בדרכים לא סלולות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בדרכים לא סלולות
הוספה למועדפים

בדרכים לא סלולות

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    • הוצאה: אוריון
    • תאריך הוצאה: נובמבר 2017
    • קטגוריה: ביוגרפיה
    • מספר עמודים: 286 עמ' מודפסים

    נושאים

    תקציר

    בספר בדרכים לא סלולות מתאר תא“ל (מיל’) אהרון ורדי בסגנון פשוט ובהיר אירועים שעבר בחייו, מהילדות בקיבוץ, דרך קרב קשה שעבר במלחמת ששת הימים, התפקידים בצבא ובמגזר האזרחי ועד עמידתו האיתנה מול פורום המטה הכללי של צה“ל והממשלה. באירועים אלו הציג את תפיסותיו המקצועיות בנושאים שהיה מופקד עליהם.
     
    חמישים שנה הדחיק את רגשותיו האישיים מקרב תל פאחר במלחמת ששת הימים, שבו היה מפקד פלוגה א בגדוד 12 של חטיבת גולני. עוצמת החוויות הייתה כה חזקה עד שהעדיף לכבוש אותן לבל יפריעו לו בתפקידיו בצבא ובשירות הציבורי. בהחלטתו להוציא ספר זה לאור כתב גם על הקרב מזווית ראייה אישית שלו.
     
    כאשר קיבל את האחריות המקצועית על העורף הישראלי, חשיבותו של הממד הזה הייתה זניחה. ורדי מתאר את מאמציו להעלות את סוגיית העורף למודעות גבוהה יותר, עוד לפני מלחמת המפרץ הראשונה.
    בסיום תפקידיו בצה“ל נקרא ורדי על ידי השר לאיכות הסביבה דאז, יוסי שריד ז“ל, “לעשות סדר“ בתחום המקצועי והארגוני בכל הקשור לטיפול משולב באירועי חומרים מסוכנים. השינוי שחולל והקמת מערך הארצי להתמודדות עם בעיות אלו מתוארות בפרק מיוחד.
     
    לאחר מכן הוביל ורדי את הקמת רשות הטבע והגנים והיה המנכ“ל הראשון שלה — מהלך דרמטי הן בדרכי הניהול והתמודדות עם תהליכים של שינוי ארגוני במגזר הציבורי הן בעמידה מול לחצים והתנגדויות אין־ספור. על אף כל הקשיים המהלך הצליח. את הפוליטיקה סביב הקמת הרשות משאיר המחבר להתרשמות הקורא.
     
    בתפקידו האחרון בשירות הציבורי עסק המחבר בהקמת המערך הארצי לביטחון המים. תורת ההפעלה והנהלים לטיפול במשברי מים שכתב בשיתוף חבריו, משמשים בסיס לפעולות כל הגופים הרלוונטיים בארץ, ועקרונותיהם התקבלו גם כסטנדרט בין־לאומי.
     
    מעבר לפעילותו הצבאית והציבורית המחבר בא חשבון גם עם עצמו, כאב שלא תמיד היה שם עם ילדיו. הפרֵדה הסמלית מהוריו מסיימת את הספר, המתאר מסע מרתק ואבני דרך במסלול חייו של לוחם, מפקד ומנהל בשירות הציבורי.

    פרק ראשון

    פתח דבר
     
     
    יותר משתכננתי את מסלולי חיי, המציאות הכתיבה לי אותם, בעיקר בתחילתם. ההתנסות האישית והדרכים שהלכתי בהן נטעו בי צורך להעלות חלק מהם על הכתב. אין זו ביוגרפיה במשמעותה המקובלת, אלו הם פרקים המתארים את אשר עברתי. מראש איני מייעד את הספר למטרה מוגדרת ולאנשים מסוימים, אך אניח כי יהיו כאלה שימצאו עניין בפרק זה או אחר. כתבתי בעיקר מתוך דחף פנימי לעשות כן.
     
    בכמה תפקידים שהוטלו עליי והסכמתי לקבלם מצאתי את עצמי הולך עם צוות אנשים מסור, שפעל איתי ולידי כדי לקדם מטרות משותפות. אך לעתים, בימי משבר בעיקר, הייתי לבדי, תוך שאני מפלס מעברים חדשים בדרכים לא סלולות. גם אם חידשתי משהו, הוא תמיד נשען על פעילותם של קודמיי בתפקידים השונים, שעשו דברים חשובים וטובים. התמורות והחידושים בעולם שאנו חיים בו הם חלק מהתפתחות טבעית של דברים, ומרביתם מהווים בסיס טוב להמשך. את אשר חוויתי אני מספר כאן.
     
    הכלים שרכשתי והערכים שאימצתי לעצמי לצורך ההתמודדות עם האירועים בחיי באו מבית הוריי, ממוריי, ממפקדיי בשירותי הצבאי וממנהלים מספר מהמגזר הציבורי. מכולם למדתי. מרובם המכריע באופן חיובי, ורק מקצתם נשארתי עם זיכרון שלילי מהדהד. המציאות שנתקלתי בה אילצה אותי לחפש פתרונות ולהתקדם בדרכים שאנסה להסביר בספר זה, לרבות אותן חוויות שנצרבו בזיכרונותיי וברגשותיי - הכול מזווית הראייה האישית שלי.
     
