הנוסעת האחרונה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הנוסעת האחרונה
מכר
מאות
עותקים
הנוסעת האחרונה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

הנוסעת האחרונה

4.7 כוכבים (58 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    טל ניצן היא משוררת, סופרת, עורכת ומתרגמת. פרסמה שבעה ספרי שירה, האחרון עד כה אטלנטיס (אפיק, 2019), את הרומן אֶת כל הילדים בעולם (אחוזת בית, 2015) ושישה ספרי ילדים: ארבעה ספרי מקור ושני עיבודים לקלאסיקה — הרפתקאות דון קיחוטה ושקספיר לפני השינה. ערכה את הסדרות "לטינו" לספרות היספנית (הקיבוץ המאוחד) ו"מקומי" לפרוזה עברית (כרמל) ואת כתב העת אורות ליצירה בעקבות יוצרים. יזמה ועורכת עם חברות את כתב העת המקוון המוסך באתר הספרייה הלאומית. תרגמה כשמונים ספרים, שירה ופרוזה, מספרדית ומאנגלית. זכתה בין השאר בפרס אשכול לסופרים עבריים, פרסי משרד התרבות למשוררים בתחילת דרכם ולספר ביכורים, פרס ברנשטיין לשירה, פרס אקו"ם ליצירות בעילום שם, פרסי דוליצקי (האוניברסיטה העברית בירושלים) ועקביהו (אוניברסיטת בר־אילן) לשירה, פרס היצירה למתרגמים ופרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת.
     

    תקציר

    נינה, גיבורת הנוסעת האחרונה, היא דמות כובשת לב, שכמו צומחת מהאספלט המהביל והמדרכות המאובקות של תל אביב. וכמו הָעיר, היא מלאה סתירות: חלשה וחזקה, נואשת ואמיצה, חשדנית ונדיבה – גיבורה אמיתית שקשה להישאר אדישים אליה.
    לאחר ילדות מצולקת מנטישה רגשית של הוריה ונעורים מלאי הרס עצמי, נינה חיה לבדה בכרך התל־אביבי, ומתפרנסת משליחויות על אופניים וגם משליחויות אחרות, מפוקפקות יותר. "אימא חייבת לאהוב את הילדה שלה, לא חשוב מה. זה חוק טבע, על זה נשען הכול, אֶת הילדה הכי רעה ומעוקמת צריך לאהוב, ואם זה משתבש הכול משתבש", היא חושבת בזעם אין אונים כשהמאמץ לחולל תפנית בחייה נדמה גדול מכוחותיה.
    בשובה מאחת הנסיעות הכרוכות בעיסוקה החדש, פונה אליה בחורה בנתב"ג ומבקשת להתקשר מהטלפון שלה. ההיענות של נינה תסבך את חייה מעל לכל שיעור ותאלץ אותה להתעמת עם רוע גדול ומסוכן מכל מה שחוותה עד כה, ולפרושׂ חסות על נפש אחרת, בעודה נאבקת לשקם את נפשה שלה.
    הנוסעת האחרונה הוא רומן מסעיר, רווי רוך ואלימות, אבֵדות גדולות וניצחונות לא צפויים.
    זהו הרומן השני של טל ניצן, משוררת ומתרגמת עטורת פרסים. ספרה הראשון אֶת כל הילדים בעולם ראה אור ב־2015 (אחוזת בית) וזכה לשבחי הביקורת ולאהבת הקוראים.

    פרק ראשון

    1. הכוח החלול
     
     
    כשיצאתי מהתא היא עמדה שם, ליד העגלה עם הדלי והמגב והסבון ושאר הדברים שאף אחד לא רואה. היא סתם עמדה שם, בלי לעשות כלום, אפילו לא נגעה באף אחד מאביזרי הניקיון האלה, אבל הנחתי שהיא המנקה, כי היא עמדה לידם. וגם כי (אחר כך, כשנזכרתי, התביישתי כל כך שבער לי המצח) היא הייתה אתיופית. אחר כך גם נזכרתי שהיא לבשה ג'ינס וטישרט כחולה, לא מדים או חלוק עבודה, וגם שהיא בכלל לא עמדה שם קודם — אלה היו שירותים די נידחים, בקצה הטרמינל, וכשנכנסתי אליהם לא היה שם אף אחד.
     
