יש סוד לזמן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
יש סוד לזמן
מכר
מאות
עותקים
יש סוד לזמן
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

יש סוד לזמן

4.4 כוכבים (5 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    תקציר

    מונה היא צעירה אירית שיוצאת לחיים עצמאיים בברמינגהם של שנות השבעים. היא מתחילה עבודה חדשה ומתגוררת בחדר משלה בפנסיון לנשים. בערב הראשון שלה בעיר היא פוגשת את ויליאם, בחור אירי מקסים עם חיוך שובה לב ועיניים טובות. רומן סוער נרקם ביניהם ומוביל לנישואים – אך כעבור זמן קצר אסון פתאומי מכה בהם וכופה עליהם פרידה.
    ועכשיו, עשרות שנים לאחר מכן, מונה היא אמנית שיוצרת בובות יפהפיות בעיר חוף ישנונית באנגליה. כל בובה מיוחדת. לכל בובה יש שם. פעם אחר פעם, נכנסות לחנות של מונה נשים מהוססות ומוסרות לה פרטים כדי שתוכל ליצור עבורן בובות שיביאו מזור לכאבן, שיפיחו בהן תקווה ונחמה. כי עבור מונה, לכל בובה יש משמעות נסתרת שקשורה לעבר שמעולם לא הצליחה להשלים איתו.
     
    קיט דה ואל משרטטת ביש סוד לזמן את דמותה של גיבורה המפלסת את דרכה באפלה ונאחזת בשביבי אור כדי למצוא רסיסי אושר. כתיבתה העוצמתית מצליחה לשזור בין הכאב והייאוש גם רגעים רבים של חמלה ויופי שיישארו עם הקורא זמן רב לאחר סיום הקריאה.
     
    קיט דה ואל גדלה בקהילה האירית בברמינגהם. רומן הביכורים שלה "שמי הוא ליאון" היה רב-מכר בינלאומי ומועמד לפרסים רבים. דה ואל פועלת לקידום סופרים ממעמד הפועלים בבריטניה ובאירלנד וזכתה בשל פועלה לפרס אשת השנה של איגוד המו"לות בבריטניה בשנת 2019.
     
    "רומן שבוחן ברגישות אין קץ את הרגעים היפים של החיים וגם את הרגעים הקשים ביותר."  Sunday Times

    פרק ראשון

    1
     
     
    השעה חמש בבוקר, יום שני, אור סגול נראה הרחק בים. כשהרסו את בית החרושת הישן והמט ליפול שבין הבניין של מוֹנָה לבניין שאחריו, העניקו לה במתנה נוף; ומכיוון שהיא בקומה השלישית, אם היא נשענת על החלון בזווית מסוימת, היא יכולה לראות מעבר לבקתות הכפריות ולבקתות החוף את העננים פצועי הזריחה ואת ההילה הוורדרדה של השמש בעלות השחר. היא מכינה צנים וכוס תה ומחכה לזריחה. כבר לילה שלישי ללא שינה.
     
    באותו רגע מוֹנה שמה לב שבדירה זהה בבניין זהה מעבר לכביש החדש והצר, עוד מישהו לא מצליח לישון והאורות אצלו דולקים בשעה לא נוחה שכזאת. הוא גר בקומה נמוכה יותר, עומד בחלון וצופה אל האופק המטושטש. הוא בן גילה, אולי מעט מבוגר ממנה, שערו האפור משוך לאחור, הוא לובש חלוק שאולי יש בו צווארון עבה, ואף שֶׁמונה אינה רואה את החגורה, היא מדמיינת שהיא עשויה מחבל זהב ושיש גדילים בשוליה. לפני שהיא מסיטה את המבט, הוא מסתובב ורואה אותה נועצת בו עיניים.
     
