לשבור את החוקים

פרק 1

Cardi B — Money

האנה

"קדימה, האנה, תקרעי אותם!" הצווחה של מייבל חברתי גוברת על רעש המוזיקה ואני עומדת על שולחן הקפה העשוי זכוכית בסלון של ריק אייקל, ממשיכה להזיז את התחת שלי לצלילי השיר הפופולרי של קארדי בי.

כן, כן, ועוד אלף פעמים כן! אני שיכורה כמו חזירה. אז מה?

לידיעתכם, יש לזה סיבה מאוד מוצדקת היום: כיסחתי לריק — בעל המקום וגם החבר שלי — את הצורה על כביש המרוצים הפרטי שלו, במה שהוא קורא לו "50 קילומטרים עד האורגזמה".

"אין עלייך, מותק!" השריקה שלו נשמעת כמו איזה גונג מחורבן שמסמל את הניצחון שלי.

הו, כן! לעזאזל! עשיתי את זה!

מאוחר יותר אשלח לג'ק, אחיה של אימא שלי, את הווידאו מהמרוץ. הדוד שלי הוא היחיד שגאה בי ותומך בתשוקה הזאת שלי. זה לא מפתיע, הוא הרי זה שהנחיל בי את האהבה למהירויות גבוהות ולאופנועים.

ג'ק הוא אופנוען מרוצים מקצועי לשעבר ובחור חסר מעצורים לגמרי.

כשהייתי קטנה, הוא היה לוקח אותי לאימונים ולמופעים שלו, ללא ידיעתו של אבא שלי. הוא גם הסיע אותי על ההארלי שלו — העתק מושלם של האופנוע מהסרט "הארלי דייווידסון ואיש המרלבורו" משנת 1991.

הייתה לי ילדות מושלמת, וכבר בגיל ארבע־עשרה יכולתי להתנשק עם הרוח באופן עצמאי.

טוב, זה שקר.

אם כבר, עם יד על הלב, הדוד שלי ג'ק אולי נהג, אבל הוא העמיד פנים שהוא לא קיים, טוב?! ולרגל יום הולדתי השמונה־עשרה הוא מימש את החלום הכי גדול של חיי ונתן לי במתנה אופנוע מרוצים חדש של ב.מ.וו, ולא, ילדים, זו לא סתם חתיכת מתכת. זו מפלצת ממונעת ונוהמת, עם מאתיים חמישים כוח סוס. שמעתם אי פעם את הצלילים המדהימים ביותר בעולם? האופנוע שלי משמיע אותם.

"היי, מותק," ריק מעביר את ידו ברוך על קרסולי, אצבעותיו שואפות להגיע לשולי שמלתי, ומגעו קוטע את רצף מחשבותיי. "הפרס הגדול מחכה לך בחדר שלי."

אני מרימה מבט לתקרה, מחייכת ונושכת את שפתי.

"אני מקווה מאוד שזו קסדה חדשה או שמן מנועים עבור הבייבי שלי."

אני נאחזת בכתפו השרירית של אייקל וקופצת בזהירות לתוך זרועותיו.

"חשבתי שאני הבייבי שלך," ריק משרבב את שפתיו בילדותיות ונושף הצידה את הבלורית שלו.

"אני מכירה אותך בסך הכול כמה חודשים, אדון פאוור ריינג'ר."

"את ביצ'ית אמיתית, האנה מונטנה," הוא מוחץ בחוזקה את התחת שלי, שואף בקול רם היישר לתוך אוזני.

"אין לך מושג, אייקל. ובניגוד אליך, אני לא אובססיבית לגבי זה שציוד הרכיבה שלי יהיה זהה לצבע האופנוע."

"אם חליפת הרכיבה שלך הייתה אדומה כמו החיה הממונעת שלך, היית מכחידה את כל השוורים בספרד."

שנינו צוחקים בקול רם כשהוא נושא אותי בזרועותיו במעלה מדרגות השיש הלולייניות, מפלס את דרכו לקומה השנייה בין קהל האנשים הרועש.