    אבל כשיצאתי מהתא היא הייתה שם, בחורה אתיופית בערך בגילי, עשרים וקצת, אולי טיפה צעירה יותר, וכשניגשתי לכיור והתחלתי לשטוף ידיים היא אמרה סליחה, אולי היא תוכל לעשות שיחה מהטלפון שלי. ניגבתי את היד על הג'ינס והוצאתי את המכשיר מהכיס ונתתי לה. או אולי כבר ניגבתי ידיים לפני שביקשה. אולי הטלפון בכלל היה ביד שלי ולא בכיס. את התנועה ההיא, המהירה והמקרית, זו שהפכה לי את כל החיים — ולא רק לי — אני לא באמת זוכרת. בראי הגדול יכולתי לראות את שתינו, אחת רזונת, נמוכה בהשוואה אליי — אבל מי לא — פנים עדינות, עיניים ענקיות (מבוהלות, הבנתי אחר כך), שיער אסוף, מתוח עד הגומייה ואחריה ענן פרוע של תלתלים שחורים. ולידה אחת שפתאום בגיל שתים עשרה, אחרי כמה שבועות של צמיחה מטורפת וכאבי גדילה עד בכי, השאירה מאחוריה, או ליתר דיוק מתחתיה, את רוב הכיתה והפכה לשרוך, ג'ירפה, עמוד חשמל, סוּלֶמֶת — זה היה הכי מקורי — ומאז, גם אחרי שנגמרו הכיתות, התרגלה, התרגלתי, להסתכל על רוב הנשים וגם על לא מעט גברים מלמעלה: רגליים ארוכות, ידיים ארוכות, שיער ארוך, ישר, צבוע בורדו, איפור שחור חזק מסביב לעיניים, שלושה עגילים באוזן שמאל, שניים באוזן ימין ואחד בגבת ימין.
     
    דבר אחד היה משותף לנו. שתינו, בראי שחלַקנו, נראינו מותשות ומתוחות. אני, חיוורת בערך כמו הקירות שם, בשירותים שטופי הפלואורסצנט של נתב"ג, והיא כאילו רק במאמץ גדול מצליחה לעמוד, להסתכל בעיניים, לבקש. גם את זה הבנתי אחר כך — באותו רגע היא סתם נראתה לי עובדת ניקיון עייפה — הרבה הֲבנות מאוחרות היו צפויות לי. כמה מעשים שלנו קשורים לידיעה, לתכנון מוקדם, לבדיקה של כל האפשרויות, למחשבה של ממש על התוצאות? מדוושים לעבודה וחוצים צומת, לוקחים הזמנה מהמטבח לשולחן בחצר, משאילים לרגע את הטלפון, וזהו, משהו מתחיל. כמה מחוברת התנועה של היד שמוסרת את הטלפון אל התבונה? ובינתיים המנגנון הגדול כבר מתקתק ואנחנו לא שומעים כלום.
     
