סופת חול עומדת להגיע

ארווין / אייל משה

שתיים בצהרים. רק התעוררתי. אין חלב לקפה והמקרר ריק. רק שישייה של גולדסטאר שקניתי אתמול.
"אלכוהוליסט", אני אומר בקול, לוקח בירה ופותח אותה מעל הכיור. ההדף מהפיצוץ מעיף אותי עד הסלון.
אני פותח את העיניים ורואה אותו מולי, עומד ומנער את האבק מבגדיו. גבוה, לבוש בחליפה שחורה עם טריקו וי לבנה מתחת, מרכיב משקפי-שמש ומסריח כולו מבירה.
"חשבתי שלא אצא משם אף פעם", הוא אומר ומסתכל עלי. "מה קורה אתך? שתיים בצהרים, כבר בירה?"
"מה אתה? מי אתה? אתה שד?", אני ממלמל.
"אתה יכול לקרוא לי ארווין", הוא צוחק.
"בגולדסטאר?"
"אילוצים. אף אחד כבר לא קונה היום מנורות". אני מכריח את עצמי להתעשת. שנים אני מחכה לרגע הזה. שנים שאני שוכב במיטה עם עיניים עצומות וחושב מה אני אגיד לו, כשאפגוש אותו; משנן בראש את שלוש-הבקשות שלי.
"תקשיב, חבל לבזבז מילים. המשאלות שלי הן: אחת, שלא יהיו יותר מלחמות בעולם, שתיים, שימצאו תרופה למחלת הסרטן, ושלוש, אני רוצה מיליון דולר".
"גם אני. נו, אז מה?". הוא מתיישב לידי. "יש לך שלוש, אבל לא משאלות: אתה יכול לחזור לשלוש נקודות-זמן בחיים שלך ולשנות אותן, אבל לא יותר מזה".
"אה", אני מתאכזב. "צריך לחשוב על זה".
"תחשוב", הוא מדליק סיגריה, "יש לך משהו לשתות, בינתיים?"
שתינו קפה בלי חלב ואחר-כך אמרתי:
"ככה: אחת. 1988, שבוע אחרי הבר-מצווה שלי, אבא שלי הלך להיבדק וגילו לו סרטן והוא מת.
"אני רוצה שיגלו לו אולקוס.
"שתיים. 1994 קורס טייס, צ'ק-חמש, הטיסה השלישית, נחתתי עם האף למטה וכמעט התרסקנו והעיפו אותי. אני רוצה שבנחיתה יהיה האף של הפייפר קצת יותר למעלה.
"ושלוש. 1999, בחורף, מאיה ואני הלכנו לראות דירה ביחד בחיפה ובעלת הבית שאלה אותנו אם אנחנו לוקחים. מאיה אמרה 'כן' ואני אמרתי 'לא', וחודש אחר-כך נפרדנו. אני רוצה את הדירה".
"טוב", הוא קם, "תעצום עיניים". אני עוצם עיניים. הבן-זונה מתיישב לידי פתאום ומתחיל ללטף לי את השיער.
"ארווין, בן אדם, מה קורה איתך?" אני קם.
"לא, אני, פשוט, הייתי בפנים כל-כך הרבה זמן. אני חרמן..."
"תשכח מזה, יא מגעיל".
"טוב, אני מצטער. נו, תשב, תעצום עיניים". הוא קם ומתרחק ממני.
"ואז מה?", אני שואל.
"זה מתעדכן אוטומטית. יש לנו תוכנה חדשה, עכשיו. אתה לא תאמין כמה עבודה היא חוסכת לנו".
"ואתה מבטיח שלא.." .
"מבטיח".
"מבטיח מבטיח?"
"מבטיח מבטיח".
אני עוצם עיניים.

"עכשיו תפתח", הוא אומר. אני פוקח עיניים. ארווין נעלם, מה? חלמתי את כל זה עכשיו?
"אלכוהוליסט", אני אומר שוב בקול, כשלפתע הטלפון שלי מצפצף. יש לי שלוש הודעות.
ההודעה הראשונה ממאיה: "נחמד מאד שאתה מטייל בתל-אביב, אבל שלא תשכח לחזור לחיפה עד ארבע, כי צריך לקחת את הקטנה מהגן".
ההודעה השנייה ממפקד הטייסת שלי: "תגיע מחר בשבע בבוקר לחצרים, כי משהו מתבשל ומפקד החייל הורה לנו להקפיץ את כל הטייסים".
ההודעה השלישית מאבא שלי: "בשבת לאמא שלך ולי יש יום-נישואים שלושים. הולכים למסעדה וכל האחים שלך באים. אז תבואו גם ותביא איתך, אם אתה יכול, מלוקס.
אני זורק את הטלפון, רץ למקרר ופותח את כל הגולדסטאר. אלוהים, מה עשיתי?
"ארווין", אני צועק, "אני לא יודע להטיס אֶף שש-עשרה... ארווין, יש לי ילדה בת שלוש... ארווין, יש לי אבא עכשיו? שש-עשרה שנה לא היה לי אבא. מה עושים עכשיו עם אבא?... ארווין, תחזור!... ארוווווווויייייייןןןןןןן!!!! "