דברים נעלמים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
דברים נעלמים
מכר
מאות
עותקים
דברים נעלמים
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

דברים נעלמים

4.5 כוכבים (33 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    נועה גוטר שגיא, ילידת 1972, נולדה וגדלה בירושלים. מתגוררת בעמק חפר. נשואה ואם לשניים, עובדת סוציאלית ומטפלת פרטנית וזוגית. זהו ספרה הראשון, והוא מבוסס על סיפור אמיתי.

    נושאים

    תקציר

    יום שישי אחר הצהריים, ומיכה נוהג מהקריות לתל אביב. פתאום נפתחת הדלת, ואל הרכב מתפרץ צעיר חמוש באקדח. הוא חוטף אותו אל יעד לא ידוע. 

    רגעי האימה והפחד הופכים במהירות לניסיון קדחתני של מיכה ושל הקורא לפענח ולהבין מה האיש הזר הזה רוצה ממנו, לאן הוא חוטף אותו ומה יעשה בו. 

    זהו לא ספר מתח, אף שיש בו מתח רב. זהו ספר מסע מרתק, צלול ונוגע. מסע פנימה איש–איש אל עצמו, ומסע החוצה – אל הקשר המתפתח בין שני הגברים ברכב.

    שתי נשים מצטרפות לסיפור בהמשך הדרך, וכל אחת בקולה הייחודי מאפשרת לקורא היכרות עמוקה וקרובה עם הנפשות הקשורות בדרמה הזאת, שהכתה גלים בכל המעורבים גם שנים הרבה לאחר שהסתיימה הנסיעה.

    כך, לאט–לאט, מתפענחת לבסוף הנסיעה עד תומה, עד סופה המפתיע, המטלטל.

     

    נועה גוטר שגיא, סופרת מבטיחה שמפגינה בספרה הראשון כישרון רב. כתיבתה אמיצה ומדויקת, היא מעיזה לגעת בנושאים מורכבים ורגישים, ועושה זאת בחמלה, באהבת חיים ובאופטימיות.

     

    הסיפור מבוסס על מקרה אמיתי שאירע בארץ לפני כעשרים שנה.

    פרק ראשון

    פרק ראשון
    נוסעים
     
     
     
    הוא מסתובב אחורה תוך כדי עצירה ברמזור אדום, שולח יד ומחפש מסטיק מנתה בתיק שדחוק בין ארגזים ומזוודות, כשהדלת שלידו נפתחת. ״סע,״ הוא אומר לו, זה שנכנס. ״סע או שאני יורה לך בראש.״ ההוא סוגר את הדלת, מתיישב במושב שלידו, מצמיד אקדח אל עורפו. קר. האור ברמזור, מתברר, כבר ירוק, מאחור צופרים לו, נהגים ישראלים מחורבנים. הוא מחזיר יד ללא מסטיק, תדהמה על פניו.
     
    אלוהים אדירים, הוא חושב, הנה הסוף שלי בא. ככה סתם, ערב שבת וחוטף אותי איזה מניאק, ירצח אותי בדרך. אלוהים אדירים. איזה פחד.
     
    ההוא מכניס לאוטו ריח בושם ואלכוהול וצווח בקול גבוה מדי, ״אם לא תעשה מה שאני אומר לך, אני עושה אותך נכה ואחר כך הורג אותך. סע!״
     
    הוא מנסה לנסוע. לדמיונו קופצת תמונתו של ליפשיץ הנכה מילדותו, מקרטע על גדמי רגליו אל דלפק הדואר, מעוות. מאחור מתגברת צווחת הצפירות חסרת הסבלנות, הרגל רועדת לו על הגז, הוא נוסע מגומגם. מה הוא רוצה ממנו האיש הזה. האם זה על רקע חבלני, לאומני, פלילי?
     
    ברקע אקדח.
     
    הוא נוסע לאט. האפשרויות טסות במהירות במוחו. הוא יכול לעצור את האוטו ולברוח. הוא יכול לפתוח את הדלת תוך כדי נסיעה ולהתגלגל החוצה; סבא שלו עשה את זה בשואה מרכבת נוסעת, אין סיבה שלא יצליח. הוא יכול לאותת ברמזור הקרוב לזה שמשמאלו, לבקש עזרה. הוא מציץ, הרכב הנוסע לשמאלו הוא משה מילניום אינסטלציה, כולם נהיו מילניום לכבוד שנת אלפיים המתקרבת. עסוק, משה אינסטלציה, ולא מסב אליו מבט. הוא יכול להכניס למניאק אגרוף בפרצוף, לעוור אותו לרגע, להשתלט על האקדח, להעיף אותו מהאוטו. הוא נדהם לגלות שהוא רועד מברכיו ומטה. כל זה טוב לסרטי אקשן כשהוא הצופה ויודע בדיוק מה צריך לעשות. במציאות, מתברר, הוא רועד. הרגל על הקלאץ' לא נשמעת לו, האוטו משתנק וכבה.
     
