אהרוני - תחנות אוכל בחיי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אהרוני - תחנות אוכל בחיי
מכר
מאות
עותקים
אהרוני - תחנות אוכל בחיי
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

אהרוני - תחנות אוכל בחיי

4.7 כוכבים (38 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    ישראל אהרוני, יליד 1951, גדל בעיר התחתית בחיפה, שירת בצבא כחובש קרבי, הדריך נוער במצוקה בקיבוץ חולתה, טס לאירופה ולמד בישול סיני בטייוואן.
     
    אהרוני הוא שף, מסעדן ובעל טור קולינרי ותיק בשבועון "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". הוא חיבר עשרים וחמישה ספרי בישול, יצר את סדרות הטלוויזיה "דרך האוכל" ו"המסע המופלא של אהרוני וגידי" ומשמש שופט בתוכנית "מאסטר שף". בנשמתו הוא אמן, אספן וסקרן.

    תקציר

    פעם חיכתה לו כבשה באמבטיה. פעם הוא התאהב בילדה שבביתה שתו חלב כחול. פעם הוא בישל לג'וני מיטשל. פעם הוא אכל ביריחו ארוחה ששינתה את חייו, ופעם הוא עורר עם שאול אברון מהומת אלוהים במסעדה של שלושה כוכבי "מישלן".
     
    ב-1981 פתח ישראל אהרוני את מסעדת "יין ינג". מאז ועד ימינו הוא נחשב לאחד מגדולי השפים בישראל ולשותף בעיצוב התרבות הקולינרית הישראלית, אבל אתה לא נולד שף. כעת, בספרו "אהרוני: תחנות אוכל בחיי", הוא מגולל את סיפורו - מהחנות הקטנה שניהל אביו בחיפה ועד ימיו כשופט ב"מאסטר שף", מהשירות כחובש קרבי ועד שמצא את עצמו בסין, בוחר ברווזים עם גידי גוב בארבע לפנות בוקר. בין תחנות חייו משלב אהרוני עשרים וארבעה מתכונים שנשארו איתו לתמיד – מנות שמייצגות מבחינתו תקופה, מקום והלך רוח.
     
    "אהרוני: תחנות אוכל בחיי" הוא ספר מלא בסודות מקצועיים, בתשוקה למאכלים וברגעים מצחיקים ומרגשים שנחשפים לראשונה. זוהי "אוטוביוגרפיה קולינרית", כדברי אהרוני, וכל חובב אוכל ימצא בה אינספור טעמים. 

    פרק ראשון

    פתח דבר
     
     
    ההקדמה לספר שבידיכם, "אהרוני: תחנות אוכל בחיי", נכתבה דווקא אחרונה, אחרי חודשים שבהם כתבתי על אירועים, אפיזודות ותחנות אוכל בחיי. כמה מהסיפורים נבעו ממני בקלות, אחרים נחצבו במאמץ, אך כולם גרמו לי לזכור מחדש, לחשוב מחדש ולהבין מחדש. כתיבת ההקדמה חותמת אפוא את התהליך.
     
    אני חוזר בספר לעשרים וארבע תחנות אוכל בחיי, מהילדות בעיר התחתית בחיפה ועד למסעות קולינריים שעשיתי לכל קצות העולם. בתחנות אלה בישלו לי ובישלתי לאחרים, שמעתי והשמעתי מוזיקה, ונחשפתי לצורות חיים שונות, למגוון ולעושר האנושי. תחנות אלה נאספות כעת למארג שחושף לא מעט מתולדותי, והן מלוּות במתכונים שקרובים ללבי ולחכי. אבל הסיפורים האישיים שלי בספר זה הם יותר מכול על קשרים עם אנשים: בני משפחה, חברים, שותפים לעשייה וגם אנשים זרים שפגשתי בדרכי.
     