     
     
    בחלוף הזמן, לאחר שהאבק שקע, נושאים התבהרו ומסקנות הוסקו, מצאתי לנכון להאיר נקודות מספר בהתייחס לדברים שקרו בעבר המתוארים באותו פרק.
     
    במהלך השנים איבדתי חברים יקרים, לוחמים, מפקדים ומנהלים, כמה מהם מוזכרים בספר. אנצור בלבי את זכרם לברכה.
     
    תודתי נתונה לבני משפחתי ולחבריי הקרובים שעודדו אותי וסייעו לי להוציא ספר זה לאור.
     
     
     
     
     
    פרק 1
    צמיחה מתוך עצמי
     
     
    בלילה של סוף דצמבר, כשרוח מקפיאה סוטרת על פניי, עמדתי על גג חדר האוכל של הקיבוץ, לבוש בחולצת חג לבנה. בכל רגע שחלף נעשו שפתיי כחולות יותר ויותר. אצבעותיי אחזו בחצוצרה והיו קרות ונוקשות. נער צעיר, רועד מהתרגשות, אולי גם מִפחַד, ממתין להוראת הממונה על הטקס להתחיל לנגן.
     
    הנה אני כבר רואה את אורות הלפידים למעלה, על הגבעה שמולי, נושאיהם מתכוננים לצעוד בשביל היורד לרחבת הטקסים ליד חדר האוכל, שבה תתקיים בעוד דקות אחדות הדלקת החנוכייה המסורתית לקול תרועת החצוצרה שלי.
     
    אני מרגיש שרגליי לא יציבות ושיניי נוקשות, ורואה שנושאי הלפידים כבר נעים בשביל. "תתחיל לנגן עכשיו", לוחש באוזניי בכעס הממונה על הטקס. "נו, עכשיו!"
     
    אני מנסה לנגן, אך צלילי החצוצרה נעצרים ברוח הנגדית החזקה. הצלילים אמנם יוצאים מהנשמה, אך החצוצרה מסרבת להגיב כמצופה. אני זועק לעצמי ממעמקי הבטן: "נו, תנשוף", אבל הצלילים בורחים להם לכל עבר והמנגינה לא עולה יפה, לא כפי שהתכוונתי ורציתי, במיוחד לא כיאה לִבנהּ של המורה למוזיקה של הקיבוץ. כל מאמציי לפלח את האוויר בצלילי החצוצרה היו לשווא. עכשיו כבר רעדתי לא רק מקור, אלא גם מבושה.
     
    לא הישרתי מבט. פחדתי להסתכל בפניו של הממונה על הטקס. ידעתי שהוא רותח מכעס ומאוכזב. ירדתי בסולם הברזל מגג חדר האוכל ורצתי להתחבא בחדר ההורים. לא רציתי לראות איש, אפילו לא את הוריי.
     
    בזמן שהסתגרתי בחדר נכנסה אמי מדי פעם בפעם כדי לבדוק מה שלומי. "לא נורא, רוני", (שם חיבה משפחתי לאהרון), אמרה בכל פעם שנכנסה, "זה קורה. אתה רק לומד עכשיו. יהיה בסדר". שוב ושוב ניסתה להרגיע אותי במילים יפות, שאולי עזרו לה להתגבר על הטראומה, אבל אותי הן עצבנו. גם המטפלת בבית הילדים שאלה לשלומי, אבל באותו רגע לא היה אכפת לי מאיש.
     
    ביום השני להתבודדותי נכנסה אמי לחדרי וסיפרה לי שהופתעה כאשר הממונה פנה אליה בבקשה שאנגן. לדבריה, ענתה לו: "מה אתם רוצים מהבן שלי? הוא עדיין לומד ולא ממש מוכן לנגן לפני קהל!" אמי, מורה מנוסה למוזיקה, ידעה היטב מתי תלמיד מוכן לנגינה לפני קהל ומתי עדיין מוקדם לכך. אף על פי כן לא עמד לה כוחה להתנגד ללחצים שהפעיל עליה מנהל הטקס, ובסופו של דבר היא הסכימה. מה ששבר אותה, סיפרה לי, הוא המשפט שהטיח בה בתוכחה: "הבן שלך לומד על חשבון הקיבוץ ומגיע לנו לראות את פירות ההשקעה". אמי, שהכירה את מנהל הטקס ואת מעמדו הרם בקיבוץ, חששה ממנו וממה שיגידו בקיבוץ עליה ועל בנה, ולאחר שניסתה ללא הצלחה לשנות את דעתו, החליטה להרים ידיים, חדלה מלשמש מגן חי לבנה ולהיות חיץ ביני לבינו, ונתנה בידי בעל הסמכות הקיבוצית את האפשרות לשכנע אותי, בדרכו הגסה, לנגן בטקס. מה כבר יכול לעשות נער מבוהל מול הוראה חד־משמעית שכזו?
     