    ״אמרתי לך משהו, לא?״ ההוא נובח, ״סע!״ להבהרת טענתו, מכה החוטף שלו באקדח בפיקת הברך הפגועה שלו. איך ידע שזאת הרגל הפצועה? הוא גונח, המום מכאב ומעלבון.
     
    מנסה להתניע שוב, חוזר לנסיעה איטית. בירכתי מוחו מאוכזב מעצמו על ההלם, על חוסר האונים. מחלץ שאלה בקול מרוסק: ״לאן אנחנו נוסעים?״
     
    ״זה לא משנה לך, סע.״
     
    ״לאן לנסוע? צפונה, דרומה?״ הוא מנסה לחלץ רמז לעתיד לבוא.
     
    ״איפה אנחנו?״ מתחכם החוטף שלו.
     
    בלי להסתכל הוא יודע, מוקף כיעור תעשייתי מהסוג המר, המנוכר. ״בקריות,״ הוא עונה.
     
    ״יופי.״
     
    ״אז?״
     
    ״דרומה.״
     
    ״לאן?״ הוא עדיין מנסה.
     
    ״כמה דרומה יש?״ ממשיך החוטף שלו לייסר את עצביו.
     
    ״הרבה.״
     
    ״אז זהו. שתוק.״
     
    לשתוק? מי הוא שיגיד לו לשתוק? זעם מבעבע מתחיל לייצב את הרעד. הוא, שצלח עם שרון את התעלה, הוא, שעיטור המלחמה והכומתה האדומה מפארים לו את המדף. בעצם לא את המדף, אלא את אחת המזוודות כאן מאחור. הוא, שנהג על אופנוע כבד כשלאף אחד עוד לא היה, שעישן סיגרים וחבש תמיד כובע קאובוי, גם אם ידע שנראה קצת מגוחך, קצת לא מתאים לקריית חיים הצעירה, אבל ככה אהב, הכול בגדול. ונכון, הוא מודה בפני עצמו, שעברו שנים, ונכון שירד מגדולתו, והיום הוא נוהג על יפנית מקומטת לא שלו, והקרחת כמעט מגרדת לו בתקרה הנמוכה מדי. נכון, ובכל זאת, תסריטי קרבות רצים בראשו. הוא מסתכל במראה ומחשב טקטיקות של תקיפה ובריחה משטח ממולכד. בודק בראשו את תכולת האוטו, מה יוכל לשמש כלי נשק. הג'ק מאחורה בבגאז' רחוק מדי. יש לו בקבוק מים מאחוריו, אבל זה לא מספיק. מה עוד? אולי משהו כדי לחנוק? הוא יכול להשתמש בז'קט שלו, אבל הוא מסורבל, לא גמיש, עור דפוק מטורקייה. איך יכול להיות שבכל האוטו העמוס הזה אין משהו שיכול לעזור לו? נזכר איך פעם, לא כל כך מזמן, כשעבד בחברת שמירה, התקשרה אליו דליה אחותו בהיסטריה ואמרה שהיא חזרה הרגע הביתה וגילתה שפרצו לה את הדלת, והיא מפחדת להיכנס ואם הוא יכול לבוא. הוא אמר לה לחכות בתוך האוטו; הבטיח שיגיע מיד, ובנסיעה הדוהרת אליה הרגיש את האדרנלין משקשק לו בעצמות ועושה אותו שוב נחוץ בעולם. כשהגיע נופף לה לשלום, החנה בשקט את האוטו ופרץ פנימה כמו שלמד בצבא, האקדח שהיה אז ברשותו שלוף, והאש־אש־אש רועם לו בראש. זה היה מאוחר מדי. הפורצים כנראה הסתלקו רגע קודם, הבית היה הפוך, והזעם סתם את גרונו. מראה המגירות השפוכות, קרביהן על הרצפה, הטלוויזיה המרוסקת. כל ההרס הזה חנק אותו בחוסר האונים שלו, והתחשק לו להרוג. גם עכשיו בא לו להרוג, אבל האדרנלין שוכב שקט במרתפים. זה הפחד שמשקשק עכשיו בעצמות הזקנות, זה האקדח שלא נמצא בידיים שלו. בעיקר הוא מופתע להיווכח כמה דעתו נודדת, כמה הוא לא מצליח להתרכז, למצוא מוצא.
     
