פתיחה
מוזיקה יכולה להיות החברה שלך כשאתה בודד, המאהבת שלך כשאתה משתוקק. הזעם שלך, הצער שלך, השמחה שלך, הכאב שלך. הקול שלך, לאחר שאיבדת את קולך. להיות חלק מזה, להיות הפסקול שמלווה את חייו של אדם כלשהו, זה דבר יפיפה.
קיליאן ג'יימס, סולן וגיטריסט להקת "קיל ג'ון"
העבר
קיליאן
לחיה מזג הפכפך. רגע אחד היא יכולה לאהוב אותך, רגע לאחר מכן לשנוא אותך, ולעולם לא תדע לאיזה צד שלה אתה עתיד להיחשף עד שזה קורה. אם היא שונאת אותך, אין דבר שתוכל לעשות בנדון, חוץ מאשר להתמודד ולקוות שתשרוד בלי שתיקרע לגזרים לפני שתצליח להימלט למקום מבטחים. אבל כשהיא אוהבת אותך?
לעזאזל, זאת התחושה הכי טובה בעולם. אתה משתוקק לזמן הזה עם החיה. אתה חי בשביל כל מפגש ומפגש איתה. היא הופכת לחיים עצמם. לתכלית שלך. לכל עולמך. וכיוון שאתה מפתח כלפיה תלות חזקה כל כך, עם הזמן אתה גם מתחיל קצת לשנוא אותה.
אהבה. שנאה. אין הפוגה. אין שום נקודה בתווך. רק עליות וירידות.
כעת היא נמצאת אי שם בחוץ, ממתינה לי. נוהמת נהמה איטית ועוצמתית. אני מרגיש את זה בעצמותיי, במטען החשמלי שמתפשט באוויר וברעד תחת כפות רגליי.
קצב ליבי הולך וגובר, האדרנלין כבר מתחיל לבעוט בתוך גופי.
"אתה מוכן לרקוד עם השטן?" שואל לפתע וויפ, בלי להתכוון לאדם מסוים. הוא לוגם מבקבוק מים, ידו הפנויה מתופפת על ברכו מקצב סוער.
שטן, חיה, פילגש — כל אחד מכנה את התופעה בשם אחר. זה חסר כל חשיבות. החיה שולטת בנו, ולמשך זמן מה אנחנו שולטים בה.
עוצמת השאגה הולכת וגוברת. השם שלי. החיה קוראת בשמי.
קיליאן. קיליאן.
אני מתנשם בכבדות ומתרומם ממקומי. צמרמורת חולפת בעורי והאשכים שלי מתכווצים.
אני נענה לקריאה, וגל של צליל ושל אנרגיה טהורה שוטף אותי בעודי פוסע אל תוך האור.
חם, מסמא את עיניי.
החיה זועקת. היא קוראת לי.
ואני הוא האדם ששולט בה. אני נושא את זרועותיי אל על וניגש אל המיקרופון. "שלום, ניו יורק!"
בתגובה נשמעת שאגה כל כך חזקה, שאני מיטלטל לאחור על עקביי.
מגישים לי גיטרה, וצווארה החלקלק מעורר בי נחמה מוכרת ונותן לי זריקת אדרנלין. אני תולה את רצועת הגיטרה על צווארי. וויפ מתחיל לתופף במקצב אחיד, והגוף שלי נע יחד עם הקצב. ג'אקס וריי מצטרפים לנגינה, המקטעים המוזיקליים נשזרים יחדיו בתבנית סבוכה. הרמוניה. שירה של צלילים. זעקת התרסה.
אני מתחיל לפרוט, עוצמת קולי הולכת וגוברת. מוזיקה זורמת בוורידים שלי. היא נשפכת מתוכי כמו לבה, מציתה את האוויר, מקימה מהומה של זעקות נלהבות.
עוצמה. כל כך הרבה עוצמה. החיה מגיבה, אהבתה כה עזה עד שהזין שלי נעשה נוקשה והשערות בעורפי סומרות. את כל מה שאני, אני יוצק לתוך הקול שלי, לתוך הנגינה שלי.