    הם מביטים זה בזה כמו שתי דמויות באופרה, מוארות ממעל, מחכות לנגינת המוזיקה. ואז ברוב הדר הוא מניע את ראשו, משהו בין קידה להנהון שמזכיר למונה את הסרטים שבהם צפתה בילדותה, סרטים ראוותניים בצבעי טכניקולור, גבירות בקרינולינות וגנרלים עם כפתורי נחושת, מרהיבים ויפי תואר ועתירי גינונים. היא מחייכת ומרימה את הספל שלה בתנועת הצדעה. בתקווה שהוא מבין את הבדיחה. היא שומעת את הצנים קופץ במטבח. כשהיא פונה חזרה, האיש איננו.
     
    היא מצחצחת שיניים, מורחת קרם על פניה, שוב שמה לב שכחול עיניה מחוויר עם הזמן, שהעור בלחייה מתרפה. "את יפה כמו חג המולד," אמר, והיא האמינה לו אבל זה קרה מזמן־מזמן.
     
    היא בוחרת שמלת משבצות גינגהאם בגון ורוד צדפה, אבל כבר סוף הקיץ ומזג האוויר אינו מתאים לסנדלים. היא חוגרת את החגורה במעיל הגשם ותולה תיק על חזהּ. יורדת עד למטה.
     
    מונה מגיעה ראשונה לשדרה, והשעה עוד לא שמונה. היא פותחת את דלת החנות והופכת את השלט מ"סגור" ל"פתוח". היא ניגשת ישר למטבחון שמאחור ומדליקה את הקומקום. מעט קריר יחסית לסוף ספטמבר. היא בועטת במפזר החום כדי שיתעורר לחיים והוא מטרטר אוויר חמים על כפות רגליה.
     
    "כל הכבוד," היא אומרת.
     
    מתחת לכיור היא מוצאת מטלית וחומר הברקה וניגשת אל קדמת החנות. בחלון הראווה יש שבע בובות רגילות, כל אחת בגובה ארבעים סנטימטרים, חמש ישובות ושתיים עומדות, באדיבות מתקן קטן וגאוני שהמציא הנגר — מעמד עץ פשוט בעל שתי זרועות שאוחז בבובה סביב המותניים והצוואר. חלון הראווה מעוצב באווירת סתיו — דלועים זעירים שמונה קנתה בסופרמרקט, זמורות ועלים מהגנים הציבוריים וכל הבובות לבושות בקטיפה ירוקה, בעור חום, בצמר בורדו ובטוויד בצבע האברש מרמות סקוטלנד.
     
    מונה מסירה אבק מהכול ובמהירות מבריקה את הזגוגית. היא מסדרת רגל וזרוע. ואז היא מאבקת את התצוגה המרכזית, שבה נפלו חלק מהבובות. כל התנועה הזאת ודאי קרתה בלילה, כי לפני שהיא נועלת היא מקדישה חצי שעה לניקוי ולסידור, אבל משום־מה בכל בוקר היא מגלה שהבובות זזו ונעו.
     
    היא מעמידה אותן כמו שצריך, מניחה לרגליהן להתנודד הצדה, מושיבה אותן עם הפנים קדימה, כך שיגידו שלום ללקוחות. מחכה לה יום שני שקט במיוחד בגלל הרוח הצורבת ומפני שמוקדם מדי לאנשים לחשוב על חג המולד. עדיין מחכה להם אוקטובר שלם. בבוא נובמבר, סוף נובמבר, העניינים ישתנו אבל היא לא רוצה לחשוב על נובמבר לפני שתצטרך.
     
    סוף־סוף בית הקפה נפתח ומונה חומקת החוצה.
     
    "בוקר, מונה," אומר דני ומכניס מאפה דייניש לשקית נייר חומה. הוא מוסיף עוגייה שטוחה וקורץ. "קצת תוספת לבלונדינית האהובה עליי," הוא אומר, ומונה מחייכת כשהוא רוכן מעל הדלפק ולוחש, "יש לי עוד הרבה. סוכר ותבלינים חופשי־חופשי. תארי לך," ושוב קורץ.
     
    מונה מניחה כמה מטבעות על הדלפק. "אני גדולה ממך בחמש שנים, דני," היא אומרת. "שנות כלב." היא ניגשת אל הדלת.
     