    הוא מסתכל אל החוטף שלו, שנראה דרוך וזיפי, נועץ את האקדח עמוק אל תוך רגלו. הוא מפנה את מבטו החוצה ורואה, עוד מעט שקיעה. איך עשר דקות קודם לכן חשב בנועם על שבת הנכנסת, על השינוי המתקרב אל חייו. איך עונג שבת נהפך לסיוט כזה מפתיע. ואיך, הוא חושב בפליאה, האוויר הרך שבחוץ לא מתאים את עצמו למה שמתרחש כאן בתוך האוטו.
     
    השמש צובעת את העננים הסמוכים אליה, השמיים נהיים ורודים מתוקים. זאת השעה שהוא הכי אוהב, עולה זיכרון נעים מעברו, כשהוא נוסע אל עתיד שאולי יהיה סופו.
     
    כשגרו בבית הגדול היו יוצאים בקיץ לגינה, שוכבים שם על שמיכות הפיקה עם העיתונים של שבת, איילת, הגדולה שלו, מכורבלת בערסל עם איזה ספר של מתבגרות, הקטנות מתנדנדות בנדנדות או משחקות עם החתולים, פונות אליו מדי פעם באבא למה, ואבא תראה, רק כדי לשמור איתו על חוט של שיחה, וניצה מכינה בפנים אוכל. ככל שהשמיים היו מתכהים, ריח הבישול היה מתחזק, עד שהיא הייתה יוצאת ואומרת, יאללה — שבת. וכשהשמש נפרדה מהם כבר ישבו סביב השולחן האליפטי המתגדל לפי צורך, רחוצים ולבושים, ואכלו ארוחת שבת. כמה הוא מתגעגע לזה, ואיך פתאום עולה באפו בבירור ריח שולחן העץ וריח הדחיסות החמצמצה־נעימה של הבית הזה, היחיד שהיה באמת בית.
     
    הוא נזכר פתאום, בצניחת אימה של הבטן, שמירב, הבת הקטנה שלו, מחכה לו בשמונה בדירה החדשה, לעזור לו לפרוק, לסדר, לאכול איתו ארוחת ערב, שלא ירגיש לבד. החסדים שהילדים עושים איתך כשאתה מזדקן. ואיך עכשיו יודיע לה שהוא נוסע דרומה אלוהים יודע לאן, ושהוא בסכנת חיים, ואיך יגיד לה לא לבוא לדירה החשוכה הריקה בשכונה המזופתת הזאת. איך יגיד לה בלי להדאיג אותה, ואולי כדאי להדאיג אותה, שתזעיק משטרה. יצטרך למצוא לזה עוד מעט פתרון, להגיד לה לא לצאת. ומה יהיה על כל הציוד שהוא סוחב מאחורה, מה יעשה איתו הרוצח?
     
    מה פתאום רוצח ומה פתאום הוא כנוע כל כך, נוסע כמו איזה נהג ריקשה הודי לאן שיגידו לו? מה הוא מתרפס ככה לפני האיש הרזה הזה? מכריח את עצמו שוב להביט בחוטף שלו, בבחינת הכר את האויב, ומוצא גבר צעיר, אולי בן עשרים ושש, ערבי? יהודי? שרידים של פצעי בגרות מכוסים בזיפים קצוצים, שיער מגולח בצד אחד של הראש ושופע מתנפנף בצד האחר, לבוש בג'ינס ובטי שרט ארוכה, לא מתאימה לחום סוף אפריל שבחוץ. בינו ובין הדלת מגולגל מעיל שחור דק, לרגליו ילקוט בית ספר מרופט של מתבגרים, העיניים ממצמצות מול השמש. בידו אקדח.
     
    ״מה אתה מסתכל, הה?״ ההוא שואל בתוקפנות.
     
    ״כלום, סתם,״ הוא שומע את עצמו עונה בהתנצלות.
     
    ״אז אל תסתכל.״ הוא פוקד עליו. ״סע. שלא תעשה לי איזה תאונה פה מרוב שאתה מלטף אותי במבטים.״
     
    איכס, איכס.
     
    הוא ממשיך לנסוע. מנסה להבין את המבטא, אם הוא מעיד על משהו, אבל הכול נשמע לו רגיל. נורית הדלק מהבהבת לו תקווה. כמה קילומטרים קודם התענג על המחשבה שיפנק לשירי — הבת האמצעית שלו — את האוטו בדלק, שמן ברקס ומים לשפריצרים וכל מה שאבא עושה ובנות תמיד מזניחות. עכשיו זה כבר לא בא בחשבון, אבל אולי זאת הזדמנות לעשות איזה שינוי במצב.
     
    אולי יגיד לו, לחוטף, שצריך לעצור בתחנת דלק, ושם ינסה להימלט. יצא החוצה כאילו כדי לשלם או כדי להשתין ויברח. מה הוא יעשה? ירדוף אחריו עם אקדח שלוף באמצע תחנה מלאה אנשים? לא נראה לו. הוא בטח ייתן גז וייסע בחריקת בלמים, ואולי אז המתדלק יעצור אותו, יזמין משטרה.
     