    במהלך חיי הגעתי למקומות מרתקים. לא ידעתי שגם הכתיבה האישית תהיה מסע מרתק כל כך, ואני מודה לעורך תומר קמרלינג שהזמין אותי להרפתקה הזאת. נדמה לי שהתוצאה היא בערך מה שהוא כיוון אליו כשהציע לי לכתוב "אוטוביוגרפיה קולינרית".
     
     
     
    ישראל אהרוני
     
    תל אביב, 2020
     
     
     
     
     
    איך הבנתי את ערכה
    של הפתעה אמיתית
     
     
    זאת היתה הפעם הראשונה והאחרונה שאבא בא לקחת אותי מהגן. זה היה כל כך יוצא דופן, שאני זוכר בדיוק מה לבשתי: היה לי מעיל צמר סרוג בצבע כחול, עם כפתור אחד באותו גוון של כחול בחלקו העליון, ולולאה אחת שנרכסה אליו מתחת לסנטר שלי. היה גם קפוצ'ון. הוא התנדנד מאחור כשניסיתי להתאים את מהירות הצעדים שלי לצעדיו של אבא, וכף ידי הקטנה נתונה בכף ידו הלחה ברחובות העיר התחתית של חיפה.
     
    שאלתי מה קרה. "הפתעה," אמר האיש הנרגן בדרך כלל בקול רך, חיוך רחב ועיניים רכות, והצעדים הקטנים שלי הפכו לדילוגים של שמחה. "נחש מה ההפתעה," הוא אמר. מיד פלטתי תערובת של חפצים שנפשי חשקה בהם, דברי מתיקה, פנטזיות חסרות שחר על תלת־אופן, נסיעה לדודים האהובים בתל אביב. אבא, בתוך הלך הרוח הנדיר של חיוכים ורוך, הגן בעקשנות על ההפתעה חרף תחינותי.
     
    תנו לי להסביר משהו: מעולם עד אז, וגם מאז, לא חגגו אצלנו ימי הולדת. זה היה בית צנוע, דירת שני חדרים בקומה השלישית של בניין שהיה מאוכלס בעיקר במשרדים, עם שני הורים עובדים אבל גם ארבעה ילדים. הכסף היה מועט, ומתנות מכל סוג שהוא לא ניתנו לנו מעולם, לא בימי הולדת ולא במועדים אחרים. גם לא היו לנו ציפיות לקבל אותן. לא פלא שבאותו יום הלך וגבר קצב פעימות לבי ככל שהתקרבנו הביתה. הפתעה, לכבודי. ככה סתם באמצע השבוע. בלי שום סיבה נראית לעין.
     
    הגענו הביתה. אמא כבר חיכתה בפתח, מנגבת את ידיה הרטובות מבישול בסינר הישן, כולה חיוכים מאוזן לאוזן, שותפה מלאה לעניין. הם הובילו אותי לחדר האמבטיה הקטן שלנו, נקטו פאוזה קטנה להגברת הרושם והאפקט — ופתחו לרווחה את הדלת. זאת נפתחה כדרכה בקול חריקה צפצפני, ושם, בתוך האמבט שלנו, עמדה כבשה. כבשה ממש, אמיתית, ענקית. ראשה מופנה אלי, גבוה מראשי בכמה סנטימטרים טובים, עיניה מביטות ישר לעברי, והיא פועה פעייה ארוכה ורמה. הבטתי בה, הבטתי באבא, הבטתי באמא — ונסתי כל עוד נפשי בי.
     
    הייתי מבוהל לגמרי. מעולם לא ראיתי כבשה, ואני לא בטוח אם ידעתי בכלל שזאת כבשה, אבל ידעתי שחיה גדולה ממני באופן ניכר עומדת באמבט שלנו. היא היתה קרובה אלי מאוד, הדיפה ריח חזק ולא מוכר, והשיבה פעייה עזה נוספת לעברי. לא היה שום דבר מלבב או שמח בהפתעה הזאת. כבשה חיה, נושמת ופועה באמבטיה? בבית שאפילו חיות מחמד קונוונציונליות מוקצות בו מחמת מיאוס?
     
