פול טילט 2 - אול אין
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
פול טילט 2 - אול אין
מכר
מאות
עותקים
פול טילט 2 - אול אין
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

פול טילט 2 - אול אין

4.9 כוכבים (22 דירוגים)

עוד על הספר

  • תרגום: עמית פרדס
  • הוצאה: בוקטיק
  • תאריך הוצאה: פברואר 2020
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 384 עמ' מודפסים

ניתן לרכישה גם במארז

תקציר

שמעתי תקווה...
קייסי דוסון שבורת לב. האבל על אובדן אהובהּ גורר אותה בחזרה לתהום ספוגת האלכוהול, שממנה הצליחה להיחלץ אחרי מאבק קשה. קייסי עומדת על סף אבדון וחייבת להילחם כדי למצוא את דרכה מבעד לכאב, לבנות לעצמה חיים חדשים באמצעות המוזיקה שלה, ואיכשהו לקיים את ההבטחה שלה לג'ונה... הבטחה שהיא מרגישה שאינה מסוגלת לעמוד בה. 
בליבו של תיאו פלטשר בוער סוד. סוד שהוא נאחז בו, בעודו נאבק להישאר חזק בשביל משפחתו המתפרקת. הבריאות המתערערת של אימו והדחייה של אביו שוברים אותו. תיאו חושש שאם יילך בעקבות ליבו, הוא ייכשל ויאכזב לא רק את עצמו, אלא גם את אחיו שהיה היחיד שתמיד האמין בו. 
הכאב מקרב בין תיאו וקייסי, ובהדרגה הם בונים ידידות, מחדשים קשרים ישנים, עוזרים זה לזה להחלים ומעניקים זה לזה אומץ להגשים את חלומותיהם. 
יחד, ממעמקי היגון והאשמה, הם לומדים לצחוק שוב, לבטוח שוב, ואולי אפילו למצוא משהו יפהפה ונצחי, מבין הריסות ליבם השבור. 
"אול אין" הוא הספר השני בדואט "פול טילט". 

פרק ראשון

פרולוג
 
 
תיאו
 
 
 
"תיאו, חמוד. הוא רוצה אותך."
 
ידה הרכה של קייסי לחצה את ידי. הסתכלתי על החברה של אחי, שחייכה אליי חיוך רפה ומרגיע. לחיצה נוספת של ידה, ואיכשהו מצאתי את הכוח לעמוד.
 
אימא שלי חייכה חלושות ונתלתה על זרועו של אבא במסדרון, מחוץ לחדר בית החולים של ג'ונה. היא נראתה אבודה ושבורה כל-כך. שברירית. אבא נראה חמור סבר אבל מאופק, ותמך באימא. אבל ג'ונה היה הדבק במשפחה. בלעדיו עמדנו להתפרק. זה רק היה עניין של זמן.
 
הגיע הזמן להיפרד מאחי. כשפסעתי לעבר דלת חדרו, הסתחררה בראשי קרוסלה של תמונות דהויות, כאילו היו מוטלות בשמש יוקדת יותר מדי זמן. ג'ונה ואני מאכילים עז ביריד המקומי. ג'ונה ואני בשיעורי שחייה. במדי הבייסבול שלנו. פוסעים יחד במסדרונות בית הספר התיכון, שם ג'ונה היה פופולרי בלי להתאמץ ואני טייס המשנה שלו. כשביקרתי את ג'ונה באוניברסיטת לאס וגאס ואחר כך בקרנגי מלון. כששחיתי עם ג'ונה בוונצואלה.
 
שם הוא חלה... ואני לא.
 
סגרתי את הדלת וניגשתי למקום שבו ג'ונה שכב וגסס. גרסה רזה וחיוורת של הגבר הבריא באלבום התמונות שבראשי.
 
"תיאו..."
 
אחי, שנאבק לנשום. שנאבק להחזיק מעמד. בעוד אני עדיין הייתי חזק – חזק ומוכן לנתץ את קירות המקום המחורבן הזה, להעלות באש את כל העולם בגלל אי הצדק הגורף.
 
עדיין לא מספיק חזק לגשת למיטתו ולהיפרד.
 
ג'ונה הצליח לחייך חיוך חלוש. "עד כדי כך גרוע, אה?"
 
"כבר היו לך ימים יותר גרועים," אמרתי. נכנסתי לבסוף לחדר והתיישבתי ליד המיטה שלו.
 