    קצת לא נוח לו עם זה שהוא עומד לברוח ולא להילחם, אבל צריך להודות באמת: את התעלה הוא צלח מזמן, היום יצטרך להרים דגל לבן. ומה עם כל מה שבאוטו? הרי כל מה שיש לו בעולם נמצא כרגע באוטו היפני הקומפקטי הזה של בתו האהובה. הוא בודק מהר בראש אם יש שם משהו יקר, אבל לצערו את הדברים היקרים כבר מכר מזמן. יש קצת מזכרות מהחיים הקודמים, ויש כמה מאות דולרים באחת המזוודות.
     
    השאלה שכיכבה במשחקי הילדות שלהם זורחת לפניו כמו בסרט ישן — שלומי מצמיד לו אצבע קטנה לרקה ושואל, הבל פיו מדגדג את אוזנו וקולו עמוק ומחוספס — הכסף או החיים? והוא, בקול של רמטכ״ל לעתיד, אומר — הכסף. ברור, בגלל הכבוד, כאילו שהיה להם כסף. אבל הנה, ברגע האמת, מתברר שהוא בוחר בחיים, שילך הכול קיבינימט, רק שיישאר בחיים. הוא נזכר פתאום, לא היה מנחש בכלל שעוד יש לו זיכרונות כאלה. במרטין עדן, הגיבור של ג'ק לונדון, נדמה לו שהיה בן שש עשרה כשקרא את הספר, ותמונה אחת מסוף הספר נחרתה איכשהו בזיכרונו. מרטין עדן רוצה להתאבד, הוא כבר לא זוכר למה, מנסה להטביע את עצמו בים. ועמודים שלמים תיארו את ניסיונו להכריח את הגוף לצלול מטה, להפסיק לנשום, ואת הפליאה שלו שהגוף מסרב לו. הנפש רוצה למות, קצה בחיים, והגוף ממשיך בכל דרך להילחם על עוד טיפה של אוויר. נזכר בזה עכשיו כשהאקדח נעוץ טוב־טוב ברגלו.
     
    הרי זאת לא הפעם הראשונה שהוא חושב על המוות. כשהיה צעיר חשב עליו כעל אויב שצריך להביס, והיה לו ברור שיצליח — הוא־הוא גיבור ישראל. אחר כך במשך שנים התחנן, התפלל שלא ייגע בבנותיו הקטנות, הרכות, הנלחמות על גדילתן — סתם כך, מיום ליום. והנה עכשיו, בשנים האחרונות, אחרי שהפסיד הכול, מצא עצמו חושב עליו לפעמים כעל נחמה גדולה, מחוז כיסופים. יצא ששאל את עצמו מה בעצם יש לו להפסיד בעולם הזה, אם לא עשה את שלו והגיע זמנו ללכת. הרי צריך להודות, מכאן והלאה ילך הכול ויתדרדר. הוא יזדקן, בעיות לב, לחץ דם, הרגל הארורה שהוא גורר, כל אלה יהפכו אותו לזקן חלש ולנטל על בנותיו. ומה הוא יוכל להציע להן בתמורה? הרי כסף לדירת שלושה חדרים בראשון לציון מערב אין לו לתת, אז מה יש לו להעניק להן חוץ מכמה זיכרונות טובים של אבא מנגן על אקורדיון ורוקד איתן בסלון רחב הידיים? ולמען מה הוא חי? הפך ברעיון פה ושם סקר אמצעים אפשריים: כדורי אקמול למכביר, האקדח של חברת האבטחה, פסי הרכבת הסמוכים למגוריו, מדהים כמה אפשרויות יש לו לאדם להמית את עצמו, ומצא שזאת מחשבה מנחמת. כמו כשהיה בצבא והיה מדמיין את הפגישה עם ניצה ביציאה הביתה, לפרטי פרטים דמיין אז את ריחה, את מגע העור שלה, את העיניים המטורפות מגעגוע, את הזין העומד שלו, דמיון מוחשי כל כך שהיה עוזר לו לעבור את לילות השמירה הקשים, הבודדים. כמו אז, רק שבשנה האחרונה במקום אהובה מככב לו בסוף המוות — מנחם, מחמם בלילות הקרים. בכל רגע אתה יכול לגמור עם זה, מיכה, הוא אמר לעצמו לא פעם בטון שמרגיעים בו תינוקות בוכים, ולהסתלק מן העולם נטול כאבים ותחושות. איפה שמע פעם על כדורי ציאניד שחיילים היו מצטיידים בהם במלחמה, על כל מקרה. כך גם הוא — המחשבה הזאת הייתה כמו גלולה ורדרדה נעימה מבטיחה בידו, לשעת הצורך, מניה שיוכל לממש בכל רגע שיבחר, אם חלילה הדברים יהיו גרועים ממש.
     