    לאחר יומיים של הסתגרות בבית הוריי הרעב החל להציק לי. הלכתי לחדר האוכל של הקיבוץ. ברחבת הכניסה נעצרתי. מולי, על לוח המודעות הגדול, התנוססה תמונתי עם החצוצרה. מתחתיה זעק הכיתוב: "החצוצרה נתביישה".
     
    עמדתי לרגע מול התמונה. לא הייתי מסוגל לזוז ונשימתי נעתקה שלא מרצוני. לא יכולתי לעכל את העלבון, שהיום היו קוראים לשכמותו "שיימינג", ביוש. לימים נודע לי שמורה ומחנך בקיבוץ הוא זה שתלה את התמונה וניסח את הכותרת כדי לחזק את מעמדו החברתי בקיבוץ. אולי מעמדו התחזק, אך כל עולמי הקטן נהפך על פיו.
     
    מבחינתי האירוע היה מכונן. הלחץ החברתי הנוקשה, העובדה שהקיבוץ משלם למורה־חוץ בעבור לימודי נגינה ולכן תובע שאציג תוצאות בתוך זמן קצר כל כך, אמי אחוזת החרדה מ"מה יגידו בקיבוץ" והיעדר האומץ שלי לסרב למכבש הלחצים שהפעיל עליי מנהל הטקס - כל אלה חברו להם יחדיו והשפיעו עליי בשנים הבאות ובהחלטותיי העתידיות.
     
    נעורים בקיבוץ
    כבן קיבוץ יפעת חשתי בתופעה שהייתה אז, שנות החמישים והשישים, מפותחת מאוד: התמיינות חברתית ל"מקובלים" ולמי שאינם נחשבים לכאלה, שנבעה בין היתר ממעמדם של ההורים בקיבוץ ומִדרגת חשיבות עיסוקיהם בעיני הכלל. הרי ברור שהבן של הרופאה ובתו של מזכיר הקיבוץ ושל פעיל החוץ במפלגה ישתייכו מראש לקבוצת העלית, בשעה שילדיו של הרפתן, שאבי נמנה עימם, והלולן, למשל, נדרשו להוכיח את עצמם ואת ערכם בדרך ארוכה ופתלתלה. לימים קיבלו המעמדות את המקום הראוי להם מן הסתם, והסיווגים וההייררכיות הסתדרו על פי האישיות והיכולת האמיתית של כל אחד ואחד.
     
    ואני? אני הייתי ילד רגיל לגמרי. לא שובב במיוחד, לא אלוף בקונצים, במעשי קונדס ובתכנון תעלולים, לא הטוב שבספורטאים, לא שקדן בלימודים, לא רקדן שתנועותיו כובשות כל לב. הייתי ילד ביישן ומופנם משהו. ילד רגיל שכזה לא מתקבל בעין יפה בעיני בני גילו בקיבוץ.
     
    בנעוריי מצאתי את עצמי נמשך יותר ויותר לעבודה בענפי השדה, לא רק משום שאהבתי את העבודה במרחבים הפתוחים, אלא מפני ששם הייתי בחברת מבוגרים, מרכְּזי הענפים, שידעו להעריך את עבודתי על היותי חרוץ ויוזם, והשכילו להבחין בסקרנותי שסיפקה פתרונות לבעיות שצצו בשטח.
     
    בגיל חמש עשרה התמניתי עם בת כיתתי, למדריך ילדים בני עשר עד שתים עשרה במועדון הנוער העובד והלומד במגדל העמק, אז עיירת פיתוח הסמוכה לקיבוץ. על אף פער הגילים הקטן יחסית בינינו לבינם עסקנו בחינוכם, לימדנו אותם משחקי חברה ויצירה, שרנו איתם, יצאנו לטיולים ותרגלנו הליכה שקטה בלילה. חוויה זו העשירה את הילדים, אך לא פחות מכך אותנו, המדריכים הצעירים.
     
    את שנות לימודיי האחרונות העברתי עם כמה תלמידים נוספים במחזור בבית הספר התיכון החקלאי כפר גלים. הייתי אחד הראשונים לסיים את הלימודים בתעודת בגרות ביולוגית, שכן בתקופה ההיא רק בקעו הניצנים הראשונים של הלימודים לבגרות בקיבוצים. חשבתי שהישגיי בלימודים ישפרו את תחושותיי בקיבוץ, אך לצערי זה לא קרה.
     
    תחושת האי־נוחות שלי הגיעה לשיאה בתחילת שנות השישים. באחד מימי חופשת הקיץ תכננתי לנסוע לעפולה כדי לקנות חלק שהתקלקל באופניים הישנים של אבי. ניגשתי למזכירות הקיבוץ וביקשתי כסף לנסיעה. "לא תקבל כסף, אלא כרטיס לאוטובוס אגד", אמרה לי המזכירה באופן שאינו משתמע לשתי פנים.
     
    נדהמתי מהדרך התקיפה שבה נאמרו הדברים, אך חזרתי וביקשתי כסף ולא כרטיס נסיעה באגד. "למה אתה מתעקש על כסף?" שאלה בקול מלא בחשיבות עצמית. הסברתי לה שאני מבקש לעצמי את חופש ההחלטה בשאלה אם להמתין לטרמפ או לנסוע באוטובוס.
     