    "לא מפריע לי," הוא צועק. "ובכלל, מי סופר?"
     
     
     
    היא מכינה קפה כדי לשטוף את המאפה ומלקקת את הסוכר מאצבעותיה. היא תצטרך להעביר מטלית על הצעצועים, על אבני ההרכבה ועל הרכבות שבמדפים התחתונים; על הטנדרים הקטנים, קישוטי העץ בדמות אותיות האל"ף־בי"ת ושמות הילדים, המוביילים שתלויים מהתקרה, המכוניות והכלבים הנגררים, המטוסים והפילים, כולם מגולפים מחתיכות עץ יפהפיות, טבעיות או בציפוי לכה שחושף את המרקם. אבל הם יכולים לחכות.
     
    במקום זאת היא מבריקה בקפידה את תיבות הזכוכית של הצעצועים המיוחדים, בובות גבוהות שלכל אחת מהן יש מלתחת בגדים ודף מודפס המתאר את החומרים שבהם השתמשה ואת העץ שממנו גולפו. לכל בובה יש שם, ומעין תעודת לידה. מונה חושדת שלאורך השנים הכניסה את עצמה למחויבות גדולה יותר משהעריכה מראש. הדבר הנכון היה לערוך רישום כלשהו, אבל היא לא העלתה בדעתה שתמשיך לייצר בובות לאורך יותר מעשרים ושלוש שנים. מאוחר מדי להתחיל מפקד יעיל עכשיו. הנזק נעשה.
     
    כל אחת מהבובות המיוחדות שעונה על מיטת משי ולובשת בגד שמונה תפרה בעבודת יד במשך שבועות או חודשים, וגופיהן החלקים והאלגנטיים צבועים בשתי שכבות של לבן בהט פשוט. באחורי התיבות שלהן יש תאים ובהם עוד שתי תלבושות קטנות תלויות על וו עץ. מונה הכינה תלבושות תואמות לכל תקופה — אליזבתנית, ג'ורג'יאנית, אדוארדית, רנסנס. היא הלבישה בובות לאחוזות מפוארות ולמקלטים מפני הפצצות, לקוטג'ים טוריים, למועדוני ג'אז ולבתי חולים שדה. היא מקדישה שעות לעיון בספרים ובירחונים כדי לוודא שהעיצובים שלה הם יצירות נאמנות לתקופתן אך ייחודיות, תפורות לפי מידה.
     
    אה, עכשיו חמים בחנות. מונה יושבת ליד הדלפק, מחככת את ידיה זו בזו כדי לעורר אותן ואז מסירה את המכסה ממְכל הפלסטיק המונח למרגלותיה. מרבית לקוחותיה, בעיקר אלה שגרים ביפן או באמריקה, אוהבים לחשוב שכל פריט לבוש נתפר בבקתה מקורה בסכך, על ידי זקנה עם אצבעון ומשקפי חצי־סהר. האמת היא שכיום אפשר לעשות כמעט הכול במכונת תפירה משובחת של זינגר, ורוב העבודה נעשית בבית. ועדיין, יש כמה מלאכות של עיטור וגימור שדורשות רק חוט ומחט וכמה שעות בתאורה טובה, ומונה שומרת את התפירות הידניות לימים שקטים בחנות.
     
    היא צריכה לסיים היום בובת גבר. הוא לובש מקטורן זמש כתום, מכנסי סרז' דהויים וסוודר ירוק. יש לו חגורת חבל, מגפי עור ומגבעת לבד בצבע כחול נייבי. היא לוקחת לידיה את מטפחת הפייזלי האדומה שתפאר את צווארו ומתחילה לעטר את שוליה ברקמת יד בחוט משי בגון ירוק בהיר. היא מרימה את החוט אל האור ורואה אותו רוטט בהבל פיה. היא נושקת לו, מלחלחת אותו, מכניסה אותו לקוף המחט ומושכת חלק ארוך ממנו.
     