"לך לעזאזל." הגיחוך שלו היה השתנקות נוראה. ידו פרכסה על השמיכות. לא היה לו כוח אפילו להרים אותה. הושטתי יד כדי לאחוז בה וכרכתי את אצבעותיי סביב ידו.
 
חיוכו של ג'ונה דעך, ועיניו, שעדיין היו חדות, פגשו בעיניי. "אני דואג... לאימא." הלב שלו הצליח להכניס מספיק אוויר רק לשתיים-שלוש מילים בכל פעם, שאותן הצליח לפלוט בין נשימות רדודות.
 
"אני אטפל בה," אמרתי.
 
"ואבא... הוא ישתכנע בסוף... לגבי העסק שלך. אני... מאמין בך."
 
הייתי בספק שאבא שלי אי פעם יתמוך בעבודה שלי כאמן קעקועים, אבל כרגע, האמון של ג'ונה בי היה כל מה שהייתי צריך.
 
"עכשיו," ג'ונה אמר ומבטו היה ממוקד בי. "הטובה... שאני רוצה ממך... זוכר?"
 
רכנתי קדימה בכיסאי. "רק תגיד."
 
"קייסי..."
 
קולי נתקע בגרוני. השתעלתי כדי לשחרר אותו. "מה איתה?"
 
"אתה אוהב אותה."
 
המילים היו חלשות ורכות, אבל כל אחת מהן הכתה בחזי כמו פטיש. לא יכולתי לדבר, לא יכולתי לזוז, בקושי יכולתי למצמץ. בערתי, ומיליון רגשות שונים בעבעו בבטני, גזלו ממני את החמצן, חנקו את קולי.
 
על אף שקברתי את כל רגשותיי עמוק-עמוק בפנים, במקום שלעולם לא יראו את אור היום ויבגדו באחי... הוא ראה הכול. הוא תמיד ראה.
 
הוא חייך למראה הבעתי המשותקת. "אני שמח, טי. אני מרגיש כזאת... הקלה... שזה אתה."
 
כמעט מצאתי את קולי כדי להגיד לו שזה לא אני. אני הייתי כלום. מה לעזאזל ידעתי על אהבה. שום דבר! ובכל מקרה, הוא טעה.
 
היא לעולם לא תאהב אותי, כי היא אוהבת רק אותך. וככה זה צריך להיות.
 
"הטובה..." מבטו של ג'ונה ננעץ בעיניי עם כל העוצמה שנעדרה מגופו הגוסס. "תדאג לקייסי. בבקשה. היא תצטרך אותך. היא חזקה. אבל אם היא תיפול, תעזור לה... תאהב אותה, תיאו. החיים האלה... קצרים. אל תעצור את עצמך. אוקיי?"
 
הנהנתי, רק משום שהוא היה צריך שאסכים. לא בגלל שהיה לי פאקינג מושג איך לעשות את מה שהוא ביקש ממני.
 
ג'ונה פלט נשיפת הקלה. הוא היה מותש מאוד וטרם ראה את קייסי, כדי שיוכל להיפרד מאהבת חייו. לא רציתי לבזבז את הזמן שלהם יחד.
 
רגע האמת הגיע.
 
הידקתי בחוזקה את לסתי כדי לכבוש את הדמעות, אבל הן באו בכל מקרה.
 
תגיד את זה. עכשיו או לעולם לא. בחיים לא תהיה לך שוב את ההזדמנות הזאת.
 
"אני אוהב אותך," אמרתי מבעד לשיניים חשוקות.
 
"גם אני," ג'ונה אמר וקולו היה כל-כך חלש ודק. "אוהב אותך, טי. תמיד אוהב."
 
היגון הכה בי, מחץ אותי. טמנתי את פניי בזרועי וניסיתי להדוף את הצער ממני. הייתי מוכרח להיות חזק. בשביל אימא ואבא, ובשביל קייסי. בשביל ג'ונה, שהטיל עליי תפקיד.
 
"אני אקרא לקייסי," אמרתי וניגבתי את עיניי.
 
ניסיתי לקום, אבל הצלחתי להתרומם רק כמחצית הדרך מהכיסא. עדיין אחזתי בידו של ג'ונה כשרכנתי כדי להצמיד את מצחי למצחו, לחבק אותו קרוב אליי בפעם האחרונה.
 
