הקן שאינו מתרוקן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הקן שאינו מתרוקן
מכר
מאות
עותקים
הקן שאינו מתרוקן
מכר
מאות
עותקים

הקן שאינו מתרוקן

4.3 כוכבים (16 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

תקציר

"אילו הייתי יודע כמה הנאה מֵסֵבִים נכדים, הייתי מוליד קודם כול נכדים"
 
המשפט הפרדוקסלי והנפלא הזה שאמר סב מאושר, מבטא סיפוק ושמחה שחשים סבות וסבים. אך לצד האושר- כך חושף הפסיכולוג הקליני הבכיר, ד"ר עלי כ"ץ - מביאה עמה התרחבות המשפחה בנכדים, כלות, חתנים ומחותנים גם מורכבות, קשיים ודילמות בנוגע לתפקיד הסבים בעידן שלנו, ולמידת המעורבות והתמיכה "הנכונה" בילדים ובנכדים. מי לא שמע סבות וסבים מתוסכלים שאומרים "עד מתי נפרנס את הילדים"? "קיוויתי לצאת לפנסיה ולהגשים חלומות, אבל הילדים והנכדים זקוקים לי", "אני מרגישה שהילדים עושים טובה שהם באים בערב שישי", "אנחנו רק רוצים שתהיו מלוכדים ותחיו בשלום לאחר לכתנו". או, הורים צעירים שאומרים "עד מתי נהיה תלויים בכספי ההורים"? "אחי הוא המועדף ולכן קיבל ירושה גדולה יותר", "אני מותשת מהחיים גם בלי הטיפול באמא הסיעודית שלי", "האבא הזקן שלי ירד מהפסים – הוא מתחתן עם הפיליפינית שלו", ומי לא מכיר דרמות משפחתיות על "חמותי המכשפה", "כלתי הפרינססה", "חתני הבטלן", "המחותנים המתנשאים", או "מלחמות הירושה"?
 
בספר זה מגיש כ"ץ סיפורים מכמירי לב ודוקרים בכנותם מפי סבות וסבים, ומפי ילדיהם שהיו להורים צעירים, מחדר הקליניקה ומחוויית הסבוּת האישית שטלטלה גם אותו. במיומנות ובכישרון נרטיבי, המוכר מספריו הקודמים, הוא מציע התבוננות מפתיעה, נדיבה, חומלת, מצחיקה ומרגשת על עולם הסבוּת אשר מגלמת אינטליגנציה סבית מקורית.
 
הקן שאינו מתרוקן מזמן סבים, הורים צעירים, כלות, חתנים ומחותנים להתבונן בשפע של סיטואציות ביחסים תלת-דוריים שעלו על מסלול התרסקות מכאיב, ובתובנות מרתקות על הדרך להימנע מהן.
 
ד"ר עלי כ"ץ, פסיכולוג קליני בכיר, הקדיש יובל שנים לעבודה טיפולית ולמחקר בתחום היחסים בין הורים לילדים. הוא ניהל מוסדות פסיכיאטריים לילדים ולמתבגרים בישראל ובארצות הברית, ומרצה באקדמיה ובפני הקהל הרחב. בשנים האחרונות התעמק במחקר ובטיפול במשפחה המורחבת – בסבים, בילדיהם ובבני זוגם.
ספריו הקודמים אוף גוזל (הוצאת מודן, 1999) ואינטליגנציה אבהית (הוצאת מטר, 2009) היו לרבי מכר שמהדורותיהם מודפסות ונמכרות גם כיום.

פרק ראשון

הקדמה
 
 
כשקראתי את הבדיחה שמסתובבת במרשתת, פרצתי בצחוק רועם:
 
"שלום, אנחנו לא בבית כעת, אנא השאירו הודעה אחרי הביפ.
 
ביפפפפפפפפפפפפ....
 
"אם אתם אחד מילדינו, הקישו 1 ובחרו באחת מהאפשרויות הבאות:
 
"אם אתם רוצים שנשמור על הנכדים — הקישו 2.
 
"אם אתם צריכים שנאסוף את הנכדים מהגן — הקישו 3.
 