אייקל עשיר להחריד. יש לו אחוזה תלת־קומתית בוואלי קורט, ווילה בניו־יורק ובית קיץ באוהיו. אבא שלו — אנדרו היימיטץ' אייקל, הוא יזם מפורסם, בעלים של הבלוקצ'יין הפופולרי "דטרויט" וגם נותן החסות של קבוצת ההוקי ה"טרמיטים".

הו כן, אבא'לה דאג לקבוצה הזאת טוב־טוב, כי הבן שלו משחק בה. ריק הוא הקפטן וגם אנפורסר אכזרי ותוקפני ידוע לשמצה.

מאיפה אני יודעת מה זה אנפורסר? זה ממש פשוט. אבא שלי הוא פול וונדל, המאמן הראשי והיחיד של קבוצת ההוקי "העורבים".

ואגב... פספסתי את הפרט החשוב ביותר שבו הייתי צריכה לפתוח את הסיפור. אם אבא שלי יגלה שאני יוצאת עם הקפטן של ה"טרמיטים" של דטרויט, הוא ישגר אותי ישר לגיהינום, בטיסה הראשונה, בלי עצירות ביניים.

בכל צעד נוסף שריק עושה לחדר השינה שלו, המוזיקה הולכת ונמוגה, הקולות מתנדפים. ולא, זה לא מובן מאליו, יש לכך סיבות ברורות למדי. לאף אחד אין זכות לעלות לקומה השנייה. ריק ברן אייקל נגעל מאנשים ומבועת מחיידקים.

נראה לכם שאני צוחקת? ממש לא. הייתי המומה באותה המידה כששמעתי את זה ממייבל שיודעת הכול ועל כולם באן ארבור והסביבה.

אין לי מושג איך ריק מסוגל להחליף בגדים בחדר ההלבשה יחד עם שאר חברי הקבוצה, איך הוא מסוגל להתקלח שם ואיך הוא בכלל מסוגל לשחק הוקי עם בעיה שכזאת. יכול להיות שהוא מגיע לאימונים עם גלילי מגבות נייר ואריזות ענק של מגבוני חיטוי? אין לי מושג. אנחנו מתראים רק כמה פעמים בשבוע. הוא מגיע לאן ארבור רק בסופי שבוע. אבל במרוץ הקודם ראיתי במו עיניי איך הוא מנגב את האופנוע שלו בחומר חיטוי.

הדלת נטרקת ואייקל מניח אותי על הרצפה, ואז ניגש באיטיות למיטה שלידה דולקת מנורת לילה בצורת צמיג אופנוע.

"אני לא רואה את הפרס שלי," אני מגחכת, מהדקת את שערי מאחורי אוזניי ובוחנת אותו בעיון, מצפה לדבר הבא שיעשה. ריק מוריד את חולצת הג'רזי של ההוקי, נושך את שפתו וזורק אותה לעברי.

"תלבשי את זה ותרכבי עליי אם את רוצה לקבל את הפרס שלך, האנה מונטנה."

אני מגלגלת את עיניי, ניגשת במהירות למיטה ולובשת את חולצת הג'רזי של ה"טרמיטים" מעל לשמלתי.

"אני מקווה שאתה זוכר לאיזה פרס אני מצפה, אוליבר אוקן¹?"

"תפסיקי עם ההצגות האלה, מותק. לא אאכזב אותך," הוא שולח לעברי חיוך כובש. "מבטיח."

אני מושכת את הגומייה מפרק כף ידי, אוספת את שערי לקוקו גבוה, ואז מתיישבת על ריק בפישוק רגליים, מצמידה בחוזקה את ברכיי לירכיו. שמלתי הקצרה מייד מטפסת מעלה ונעלמת מתחת לחולצת הג'רזי.

"זה ממש הולם אותך," הוא חופן בחוזקה את הבד החלק והקטיפתי ומושך אותו אליו, לוכד את שפתיי בנשיקה מסחררת שמייד מעבירה רטט בכל גופי. אצבעותיו העדינות נודדות באיטיות ממותניי לישבן.

"אקשן," ממלמל אייקל, מתנתק משפתיי בסך הכול לשנייה.

"מה?"

ומאותו רגע מגעו הרך הופך גס. הוא מצמיד אותי בחוזקה לגופו, מניע בכוח את ירכיי.