אח שלי...
 
ג'ונה פלט את שמי באנחה.
 
"אני אטפל בה," אמרתי וקולי נסדק. "אני נשבע."
 
זו הייתה מחצית מההבטחה, אבל זו הייתה המחצית שיכולתי לקיים.
 
אני לא אצליח לצאת מכאן...
 
אבל יצאתי. עזבתי את חדרו של אחי ונשענתי על הקיר מחוץ לדלתו. הרגשתי כאילו אני על אונייה שמיטלטלת בין גלים סוערים.
 
זה נגמר. זאת הייתה הפעם האחרונה שאראה אותו או אדבר איתו... לעולם לא אדבר שוב עם האח שלי. לעולם לא אשמע שוב את קולו, את מילותיו...
 
והמילים האחרונות שלו. תאהב אותה...
 
עיניי חיפשו את קייסי בחדר ההמתנה. משהו להיאחז בו. משהו אמיתי. היא נפלה מהשמיים המחורבנים כמו פצצה, הרסה את חיינו הזהירים, ניפצה את השגרה והפרה את התוכניות של ג'ונה. בהתחלה פחדתי שהיא תעזוב אותו, וכשנהיה ברור שהיא לא מתכוונת לעזוב, פחדתי שזה יכאיב מדי לג'ונה, כי הוא הרי ייאלץ להיפרד ממנה כעבור כמה שבועות.
 
קייסי פסעה לחדרו של ג'ונה בהליכה מלאת חן. פניה הרוסות מיגון, אבל בו זמנית לוהטות מאהבה.
 
דמותה מילאה את עיניי כשבקשתו האחרונה של ג'ונה הדהדה באוזניי. חוויתי רגע אחד קצר, אנוכי ואומלל של תקווה...
 
ואז מחצתי אותו. הרגתי אותו.
 
מצטער, אחי. היא שלך והיא תהיה שלך עד סוף הימים.
 
אבל אני אוכל לטפל בה. ימים שחורים עוד היו לפנינו. שבועות, חודשים. יכול להיות שאפילו שנים. אני אהיה שם בשבילה, לא משנה כמה זמן היא תצטרך אותי.
 
 
 
חודש אחרי הלוויה, אימא שלי התקשרה אליי.
 
"תיאו, חמוד, קייסי לא עונה לטלפון. כבר יומיים שאני מתקשרת." קולה רעד מבהלה. היא לא יכלה לשאת מכה נוספת. גם אני לא.
 
התקשרתי לקייסי. הודעה קולית בישרה שמספר הטלפון שלה כבר לא פעיל. התקשרתי למלון לוקסור, שם היא הצליחה למצוא עבודה אחרי שהיא התפטרה מסיזר'ס. הם אמרו שכבר שלושה ימים היא לא הגיעה לעבודה.
 
הלכתי לדירה שלה ודפקתי על הדלת. לא הייתה תשובה. דפקתי חזק יותר, והשכנה הקשישה שלה פתחה את הדלת שלה והציצה. "היא איננה, איש צעיר," אמרה האישה בזעף. "אתה לא רואה? המכונית שלה לא כאן."
 
"מתי היא עזבה?"
 
האישה צמצמה את עיניה לעברי ובחנה אותי. "לפני שני לילות. נראתה כאילו היא חמקה החוצה, כאילו היא גנבה את הדברים שלה. היא נראתה מתוחה."
 
פעימות ליבי האטו וליבי הלם בכבדות מחשש. "היא לקחה איתה דברים?"
 
"קופסאות. מזוודה." האישה העבירה את ידיה על שמלתה הפרחונית. "ובקבוקי זכוכית מוזרים שיצאו מהם כבלים. אני לא יודעת מה למען השם–"
 
"מנורות," אמרתי באיטיות. "אלה מנורות שהכינו מבקבוקי וויסקי ישנים."
 
"אם אתה אומר."
 
שפשפתי את הזיפים שעל לסתי. המתח עזב את גופי, והיגון חלחל בחזרה פנימה.
 
"היא השאירה אצלי מכתב," אמרה השכנה. "ביקשה שאני אתן אותו רק לבברלי, טדי, או הנרי פלטשר." האישה נעצה בי מבט. "אתה אחד מהם?"
 
"אני תיאו פלטשר." כחכחתי בגרוני. "היא קוראת לי טדי. קראה. קוראת."
 