    לשווא ניסו הורי לדבר על לבי, לשכנע אותי שמדובר בבהמה טובת מזג, להביא אותי לכדי מפגש איתה. עקשנותי היתה מוחלטת ונחרצת. הייתי מבולבל מדי ומבוהל מדי מהמתנה המשונה. לא מתקרב, לא נוגע, לא רוצה.
     
     
     
    עברו שנים עד שנודע לי כבשה על שום מה. הייתי אז בצבא, ואבי כבר לא היה בחיים. אני לא זוכר איך התגלגלה השיחה, אבל נדמה לי שהיא החלה מענייני בריאותה הרופפת של אמי. מעשה שהיה: בשכונה שלנו היה אחד, אבו־חי, איש ערירי ותימהוני מקהילת הבוכרים בחיפה, שבשל משוּנוּתו ועריריותו יוחסו לו כוחות חיזוי נבואיים. בוודאי מצד אמי, שהיתה מוצפת באמונות תפלות.
     
    כשהיתה בהיריון איתי, כך סיפרה לי, אותו אבו־חי אמר לה שתלד בן זכר. כבר היו לה שניים, אבל אבי נמלא גאווה מהמחשבה על טרויקה של זכרים. לפנַי היתה אחות שנפטרה בת שלושה חודשים, כנראה ממוות בעריסה, אבל הוא עדיין רצה, כמובן, כמה שיותר בנים. (אמי נאלצה להעמיד פנים שגם היא, אבל תמיד ידעתי שמאוד רצתה גם בנות, ובסוף ימיה ביכתה את העובדה שהיתה מוקפת זכרים, "אפנדים" כלשונה.) וכשאבי שמע על הנבואה של אבו־חי, הוא הצהיר שאם אכן ייוולד לו בן שלישי, הוא יקנה כבש וישחט אותו לכבוד מר אבו־חי. נדר.
     
    "אתה היית ילד חולני מאוד, רזה, עייף," אמרה לי אמא כשפרשה בפני את המעשה שהיה בענייניות גמורה. "יום אחד אמרתי לאבא שלך: הילד הזה כל הזמן חולה. זה בגלל שלא שחטת את הכבש לאבו־חי. נדר זה נדר." אני עצמי מכחיש עד היום שהייתי ילד חולני. ככל הזכור לי הייתי בריא לחלוטין, מלבד שברים פה ושם בגפיים, פנסים בעיניים, שריטות ופצעים שהיו עניין של מה בכך בשכונה שלנו בעיר התחתית בחיפה.
     
    יומיים לאחר פגישתנו הראשונה קופד פתיל חייה של הכבשה. אל הבית הגיע שוחט, את הכבשה גררו מהאמבטיה אל המטבח הקטן שלנו, ופעיותיה הרעידו את הבניין כולו. במטבח הצפוף ממילא התגודדו אנשים רבים — כך לפחות זה נראה לי, המון עצום ורב — ואותי הביאו לזירת האירוע, ילד קטן דחוק בין רגלי המבוגרים, מציץ מתוך יער הרגליים שהפריד ביני לבין ההפתעה שלי. רק חלקים קטנים ממנה ביצבצו ונגלו לעיני פה ושם מבעד לכאוס הכללי. יד הונפה, להב סכין ניצנץ לרגע, קול תפילת השוחט התערב בצליל ההידוס של טלפיים רוטטות.
     
    ואז נדם הכול. כתם אדום ומבריק הופיע על רצפת המטבח, הולך וגדל כמו מאיים לכבוש כל חלקה טובה בבית. אחריו התפשט ריח משונה שלא הכרתי כמוהו, וכל הסיטואציה על מרכיביה היתה יותר ממה שיכולתי לשאת. אחרי הכול, הייתי כבן חמש. שוב נסתי והתחבאתי במקום הרחוק ביותר מזירת ההתרחשות.
     