זרקור בוהק נדלק בחדר ואני לא מצליחה להבין מה קורה. ריק תופס את צווארי, מוחץ אותי לתוך חזהו.

"הו כן, מותק! פאק, כמה שאת לוהטת..."

"קאט!" מכריז קול לגלגני מאחורי גבי, ואני קופאת באימה.

הערה

1 אוליבר אוקן - חברה טוב ביותר של מיילי סיירוס בסדרת הטלוויזיה האנה מונטנה, שמאוהב בה בסתר.

פרק 2

She Knows — J. Cole feat. Amber Coffman, Cults

האנה

צמאה... חייבת לשתות...

זרזיפי מים דקיקים ניתזים על פניי ואני מנסה ללכוד אותם בפי. השמש קופחת ללא רחם על עורי.

איפה אני? תחת מפלי המים בפארק הלאומי יוסמיטי? איך בכלל הגעתי לקליפורניה?

"האנה ונדל, אם לא תזיזי את התחת שלך מהמדשאה שלי תכף ומייד אני אשרוף את קופסת הפח המחורבנת הזאת שלך לאלף עזאזל!"

אני גונחת בחוזקה, מרגישה כבדות איומה — אבל פוקחת את עיניי בכל זאת.

קודם עין אחת, אחר כך האחרת. השמש בוהקת כל כך, שאני עדיין מאמינה שאני נמצאת בחוף המערבי ולא במישיגן.

אני ממצמצת במהירות, מעסה באגרופיי את עיניי הבוערות, ופוקחת אותן שוב במאמץ בלתי נסבל. למען האמת, עדיף שלא הייתי עושה את זה. אני נהנית הרבה יותר מהמפלים, מאשר מההבנה שזה בסך הכול חלום שמיימי.

כמובן שאני לא בקליפורניה. אני פאקינג שוכבת, ידיי ורגליי פרושות על הדשא ליד הבית שלי, קרוב לאופנוע המתוק שלי, שנראה הרבה יותר טוב מהפרצוף־תחת שבו זכיתי לאחר שהגזמתי עם השתייה. מפלי יוסמיטי? יכול להיות, אבל רק אם אבא שלי החליט לחבר את הצנרת בבית שלנו היישר לקליפורניה — מה שלא סביר.

אני מוחה את פניי בידיי, מכווצת את עיניי נוכח קרני השמש הבוהקות שמעוררות בי פלאשבקים איומים מהמסיבה של ליל אמש.

פאקינג ריק חתיכת־חרא אייקל. הלוואי שתתפגר!

אני מניחה את הראש חזרה על הדשא ומנסה לא לזוז, להיפטר מהכאב הפועם בחלק האחורי של ראשי ורקותיי. ברגע שהוא מתחיל לסגת מעט, אבא שלי זורק הצידה את צינור ההשקייה, תופס את המרפק שלי ומרים אותי על הרגליים.

"איבדת את זה לגמרי, האנה! לא רק שעברת על חוק קוד אדום שלנו וסיכנת את חייך, עוד הייתה לך החוצפה לדווח לי בווידאו. יש לך מושג איך זה מרגיש בכלל — להתעורר בארבע בבוקר ולראות את הבת שלך דוהרת על הכביש במהירות חמש מאות קילומטרים לשעה?!"

פאק. תכננתי לשלוח את הסרטון הזה לדוד ג'ק, אבל עם המצב שבו הייתי אתמול...

"עברת כל גבול!"

אבא שלי גורר אותי לעבר הבית כמו שק של חרא. העולם צף לנגד עיניי. ועכשיו אני כבר לא בקליפורניה ואפילו לא באן ארבור המוכר. אני בדיסנילנד. מסתחררת בספלון מזורגג מ"היפה והחיה" לצלילי שיר הילדים מהסרט המצויר, ונתקפת בחילה עזה שהולכת וגואה בי.

הבטן שלי מגיבה לזה בתוקפנות, מאיימת להיפטר מכל מה ששתיתי אתמול.

לא, לא, לא... לא עכשיו. תנשמי, האנה! את בבית. באן ארבור. אין כאן מתקני לונה פארק. אני מנסה לשכנע את מוחי הקודח שזה הזמן להירגע.

לשאוף... לנשוף.