    היא יוצרת תך כפול ותופרת בקפידה, מושכת את החוט אחרי כל תפר עדין, חוזרת שוב ושוב על כל תנועת יד וכל מתיחת זרוע אצילית עד שלבובה, שלה תקרא פרנסיס, תהיה מטפחת צוואר חדשה. לאחר מכן היא תכין לו בגד נוסף — תלבושת ערב. פרנסיס הוא שען בשעות היום אבל בערבים הוא מנגן בפסנתר באולם הנשפים בעיר. הוא מנגן הונקי־טונק, ומונה מחייכת כי אין לה מושג מה זה הונקי־טונק. אבל המילים מוצאות חן בעיניה וגם בעיני פרנסיס. היא מרימה את זרועותיו ומרקידה אותו ג'יג. ראשו הכבד מתנודד.
     
    "די־דידילי־דידילי־די. אז מה, פרנסיס? תצטרך חליפת ערב חדשה."
     
    יש לה בבית דבר כזה בדיוק, טוקסידו ישן. היא השתמשה בשרוול לאפודה של זאטוט, אבל הפעם היא תגזור את הגב בשביל פרנסיס ותוסיף דשים מסאטן ועניבת פרפר. אולי היא תעצב חגורה רחבה, כי לפרנסיס יש ניצוץ בעיניים וחיבה לבנות המין היפה. אבל הוא לא אדם צעיר, פרנסיס שלנו. הוא בשיא אונו, בן ארבעים וחמש אולי, חמישים בהגזמה. מונה מרימה אותו קרוב אליה ולוחשת.
     
    "מי סופר?" שואלת אותו מונה. "אגיד לך מי. אבא זמן והחשבונייה האיומה שלו, זה מי. שישים בשבת. היית מאמין, פרנסיס? אני? בת שישים?"
     
     
     
    כמעט שתים־עשרה בצהריים כשלקוחה פותחת את הדלת. מונה מיד יודעת מי היא לפי מראה דמותה, אבל היא מחכה עד שהאישה מביטה סביבה, מרימה בובה ומתגנבת אל מונה היושבת מאחורי הדלפק ותופרת ביד חולצת קפלים לבנה.
     
    "גייל שלחה אותי," אומרת האישה. עיניה ברֵכות ענקיות, כואבות וזגוגיות, ושערה הגולש יפהפה, בצבע של עלי הסתיו. היא רזה כקנֶה מצוי, לבנה כחלב. אולי בת שלושים וחמש או צעירה בעשור. הנה הצער במלוא עוזו. מונה קמה, ניגשת לצד השני של הדלפק ונוטלת את ידה.
     
    "כן, ציפיתי לך. שלום, יקירה."
     
    מעילה של האישה חגור במהודק, בדיוק כמו הצעיף הכרוך על צווארה ואחיזתה באצבעותיה של מונה.
     
    מונה מחייכת. "אז מה, יש לך משהו בשבילי?"
     
    האישה מהנהנת ופותחת את תיק היד. היא מוציאה צרור קטן, עטוף בנייר משי לבן וקשור בסרט קטיפה לבן.
     
    "נהדר," אומרת מונה. "מישהו קנה לך את זה, נכון? נסתכל על זה בביקור הבא שלך. יש לך מספר לתת לי?"
     
    האישה מהדקת את שפתיה ובולעת את הרוק. מונה מחכה כי יש דברים שקשה לומר.
     
    "אגיד לך מה, אתן לך את זה." מונה מרימה כרטיס ביקור מהדלפק וכותבת את כתובתה מאחור. "זאת אני. בואי נקבע ליום רביעי בארבע אחר הצהריים? מתאים לך?"
     
    האישה מהנהנת ומונה מחייכת. "אני פשוט צריכה את המשקל."
     
    קולה של האישה לוחש כשהיא מדברת. "חמישה פאונד ושבע אונקיות,"1 היא אומרת ומביטה סביבה כאילו סיפרה סוד.
     