    את ההפתעה אכלנו בארוחות הצהריים והערב של הימים הבאים בלוויית אורחים רבים. "אח, אח, אח, ישתבח שמו," היו ממלמלים הורי ומכרסמים בעונג מהבשר סביב הצלעות, מנסים בהצלחה מועטה לשדל אותי לטעום ממנו.
     
    "מאז," שחה לי אמא לאחר כל השנים בחיוך של גאווה, "נהיית בריא כמו שור."
     
    כאן מתבקשת כנראה אמירה על כך שהחוויה הרחיקה אותי מאכילת בשר בכלל ומבשר כבשים בפרט, אבל כפי שמעולם לא הייתי חולני, כך לרגע לא נעשיתי צמחוני. בכל הנוגע לכבש — ובכן, אני מקדיש את המתכון הבא לזכרה של ההפתעה שלי.
     
     
     
     
     
    קבוֹבי רורָן
    (בבוכרית: קבב בשמן)
    של אמי, נֵקדָם אהרוני
     
     
    זה תמיד היה אחד מהתבשילים האהובים עלי ממטבחה של אמא: קציצות בשר כבש ריחניות, מעוצבות כקבבים קצרים ושמנמנים, שחומים יפה מטיגון בשמן. היא היתה מצרפת אליהם תפוחי אדמה מטוגנים לצ'יפס זהובים, מוסיפה מעט מים, מכסה ומבשלת על להבה נמוכה כשעה. היה לה סיר ברזל יצוק שתחתיתו קעורה לגמרי, כמו ווק אבל עמוק מאוד, דֶגִי צ'וֹיָן שמו, שָׁם היה הפלא הזה מתרחש.
    לכאורה — כלום. קציצות ותפוחי אדמה מטוגנים ואז מבושלים. ברור שהכול יאבד את פריכות הטיגון ויתרכך לגמרי, מה כבר יכול לצאת מזה? אז זהו, שמתרחש כאן פלא. תבשיל נהדר של תפוחי אדמה נמסים בפה, קציצות רכות ועסיסיות ו"רוטב" — בעצם משקע שנקווה בתחתית הסיר — טעים באופן מוזר ולגמרי לא הולם את מראהו הדל. סוג של אלכימיה. כשאמא היתה מכינה את הקבובי רורן בפסח, היא היתה מניחה את התבשיל על צלחת מרופדת שברי מצה גדולים, שהיו סופגים את הרוטב הפלאי הזה.
    כשבגרתי מעט למדתי שזאת הגרסה הבוכרית לסופריטו, תבשיל שלאחר גירוש ספרד נפוץ כמו כל המטבח היהודי־ספרדי לכל הארצות שאליהן הגיעו יהודים, ובהן התפתחו גרסאות מקומיות שלו. גם לסופריטו יש, כצפוי, כמה וכמה גרסאות, חלקן עשויות נתחי עוף או נתחי בשר, יש המתבלים בכמון, בפפריקה, או בכורכום, אבל העיקרון זהה: קודם מטגנים עד להשחמה ואחר כך מבשלים שעה ארוכה במעט משמן הטיגון ומים.
     
     
     
     
     
    מרכיבים
     
     
     
    לקבבים
     
    1 ק"ג בשר כבש טחון
     
    1 בצל גדול קצוץ דק
     
    3 שיני שום קצוצות דק
     
    צרור כוסברה קצוץ דק
     
    מלח, פלפל שחור גרוס
     
    1 כף גרגירי כמון
     
    2 ביצים
     
    שמן לטיגון
     
     
     
    עוד צריך
     
    5 תפוחי אדמה גדולים, קלופים, חתוכים לקוביות של כ-3 ס"מ
     
    כוס מים
     
    מלח, פלפל גרוס
     
     
     
    הכנה
     
    מערבבים את הבשר הטחון עם שום, כוסברה, מלח, פלפל וביצים לתערובת אחידה. צרים מהתערובת בעזרת ידיים רטובות קבבים עבים וקצרים, כ-5 ס"מ אורכם.
     