    אז הנייד היה אצלה עכשיו. היא הקישה את הספרות לאט, פעם או פעמיים האצבע הדקה ריחפה מעל המכשיר והיא הרימה את העיניים לתקרה ואחרי רגע המשיכה להקיש, אחר כך הצמידה לאוזן והקשיבה כמה שניות, כנראה הגיעה לתא קולי, וניתקה. היססה רגע, שלחה אליי מבט מתנצל בראי, וחייגה שוב, והפעם הִקליטה הודעה. כשהתחילה לדבר הסתובבה אל הפינה ועיגלה כתפיים מעל הטלפון. לא שמעתי מה היא אומרת אבל הטון היה לחוץ, בין מתחנן למתאמץ לשכנע. הסודות שלך לא מעניינים אותי אחותי, חשבתי, ותאמיני לי שאת לא היחידה עם דאגות כאן. המקצוע שלה היה יותר עלוב משלי, אבל שלי לא פחות מפוקפק. חזרתי מקוסובו רבע שעה קודם, ועדיין הייתי צריכה להירגע. נזהרתי שם ממה שהייתי אמורה להיזהר, וחטפתי מה שלא יכולתי לדמיין. אף אחד לא הולך ומסתכל למעלה, למשל, כי הוא פוחד שהתקרה תיפול לו על הראש. רציתי כבר להגיע הביתה ולשכוח מכל הנסיעה הזאת.
     
    רגע לפני שהתחלתי לאבד סבלנות — הייתי אמורה להתקשר ולהודיע שחזרתי והכול בסדר — היא סיימה ללחוש את ההודעה שלה והושיטה לי את המכשיר ואמרה תודה. אני הנהנתי, אולי גם הוספתי בכיף או אין בעיה, שמתי אותו בכיס, לקחתי את הטרולי החדשה כמעט, רק שתי נסיעות הלוך־חזור, ויצאתי.
     
    ההוראות היו לחזור ברכבת. הלכתי בטרמינל וביד הפנויה התקשרתי למוריץ והשארתי הודעה שהגעתי, ולפני שמצאתי איך יוצאים לרכבת ומסתלקים מפה שמעתי מאחוריי "אֶקסקיוּז מִי" תקיף. המשכתי עוד כמה צעדים, לא חשבתי שזה נועד לי, אבל מיד הושמע שוב אותו "אקסקיוז מי", הפעם בתדר עצבני ובלי ספק מכוּון אליי. הסתובבתי. פרצוף מחודד, קארה צהבהב, חליפה כחולה ונעלי עקב שחורות. "סֶקיוּריטי," הודיעה לי ובשתי אצבעות הרימה אליי את כרטיס הפלסטיק שהתנדנד לה מהז'קט, "שוֹאוּ מי יוֹר אַיי־די," במבטא ישראלי משווע.
     
    "מילת הקסם...?" התחשק לי, כמו שהיו אומרים לי בילדוּת, לפני שנואשו ממני. אם מיס סקיוריטי הייתה נופלת עליי לפני הטיסה הלוך בטח הייתי מתעלפת. עכשיו יכולתי לתת לה את מבט־המלמעלה, עם העקבים שלה והכול, בעפעפיים מושפלים במקום ראש מורכן, יעיל יותר כשאת רוצה לעורר אי־נוחות. היא ביצעה את העבודה שלה, הנחוצה, הנחתי, לא פחות מניקוי שירותים, אבל היא הרגיזה אותי: יותר מדי נהנתה מהכוח החלול שנתן לה התפקיד, כוח שנעלם ברגע שהיא יוצאת דרך אחת מהדלתות האוטומטיות של הטרמינל.
     
    "איי־די, פספורט," פקדה שוב, "יוּ דוֹנט ספּיק אינגליש?"
     
    האנגלית שלי הייתה לא רעה דווקא, בזכות אוסף הביטלס של גלעד, התרומה העיקרית שלו לחיי, אבל לא חשבתי שהמידע הזה צריך לעניין אותה.
     
    "אָה," התנדנד הקארה המוצהב בהפתעה מול הדרכון כשהגיע אליה בסוף, "ישראלית?" בנימה שהתחילה נבוכה ונגמרה מאשימה, כאילו טענתי שאני נורווגית. חמציץ חיוך, איבוד עניין מידי, החזרת דרכון, this bird has flown.
     