    "נפלא. חמישה פאונד ושבע אונקיות. יפה. אין בעיה, אני מונה ואת?"
     
    "קריסטין בארוז."
     
    "תראי, קריסטין, בשעה ארבע בשמונה באוקטובר. זה ייקח קצת זמן, שעה לפחות, לפעמים יותר. יש לך עוד ילדים? את צריכה לאסוף אותם מבית הספר או שהשעה הזאת בסדר?"
     
    "אין עוד," היא אומרת, "ארבע זה בסדר." אבל היא מביטה בצרור הלבן עם הסרט הלבן שעל הדלפק. היא נוגעת בו בקצות אצבעותיה והנייר מרשרש.
     
    "אל תדאגי," אומרת מונה. "את תראי אותו שוב. אטפל בו במסירות. במסירות מיוחדת. החלק הקשה מאחורייך, נכון? הגעת עד לכאן ודיברת איתי. ביום רביעי הבא בארבע אחר הצהריים. הכתובת בכרטיס הביקור. בואי לבד."
     
    מונה טופחת על שכמה כי כל דבר נוסף עלול להביא לקריסתה של האישה. זה ברור לכול.

    עוד על הספר

    יש סוד לזמן קיט דה ואל
    1
     
     
    השעה חמש בבוקר, יום שני, אור סגול נראה הרחק בים. כשהרסו את בית החרושת הישן והמט ליפול שבין הבניין של מוֹנָה לבניין שאחריו, העניקו לה במתנה נוף; ומכיוון שהיא בקומה השלישית, אם היא נשענת על החלון בזווית מסוימת, היא יכולה לראות מעבר לבקתות הכפריות ולבקתות החוף את העננים פצועי הזריחה ואת ההילה הוורדרדה של השמש בעלות השחר. היא מכינה צנים וכוס תה ומחכה לזריחה. כבר לילה שלישי ללא שינה.
     
    באותו רגע מוֹנה שמה לב שבדירה זהה בבניין זהה מעבר לכביש החדש והצר, עוד מישהו לא מצליח לישון והאורות אצלו דולקים בשעה לא נוחה שכזאת. הוא גר בקומה נמוכה יותר, עומד בחלון וצופה אל האופק המטושטש. הוא בן גילה, אולי מעט מבוגר ממנה, שערו האפור משוך לאחור, הוא לובש חלוק שאולי יש בו צווארון עבה, ואף שֶׁמונה אינה רואה את החגורה, היא מדמיינת שהיא עשויה מחבל זהב ושיש גדילים בשוליה. לפני שהיא מסיטה את המבט, הוא מסתובב ורואה אותה נועצת בו עיניים.
     
    הם מביטים זה בזה כמו שתי דמויות באופרה, מוארות ממעל, מחכות לנגינת המוזיקה. ואז ברוב הדר הוא מניע את ראשו, משהו בין קידה להנהון שמזכיר למונה את הסרטים שבהם צפתה בילדותה, סרטים ראוותניים בצבעי טכניקולור, גבירות בקרינולינות וגנרלים עם כפתורי נחושת, מרהיבים ויפי תואר ועתירי גינונים. היא מחייכת ומרימה את הספל שלה בתנועת הצדעה. בתקווה שהוא מבין את הבדיחה. היא שומעת את הצנים קופץ במטבח. כשהיא פונה חזרה, האיש איננו.
     
    היא מצחצחת שיניים, מורחת קרם על פניה, שוב שמה לב שכחול עיניה מחוויר עם הזמן, שהעור בלחייה מתרפה. "את יפה כמו חג המולד," אמר, והיא האמינה לו אבל זה קרה מזמן־מזמן.
     
    היא בוחרת שמלת משבצות גינגהאם בגון ורוד צדפה, אבל כבר סוף הקיץ ומזג האוויר אינו מתאים לסנדלים. היא חוגרת את החגורה במעיל הגשם ותולה תיק על חזהּ. יורדת עד למטה.
     