באותו רגע אני אלוהים. כל יכול. אינסופי.
שום דבר — שום דבר — עלי אדמות לא יכול לספק לי את האנרגיה המחשמלת הזאת. שום דבר לא משתווה לכך. אלה החיים.
אבל זה הקטע עם החיים; הם יכולים להשתנות בן רגע.
כל מה שנדרש זה רגע בודד.
על מנת
שהכול...
ייגמר.
העתיד
ליבי
"כל כך הרבה מילים נכתבו על הקשר שלך עם קיליאן ג'יימס. אבל את וג'יימס לא ממש הכברתם מילים בנושא." הכתבת מבזיקה לעברי חיוך קלוש אך מעודד, שעה ששיערה הכחול מסתיר את אחת מעיניה. "בהתחשב בהופעה שהתקיימה אתמול, תרצי לספק לנו טעימה קטנה?"
אני יושבת מכונסת בעצמי על כורסה מעור מלאכותי בחדר בבית מלון, כשגבי מופנה אל קו הרקיע של העיר ניו יורק, וכמעט מחייכת בתגובה לשאלה שכבר שמעתי אלף פעם.
אולם אז ההכשרה שקיבלתי נכנסת לתוקף. חיוך עלול להעביר מסר של הסכמה בשתיקה או שאני מצטערת במידה מעוררת סלידה. אני לא רוצה לספק "טעימה קטנה", ולמרות מה שאומרים המבקרים, קיליאן ואני מעולם לא היינו ביישנים. פשוט מעולם לא רצינו לשתף את הציבור. הקיליאן שאני הכרתי היה שלי, לא שלהם.
"אין הרבה דברים שאני יכולה לספר ששאר העולם עוד לא יודע." זה לא לגמרי נכון. אבל זה נכון מספיק.
חיוכה של הכתבת הופך כעת חמסני — ברקודה המחפשת אחר דם במים. "אה, ובכן, אני לא בטוחה בקשר לזה. אחרי הכול, אנחנו לא מכירים את הגרסה שלך לסיפור."
אני נאבקת בדחף לשחק בחפת של טוניקת הקשמיר הלבנה שלי. אלוהים, הסוודר שלי — שלא לדבר על הבגדים התחתונים שלי — עולה יותר ממה שהייתי מוציאה בשנה לפני שהוא נכנס אל חיי.
אני מסובבת את ראשי וקולטת הבזק של בקבוקי מים בתוך דלי קרח כסוף: בקבוק בצבע ירוק כהה, בקבוק בצבע זהב, בקבוק נוסף מעוטר בקריסטלים. מוקדם יותר הכריז אחד העוזרים בגאווה כי הבקבוק הירוק, שלפי הטענות מקורו ביפן, עולה יותר מארבע מאות דולר לבקבוק. של מים.
לפתע מתעורר בי דחף לצחוק. על הטירוף של חיי. על המעבר ממי ברז למים יוקרתיים. על העובדה שסוויטת הפנטהאוז הזאת היא חלק מהשגרה החדשה שלי.
ואז אני רוצה לפרוץ בבכי. כי בלעדיו לא היה לי שום דבר מכל אלה. ולשום חלק מזוין מכל זה אין שום משמעות, אם אני לא יכולה לחלוק את זה איתו.
ריקנות מאיימת לבלוע אותי בשלמותי. אני כל כך בודדה כרגע, שחלק ממני רוצה לאחוז בידה של האישה הזאת רק כדי להרגיש מגע של בן אנוש אחר. אני צריכה לדבר. אני צריכה שיקשיבו לי. רק פעם אחת. ואולי, רק אולי, אפסיק להרגיש כאילו אני מתפרקת לגורמים.
אני לוקחת נשימה עמוקה ומסיבה את מבטי בחזרה אל הכתבת. "מה את רוצה לדעת?"
.jpg)