    "למה טרמפ?" שאלה.
     
    "כי אם אסע בטרמפ אחסוך את הכסף ואוכל לקנות פלאפל וגזוז כשאגיע לעפולה. אני פשוט רוצה להחליט בעצמי". רעיון החופש הגלום בהחלטה הקטנה הזאת הקנה לי הרגשה שאני אדם עצמאי שלא מופעל כל הזמן על ידי תכתיבים, תקנות ונהלים המקובלים בקיבוץ.
     
    "זה לא יהיה שוויוני", פסקה המזכירה והרימה את ראשה מהניירת שעל שולחנה, תוך שהיא נועצת בי מבט חד ומנופפת בעיפרון שבידה. "תאר לעצמך שבדרך זו אנשים מקבלים כסף ואוגרים לעצמם אמצעים ודברי ערך שאין לאחרים. זה לא יהיה שוויוני!" הדגישה שוב.
     
    "תגידי, ולחופש ההחלטה והביטוי העצמי שלי אין ערך בעינייך?"
     
    הפעם היא לא השיבה.
     
    לקחתי את כרטיס האוטובוס שנתנה לי והלכתי משם.
     
    באותו יום הגעתי להחלטה שבעבורי ובגילי, נער לפני צבא, הייתה דרמטית: אין בכוונתי להישאר בקיבוץ, ואני אעזוב את הקיבוץ בעתיד.
     
    אידאלים מתנפצים
    בתקופה ההיא האינטרס הקולקטיבי גבר על עקרון זכויות הפרט ומאווייו, יהיו אשר יהיו. חברי הקיבוץ היו חדורים במחויבות אידאולוגית, וערכי הציונות שהוחדרו לראשינו, הילדים והנערים, בכל שיעור ובכל פעילות חברתית במסגרת החינוכית הקיבוצית - השפיעו עליי אז, וגם לאורך השנים הבאות. אבל כבר בצעירותי עמדתי על הפער שבין האמירות הגבוהות של העסקנים והמנהיגים לגבי השוויון והכוונות הקולקטיביות הנשגבות, לבין המתרחש בפועל בקיבוץ.
     
    פערי מעמדות היו גם היו: לזה יש ואילו לאחֵר אין. ידעתי שאף שניכרים ניסיונות ומאמצים להראות שהשוויון הוא חזות הכול, מתקיים אי־שוויון משווע כמעט בכל תחומי החיים. במיוחד הרגיזה אותי העובדה שעם חברי קיבוץ "נחשבים" לא מתעסקים ולא באים איתם חשבון, משום שהם "מכובדים" ובעלי מעמד.
     
     
     
    חשבתי לתומי שערכי החופש, ההחלטות האישיות והביטוי העצמי של הפרט חשובים לאין ערוך מהעדיפות הכמעט מוחלטת שניתנה למחויבות הנוקשה ולכללים הקולקטיביים שהכתיב הקיבוץ.
     
    בעיני הנער שהייתי, הבנתי שחיי הקיבוץ לא יוכלו להתקיים לאורך זמן במתכונתם הנוכחית. אלא שאמירה כזו באוזני חברי החוג הקרוב אליי נתפסה בשנות השישים חריגה ביותר. לכן דחיתי את הודעתי על העזיבה עד לזמן ולמצב שבהם אדע בבירור שמכאן והלאה אוכל לדאוג לעצמי בכוחות עצמי.
     
    בתחילת דרכו היו לקיבוץ יתרונות רבים וגם לא מעט חסרונות. עם השנים הגיעו גם הפילוגים על רקע אידיאולוגי, שקרעו והפרידו בין משפחות. השוויוניות העיוורת חלפה לה. הערבות הדדית קרסה בהדרגה ואט־אט שינה הקיבוץ את פניו, התאים את עצמו לעולם הסובב אותו ולתמורות שחלו בכלכלה ובחברה הישראלית, והמשיך עד לתהליכי הפרטה המתרחשים בשנים האחרונות.
     
    למרות תקופת ילדותי הלא קלה בקיבוץ, לא אכחיש שעד היום יש בי גאווה מסוימת לענות לשאלה "מהיכן אתה?" בתשובה: "נולדתי וגדלתי בקיבוץ", או: "אני קיבוצניק לשעבר". מבחינה נוסטלגית, היסטורית ותרבותית, עדיין יש בתואר ובייחוס זה משהו שמרשים לפחות חלק מהציבור.
     
    ברבות הימים
    בפרספקטיבה של זמן ומקום ובחלוף שנים רבות שבהן פעלתי במישורים שונים ושאפתי לחיות בחברה ישראלית טובה יותר, אני מבין ומודה שהרבה ערכים ומידות טובות העניק לי הקיבוץ. ולא רק לי, אלא גם לחברה הישראלית כולה, בחינוך בניה למחויבות חברתית ולהקרבה למען הכלל. לקחתי ממורשת זו רק את סגולותיה הטובות, אימצתי אותן ללבי ועשיתי הכול כדי לפעול לאורן.
     