     
     
    אבל נדמָה כאילו הנסיעה הזאת על כל המהומות שלה מסרבת להיגמר, כאילו החבטה של המטוס במסלול נמשכת אצלי גם ברכבת. הייתי כנראה הנוסעת היחידה בקרון שלא דיברה בטלפון שלה או התעסקה בו, אבל באמצע הדרך הקצרה לתל אביב צלצל גם המכשיר שלי, מספר חסוי. עניתי.
     
    "נינה," נבח קול לא מוכר.
     
    "כן?" אמרתי.
     
    האיש שאף אוויר. "תקשיבי לי טוב, כלבה מזדיינת."
     
    "מי זה," הזדקפתי על המושב בקפיצה, החייל שניקֵר מולי הרים אליי מבט מופתע.
     
    "את תסתמי ותקשיבי לי, בת אלף זונות," בקול מלא זעם וסיגריות, רוטט מאלימות כבושה. "'מי זה' היא עושה לי... תקשיבי לי טוב־טוב. היום. בעשר בלילה. את מחכה לי בלוינסקי בדיוק בפינה איפה שפגשתי אותך פעם קודמת. ואת מחזירה לי את כל מה שלקחת, יא כלבה מסריחה." שוב שאף אוויר. אני לא נשמתי. "חסר לך שאת לא מגיעה, נינה. אני מוצא אותך תוך חמש דקות איפה שלא תהיי וזה הסוף שלך." וניתק.
     
    נשארתי כמה שניות עם הטלפון צמוד לאוזן, עם הלמות הדם של עצמי, ואז הכריז קול נעים על התחנה הבאה, תל אביב־ההגנה, ואני זרקתי את המכשיר לתיק וקמתי לקחת את הטרולי. לא הבנתי כלום. הבנתי שני דברים. אני לא מכירה את האיש הזה, זה לא קול ששוכחים. והוא כן מכיר אותי, יודע את השם וגם את המספר שלי, ולדעתו לקחתי ממנו משהו. הוא לא איים סתם, זה היה הכי מוזר, ומפחיד: הזעם שלו היה בלי ספק אמיתי.
     
    ההוראות היו להמשיך מהתחנה הביתה במונית. נהג שעמד שם שעוּן על המונית זרק את הסיגריה שלו על הכביש ואת המזוודה שלי לבגז' ונסענו. אחר צהריים סוף־אביבי בעיר שלי אחרי היעדרות של יומיים. אחרי המעוננוּת של קוסובו, השמיים פה נראו כמו רצועת פלסטיק בצבע טורקיז. התנועה הזדחלה כמו שם והפרצופים בתוך המכוניות היו עייפים ונרגזים, אבל נח כאן הריח הזה שאין לו שם, שהוא פשוט הריח של תל אביב, סמיכוּת יותר מריח. דרך הרדיו שפעל בקול רם, "גורמים בקִרבת ראש הממשלה מכחישים, פעילי ימין נעצרו בחשד, עבודות הרכבת הקלה הוקפאו בשל," המשכתי לשמוע: "כלבה מסריחה, אני מוצא אותך תוך חמש דקות וזה הסוף שלך."

    טל ניצן היא משוררת, סופרת, עורכת ומתרגמת. פרסמה שבעה ספרי שירה, האחרון עד כה אטלנטיס (אפיק, 2019), את הרומן אֶת כל הילדים בעולם (אחוזת בית, 2015) ושישה ספרי ילדים: ארבעה ספרי מקור ושני עיבודים לקלאסיקה — הרפתקאות דון קיחוטה ושקספיר לפני השינה. ערכה את הסדרות "לטינו" לספרות היספנית (הקיבוץ המאוחד) ו"מקומי" לפרוזה עברית (כרמל) ואת כתב העת אורות ליצירה בעקבות יוצרים. יזמה ועורכת עם חברות את כתב העת המקוון המוסך באתר הספרייה הלאומית. תרגמה כשמונים ספרים, שירה ופרוזה, מספרדית ומאנגלית. זכתה בין השאר בפרס אשכול לסופרים עבריים, פרסי משרד התרבות למשוררים בתחילת דרכם ולספר ביכורים, פרס ברנשטיין לשירה, פרס אקו"ם ליצירות בעילום שם, פרסי דוליצקי (האוניברסיטה העברית בירושלים) ועקביהו (אוניברסיטת בר־אילן) לשירה, פרס היצירה למתרגמים ופרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת.
     