    מחממים סיר ובו שמן לטיגון עמוק. כשהשמן חם דיו, מטגנים בו את תפוחי האדמה (כשליש כמות בכל פעם) עד שהם זהובים־שחומים. מוציאים ומסננים. מפזרים עליהם מלח ופלפל ומנערים שיצופו בתיבול.
     
    שמים בסיר רחב ושטוח שליש כוס שמן (לכו על שמן זית). מטגנים בשמן החם גם את הקבבים והבצלים, סביב סביב, עד שהם זהובים־שחומים.
     
    מוסיפים לסיר את גרגירי הכמון, הבצל ותפוחי האדמה. מוסיפים מים רותחים, מביאים לרתיחה, מערבבים, מכסים את הסיר ומבשלים על להבה נמוכה כחצי שעה.
     
    פותחים את הסיר, מערבבים את תכולתו בעדינות, מכסים וממשיכים לבשל עוד כחצי שעה.
     
     
     
     
    ישראל אהרוני, יליד 1951, גדל בעיר התחתית בחיפה, שירת בצבא כחובש קרבי, הדריך נוער במצוקה בקיבוץ חולתה, טס לאירופה ולמד בישול סיני בטייוואן.
     
    אהרוני הוא שף, מסעדן ובעל טור קולינרי ותיק בשבועון "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". הוא חיבר עשרים וחמישה ספרי בישול, יצר את סדרות הטלוויזיה "דרך האוכל" ו"המסע המופלא של אהרוני וגידי" ומשמש שופט בתוכנית "מאסטר שף". בנשמתו הוא אמן, אספן וסקרן.
    אהרוני - תחנות אוכל בחיי ישראל אהרוני
    פתח דבר
     
     
    ההקדמה לספר שבידיכם, "אהרוני: תחנות אוכל בחיי", נכתבה דווקא אחרונה, אחרי חודשים שבהם כתבתי על אירועים, אפיזודות ותחנות אוכל בחיי. כמה מהסיפורים נבעו ממני בקלות, אחרים נחצבו במאמץ, אך כולם גרמו לי לזכור מחדש, לחשוב מחדש ולהבין מחדש. כתיבת ההקדמה חותמת אפוא את התהליך.
     
    אני חוזר בספר לעשרים וארבע תחנות אוכל בחיי, מהילדות בעיר התחתית בחיפה ועד למסעות קולינריים שעשיתי לכל קצות העולם. בתחנות אלה בישלו לי ובישלתי לאחרים, שמעתי והשמעתי מוזיקה, ונחשפתי לצורות חיים שונות, למגוון ולעושר האנושי. תחנות אלה נאספות כעת למארג שחושף לא מעט מתולדותי, והן מלוּות במתכונים שקרובים ללבי ולחכי. אבל הסיפורים האישיים שלי בספר זה הם יותר מכול על קשרים עם אנשים: בני משפחה, חברים, שותפים לעשייה וגם אנשים זרים שפגשתי בדרכי.
     
    במהלך חיי הגעתי למקומות מרתקים. לא ידעתי שגם הכתיבה האישית תהיה מסע מרתק כל כך, ואני מודה לעורך תומר קמרלינג שהזמין אותי להרפתקה הזאת. נדמה לי שהתוצאה היא בערך מה שהוא כיוון אליו כשהציע לי לכתוב "אוטוביוגרפיה קולינרית".
     
     
     
    ישראל אהרוני
     
    תל אביב, 2020
     
     
     
     
     
    איך הבנתי את ערכה
    של הפתעה אמיתית
     
     
    זאת היתה הפעם הראשונה והאחרונה שאבא בא לקחת אותי מהגן. זה היה כל כך יוצא דופן, שאני זוכר בדיוק מה לבשתי: היה לי מעיל צמר סרוג בצבע כחול, עם כפתור אחד באותו גוון של כחול בחלקו העליון, ולולאה אחת שנרכסה אליו מתחת לסנטר שלי. היה גם קפוצ'ון. הוא התנדנד מאחור כשניסיתי להתאים את מהירות הצעדים שלי לצעדיו של אבא, וכף ידי הקטנה נתונה בכף ידו הלחה ברחובות העיר התחתית של חיפה.
     