    והנה עכשיו, מרטין עדן שכמוהו, האקדח ננעץ בצלעותיו, ומה בעצם אכפת לו? ובכל זאת הוא מפחד, מת מפחד שמא ימות. מגוחך, לא? הוא מרגיש את הפחד מתערבב באלימות שבתוכו — שרק ינסה המצולק המסריח הזה, הוא יפרק לו את הצורה. הוא לא ימות כל כך מהר. והסתירה הזאת מקשקשת לה בראשו בעודו נוסע — המים סוגרים עליו, ליבו וראשו שוקלים לחדול, אבל גופו בועט מעלה־מעלה אל החיים.

    נועה גוטר שגיא, ילידת 1972, נולדה וגדלה בירושלים. מתגוררת בעמק חפר. נשואה ואם לשניים, עובדת סוציאלית ומטפלת פרטנית וזוגית. זהו ספרה הראשון, והוא מבוסס על סיפור אמיתי.

    עוד על הספר

    נושאים

    דברים נעלמים נועה גוטר שגיא
    פרק ראשון
    נוסעים
     
     
     
    הוא מסתובב אחורה תוך כדי עצירה ברמזור אדום, שולח יד ומחפש מסטיק מנתה בתיק שדחוק בין ארגזים ומזוודות, כשהדלת שלידו נפתחת. ״סע,״ הוא אומר לו, זה שנכנס. ״סע או שאני יורה לך בראש.״ ההוא סוגר את הדלת, מתיישב במושב שלידו, מצמיד אקדח אל עורפו. קר. האור ברמזור, מתברר, כבר ירוק, מאחור צופרים לו, נהגים ישראלים מחורבנים. הוא מחזיר יד ללא מסטיק, תדהמה על פניו.
     
    אלוהים אדירים, הוא חושב, הנה הסוף שלי בא. ככה סתם, ערב שבת וחוטף אותי איזה מניאק, ירצח אותי בדרך. אלוהים אדירים. איזה פחד.
     
    ההוא מכניס לאוטו ריח בושם ואלכוהול וצווח בקול גבוה מדי, ״אם לא תעשה מה שאני אומר לך, אני עושה אותך נכה ואחר כך הורג אותך. סע!״
     
    הוא מנסה לנסוע. לדמיונו קופצת תמונתו של ליפשיץ הנכה מילדותו, מקרטע על גדמי רגליו אל דלפק הדואר, מעוות. מאחור מתגברת צווחת הצפירות חסרת הסבלנות, הרגל רועדת לו על הגז, הוא נוסע מגומגם. מה הוא רוצה ממנו האיש הזה. האם זה על רקע חבלני, לאומני, פלילי?
     
    ברקע אקדח.
     
    הוא נוסע לאט. האפשרויות טסות במהירות במוחו. הוא יכול לעצור את האוטו ולברוח. הוא יכול לפתוח את הדלת תוך כדי נסיעה ולהתגלגל החוצה; סבא שלו עשה את זה בשואה מרכבת נוסעת, אין סיבה שלא יצליח. הוא יכול לאותת ברמזור הקרוב לזה שמשמאלו, לבקש עזרה. הוא מציץ, הרכב הנוסע לשמאלו הוא משה מילניום אינסטלציה, כולם נהיו מילניום לכבוד שנת אלפיים המתקרבת. עסוק, משה אינסטלציה, ולא מסב אליו מבט. הוא יכול להכניס למניאק אגרוף בפרצוף, לעוור אותו לרגע, להשתלט על האקדח, להעיף אותו מהאוטו. הוא נדהם לגלות שהוא רועד מברכיו ומטה. כל זה טוב לסרטי אקשן כשהוא הצופה ויודע בדיוק מה צריך לעשות. במציאות, מתברר, הוא רועד. הרגל על הקלאץ' לא נשמעת לו, האוטו משתנק וכבה.
     
    ״אמרתי לך משהו, לא?״ ההוא נובח, ״סע!״ להבהרת טענתו, מכה החוטף שלו באקדח בפיקת הברך הפגועה שלו. איך ידע שזאת הרגל הפצועה? הוא גונח, המום מכאב ומעלבון.
     
    מנסה להתניע שוב, חוזר לנסיעה איטית. בירכתי מוחו מאוכזב מעצמו על ההלם, על חוסר האונים. מחלץ שאלה בקול מרוסק: ״לאן אנחנו נוסעים?״
     
    ״זה לא משנה לך, סע.״
     
    ״לאן לנסוע? צפונה, דרומה?״ הוא מנסה לחלץ רמז לעתיד לבוא.
     