    עוד על הספר

    הנוסעת האחרונה טל ניצן
    1. הכוח החלול
     
     
    כשיצאתי מהתא היא עמדה שם, ליד העגלה עם הדלי והמגב והסבון ושאר הדברים שאף אחד לא רואה. היא סתם עמדה שם, בלי לעשות כלום, אפילו לא נגעה באף אחד מאביזרי הניקיון האלה, אבל הנחתי שהיא המנקה, כי היא עמדה לידם. וגם כי (אחר כך, כשנזכרתי, התביישתי כל כך שבער לי המצח) היא הייתה אתיופית. אחר כך גם נזכרתי שהיא לבשה ג'ינס וטישרט כחולה, לא מדים או חלוק עבודה, וגם שהיא בכלל לא עמדה שם קודם — אלה היו שירותים די נידחים, בקצה הטרמינל, וכשנכנסתי אליהם לא היה שם אף אחד.
     
    אבל כשיצאתי מהתא היא הייתה שם, בחורה אתיופית בערך בגילי, עשרים וקצת, אולי טיפה צעירה יותר, וכשניגשתי לכיור והתחלתי לשטוף ידיים היא אמרה סליחה, אולי היא תוכל לעשות שיחה מהטלפון שלי. ניגבתי את היד על הג'ינס והוצאתי את המכשיר מהכיס ונתתי לה. או אולי כבר ניגבתי ידיים לפני שביקשה. אולי הטלפון בכלל היה ביד שלי ולא בכיס. את התנועה ההיא, המהירה והמקרית, זו שהפכה לי את כל החיים — ולא רק לי — אני לא באמת זוכרת. בראי הגדול יכולתי לראות את שתינו, אחת רזונת, נמוכה בהשוואה אליי — אבל מי לא — פנים עדינות, עיניים ענקיות (מבוהלות, הבנתי אחר כך), שיער אסוף, מתוח עד הגומייה ואחריה ענן פרוע של תלתלים שחורים. ולידה אחת שפתאום בגיל שתים עשרה, אחרי כמה שבועות של צמיחה מטורפת וכאבי גדילה עד בכי, השאירה מאחוריה, או ליתר דיוק מתחתיה, את רוב הכיתה והפכה לשרוך, ג'ירפה, עמוד חשמל, סוּלֶמֶת — זה היה הכי מקורי — ומאז, גם אחרי שנגמרו הכיתות, התרגלה, התרגלתי, להסתכל על רוב הנשים וגם על לא מעט גברים מלמעלה: רגליים ארוכות, ידיים ארוכות, שיער ארוך, ישר, צבוע בורדו, איפור שחור חזק מסביב לעיניים, שלושה עגילים באוזן שמאל, שניים באוזן ימין ואחד בגבת ימין.
     
    דבר אחד היה משותף לנו. שתינו, בראי שחלַקנו, נראינו מותשות ומתוחות. אני, חיוורת בערך כמו הקירות שם, בשירותים שטופי הפלואורסצנט של נתב"ג, והיא כאילו רק במאמץ גדול מצליחה לעמוד, להסתכל בעיניים, לבקש. גם את זה הבנתי אחר כך — באותו רגע היא סתם נראתה לי עובדת ניקיון עייפה — הרבה הֲבנות מאוחרות היו צפויות לי. כמה מעשים שלנו קשורים לידיעה, לתכנון מוקדם, לבדיקה של כל האפשרויות, למחשבה של ממש על התוצאות? מדוושים לעבודה וחוצים צומת, לוקחים הזמנה מהמטבח לשולחן בחצר, משאילים לרגע את הטלפון, וזהו, משהו מתחיל. כמה מחוברת התנועה של היד שמוסרת את הטלפון אל התבונה? ובינתיים המנגנון הגדול כבר מתקתק ואנחנו לא שומעים כלום.
     