    כך, למשל, נהגתי שלא לבייש ילד או אדם בוגר בפומבי, לא במילים ולא בהטלת תפקידים שידעתי כי ייכשל בהם בוודאות. שלא ייפול אדם בעל כורחו לתפקיד "הילד החצוצרן שנתבייש". בדקתי תמיד אם הוא מוכן לביצוע התפקיד, האתגרים המוטלים עליו, בעיקר מבחינה מנטאלית, וביררתי אם הידע והמוכנות המעשית שלו מספיקים כדי לעמוד במטלות. למדתי היטב על בשרי את המשפט "לפני עיוור לא תשים מכשול" ויישמתי עיקרון זה כשעסקתי בחינוך תלמידים לאזרחות טובה, בשורה של תפקידים בצבא וכן בתפקידי הניהול שלי במגזר האזרחי.
     
    לאורך כל חיי הבוגרים הייתי ער למניפולציות שמבצעים נושאי תפקידים למיניהם בחסות המסגרת שהם פועלים בה. יש המחויבים להחלטות הכלל ויש שלא מתחשבים בהן כלל. יש המכריזים הכרזות בעד או נגד, ואחרים עושים בענווה את מה שצריך לעשות ללא הצהרות מרעישות. למדתי שתמיד יש לשאוף להשיג את הצדק המוחלט, ועם זאת ידעתי גם ידעתי שבעולם הניהולי והפוליטי שאנו חיים בו רבים מקדשים את האינטרס האישי על פני ערכי הצדק, וכי בחתירה לעקרונות מופת מושלמים יש לא פעם הרבה מהנאיביות והרבה מאוד מהסיכון.
     
     
     
     

    עוד על הספר

    • הוצאה: אוריון
    • תאריך הוצאה: נובמבר 2017
    • קטגוריה: ביוגרפיה
    • מספר עמודים: 286 עמ' מודפסים

    נושאים

    בדרכים לא סלולות אהרון ורדי
    פתח דבר
     
     
    יותר משתכננתי את מסלולי חיי, המציאות הכתיבה לי אותם, בעיקר בתחילתם. ההתנסות האישית והדרכים שהלכתי בהן נטעו בי צורך להעלות חלק מהם על הכתב. אין זו ביוגרפיה במשמעותה המקובלת, אלו הם פרקים המתארים את אשר עברתי. מראש איני מייעד את הספר למטרה מוגדרת ולאנשים מסוימים, אך אניח כי יהיו כאלה שימצאו עניין בפרק זה או אחר. כתבתי בעיקר מתוך דחף פנימי לעשות כן.
     
    בכמה תפקידים שהוטלו עליי והסכמתי לקבלם מצאתי את עצמי הולך עם צוות אנשים מסור, שפעל איתי ולידי כדי לקדם מטרות משותפות. אך לעתים, בימי משבר בעיקר, הייתי לבדי, תוך שאני מפלס מעברים חדשים בדרכים לא סלולות. גם אם חידשתי משהו, הוא תמיד נשען על פעילותם של קודמיי בתפקידים השונים, שעשו דברים חשובים וטובים. התמורות והחידושים בעולם שאנו חיים בו הם חלק מהתפתחות טבעית של דברים, ומרביתם מהווים בסיס טוב להמשך. את אשר חוויתי אני מספר כאן.
     
    הכלים שרכשתי והערכים שאימצתי לעצמי לצורך ההתמודדות עם האירועים בחיי באו מבית הוריי, ממוריי, ממפקדיי בשירותי הצבאי וממנהלים מספר מהמגזר הציבורי. מכולם למדתי. מרובם המכריע באופן חיובי, ורק מקצתם נשארתי עם זיכרון שלילי מהדהד. המציאות שנתקלתי בה אילצה אותי לחפש פתרונות ולהתקדם בדרכים שאנסה להסביר בספר זה, לרבות אותן חוויות שנצרבו בזיכרונותיי וברגשותיי - הכול מזווית הראייה האישית שלי.
     
     
     
    בחלוף הזמן, לאחר שהאבק שקע, נושאים התבהרו ומסקנות הוסקו, מצאתי לנכון להאיר נקודות מספר בהתייחס לדברים שקרו בעבר המתוארים באותו פרק.
     
    במהלך השנים איבדתי חברים יקרים, לוחמים, מפקדים ומנהלים, כמה מהם מוזכרים בספר. אנצור בלבי את זכרם לברכה.
     
    תודתי נתונה לבני משפחתי ולחבריי הקרובים שעודדו אותי וסייעו לי להוציא ספר זה לאור.
     
     
     
     
     
    פרק 1
    צמיחה מתוך עצמי
     
     
    בלילה של סוף דצמבר, כשרוח מקפיאה סוטרת על פניי, עמדתי על גג חדר האוכל של הקיבוץ, לבוש בחולצת חג לבנה. בכל רגע שחלף נעשו שפתיי כחולות יותר ויותר. אצבעותיי אחזו בחצוצרה והיו קרות ונוקשות. נער צעיר, רועד מהתרגשות, אולי גם מִפחַד, ממתין להוראת הממונה על הטקס להתחיל לנגן.
     