לשאוף... ולנשוף באריכות.

לרגע נדמה לי שזה באמת עובד והבחילה נרגעת. עד הרגע שאנחנו ניגשים למדרגה ואני עושה את הצעד הראשון.

הסחרחורת וכאב הראש גוברים, ואבא שלי אפילו לא נותן לי הזדמנות לעצור לשביב שנייה.

ורדים יפהפיים בצבע ארגמן. טהורים כל כך. אנחנו משקים אותם מדי בוקר. והבוקר לא יהיה יוצא דופן...

כן, נכון מאוד: המוח שלי קולט את המחשבות באופן ישיר לגמרי ופשוט עושה את כל העבודה.

אני מוחה את פי בגב כף ידי ומרימה מבט לעבר אבא שלי. הוא שותק, וזה ממש לא סימן טוב. ההפך.

זה סימן רע, ממש רע!

"אני..." הוא נאנח בקול רם, קופץ את אגרופיו, וזה סותם לי את הפה, שלא אסבך את עצמי עוד יותר.

"זה הסוף שלך, האנה ונדל. את מקורקעת לשבועיים!"

הוא מטיח בכל כוחו באופנוע שלי גמד גינה בשם בואי (על שמו של דיוויד בואי, הזמר המנוח), מותיר אותי לבדי בפתח, נכנס פנימה וטורק את הדלת מאחוריו.

אני מקווה שהסרטון מאתמול יתפגר יחד עם ריק הבן זונה ואבא שלי לא יראה אותו לעולם.

אחרת...

בשנייה שאני חושבת על ההשלכות של אירועי ליל אמש עם אייקל האידיוט, קול נהמת רכב נשמע מאחוריי, מלווה בחריקת צמיגים.

אני מסתובבת, הלב שלי עושה פליפ² משולש לאחור, והמוח שלי צורח בייאוש: "תברחי האנה! תברחי ליבשת אחרת! לקצה העולם!"

דלתות המיניבוס עם החלונות הכהים נפתחות ואני בולעת בחוזקה את גוש החומצה שהתגנב במעלה גרוני.

"מיס ונדל, יש לך תגובה לסרטון השערורייתי שהופיע ברשת היום?"

"האנה, ספרי על הקשר שלך עם ריק אייקל. הסתרת אותו מאבא שלך?"

המוח שלי: "תברחיייי!"

ולמרות הסחרחורת, הבחילה והרשימה הארוכה של תופעות הלוואי מהמסיבה של אתמול, אני טסה לתוך פתח הבית כמו ספורטאית אתלטיקה קלה, סוגרת את הדלת מאחוריי ונצמדת אליה בגבי.

לעזאזל! רק לא זה.

העיתונאים ממשיכים לצעוק לעברי שאלות גועליות, וכל מה שמתחשק לי זה לפשוט מעצמי את עורי ולעטות במקומו גלימת היעלמות כמו זו שהארי־ברק־על־המצח־פוטר קיבל במתנה לחג המולד.

"מה לעזאזל רוצה ממך התקשורת, האנה?" קולו רגוע כל כך, שאני חובטת בחוזקה בדמיוני בדלת של הבית שלנו, כמו דמות במשחק המחשב סימס.

"זוזי," הוא פוקד עליי בעודו מתקרב אליי באיטיות.

אני מנערת את ראשי בלי לומר מילה, מרגישה את ליבי פועם בקצב הפתיחה של השיר"She Knows".

אבא מזיז אותי בזהירות הצידה, כאילו הייתי איזה רהיט, פותח את הדלת ומלהיב מייד את אוכלי הנבלות המצוידים במצלמות ומיקרופונים.

"פול ונדל, מה יש לך להגיד על הקשר בין הבת שלך לבין הקפטן של קבוצת ה'טרמיטים'?"

"ידעת שהם יחד?!"

עיתונאי נוסף מוסיף שמן למדורה.

אני חייבת בדחיפות דלת סתרים כמו בסרט "האשליה", לשגר את עצמי מהבית למקום מרוחק כלשהו, סן פרנסיסקו, למשל. או אולי סן דייגו, או ליתר דיוק האזור הדרום־מזרחי של העיר, זה שמפורסם בכנופיות הפשע שלו. כן, לשם בדיוק!