    אז הנייד היה אצלה עכשיו. היא הקישה את הספרות לאט, פעם או פעמיים האצבע הדקה ריחפה מעל המכשיר והיא הרימה את העיניים לתקרה ואחרי רגע המשיכה להקיש, אחר כך הצמידה לאוזן והקשיבה כמה שניות, כנראה הגיעה לתא קולי, וניתקה. היססה רגע, שלחה אליי מבט מתנצל בראי, וחייגה שוב, והפעם הִקליטה הודעה. כשהתחילה לדבר הסתובבה אל הפינה ועיגלה כתפיים מעל הטלפון. לא שמעתי מה היא אומרת אבל הטון היה לחוץ, בין מתחנן למתאמץ לשכנע. הסודות שלך לא מעניינים אותי אחותי, חשבתי, ותאמיני לי שאת לא היחידה עם דאגות כאן. המקצוע שלה היה יותר עלוב משלי, אבל שלי לא פחות מפוקפק. חזרתי מקוסובו רבע שעה קודם, ועדיין הייתי צריכה להירגע. נזהרתי שם ממה שהייתי אמורה להיזהר, וחטפתי מה שלא יכולתי לדמיין. אף אחד לא הולך ומסתכל למעלה, למשל, כי הוא פוחד שהתקרה תיפול לו על הראש. רציתי כבר להגיע הביתה ולשכוח מכל הנסיעה הזאת.
     
    רגע לפני שהתחלתי לאבד סבלנות — הייתי אמורה להתקשר ולהודיע שחזרתי והכול בסדר — היא סיימה ללחוש את ההודעה שלה והושיטה לי את המכשיר ואמרה תודה. אני הנהנתי, אולי גם הוספתי בכיף או אין בעיה, שמתי אותו בכיס, לקחתי את הטרולי החדשה כמעט, רק שתי נסיעות הלוך־חזור, ויצאתי.
     
    ההוראות היו לחזור ברכבת. הלכתי בטרמינל וביד הפנויה התקשרתי למוריץ והשארתי הודעה שהגעתי, ולפני שמצאתי איך יוצאים לרכבת ומסתלקים מפה שמעתי מאחוריי "אֶקסקיוּז מִי" תקיף. המשכתי עוד כמה צעדים, לא חשבתי שזה נועד לי, אבל מיד הושמע שוב אותו "אקסקיוז מי", הפעם בתדר עצבני ובלי ספק מכוּון אליי. הסתובבתי. פרצוף מחודד, קארה צהבהב, חליפה כחולה ונעלי עקב שחורות. "סֶקיוּריטי," הודיעה לי ובשתי אצבעות הרימה אליי את כרטיס הפלסטיק שהתנדנד לה מהז'קט, "שוֹאוּ מי יוֹר אַיי־די," במבטא ישראלי משווע.
     
    "מילת הקסם...?" התחשק לי, כמו שהיו אומרים לי בילדוּת, לפני שנואשו ממני. אם מיס סקיוריטי הייתה נופלת עליי לפני הטיסה הלוך בטח הייתי מתעלפת. עכשיו יכולתי לתת לה את מבט־המלמעלה, עם העקבים שלה והכול, בעפעפיים מושפלים במקום ראש מורכן, יעיל יותר כשאת רוצה לעורר אי־נוחות. היא ביצעה את העבודה שלה, הנחוצה, הנחתי, לא פחות מניקוי שירותים, אבל היא הרגיזה אותי: יותר מדי נהנתה מהכוח החלול שנתן לה התפקיד, כוח שנעלם ברגע שהיא יוצאת דרך אחת מהדלתות האוטומטיות של הטרמינל.
     