    הנה אני כבר רואה את אורות הלפידים למעלה, על הגבעה שמולי, נושאיהם מתכוננים לצעוד בשביל היורד לרחבת הטקסים ליד חדר האוכל, שבה תתקיים בעוד דקות אחדות הדלקת החנוכייה המסורתית לקול תרועת החצוצרה שלי.
     
    אני מרגיש שרגליי לא יציבות ושיניי נוקשות, ורואה שנושאי הלפידים כבר נעים בשביל. "תתחיל לנגן עכשיו", לוחש באוזניי בכעס הממונה על הטקס. "נו, עכשיו!"
     
    אני מנסה לנגן, אך צלילי החצוצרה נעצרים ברוח הנגדית החזקה. הצלילים אמנם יוצאים מהנשמה, אך החצוצרה מסרבת להגיב כמצופה. אני זועק לעצמי ממעמקי הבטן: "נו, תנשוף", אבל הצלילים בורחים להם לכל עבר והמנגינה לא עולה יפה, לא כפי שהתכוונתי ורציתי, במיוחד לא כיאה לִבנהּ של המורה למוזיקה של הקיבוץ. כל מאמציי לפלח את האוויר בצלילי החצוצרה היו לשווא. עכשיו כבר רעדתי לא רק מקור, אלא גם מבושה.
     
    לא הישרתי מבט. פחדתי להסתכל בפניו של הממונה על הטקס. ידעתי שהוא רותח מכעס ומאוכזב. ירדתי בסולם הברזל מגג חדר האוכל ורצתי להתחבא בחדר ההורים. לא רציתי לראות איש, אפילו לא את הוריי.
     
    בזמן שהסתגרתי בחדר נכנסה אמי מדי פעם בפעם כדי לבדוק מה שלומי. "לא נורא, רוני", (שם חיבה משפחתי לאהרון), אמרה בכל פעם שנכנסה, "זה קורה. אתה רק לומד עכשיו. יהיה בסדר". שוב ושוב ניסתה להרגיע אותי במילים יפות, שאולי עזרו לה להתגבר על הטראומה, אבל אותי הן עצבנו. גם המטפלת בבית הילדים שאלה לשלומי, אבל באותו רגע לא היה אכפת לי מאיש.
     
    ביום השני להתבודדותי נכנסה אמי לחדרי וסיפרה לי שהופתעה כאשר הממונה פנה אליה בבקשה שאנגן. לדבריה, ענתה לו: "מה אתם רוצים מהבן שלי? הוא עדיין לומד ולא ממש מוכן לנגן לפני קהל!" אמי, מורה מנוסה למוזיקה, ידעה היטב מתי תלמיד מוכן לנגינה לפני קהל ומתי עדיין מוקדם לכך. אף על פי כן לא עמד לה כוחה להתנגד ללחצים שהפעיל עליה מנהל הטקס, ובסופו של דבר היא הסכימה. מה ששבר אותה, סיפרה לי, הוא המשפט שהטיח בה בתוכחה: "הבן שלך לומד על חשבון הקיבוץ ומגיע לנו לראות את פירות ההשקעה". אמי, שהכירה את מנהל הטקס ואת מעמדו הרם בקיבוץ, חששה ממנו וממה שיגידו בקיבוץ עליה ועל בנה, ולאחר שניסתה ללא הצלחה לשנות את דעתו, החליטה להרים ידיים, חדלה מלשמש מגן חי לבנה ולהיות חיץ ביני לבינו, ונתנה בידי בעל הסמכות הקיבוצית את האפשרות לשכנע אותי, בדרכו הגסה, לנגן בטקס. מה כבר יכול לעשות נער מבוהל מול הוראה חד־משמעית שכזו?
     
    לאחר יומיים של הסתגרות בבית הוריי הרעב החל להציק לי. הלכתי לחדר האוכל של הקיבוץ. ברחבת הכניסה נעצרתי. מולי, על לוח המודעות הגדול, התנוססה תמונתי עם החצוצרה. מתחתיה זעק הכיתוב: "החצוצרה נתביישה".
     
    עמדתי לרגע מול התמונה. לא הייתי מסוגל לזוז ונשימתי נעתקה שלא מרצוני. לא יכולתי לעכל את העלבון, שהיום היו קוראים לשכמותו "שיימינג", ביוש. לימים נודע לי שמורה ומחנך בקיבוץ הוא זה שתלה את התמונה וניסח את הכותרת כדי לחזק את מעמדו החברתי בקיבוץ. אולי מעמדו התחזק, אך כל עולמי הקטן נהפך על פיו.
     
    מבחינתי האירוע היה מכונן. הלחץ החברתי הנוקשה, העובדה שהקיבוץ משלם למורה־חוץ בעבור לימודי נגינה ולכן תובע שאציג תוצאות בתוך זמן קצר כל כך, אמי אחוזת החרדה מ"מה יגידו בקיבוץ" והיעדר האומץ שלי לסרב למכבש הלחצים שהפעיל עליי מנהל הטקס - כל אלה חברו להם יחדיו והשפיעו עליי בשנים הבאות ובהחלטותיי העתידיות.
     