בדיוק לשם. פשוט אצעק להם משהו פוגעני ומעליב, כמו "היי, יאנקיז! נשקו את התחת הקטן שלי!" וזה יגרור את הוצאתי המהירה והלא כואבת להורג ויגאל אותי מייסוריי.

רק רגע אחד מזמנכם, בבקשה, יש לי הודעה חשובה.

אני, האנה וונדל, מודיעה רשמית: שמונה־עשרה השנים של חיי היו נהדרות.

אלוהיי הטוב, בבקשה תיענה לתחינתי! תעשה שכל מה שקורה איתי עכשיו יהיה רק חלום רע.

אמן.

"ומה הוא אמר?" שואלת מייבל ומראה לי את החתול שלה, מיסטר פוגל, מחופש לדרקולה, בשיחת הווידאו שלנו.

"את רוצה לשמוע את הגרסה המקורית והמלאה? עם צעקות, ניפוץ כלים והתרסקות רועמת של שולחן הקפה המחוסל?" אני נאנחת בקול ומתהפכת מהבטן לגב, זורקת את ראשי על הכרית ובוהה במסך הלפטופ.

מייבל גאסטיאנס נושכת את שפתה ומעסה את מצחה, בזמן שהחתול השמן שלה נוטה הצידה ונופל על גבו ברקע, נאנח בכבדות ומעמיד פני מת.

"אלוהים, מייבל! תורידי כבר את החרא הזה ממיסטר פוגל!"

"מה יש לך, למה את עצבנית כל כך, האנה? בסך הכול רציתי לעודד אותך."

אני מגחכת במרירות ונועצת את אצבעותיי בעור הקרקפת, הופכת את התספורת המרושלת בלאו הכי שלי לקן ציפורים מדובלל.

"את רצינית?! אבא שלי מעולם לא צעק עליי. היחס הכי אכזרי שזכיתי לו ממנו — הוא שתיקה, מייבל. אני עמוק בחרא! אני... אני פאקינג במנהרה שחורה. לא, זה לגמרי ביוב, כי מסריח כאן!"

אני סוגרת את הלפטופ ומצמידה בחוזקה את ידיי לעיניי הדומעות, נזכרת במה שצעק עליי אבא: "את ילדה מפונקת וכפוית טובה, האנה ונדל! לא הייתי צריך להיאבק על משמורת עלייך בבית המשפט, פשוט הייתי צריך להשאיר אותך עם אימא שלך! אני... אני לא מזהה את הבת שלי! אבא אומנם היה אכזרי כלפיי, אבל בחיים לא הייתי עושה לו דבר כזה!"

כן, יש לי בעיות. אני אחת מהילדים האלה שנאלצו לחוות את הגירושין של הוריהם בגיל הכי רגיש והכי מורכב. ולא... אני לא מצדיקה את התנהגותי. אני מסכימה עם אבא שלי. אני זבל. לגמרי.

ילדה דוחה ומופרעת שהרשו לה הכול. זאת שמעולם לא נאלצה לקחת אחריות על מעשיה. זאת שמעולם לא אמרה אפילו "תודה" על כך שכל זה התאפשר לה.

אני זורקת את הכרית אל הקיר, קמה מהמיטה וניגשת אל הדלת.

אני מוכרחה להתנצל בפניו, וכמה שיותר מהר. לא מגיעה לו בת איומה כמוני. אני חוצה במהירות את המסדרון ורצה במורד המדרגות, ממהרת לסלון.

כשאבא שלי כועס, הוא יושב על ספת העור האהובה עליו וקורא ספרי בלשים מאת ניקולס נט־או־דאג.

"אני רוצה להתנצל!" צווחה ילדותית נפלטת מהפה שלי ואני נצמדת בחוזקה לגבו של אבא, מוחצת אותו בחיבוקי. "אני בת איומה. שדונית שטנית. אני פאקינג הגרינץ' בכבודו ובעצמו! התנהגתי כמו אידיוטית מוחלטת בשנתיים האחרונות, אבל אני מרגישה ממש רע לגבי זה. תסלח לי..."