    ״איפה אנחנו?״ מתחכם החוטף שלו.
     
    בלי להסתכל הוא יודע, מוקף כיעור תעשייתי מהסוג המר, המנוכר. ״בקריות,״ הוא עונה.
     
    ״יופי.״
     
    ״אז?״
     
    ״דרומה.״
     
    ״לאן?״ הוא עדיין מנסה.
     
    ״כמה דרומה יש?״ ממשיך החוטף שלו לייסר את עצביו.
     
    ״הרבה.״
     
    ״אז זהו. שתוק.״
     
    לשתוק? מי הוא שיגיד לו לשתוק? זעם מבעבע מתחיל לייצב את הרעד. הוא, שצלח עם שרון את התעלה, הוא, שעיטור המלחמה והכומתה האדומה מפארים לו את המדף. בעצם לא את המדף, אלא את אחת המזוודות כאן מאחור. הוא, שנהג על אופנוע כבד כשלאף אחד עוד לא היה, שעישן סיגרים וחבש תמיד כובע קאובוי, גם אם ידע שנראה קצת מגוחך, קצת לא מתאים לקריית חיים הצעירה, אבל ככה אהב, הכול בגדול. ונכון, הוא מודה בפני עצמו, שעברו שנים, ונכון שירד מגדולתו, והיום הוא נוהג על יפנית מקומטת לא שלו, והקרחת כמעט מגרדת לו בתקרה הנמוכה מדי. נכון, ובכל זאת, תסריטי קרבות רצים בראשו. הוא מסתכל במראה ומחשב טקטיקות של תקיפה ובריחה משטח ממולכד. בודק בראשו את תכולת האוטו, מה יוכל לשמש כלי נשק. הג'ק מאחורה בבגאז' רחוק מדי. יש לו בקבוק מים מאחוריו, אבל זה לא מספיק. מה עוד? אולי משהו כדי לחנוק? הוא יכול להשתמש בז'קט שלו, אבל הוא מסורבל, לא גמיש, עור דפוק מטורקייה. איך יכול להיות שבכל האוטו העמוס הזה אין משהו שיכול לעזור לו? נזכר איך פעם, לא כל כך מזמן, כשעבד בחברת שמירה, התקשרה אליו דליה אחותו בהיסטריה ואמרה שהיא חזרה הרגע הביתה וגילתה שפרצו לה את הדלת, והיא מפחדת להיכנס ואם הוא יכול לבוא. הוא אמר לה לחכות בתוך האוטו; הבטיח שיגיע מיד, ובנסיעה הדוהרת אליה הרגיש את האדרנלין משקשק לו בעצמות ועושה אותו שוב נחוץ בעולם. כשהגיע נופף לה לשלום, החנה בשקט את האוטו ופרץ פנימה כמו שלמד בצבא, האקדח שהיה אז ברשותו שלוף, והאש־אש־אש רועם לו בראש. זה היה מאוחר מדי. הפורצים כנראה הסתלקו רגע קודם, הבית היה הפוך, והזעם סתם את גרונו. מראה המגירות השפוכות, קרביהן על הרצפה, הטלוויזיה המרוסקת. כל ההרס הזה חנק אותו בחוסר האונים שלו, והתחשק לו להרוג. גם עכשיו בא לו להרוג, אבל האדרנלין שוכב שקט במרתפים. זה הפחד שמשקשק עכשיו בעצמות הזקנות, זה האקדח שלא נמצא בידיים שלו. בעיקר הוא מופתע להיווכח כמה דעתו נודדת, כמה הוא לא מצליח להתרכז, למצוא מוצא.
     
    הוא מסתכל אל החוטף שלו, שנראה דרוך וזיפי, נועץ את האקדח עמוק אל תוך רגלו. הוא מפנה את מבטו החוצה ורואה, עוד מעט שקיעה. איך עשר דקות קודם לכן חשב בנועם על שבת הנכנסת, על השינוי המתקרב אל חייו. איך עונג שבת נהפך לסיוט כזה מפתיע. ואיך, הוא חושב בפליאה, האוויר הרך שבחוץ לא מתאים את עצמו למה שמתרחש כאן בתוך האוטו.
     
    השמש צובעת את העננים הסמוכים אליה, השמיים נהיים ורודים מתוקים. זאת השעה שהוא הכי אוהב, עולה זיכרון נעים מעברו, כשהוא נוסע אל עתיד שאולי יהיה סופו.
     