    נעורים בקיבוץ
    כבן קיבוץ יפעת חשתי בתופעה שהייתה אז, שנות החמישים והשישים, מפותחת מאוד: התמיינות חברתית ל"מקובלים" ולמי שאינם נחשבים לכאלה, שנבעה בין היתר ממעמדם של ההורים בקיבוץ ומִדרגת חשיבות עיסוקיהם בעיני הכלל. הרי ברור שהבן של הרופאה ובתו של מזכיר הקיבוץ ושל פעיל החוץ במפלגה ישתייכו מראש לקבוצת העלית, בשעה שילדיו של הרפתן, שאבי נמנה עימם, והלולן, למשל, נדרשו להוכיח את עצמם ואת ערכם בדרך ארוכה ופתלתלה. לימים קיבלו המעמדות את המקום הראוי להם מן הסתם, והסיווגים וההייררכיות הסתדרו על פי האישיות והיכולת האמיתית של כל אחד ואחד.
     
    ואני? אני הייתי ילד רגיל לגמרי. לא שובב במיוחד, לא אלוף בקונצים, במעשי קונדס ובתכנון תעלולים, לא הטוב שבספורטאים, לא שקדן בלימודים, לא רקדן שתנועותיו כובשות כל לב. הייתי ילד ביישן ומופנם משהו. ילד רגיל שכזה לא מתקבל בעין יפה בעיני בני גילו בקיבוץ.
     
    בנעוריי מצאתי את עצמי נמשך יותר ויותר לעבודה בענפי השדה, לא רק משום שאהבתי את העבודה במרחבים הפתוחים, אלא מפני ששם הייתי בחברת מבוגרים, מרכְּזי הענפים, שידעו להעריך את עבודתי על היותי חרוץ ויוזם, והשכילו להבחין בסקרנותי שסיפקה פתרונות לבעיות שצצו בשטח.
     
    בגיל חמש עשרה התמניתי עם בת כיתתי, למדריך ילדים בני עשר עד שתים עשרה במועדון הנוער העובד והלומד במגדל העמק, אז עיירת פיתוח הסמוכה לקיבוץ. על אף פער הגילים הקטן יחסית בינינו לבינם עסקנו בחינוכם, לימדנו אותם משחקי חברה ויצירה, שרנו איתם, יצאנו לטיולים ותרגלנו הליכה שקטה בלילה. חוויה זו העשירה את הילדים, אך לא פחות מכך אותנו, המדריכים הצעירים.
     
    את שנות לימודיי האחרונות העברתי עם כמה תלמידים נוספים במחזור בבית הספר התיכון החקלאי כפר גלים. הייתי אחד הראשונים לסיים את הלימודים בתעודת בגרות ביולוגית, שכן בתקופה ההיא רק בקעו הניצנים הראשונים של הלימודים לבגרות בקיבוצים. חשבתי שהישגיי בלימודים ישפרו את תחושותיי בקיבוץ, אך לצערי זה לא קרה.
     
    תחושת האי־נוחות שלי הגיעה לשיאה בתחילת שנות השישים. באחד מימי חופשת הקיץ תכננתי לנסוע לעפולה כדי לקנות חלק שהתקלקל באופניים הישנים של אבי. ניגשתי למזכירות הקיבוץ וביקשתי כסף לנסיעה. "לא תקבל כסף, אלא כרטיס לאוטובוס אגד", אמרה לי המזכירה באופן שאינו משתמע לשתי פנים.
     
    נדהמתי מהדרך התקיפה שבה נאמרו הדברים, אך חזרתי וביקשתי כסף ולא כרטיס נסיעה באגד. "למה אתה מתעקש על כסף?" שאלה בקול מלא בחשיבות עצמית. הסברתי לה שאני מבקש לעצמי את חופש ההחלטה בשאלה אם להמתין לטרמפ או לנסוע באוטובוס.
     
    "למה טרמפ?" שאלה.
     
    "כי אם אסע בטרמפ אחסוך את הכסף ואוכל לקנות פלאפל וגזוז כשאגיע לעפולה. אני פשוט רוצה להחליט בעצמי". רעיון החופש הגלום בהחלטה הקטנה הזאת הקנה לי הרגשה שאני אדם עצמאי שלא מופעל כל הזמן על ידי תכתיבים, תקנות ונהלים המקובלים בקיבוץ.
     
    "זה לא יהיה שוויוני", פסקה המזכירה והרימה את ראשה מהניירת שעל שולחנה, תוך שהיא נועצת בי מבט חד ומנופפת בעיפרון שבידה. "תאר לעצמך שבדרך זו אנשים מקבלים כסף ואוגרים לעצמם אמצעים ודברי ערך שאין לאחרים. זה לא יהיה שוויוני!" הדגישה שוב.
     
    "תגידי, ולחופש ההחלטה והביטוי העצמי שלי אין ערך בעינייך?"
     
    הפעם היא לא השיבה.
     
    לקחתי את כרטיס האוטובוס שנתנה לי והלכתי משם.
     
    באותו יום הגעתי להחלטה שבעבורי ובגילי, נער לפני צבא, הייתה דרמטית: אין בכוונתי להישאר בקיבוץ, ואני אעזוב את הקיבוץ בעתיד.
     