    שאלתי מה קרה. "הפתעה," אמר האיש הנרגן בדרך כלל בקול רך, חיוך רחב ועיניים רכות, והצעדים הקטנים שלי הפכו לדילוגים של שמחה. "נחש מה ההפתעה," הוא אמר. מיד פלטתי תערובת של חפצים שנפשי חשקה בהם, דברי מתיקה, פנטזיות חסרות שחר על תלת־אופן, נסיעה לדודים האהובים בתל אביב. אבא, בתוך הלך הרוח הנדיר של חיוכים ורוך, הגן בעקשנות על ההפתעה חרף תחינותי.
     
    תנו לי להסביר משהו: מעולם עד אז, וגם מאז, לא חגגו אצלנו ימי הולדת. זה היה בית צנוע, דירת שני חדרים בקומה השלישית של בניין שהיה מאוכלס בעיקר במשרדים, עם שני הורים עובדים אבל גם ארבעה ילדים. הכסף היה מועט, ומתנות מכל סוג שהוא לא ניתנו לנו מעולם, לא בימי הולדת ולא במועדים אחרים. גם לא היו לנו ציפיות לקבל אותן. לא פלא שבאותו יום הלך וגבר קצב פעימות לבי ככל שהתקרבנו הביתה. הפתעה, לכבודי. ככה סתם באמצע השבוע. בלי שום סיבה נראית לעין.
     
    הגענו הביתה. אמא כבר חיכתה בפתח, מנגבת את ידיה הרטובות מבישול בסינר הישן, כולה חיוכים מאוזן לאוזן, שותפה מלאה לעניין. הם הובילו אותי לחדר האמבטיה הקטן שלנו, נקטו פאוזה קטנה להגברת הרושם והאפקט — ופתחו לרווחה את הדלת. זאת נפתחה כדרכה בקול חריקה צפצפני, ושם, בתוך האמבט שלנו, עמדה כבשה. כבשה ממש, אמיתית, ענקית. ראשה מופנה אלי, גבוה מראשי בכמה סנטימטרים טובים, עיניה מביטות ישר לעברי, והיא פועה פעייה ארוכה ורמה. הבטתי בה, הבטתי באבא, הבטתי באמא — ונסתי כל עוד נפשי בי.
     
    הייתי מבוהל לגמרי. מעולם לא ראיתי כבשה, ואני לא בטוח אם ידעתי בכלל שזאת כבשה, אבל ידעתי שחיה גדולה ממני באופן ניכר עומדת באמבט שלנו. היא היתה קרובה אלי מאוד, הדיפה ריח חזק ולא מוכר, והשיבה פעייה עזה נוספת לעברי. לא היה שום דבר מלבב או שמח בהפתעה הזאת. כבשה חיה, נושמת ופועה באמבטיה? בבית שאפילו חיות מחמד קונוונציונליות מוקצות בו מחמת מיאוס?
     
    לשווא ניסו הורי לדבר על לבי, לשכנע אותי שמדובר בבהמה טובת מזג, להביא אותי לכדי מפגש איתה. עקשנותי היתה מוחלטת ונחרצת. הייתי מבולבל מדי ומבוהל מדי מהמתנה המשונה. לא מתקרב, לא נוגע, לא רוצה.
     
     
     
    עברו שנים עד שנודע לי כבשה על שום מה. הייתי אז בצבא, ואבי כבר לא היה בחיים. אני לא זוכר איך התגלגלה השיחה, אבל נדמה לי שהיא החלה מענייני בריאותה הרופפת של אמי. מעשה שהיה: בשכונה שלנו היה אחד, אבו־חי, איש ערירי ותימהוני מקהילת הבוכרים בחיפה, שבשל משוּנוּתו ועריריותו יוחסו לו כוחות חיזוי נבואיים. בוודאי מצד אמי, שהיתה מוצפת באמונות תפלות.
     
