבעים והמוזיקה היו חלק גם מהעולם האפור. בעקבות תאונה גדולה דרכיה של אלטריה נפרדו מאיתנו.
כאי קטן המתנתק מיבשת אחרת, נותנת לים לסחוף אותה ולזרמים להניע אותה הרחק, ההיפרדות היתה צעד שנועד להגן על אלטריה מהריקבון והייאוש שתפסו להם מקום ביבשת האחרת.
בעולמנו אין כבר זיכרון לעולם ההוא, של טרם־ההיפרדות: האושר הלך לו, ולקח איתו את המוזיקה והחיוכים שנשטפו במבול ונלקחו לצד האחר.
נפלתי.
עננים סגולים־שמים כחולים־קשתות אינסופיות חצו את השמים והמשכתי בנפילתי מטה, הרוח שבקעה מהפה של אלטריה נשמעה לאוזניי כמו צחוק, צחוק טהור של ילדים קטנים מאושרים — כבר שכחתי מהו זה אושר.
נזכרתי לרגע קצר מה פירוש לאהוב, לצחוק ולדעת שהעולם לא חייב להיות אפור ומדכא. והבנתי כמה אלטריה היתה מהותית בשביל המעבר שלי מילד לאדם בוגר.
שכחתי שאני נופל וצולל אך האדמה התקרבה והרוח התחזקה וצווחה אדירה נשמע נישאת באוויר, צל אדיר כיסה את גופי וקול נפנוף כנפיים החזיר אותי חזרה למציאות של העולם הזה.
עיניי ניסו לשדר את מה שמוחי לא יכול לקלוט: ינשוף ענקי חתך את השמים, כנפיו מכות בעוצמה אדירה והוא חבש משקפי טייסים וקסדה מעור שחור.
טפריו של הינשוף המוזר אחזו בי בעוצמה ובעדינות שנייה אחת לפני שראשי נפגש עם האדמה, והוא משך אותי מעלה במהירות.
"חשבתי שאנשים יודעים לא לקפוץ אם אין להם כנפיים"
הבטתי בו בהלם: לא ידעתי איך להגיב ופשוט נופפתי לשלום עם חיוך מטופש, "תמיד אני מציל את אלה בעלי הבעיות הנפשיות" הוא מלמל לעצמו.
"זה תמיד ככה אצלכם בני האדם? יצר ההתאבדות?"
קולו היה עדין: "אל דאגה - תנפור בסביבה"