    מונה מגיעה ראשונה לשדרה, והשעה עוד לא שמונה. היא פותחת את דלת החנות והופכת את השלט מ"סגור" ל"פתוח". היא ניגשת ישר למטבחון שמאחור ומדליקה את הקומקום. מעט קריר יחסית לסוף ספטמבר. היא בועטת במפזר החום כדי שיתעורר לחיים והוא מטרטר אוויר חמים על כפות רגליה.
     
    "כל הכבוד," היא אומרת.
     
    מתחת לכיור היא מוצאת מטלית וחומר הברקה וניגשת אל קדמת החנות. בחלון הראווה יש שבע בובות רגילות, כל אחת בגובה ארבעים סנטימטרים, חמש ישובות ושתיים עומדות, באדיבות מתקן קטן וגאוני שהמציא הנגר — מעמד עץ פשוט בעל שתי זרועות שאוחז בבובה סביב המותניים והצוואר. חלון הראווה מעוצב באווירת סתיו — דלועים זעירים שמונה קנתה בסופרמרקט, זמורות ועלים מהגנים הציבוריים וכל הבובות לבושות בקטיפה ירוקה, בעור חום, בצמר בורדו ובטוויד בצבע האברש מרמות סקוטלנד.
     
    מונה מסירה אבק מהכול ובמהירות מבריקה את הזגוגית. היא מסדרת רגל וזרוע. ואז היא מאבקת את התצוגה המרכזית, שבה נפלו חלק מהבובות. כל התנועה הזאת ודאי קרתה בלילה, כי לפני שהיא נועלת היא מקדישה חצי שעה לניקוי ולסידור, אבל משום־מה בכל בוקר היא מגלה שהבובות זזו ונעו.
     
    היא מעמידה אותן כמו שצריך, מניחה לרגליהן להתנודד הצדה, מושיבה אותן עם הפנים קדימה, כך שיגידו שלום ללקוחות. מחכה לה יום שני שקט במיוחד בגלל הרוח הצורבת ומפני שמוקדם מדי לאנשים לחשוב על חג המולד. עדיין מחכה להם אוקטובר שלם. בבוא נובמבר, סוף נובמבר, העניינים ישתנו אבל היא לא רוצה לחשוב על נובמבר לפני שתצטרך.
     
    סוף־סוף בית הקפה נפתח ומונה חומקת החוצה.
     
    "בוקר, מונה," אומר דני ומכניס מאפה דייניש לשקית נייר חומה. הוא מוסיף עוגייה שטוחה וקורץ. "קצת תוספת לבלונדינית האהובה עליי," הוא אומר, ומונה מחייכת כשהוא רוכן מעל הדלפק ולוחש, "יש לי עוד הרבה. סוכר ותבלינים חופשי־חופשי. תארי לך," ושוב קורץ.
     
    מונה מניחה כמה מטבעות על הדלפק. "אני גדולה ממך בחמש שנים, דני," היא אומרת. "שנות כלב." היא ניגשת אל הדלת.
     
    "לא מפריע לי," הוא צועק. "ובכלל, מי סופר?"
     
     
     
    היא מכינה קפה כדי לשטוף את המאפה ומלקקת את הסוכר מאצבעותיה. היא תצטרך להעביר מטלית על הצעצועים, על אבני ההרכבה ועל הרכבות שבמדפים התחתונים; על הטנדרים הקטנים, קישוטי העץ בדמות אותיות האל"ף־בי"ת ושמות הילדים, המוביילים שתלויים מהתקרה, המכוניות והכלבים הנגררים, המטוסים והפילים, כולם מגולפים מחתיכות עץ יפהפיות, טבעיות או בציפוי לכה שחושף את המרקם. אבל הם יכולים לחכות.
     