    אידאלים מתנפצים
    בתקופה ההיא האינטרס הקולקטיבי גבר על עקרון זכויות הפרט ומאווייו, יהיו אשר יהיו. חברי הקיבוץ היו חדורים במחויבות אידאולוגית, וערכי הציונות שהוחדרו לראשינו, הילדים והנערים, בכל שיעור ובכל פעילות חברתית במסגרת החינוכית הקיבוצית - השפיעו עליי אז, וגם לאורך השנים הבאות. אבל כבר בצעירותי עמדתי על הפער שבין האמירות הגבוהות של העסקנים והמנהיגים לגבי השוויון והכוונות הקולקטיביות הנשגבות, לבין המתרחש בפועל בקיבוץ.
     
    פערי מעמדות היו גם היו: לזה יש ואילו לאחֵר אין. ידעתי שאף שניכרים ניסיונות ומאמצים להראות שהשוויון הוא חזות הכול, מתקיים אי־שוויון משווע כמעט בכל תחומי החיים. במיוחד הרגיזה אותי העובדה שעם חברי קיבוץ "נחשבים" לא מתעסקים ולא באים איתם חשבון, משום שהם "מכובדים" ובעלי מעמד.
     
     
     
    חשבתי לתומי שערכי החופש, ההחלטות האישיות והביטוי העצמי של הפרט חשובים לאין ערוך מהעדיפות הכמעט מוחלטת שניתנה למחויבות הנוקשה ולכללים הקולקטיביים שהכתיב הקיבוץ.
     
    בעיני הנער שהייתי, הבנתי שחיי הקיבוץ לא יוכלו להתקיים לאורך זמן במתכונתם הנוכחית. אלא שאמירה כזו באוזני חברי החוג הקרוב אליי נתפסה בשנות השישים חריגה ביותר. לכן דחיתי את הודעתי על העזיבה עד לזמן ולמצב שבהם אדע בבירור שמכאן והלאה אוכל לדאוג לעצמי בכוחות עצמי.
     
    בתחילת דרכו היו לקיבוץ יתרונות רבים וגם לא מעט חסרונות. עם השנים הגיעו גם הפילוגים על רקע אידיאולוגי, שקרעו והפרידו בין משפחות. השוויוניות העיוורת חלפה לה. הערבות הדדית קרסה בהדרגה ואט־אט שינה הקיבוץ את פניו, התאים את עצמו לעולם הסובב אותו ולתמורות שחלו בכלכלה ובחברה הישראלית, והמשיך עד לתהליכי הפרטה המתרחשים בשנים האחרונות.
     
    למרות תקופת ילדותי הלא קלה בקיבוץ, לא אכחיש שעד היום יש בי גאווה מסוימת לענות לשאלה "מהיכן אתה?" בתשובה: "נולדתי וגדלתי בקיבוץ", או: "אני קיבוצניק לשעבר". מבחינה נוסטלגית, היסטורית ותרבותית, עדיין יש בתואר ובייחוס זה משהו שמרשים לפחות חלק מהציבור.
     
    ברבות הימים
    בפרספקטיבה של זמן ומקום ובחלוף שנים רבות שבהן פעלתי במישורים שונים ושאפתי לחיות בחברה ישראלית טובה יותר, אני מבין ומודה שהרבה ערכים ומידות טובות העניק לי הקיבוץ. ולא רק לי, אלא גם לחברה הישראלית כולה, בחינוך בניה למחויבות חברתית ולהקרבה למען הכלל. לקחתי ממורשת זו רק את סגולותיה הטובות, אימצתי אותן ללבי ועשיתי הכול כדי לפעול לאורן.
     
    כך, למשל, נהגתי שלא לבייש ילד או אדם בוגר בפומבי, לא במילים ולא בהטלת תפקידים שידעתי כי ייכשל בהם בוודאות. שלא ייפול אדם בעל כורחו לתפקיד "הילד החצוצרן שנתבייש". בדקתי תמיד אם הוא מוכן לביצוע התפקיד, האתגרים המוטלים עליו, בעיקר מבחינה מנטאלית, וביררתי אם הידע והמוכנות המעשית שלו מספיקים כדי לעמוד במטלות. למדתי היטב על בשרי את המשפט "לפני עיוור לא תשים מכשול" ויישמתי עיקרון זה כשעסקתי בחינוך תלמידים לאזרחות טובה, בשורה של תפקידים בצבא וכן בתפקידי הניהול שלי במגזר האזרחי.
     
    לאורך כל חיי הבוגרים הייתי ער למניפולציות שמבצעים נושאי תפקידים למיניהם בחסות המסגרת שהם פועלים בה. יש המחויבים להחלטות הכלל ויש שלא מתחשבים בהן כלל. יש המכריזים הכרזות בעד או נגד, ואחרים עושים בענווה את מה שצריך לעשות ללא הצהרות מרעישות. למדתי שתמיד יש לשאוף להשיג את הצדק המוחלט, ועם זאת ידעתי גם ידעתי שבעולם הניהולי והפוליטי שאנו חיים בו רבים מקדשים את האינטרס האישי על פני ערכי הצדק, וכי בחתירה לעקרונות מופת מושלמים יש לא פעם הרבה מהנאיביות והרבה מאוד מהסיכון.