    כשגרו בבית הגדול היו יוצאים בקיץ לגינה, שוכבים שם על שמיכות הפיקה עם העיתונים של שבת, איילת, הגדולה שלו, מכורבלת בערסל עם איזה ספר של מתבגרות, הקטנות מתנדנדות בנדנדות או משחקות עם החתולים, פונות אליו מדי פעם באבא למה, ואבא תראה, רק כדי לשמור איתו על חוט של שיחה, וניצה מכינה בפנים אוכל. ככל שהשמיים היו מתכהים, ריח הבישול היה מתחזק, עד שהיא הייתה יוצאת ואומרת, יאללה — שבת. וכשהשמש נפרדה מהם כבר ישבו סביב השולחן האליפטי המתגדל לפי צורך, רחוצים ולבושים, ואכלו ארוחת שבת. כמה הוא מתגעגע לזה, ואיך פתאום עולה באפו בבירור ריח שולחן העץ וריח הדחיסות החמצמצה־נעימה של הבית הזה, היחיד שהיה באמת בית.
     
    הוא נזכר פתאום, בצניחת אימה של הבטן, שמירב, הבת הקטנה שלו, מחכה לו בשמונה בדירה החדשה, לעזור לו לפרוק, לסדר, לאכול איתו ארוחת ערב, שלא ירגיש לבד. החסדים שהילדים עושים איתך כשאתה מזדקן. ואיך עכשיו יודיע לה שהוא נוסע דרומה אלוהים יודע לאן, ושהוא בסכנת חיים, ואיך יגיד לה לא לבוא לדירה החשוכה הריקה בשכונה המזופתת הזאת. איך יגיד לה בלי להדאיג אותה, ואולי כדאי להדאיג אותה, שתזעיק משטרה. יצטרך למצוא לזה עוד מעט פתרון, להגיד לה לא לצאת. ומה יהיה על כל הציוד שהוא סוחב מאחורה, מה יעשה איתו הרוצח?
     
    מה פתאום רוצח ומה פתאום הוא כנוע כל כך, נוסע כמו איזה נהג ריקשה הודי לאן שיגידו לו? מה הוא מתרפס ככה לפני האיש הרזה הזה? מכריח את עצמו שוב להביט בחוטף שלו, בבחינת הכר את האויב, ומוצא גבר צעיר, אולי בן עשרים ושש, ערבי? יהודי? שרידים של פצעי בגרות מכוסים בזיפים קצוצים, שיער מגולח בצד אחד של הראש ושופע מתנפנף בצד האחר, לבוש בג'ינס ובטי שרט ארוכה, לא מתאימה לחום סוף אפריל שבחוץ. בינו ובין הדלת מגולגל מעיל שחור דק, לרגליו ילקוט בית ספר מרופט של מתבגרים, העיניים ממצמצות מול השמש. בידו אקדח.
     
    ״מה אתה מסתכל, הה?״ ההוא שואל בתוקפנות.
     
    ״כלום, סתם,״ הוא שומע את עצמו עונה בהתנצלות.
     
    ״אז אל תסתכל.״ הוא פוקד עליו. ״סע. שלא תעשה לי איזה תאונה פה מרוב שאתה מלטף אותי במבטים.״
     
    איכס, איכס.
     
    הוא ממשיך לנסוע. מנסה להבין את המבטא, אם הוא מעיד על משהו, אבל הכול נשמע לו רגיל. נורית הדלק מהבהבת לו תקווה. כמה קילומטרים קודם התענג על המחשבה שיפנק לשירי — הבת האמצעית שלו — את האוטו בדלק, שמן ברקס ומים לשפריצרים וכל מה שאבא עושה ובנות תמיד מזניחות. עכשיו זה כבר לא בא בחשבון, אבל אולי זאת הזדמנות לעשות איזה שינוי במצב.
     
    אולי יגיד לו, לחוטף, שצריך לעצור בתחנת דלק, ושם ינסה להימלט. יצא החוצה כאילו כדי לשלם או כדי להשתין ויברח. מה הוא יעשה? ירדוף אחריו עם אקדח שלוף באמצע תחנה מלאה אנשים? לא נראה לו. הוא בטח ייתן גז וייסע בחריקת בלמים, ואולי אז המתדלק יעצור אותו, יזמין משטרה.
     
    קצת לא נוח לו עם זה שהוא עומד לברוח ולא להילחם, אבל צריך להודות באמת: את התעלה הוא צלח מזמן, היום יצטרך להרים דגל לבן. ומה עם כל מה שבאוטו? הרי כל מה שיש לו בעולם נמצא כרגע באוטו היפני הקומפקטי הזה של בתו האהובה. הוא בודק מהר בראש אם יש שם משהו יקר, אבל לצערו את הדברים היקרים כבר מכר מזמן. יש קצת מזכרות מהחיים הקודמים, ויש כמה מאות דולרים באחת המזוודות.
     