    כשהיתה בהיריון איתי, כך סיפרה לי, אותו אבו־חי אמר לה שתלד בן זכר. כבר היו לה שניים, אבל אבי נמלא גאווה מהמחשבה על טרויקה של זכרים. לפנַי היתה אחות שנפטרה בת שלושה חודשים, כנראה ממוות בעריסה, אבל הוא עדיין רצה, כמובן, כמה שיותר בנים. (אמי נאלצה להעמיד פנים שגם היא, אבל תמיד ידעתי שמאוד רצתה גם בנות, ובסוף ימיה ביכתה את העובדה שהיתה מוקפת זכרים, "אפנדים" כלשונה.) וכשאבי שמע על הנבואה של אבו־חי, הוא הצהיר שאם אכן ייוולד לו בן שלישי, הוא יקנה כבש וישחט אותו לכבוד מר אבו־חי. נדר.
     
    "אתה היית ילד חולני מאוד, רזה, עייף," אמרה לי אמא כשפרשה בפני את המעשה שהיה בענייניות גמורה. "יום אחד אמרתי לאבא שלך: הילד הזה כל הזמן חולה. זה בגלל שלא שחטת את הכבש לאבו־חי. נדר זה נדר." אני עצמי מכחיש עד היום שהייתי ילד חולני. ככל הזכור לי הייתי בריא לחלוטין, מלבד שברים פה ושם בגפיים, פנסים בעיניים, שריטות ופצעים שהיו עניין של מה בכך בשכונה שלנו בעיר התחתית בחיפה.
     
    יומיים לאחר פגישתנו הראשונה קופד פתיל חייה של הכבשה. אל הבית הגיע שוחט, את הכבשה גררו מהאמבטיה אל המטבח הקטן שלנו, ופעיותיה הרעידו את הבניין כולו. במטבח הצפוף ממילא התגודדו אנשים רבים — כך לפחות זה נראה לי, המון עצום ורב — ואותי הביאו לזירת האירוע, ילד קטן דחוק בין רגלי המבוגרים, מציץ מתוך יער הרגליים שהפריד ביני לבין ההפתעה שלי. רק חלקים קטנים ממנה ביצבצו ונגלו לעיני פה ושם מבעד לכאוס הכללי. יד הונפה, להב סכין ניצנץ לרגע, קול תפילת השוחט התערב בצליל ההידוס של טלפיים רוטטות.
     
    ואז נדם הכול. כתם אדום ומבריק הופיע על רצפת המטבח, הולך וגדל כמו מאיים לכבוש כל חלקה טובה בבית. אחריו התפשט ריח משונה שלא הכרתי כמוהו, וכל הסיטואציה על מרכיביה היתה יותר ממה שיכולתי לשאת. אחרי הכול, הייתי כבן חמש. שוב נסתי והתחבאתי במקום הרחוק ביותר מזירת ההתרחשות.
     
    את ההפתעה אכלנו בארוחות הצהריים והערב של הימים הבאים בלוויית אורחים רבים. "אח, אח, אח, ישתבח שמו," היו ממלמלים הורי ומכרסמים בעונג מהבשר סביב הצלעות, מנסים בהצלחה מועטה לשדל אותי לטעום ממנו.
     
    "מאז," שחה לי אמא לאחר כל השנים בחיוך של גאווה, "נהיית בריא כמו שור."
     
    כאן מתבקשת כנראה אמירה על כך שהחוויה הרחיקה אותי מאכילת בשר בכלל ומבשר כבשים בפרט, אבל כפי שמעולם לא הייתי חולני, כך לרגע לא נעשיתי צמחוני. בכל הנוגע לכבש — ובכן, אני מקדיש את המתכון הבא לזכרה של ההפתעה שלי.
     