"חכה רגע." האישה נכנסה לדירה שלה ויצאה עם דף נייר מקופל לשניים. עיניי סרקו את המילים:
 
אני לא יכולה להישאר כאן. ניסיתי, אבל זה יותר מדי. אני אוהבת את כולכם. אני מצטערת.
 
קייסי
 
הפתק נשמט מידי כמו עלה מת, ריחף באוויר ונחת לרגליי. השכנה אמרה משהו בשקט ונסוגה לתוך הדירה שלה. נותרתי לבדי בחדר המדרגות ובהיתי בדלת של קייסי.
 
אני מצטער, ג'ונה, חשבתי, והמילים רעמו בראשי עם כל פעימה של ליבי.
 
היה לי תפקיד אחד לעשות. אפילו לא - רק חצי תפקיד. ונכשלתי.

עוד על הספר

  • תרגום: עמית פרדס
  • הוצאה: בוקטיק
  • תאריך הוצאה: פברואר 2020
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 384 עמ' מודפסים

ניתן לרכישה גם במארז

פול טילט 2 - אול אין אמה סקוט
פרולוג
 
 
תיאו
 
 
 
"תיאו, חמוד. הוא רוצה אותך."
 
ידה הרכה של קייסי לחצה את ידי. הסתכלתי על החברה של אחי, שחייכה אליי חיוך רפה ומרגיע. לחיצה נוספת של ידה, ואיכשהו מצאתי את הכוח לעמוד.
 
אימא שלי חייכה חלושות ונתלתה על זרועו של אבא במסדרון, מחוץ לחדר בית החולים של ג'ונה. היא נראתה אבודה ושבורה כל-כך. שברירית. אבא נראה חמור סבר אבל מאופק, ותמך באימא. אבל ג'ונה היה הדבק במשפחה. בלעדיו עמדנו להתפרק. זה רק היה עניין של זמן.
 
הגיע הזמן להיפרד מאחי. כשפסעתי לעבר דלת חדרו, הסתחררה בראשי קרוסלה של תמונות דהויות, כאילו היו מוטלות בשמש יוקדת יותר מדי זמן. ג'ונה ואני מאכילים עז ביריד המקומי. ג'ונה ואני בשיעורי שחייה. במדי הבייסבול שלנו. פוסעים יחד במסדרונות בית הספר התיכון, שם ג'ונה היה פופולרי בלי להתאמץ ואני טייס המשנה שלו. כשביקרתי את ג'ונה באוניברסיטת לאס וגאס ואחר כך בקרנגי מלון. כששחיתי עם ג'ונה בוונצואלה.
 
שם הוא חלה... ואני לא.
 
סגרתי את הדלת וניגשתי למקום שבו ג'ונה שכב וגסס. גרסה רזה וחיוורת של הגבר הבריא באלבום התמונות שבראשי.
 
"תיאו..."
 
אחי, שנאבק לנשום. שנאבק להחזיק מעמד. בעוד אני עדיין הייתי חזק – חזק ומוכן לנתץ את קירות המקום המחורבן הזה, להעלות באש את כל העולם בגלל אי הצדק הגורף.
 
עדיין לא מספיק חזק לגשת למיטתו ולהיפרד.
 
ג'ונה הצליח לחייך חיוך חלוש. "עד כדי כך גרוע, אה?"
 
"כבר היו לך ימים יותר גרועים," אמרתי. נכנסתי לבסוף לחדר והתיישבתי ליד המיטה שלו.
 
"לך לעזאזל." הגיחוך שלו היה השתנקות נוראה. ידו פרכסה על השמיכות. לא היה לו כוח אפילו להרים אותה. הושטתי יד כדי לאחוז בה וכרכתי את אצבעותיי סביב ידו.
 
חיוכו של ג'ונה דעך, ועיניו, שעדיין היו חדות, פגשו בעיניי. "אני דואג... לאימא." הלב שלו הצליח להכניס מספיק אוויר רק לשתיים-שלוש מילים בכל פעם, שאותן הצליח לפלוט בין נשימות רדודות.
 
"אני אטפל בה," אמרתי.
 
"ואבא... הוא ישתכנע בסוף... לגבי העסק שלך. אני... מאמין בך."
 