    במקום זאת היא מבריקה בקפידה את תיבות הזכוכית של הצעצועים המיוחדים, בובות גבוהות שלכל אחת מהן יש מלתחת בגדים ודף מודפס המתאר את החומרים שבהם השתמשה ואת העץ שממנו גולפו. לכל בובה יש שם, ומעין תעודת לידה. מונה חושדת שלאורך השנים הכניסה את עצמה למחויבות גדולה יותר משהעריכה מראש. הדבר הנכון היה לערוך רישום כלשהו, אבל היא לא העלתה בדעתה שתמשיך לייצר בובות לאורך יותר מעשרים ושלוש שנים. מאוחר מדי להתחיל מפקד יעיל עכשיו. הנזק נעשה.
     
    כל אחת מהבובות המיוחדות שעונה על מיטת משי ולובשת בגד שמונה תפרה בעבודת יד במשך שבועות או חודשים, וגופיהן החלקים והאלגנטיים צבועים בשתי שכבות של לבן בהט פשוט. באחורי התיבות שלהן יש תאים ובהם עוד שתי תלבושות קטנות תלויות על וו עץ. מונה הכינה תלבושות תואמות לכל תקופה — אליזבתנית, ג'ורג'יאנית, אדוארדית, רנסנס. היא הלבישה בובות לאחוזות מפוארות ולמקלטים מפני הפצצות, לקוטג'ים טוריים, למועדוני ג'אז ולבתי חולים שדה. היא מקדישה שעות לעיון בספרים ובירחונים כדי לוודא שהעיצובים שלה הם יצירות נאמנות לתקופתן אך ייחודיות, תפורות לפי מידה.
     
    אה, עכשיו חמים בחנות. מונה יושבת ליד הדלפק, מחככת את ידיה זו בזו כדי לעורר אותן ואז מסירה את המכסה ממְכל הפלסטיק המונח למרגלותיה. מרבית לקוחותיה, בעיקר אלה שגרים ביפן או באמריקה, אוהבים לחשוב שכל פריט לבוש נתפר בבקתה מקורה בסכך, על ידי זקנה עם אצבעון ומשקפי חצי־סהר. האמת היא שכיום אפשר לעשות כמעט הכול במכונת תפירה משובחת של זינגר, ורוב העבודה נעשית בבית. ועדיין, יש כמה מלאכות של עיטור וגימור שדורשות רק חוט ומחט וכמה שעות בתאורה טובה, ומונה שומרת את התפירות הידניות לימים שקטים בחנות.
     
    היא צריכה לסיים היום בובת גבר. הוא לובש מקטורן זמש כתום, מכנסי סרז' דהויים וסוודר ירוק. יש לו חגורת חבל, מגפי עור ומגבעת לבד בצבע כחול נייבי. היא לוקחת לידיה את מטפחת הפייזלי האדומה שתפאר את צווארו ומתחילה לעטר את שוליה ברקמת יד בחוט משי בגון ירוק בהיר. היא מרימה את החוט אל האור ורואה אותו רוטט בהבל פיה. היא נושקת לו, מלחלחת אותו, מכניסה אותו לקוף המחט ומושכת חלק ארוך ממנו.
     
    היא יוצרת תך כפול ותופרת בקפידה, מושכת את החוט אחרי כל תפר עדין, חוזרת שוב ושוב על כל תנועת יד וכל מתיחת זרוע אצילית עד שלבובה, שלה תקרא פרנסיס, תהיה מטפחת צוואר חדשה. לאחר מכן היא תכין לו בגד נוסף — תלבושת ערב. פרנסיס הוא שען בשעות היום אבל בערבים הוא מנגן בפסנתר באולם הנשפים בעיר. הוא מנגן הונקי־טונק, ומונה מחייכת כי אין לה מושג מה זה הונקי־טונק. אבל המילים מוצאות חן בעיניה וגם בעיני פרנסיס. היא מרימה את זרועותיו ומרקידה אותו ג'יג. ראשו הכבד מתנודד.
     
    "די־דידילי־דידילי־די. אז מה, פרנסיס? תצטרך חליפת ערב חדשה."
     