     
     
     
     
    קבוֹבי רורָן
    (בבוכרית: קבב בשמן)
    של אמי, נֵקדָם אהרוני
     
     
    זה תמיד היה אחד מהתבשילים האהובים עלי ממטבחה של אמא: קציצות בשר כבש ריחניות, מעוצבות כקבבים קצרים ושמנמנים, שחומים יפה מטיגון בשמן. היא היתה מצרפת אליהם תפוחי אדמה מטוגנים לצ'יפס זהובים, מוסיפה מעט מים, מכסה ומבשלת על להבה נמוכה כשעה. היה לה סיר ברזל יצוק שתחתיתו קעורה לגמרי, כמו ווק אבל עמוק מאוד, דֶגִי צ'וֹיָן שמו, שָׁם היה הפלא הזה מתרחש.
    לכאורה — כלום. קציצות ותפוחי אדמה מטוגנים ואז מבושלים. ברור שהכול יאבד את פריכות הטיגון ויתרכך לגמרי, מה כבר יכול לצאת מזה? אז זהו, שמתרחש כאן פלא. תבשיל נהדר של תפוחי אדמה נמסים בפה, קציצות רכות ועסיסיות ו"רוטב" — בעצם משקע שנקווה בתחתית הסיר — טעים באופן מוזר ולגמרי לא הולם את מראהו הדל. סוג של אלכימיה. כשאמא היתה מכינה את הקבובי רורן בפסח, היא היתה מניחה את התבשיל על צלחת מרופדת שברי מצה גדולים, שהיו סופגים את הרוטב הפלאי הזה.
    כשבגרתי מעט למדתי שזאת הגרסה הבוכרית לסופריטו, תבשיל שלאחר גירוש ספרד נפוץ כמו כל המטבח היהודי־ספרדי לכל הארצות שאליהן הגיעו יהודים, ובהן התפתחו גרסאות מקומיות שלו. גם לסופריטו יש, כצפוי, כמה וכמה גרסאות, חלקן עשויות נתחי עוף או נתחי בשר, יש המתבלים בכמון, בפפריקה, או בכורכום, אבל העיקרון זהה: קודם מטגנים עד להשחמה ואחר כך מבשלים שעה ארוכה במעט משמן הטיגון ומים.
     
     
     
     
     
    מרכיבים
     
     
     
    לקבבים
     
    1 ק"ג בשר כבש טחון
     
    1 בצל גדול קצוץ דק
     
    3 שיני שום קצוצות דק
     
    צרור כוסברה קצוץ דק
     
    מלח, פלפל שחור גרוס
     
    1 כף גרגירי כמון
     
    2 ביצים
     
    שמן לטיגון
     
     
     
    עוד צריך
     
    5 תפוחי אדמה גדולים, קלופים, חתוכים לקוביות של כ-3 ס"מ
     
    כוס מים
     
    מלח, פלפל גרוס
     
     
     
    הכנה
     
    מערבבים את הבשר הטחון עם שום, כוסברה, מלח, פלפל וביצים לתערובת אחידה. צרים מהתערובת בעזרת ידיים רטובות קבבים עבים וקצרים, כ-5 ס"מ אורכם.
     
    מחממים סיר ובו שמן לטיגון עמוק. כשהשמן חם דיו, מטגנים בו את תפוחי האדמה (כשליש כמות בכל פעם) עד שהם זהובים־שחומים. מוציאים ומסננים. מפזרים עליהם מלח ופלפל ומנערים שיצופו בתיבול.
     
    שמים בסיר רחב ושטוח שליש כוס שמן (לכו על שמן זית). מטגנים בשמן החם גם את הקבבים והבצלים, סביב סביב, עד שהם זהובים־שחומים.
     
    מוסיפים לסיר את גרגירי הכמון, הבצל ותפוחי האדמה. מוסיפים מים רותחים, מביאים לרתיחה, מערבבים, מכסים את הסיר ומבשלים על להבה נמוכה כחצי שעה.
     
    פותחים את הסיר, מערבבים את תכולתו בעדינות, מכסים וממשיכים לבשל עוד כחצי שעה.