    השאלה שכיכבה במשחקי הילדות שלהם זורחת לפניו כמו בסרט ישן — שלומי מצמיד לו אצבע קטנה לרקה ושואל, הבל פיו מדגדג את אוזנו וקולו עמוק ומחוספס — הכסף או החיים? והוא, בקול של רמטכ״ל לעתיד, אומר — הכסף. ברור, בגלל הכבוד, כאילו שהיה להם כסף. אבל הנה, ברגע האמת, מתברר שהוא בוחר בחיים, שילך הכול קיבינימט, רק שיישאר בחיים. הוא נזכר פתאום, לא היה מנחש בכלל שעוד יש לו זיכרונות כאלה. במרטין עדן, הגיבור של ג'ק לונדון, נדמה לו שהיה בן שש עשרה כשקרא את הספר, ותמונה אחת מסוף הספר נחרתה איכשהו בזיכרונו. מרטין עדן רוצה להתאבד, הוא כבר לא זוכר למה, מנסה להטביע את עצמו בים. ועמודים שלמים תיארו את ניסיונו להכריח את הגוף לצלול מטה, להפסיק לנשום, ואת הפליאה שלו שהגוף מסרב לו. הנפש רוצה למות, קצה בחיים, והגוף ממשיך בכל דרך להילחם על עוד טיפה של אוויר. נזכר בזה עכשיו כשהאקדח נעוץ טוב־טוב ברגלו.
     
    הרי זאת לא הפעם הראשונה שהוא חושב על המוות. כשהיה צעיר חשב עליו כעל אויב שצריך להביס, והיה לו ברור שיצליח — הוא־הוא גיבור ישראל. אחר כך במשך שנים התחנן, התפלל שלא ייגע בבנותיו הקטנות, הרכות, הנלחמות על גדילתן — סתם כך, מיום ליום. והנה עכשיו, בשנים האחרונות, אחרי שהפסיד הכול, מצא עצמו חושב עליו לפעמים כעל נחמה גדולה, מחוז כיסופים. יצא ששאל את עצמו מה בעצם יש לו להפסיד בעולם הזה, אם לא עשה את שלו והגיע זמנו ללכת. הרי צריך להודות, מכאן והלאה ילך הכול ויתדרדר. הוא יזדקן, בעיות לב, לחץ דם, הרגל הארורה שהוא גורר, כל אלה יהפכו אותו לזקן חלש ולנטל על בנותיו. ומה הוא יוכל להציע להן בתמורה? הרי כסף לדירת שלושה חדרים בראשון לציון מערב אין לו לתת, אז מה יש לו להעניק להן חוץ מכמה זיכרונות טובים של אבא מנגן על אקורדיון ורוקד איתן בסלון רחב הידיים? ולמען מה הוא חי? הפך ברעיון פה ושם סקר אמצעים אפשריים: כדורי אקמול למכביר, האקדח של חברת האבטחה, פסי הרכבת הסמוכים למגוריו, מדהים כמה אפשרויות יש לו לאדם להמית את עצמו, ומצא שזאת מחשבה מנחמת. כמו כשהיה בצבא והיה מדמיין את הפגישה עם ניצה ביציאה הביתה, לפרטי פרטים דמיין אז את ריחה, את מגע העור שלה, את העיניים המטורפות מגעגוע, את הזין העומד שלו, דמיון מוחשי כל כך שהיה עוזר לו לעבור את לילות השמירה הקשים, הבודדים. כמו אז, רק שבשנה האחרונה במקום אהובה מככב לו בסוף המוות — מנחם, מחמם בלילות הקרים. בכל רגע אתה יכול לגמור עם זה, מיכה, הוא אמר לעצמו לא פעם בטון שמרגיעים בו תינוקות בוכים, ולהסתלק מן העולם נטול כאבים ותחושות. איפה שמע פעם על כדורי ציאניד שחיילים היו מצטיידים בהם במלחמה, על כל מקרה. כך גם הוא — המחשבה הזאת הייתה כמו גלולה ורדרדה נעימה מבטיחה בידו, לשעת הצורך, מניה שיוכל לממש בכל רגע שיבחר, אם חלילה הדברים יהיו גרועים ממש.
     
    והנה עכשיו, מרטין עדן שכמוהו, האקדח ננעץ בצלעותיו, ומה בעצם אכפת לו? ובכל זאת הוא מפחד, מת מפחד שמא ימות. מגוחך, לא? הוא מרגיש את הפחד מתערבב באלימות שבתוכו — שרק ינסה המצולק המסריח הזה, הוא יפרק לו את הצורה. הוא לא ימות כל כך מהר. והסתירה הזאת מקשקשת לה בראשו בעודו נוסע — המים סוגרים עליו, ליבו וראשו שוקלים לחדול, אבל גופו בועט מעלה־מעלה אל החיים.