"האנה..." הוא משתהה עם תשובתו, נאנח בכבדות. "ספגתי את כל השטויות שלך. הברזות, התחמקויות בלילה, קטטות עם שוטרים בתחנות המשטרה. אפילו השלמתי עם זה שאת נוסעת בלי הפסקה על האופנוע המחורבן הזה, שרק נהמת המנוע שלו מאלצת אותי לבדוק את הפיד שלי מדי חצי שעה בחיפוש אחר הודעות על תאונות קטלניות בכבישים. אבל זה כבר מוגזם..."

אני נסוגה ממנו, מוחה את הדמעה שעל לחיי והולכת מסביב לספה.

"אני רוצה להשתנות! אני מסכימה לכל תנאי שתציב לי, רק תסלח לי. אני מרגישה איום ונורא מהמחשבה שאני פוגעת בך..."

כולי רועדת, צמרמורות משתוללות בכל גופי. עוד קצת, ופשוט אקרוס על הרצפה ואכה בה באגרופיי כמו ילדה קטנה שמתעקשת שיקנו לה צעצוע יקר בקניון.

"כל תנאי?" אני מרימה את עיניי הדומעות וחוקרת את מבטו.

למען האמת, אני נתקפת תחושה לא נעימה. אני באמת רוצה שאבא שלי יסלח לי. במשך כל השנים האלה לא חשבתי עליו כלל, הייתי בת איומה, דאגתי רק לעצמי.

"כן. מה שתגיד," אני מהנהנת וסופקת כפיים כמו בתפילה.

מה הוא כבר יכול לעשות? הוא לא ינעל אותי בבית עד סוף ימיי. אחרי הכול, הוא אבא שלי.

"ממחר בבוקר היקיצה שלך בצהריים עוברת לשעה שמונה בבוקר, כיבוי אורות בעשר בערב."

גבותיי מתרוממות אל על כמו הינף מקל הקסמים של הרמיוני גריינג'ר. דמעותיי פוסקות, וגלגלי השיניים מתחילים להסתחרר בראשי.

זה אומר...

"אני רואה לפי העיניים שלך שאת מבינה למה אני מכוון. צר לי לאכזב אותך. המצב גרוע בהרבה משאת מדמיינת, האנה." הוא קם מהספה, מניח בצד את הספר, ופונה אל המטבח. אני הולכת בהיסוס בעקבותיו.

"תשתתפי בכל המשחקים של קבוצת ההוקי שלי, משחקי הבית והחוץ כאחד, וגם..." אבא שלי עושה הפוגה דרמטית ועוטה חיוך, "באימונים."

הוא מוציא כוס נקייה מהמדיח, ממלא אותה במים מסוננים ומושיט לי אותה.

"אבל..." קולי דומה לתחינה, והיד בה אני אוחזת בכוס רועדת כל כך, שהמים נשפכים מהדפנות.

"וכן, אין לך דמי כיס," אבא מוציא את ערכת העזרה הראשונה מארון המטבח.

"אין דמי כיס? ומה לגבי הציוד לאופנוע, שמן המנוע, ארוחות הבוקר ב'מקדונלדס' עם מייבל והקפה מסטארבאקס?"

"את תהיי העוזרת שלי, האנה, ואשלם לך על זה." הוא מוציא כדור מהחפיסה, מניח אותו על כף ידי, ואני בולעת אותו מייד, כדי לא לאבד שליטה ולא לקלל אותו במילים הגסות ביותר שאני מכירה, שלא שומעים בכל מקום.

"ומה אעשה בדיוק? אנגב ריר ונזלת לשחקני ההוקי שלך?" אני מטיחה את הכוס בכוח על השולחן.

"לא, מתוקה," הוא מגחך. "לא רק שתנגבי להם ריר ונזלת, תנגבי להם גם את התחת."

"זה רק חלום רע," אני ממלמלת לעצמי. פאקינג לא אמיתי. זו עוד הזיה ממש דפוקה ומבאסת.

"ברוכה הבאה למשפחת ה'עורבים', מתוקה," הוא מחייך חיוך רחב ומעיף מבט בשעון היד. "יש לך חמש דקות כדי ללבוש טייץ ולסדר את השיער. השעון מתקתק."

הערה

2 טריק אופנוענים, קפיצת סלטה לאחור.