    "איי־די, פספורט," פקדה שוב, "יוּ דוֹנט ספּיק אינגליש?"
     
    האנגלית שלי הייתה לא רעה דווקא, בזכות אוסף הביטלס של גלעד, התרומה העיקרית שלו לחיי, אבל לא חשבתי שהמידע הזה צריך לעניין אותה.
     
    "אָה," התנדנד הקארה המוצהב בהפתעה מול הדרכון כשהגיע אליה בסוף, "ישראלית?" בנימה שהתחילה נבוכה ונגמרה מאשימה, כאילו טענתי שאני נורווגית. חמציץ חיוך, איבוד עניין מידי, החזרת דרכון, this bird has flown.
     
     
     
    אבל נדמָה כאילו הנסיעה הזאת על כל המהומות שלה מסרבת להיגמר, כאילו החבטה של המטוס במסלול נמשכת אצלי גם ברכבת. הייתי כנראה הנוסעת היחידה בקרון שלא דיברה בטלפון שלה או התעסקה בו, אבל באמצע הדרך הקצרה לתל אביב צלצל גם המכשיר שלי, מספר חסוי. עניתי.
     
    "נינה," נבח קול לא מוכר.
     
    "כן?" אמרתי.
     
    האיש שאף אוויר. "תקשיבי לי טוב, כלבה מזדיינת."
     
    "מי זה," הזדקפתי על המושב בקפיצה, החייל שניקֵר מולי הרים אליי מבט מופתע.
     
    "את תסתמי ותקשיבי לי, בת אלף זונות," בקול מלא זעם וסיגריות, רוטט מאלימות כבושה. "'מי זה' היא עושה לי... תקשיבי לי טוב־טוב. היום. בעשר בלילה. את מחכה לי בלוינסקי בדיוק בפינה איפה שפגשתי אותך פעם קודמת. ואת מחזירה לי את כל מה שלקחת, יא כלבה מסריחה." שוב שאף אוויר. אני לא נשמתי. "חסר לך שאת לא מגיעה, נינה. אני מוצא אותך תוך חמש דקות איפה שלא תהיי וזה הסוף שלך." וניתק.
     
    נשארתי כמה שניות עם הטלפון צמוד לאוזן, עם הלמות הדם של עצמי, ואז הכריז קול נעים על התחנה הבאה, תל אביב־ההגנה, ואני זרקתי את המכשיר לתיק וקמתי לקחת את הטרולי. לא הבנתי כלום. הבנתי שני דברים. אני לא מכירה את האיש הזה, זה לא קול ששוכחים. והוא כן מכיר אותי, יודע את השם וגם את המספר שלי, ולדעתו לקחתי ממנו משהו. הוא לא איים סתם, זה היה הכי מוזר, ומפחיד: הזעם שלו היה בלי ספק אמיתי.
     
    ההוראות היו להמשיך מהתחנה הביתה במונית. נהג שעמד שם שעוּן על המונית זרק את הסיגריה שלו על הכביש ואת המזוודה שלי לבגז' ונסענו. אחר צהריים סוף־אביבי בעיר שלי אחרי היעדרות של יומיים. אחרי המעוננוּת של קוסובו, השמיים פה נראו כמו רצועת פלסטיק בצבע טורקיז. התנועה הזדחלה כמו שם והפרצופים בתוך המכוניות היו עייפים ונרגזים, אבל נח כאן הריח הזה שאין לו שם, שהוא פשוט הריח של תל אביב, סמיכוּת יותר מריח. דרך הרדיו שפעל בקול רם, "גורמים בקִרבת ראש הממשלה מכחישים, פעילי ימין נעצרו בחשד, עבודות הרכבת הקלה הוקפאו בשל," המשכתי לשמוע: "כלבה מסריחה, אני מוצא אותך תוך חמש דקות וזה הסוף שלך."