הייתי בספק שאבא שלי אי פעם יתמוך בעבודה שלי כאמן קעקועים, אבל כרגע, האמון של ג'ונה בי היה כל מה שהייתי צריך.
 
"עכשיו," ג'ונה אמר ומבטו היה ממוקד בי. "הטובה... שאני רוצה ממך... זוכר?"
 
רכנתי קדימה בכיסאי. "רק תגיד."
 
"קייסי..."
 
קולי נתקע בגרוני. השתעלתי כדי לשחרר אותו. "מה איתה?"
 
"אתה אוהב אותה."
 
המילים היו חלשות ורכות, אבל כל אחת מהן הכתה בחזי כמו פטיש. לא יכולתי לדבר, לא יכולתי לזוז, בקושי יכולתי למצמץ. בערתי, ומיליון רגשות שונים בעבעו בבטני, גזלו ממני את החמצן, חנקו את קולי.
 
על אף שקברתי את כל רגשותיי עמוק-עמוק בפנים, במקום שלעולם לא יראו את אור היום ויבגדו באחי... הוא ראה הכול. הוא תמיד ראה.
 
הוא חייך למראה הבעתי המשותקת. "אני שמח, טי. אני מרגיש כזאת... הקלה... שזה אתה."
 
כמעט מצאתי את קולי כדי להגיד לו שזה לא אני. אני הייתי כלום. מה לעזאזל ידעתי על אהבה. שום דבר! ובכל מקרה, הוא טעה.
 
היא לעולם לא תאהב אותי, כי היא אוהבת רק אותך. וככה זה צריך להיות.
 
"הטובה..." מבטו של ג'ונה ננעץ בעיניי עם כל העוצמה שנעדרה מגופו הגוסס. "תדאג לקייסי. בבקשה. היא תצטרך אותך. היא חזקה. אבל אם היא תיפול, תעזור לה... תאהב אותה, תיאו. החיים האלה... קצרים. אל תעצור את עצמך. אוקיי?"
 
הנהנתי, רק משום שהוא היה צריך שאסכים. לא בגלל שהיה לי פאקינג מושג איך לעשות את מה שהוא ביקש ממני.
 
ג'ונה פלט נשיפת הקלה. הוא היה מותש מאוד וטרם ראה את קייסי, כדי שיוכל להיפרד מאהבת חייו. לא רציתי לבזבז את הזמן שלהם יחד.
 
רגע האמת הגיע.
 
הידקתי בחוזקה את לסתי כדי לכבוש את הדמעות, אבל הן באו בכל מקרה.
 
תגיד את זה. עכשיו או לעולם לא. בחיים לא תהיה לך שוב את ההזדמנות הזאת.
 
"אני אוהב אותך," אמרתי מבעד לשיניים חשוקות.
 
"גם אני," ג'ונה אמר וקולו היה כל-כך חלש ודק. "אוהב אותך, טי. תמיד אוהב."
 
היגון הכה בי, מחץ אותי. טמנתי את פניי בזרועי וניסיתי להדוף את הצער ממני. הייתי מוכרח להיות חזק. בשביל אימא ואבא, ובשביל קייסי. בשביל ג'ונה, שהטיל עליי תפקיד.
 
"אני אקרא לקייסי," אמרתי וניגבתי את עיניי.
 
ניסיתי לקום, אבל הצלחתי להתרומם רק כמחצית הדרך מהכיסא. עדיין אחזתי בידו של ג'ונה כשרכנתי כדי להצמיד את מצחי למצחו, לחבק אותו קרוב אליי בפעם האחרונה.
 
אח שלי...
 
ג'ונה פלט את שמי באנחה.
 
"אני אטפל בה," אמרתי וקולי נסדק. "אני נשבע."
 
זו הייתה מחצית מההבטחה, אבל זו הייתה המחצית שיכולתי לקיים.
 
אני לא אצליח לצאת מכאן...
 
אבל יצאתי. עזבתי את חדרו של אחי ונשענתי על הקיר מחוץ לדלתו. הרגשתי כאילו אני על אונייה שמיטלטלת בין גלים סוערים.
 
זה נגמר. זאת הייתה הפעם האחרונה שאראה אותו או אדבר איתו... לעולם לא אדבר שוב עם האח שלי. לעולם לא אשמע שוב את קולו, את מילותיו...
 
והמילים האחרונות שלו. תאהב אותה...
 