    יש לה בבית דבר כזה בדיוק, טוקסידו ישן. היא השתמשה בשרוול לאפודה של זאטוט, אבל הפעם היא תגזור את הגב בשביל פרנסיס ותוסיף דשים מסאטן ועניבת פרפר. אולי היא תעצב חגורה רחבה, כי לפרנסיס יש ניצוץ בעיניים וחיבה לבנות המין היפה. אבל הוא לא אדם צעיר, פרנסיס שלנו. הוא בשיא אונו, בן ארבעים וחמש אולי, חמישים בהגזמה. מונה מרימה אותו קרוב אליה ולוחשת.
     
    "מי סופר?" שואלת אותו מונה. "אגיד לך מי. אבא זמן והחשבונייה האיומה שלו, זה מי. שישים בשבת. היית מאמין, פרנסיס? אני? בת שישים?"
     
     
     
    כמעט שתים־עשרה בצהריים כשלקוחה פותחת את הדלת. מונה מיד יודעת מי היא לפי מראה דמותה, אבל היא מחכה עד שהאישה מביטה סביבה, מרימה בובה ומתגנבת אל מונה היושבת מאחורי הדלפק ותופרת ביד חולצת קפלים לבנה.
     
    "גייל שלחה אותי," אומרת האישה. עיניה ברֵכות ענקיות, כואבות וזגוגיות, ושערה הגולש יפהפה, בצבע של עלי הסתיו. היא רזה כקנֶה מצוי, לבנה כחלב. אולי בת שלושים וחמש או צעירה בעשור. הנה הצער במלוא עוזו. מונה קמה, ניגשת לצד השני של הדלפק ונוטלת את ידה.
     
    "כן, ציפיתי לך. שלום, יקירה."
     
    מעילה של האישה חגור במהודק, בדיוק כמו הצעיף הכרוך על צווארה ואחיזתה באצבעותיה של מונה.
     
    מונה מחייכת. "אז מה, יש לך משהו בשבילי?"
     
    האישה מהנהנת ופותחת את תיק היד. היא מוציאה צרור קטן, עטוף בנייר משי לבן וקשור בסרט קטיפה לבן.
     
    "נהדר," אומרת מונה. "מישהו קנה לך את זה, נכון? נסתכל על זה בביקור הבא שלך. יש לך מספר לתת לי?"
     
    האישה מהדקת את שפתיה ובולעת את הרוק. מונה מחכה כי יש דברים שקשה לומר.
     
    "אגיד לך מה, אתן לך את זה." מונה מרימה כרטיס ביקור מהדלפק וכותבת את כתובתה מאחור. "זאת אני. בואי נקבע ליום רביעי בארבע אחר הצהריים? מתאים לך?"
     
    האישה מהנהנת ומונה מחייכת. "אני פשוט צריכה את המשקל."
     
    קולה של האישה לוחש כשהיא מדברת. "חמישה פאונד ושבע אונקיות,"1 היא אומרת ומביטה סביבה כאילו סיפרה סוד.
     
    "נפלא. חמישה פאונד ושבע אונקיות. יפה. אין בעיה, אני מונה ואת?"
     
    "קריסטין בארוז."
     
    "תראי, קריסטין, בשעה ארבע בשמונה באוקטובר. זה ייקח קצת זמן, שעה לפחות, לפעמים יותר. יש לך עוד ילדים? את צריכה לאסוף אותם מבית הספר או שהשעה הזאת בסדר?"
     
    "אין עוד," היא אומרת, "ארבע זה בסדר." אבל היא מביטה בצרור הלבן עם הסרט הלבן שעל הדלפק. היא נוגעת בו בקצות אצבעותיה והנייר מרשרש.
     
    "אל תדאגי," אומרת מונה. "את תראי אותו שוב. אטפל בו במסירות. במסירות מיוחדת. החלק הקשה מאחורייך, נכון? הגעת עד לכאן ודיברת איתי. ביום רביעי הבא בארבע אחר הצהריים. הכתובת בכרטיס הביקור. בואי לבד."
     
    מונה טופחת על שכמה כי כל דבר נוסף עלול להביא לקריסתה של האישה. זה ברור לכול.