עיניי חיפשו את קייסי בחדר ההמתנה. משהו להיאחז בו. משהו אמיתי. היא נפלה מהשמיים המחורבנים כמו פצצה, הרסה את חיינו הזהירים, ניפצה את השגרה והפרה את התוכניות של ג'ונה. בהתחלה פחדתי שהיא תעזוב אותו, וכשנהיה ברור שהיא לא מתכוונת לעזוב, פחדתי שזה יכאיב מדי לג'ונה, כי הוא הרי ייאלץ להיפרד ממנה כעבור כמה שבועות.
 
קייסי פסעה לחדרו של ג'ונה בהליכה מלאת חן. פניה הרוסות מיגון, אבל בו זמנית לוהטות מאהבה.
 
דמותה מילאה את עיניי כשבקשתו האחרונה של ג'ונה הדהדה באוזניי. חוויתי רגע אחד קצר, אנוכי ואומלל של תקווה...
 
ואז מחצתי אותו. הרגתי אותו.
 
מצטער, אחי. היא שלך והיא תהיה שלך עד סוף הימים.
 
אבל אני אוכל לטפל בה. ימים שחורים עוד היו לפנינו. שבועות, חודשים. יכול להיות שאפילו שנים. אני אהיה שם בשבילה, לא משנה כמה זמן היא תצטרך אותי.
 
 
 
חודש אחרי הלוויה, אימא שלי התקשרה אליי.
 
"תיאו, חמוד, קייסי לא עונה לטלפון. כבר יומיים שאני מתקשרת." קולה רעד מבהלה. היא לא יכלה לשאת מכה נוספת. גם אני לא.
 
התקשרתי לקייסי. הודעה קולית בישרה שמספר הטלפון שלה כבר לא פעיל. התקשרתי למלון לוקסור, שם היא הצליחה למצוא עבודה אחרי שהיא התפטרה מסיזר'ס. הם אמרו שכבר שלושה ימים היא לא הגיעה לעבודה.
 
הלכתי לדירה שלה ודפקתי על הדלת. לא הייתה תשובה. דפקתי חזק יותר, והשכנה הקשישה שלה פתחה את הדלת שלה והציצה. "היא איננה, איש צעיר," אמרה האישה בזעף. "אתה לא רואה? המכונית שלה לא כאן."
 
"מתי היא עזבה?"
 
האישה צמצמה את עיניה לעברי ובחנה אותי. "לפני שני לילות. נראתה כאילו היא חמקה החוצה, כאילו היא גנבה את הדברים שלה. היא נראתה מתוחה."
 
פעימות ליבי האטו וליבי הלם בכבדות מחשש. "היא לקחה איתה דברים?"
 
"קופסאות. מזוודה." האישה העבירה את ידיה על שמלתה הפרחונית. "ובקבוקי זכוכית מוזרים שיצאו מהם כבלים. אני לא יודעת מה למען השם–"
 
"מנורות," אמרתי באיטיות. "אלה מנורות שהכינו מבקבוקי וויסקי ישנים."
 
"אם אתה אומר."
 
שפשפתי את הזיפים שעל לסתי. המתח עזב את גופי, והיגון חלחל בחזרה פנימה.
 
"היא השאירה אצלי מכתב," אמרה השכנה. "ביקשה שאני אתן אותו רק לבברלי, טדי, או הנרי פלטשר." האישה נעצה בי מבט. "אתה אחד מהם?"
 
"אני תיאו פלטשר." כחכחתי בגרוני. "היא קוראת לי טדי. קראה. קוראת."
 
"חכה רגע." האישה נכנסה לדירה שלה ויצאה עם דף נייר מקופל לשניים. עיניי סרקו את המילים:
 
אני לא יכולה להישאר כאן. ניסיתי, אבל זה יותר מדי. אני אוהבת את כולכם. אני מצטערת.
 
קייסי
 
הפתק נשמט מידי כמו עלה מת, ריחף באוויר ונחת לרגליי. השכנה אמרה משהו בשקט ונסוגה לתוך הדירה שלה. נותרתי לבדי בחדר המדרגות ובהיתי בדלת של קייסי.
 
אני מצטער, ג'ונה, חשבתי, והמילים רעמו בראשי עם כל פעימה של ליבי.
 
היה לי תפקיד אחד לעשות. אפילו לא - רק חצי תפקיד. ונכשלתי.