"אם אתם רוצים שהנכדים יישנו אצלנו הלילה — הקישו 4.
 
"אם אתם זקוקים למשלוח של אוכל חם, או לשאול את המכונית, או עזרה בכביסה — הקישו 5.
 
"אם אתם זקוקים לכסף — הקישו 6.
 
"אם אתם רוצים להזמין אותנו לארוחת ערב — התחילו לדבר, אנחנו מקשיבים..."
 
 
 
כשסיימתי לצחוק חשבתי לעצמי שבדיחה זו מתמצתת בהומור צד חבוי ובלתי מדובר של חוויית הסבאות, או הסבוּת כפי שנכון לומר וכדי לתאר סבים וסבות גם יחד. האמת היא שהמפגש עם הסבוּת מעורר בנו, לצד שלל תחושות ורגשות חיוביים, גם חששות וגם שאלות נוקבות שפעמים רבות אין זה קל עבורנו לחלוק אותן עם ילדינו, בני זוגם, חברינו ולעתים אף עם עצמנו. כאשר אני, למשל, נעשיתי לסבא, אפילו הכינוי "סבא" הביך אותי בתחילה. חלף זמן רב עד שהתרגלתי אליו כי, בינינו, די מביש להיהפך לסבא. ואף שמעולם לא שמעתי על הורים אשר מתעקשים שילדיהם יקראו להם בשמם הפרטי במקום "אמא" ו"אבא", הרי שבקרב חברי, וגם בשיחות שערכתי עם מרואיינים לקראת כתיבת ספר זה, שמעתי על לא מעט סבים אשר דורשים בתוקף שנכדיהם יכנו אותם בשמם הפרטי או באיזשהו כינוי אוורירי אחר, רק לא "סבתא" ו"סבא".
 
בשבוע שבו נולדו שני נכדינו הראשונים (כן, זכינו בשניים בה בעת) חשנו, אֶלֶן רעייתי ואני, התרגשות גדולה ושמחה אין קץ. מה שהעצים את האופוריה היתה האמונה שהשניים זיכו אותנו בכרטיס כניסה לקהילת הסבים המאושרים. לסבות ולסבים שהכרנו היו כבר, כך התרשמנו, תשובות לכל דבר ועניין. הם הטעינו אותנו ללא הרף בסיפורי הלל על עוצמת האושר שהביאו להם הנכדים, ועל החוויה המאגית שהם חווים מהקשר עמם. אלה הם תיאורים מעוררי קנאה, מקושטים בסופרלטיבים על אהבה ענקית נטולת ספקות וחששות. הסיפורים לוו באינסוף תמונות שנשלחו אלינו בווטסאפ ובפייסבוק ובהם סבים ונכדים נהנים יחד בפעילויות מרגשות, בטיולים קסומים, ובהופעות מדהימות בכיכובם של הנכדים, "גאונים ומוכשרים" כולם. כל אלה מילאו אותנו בציפיות מרקיעות שחקים. והנה, אט־אט, לאחר שהתפוגגה ההתרגשות הראשונה מצאנו את עצמנו מבולבלים ומוצפים. התברר לנו כי החיים האמיתיים מורכבים הרבה יותר מהקלישאות, וכי התוספת החדשה והרכה למשפחתנו שינתה את מרקם היחסים לא רק במשפחה הגרעינית שלנו, אלא גם את מערך היחסים עם הכלות, החתן והמחותנים. התברר לנו ש"גידול נכדים" כרוך בדינמיקה שבטית שונה בתכלית מזו שהכרנו וחווינו בגידול ילדים. הילכנו במשנה רגישות, נזהרים מלפגוע ומלהיפגע. ותוך כדי תנועה עלו וצפו שאלות, ספקות ותהיות באשר למהות התפקיד שלנו, מתי לסייע, איך לעזור, מה לומר וכיצד לנהוג.
 
מיום שהבנתי כי מאחורי תמונות הווטסאפ רוגשת מציאות מחויכת פחות וכי חיבוטי הנפש אינם נחלתי הבלעדית, החלטתי לקפוץ אל מערבולת המים שבמעמקים ולהתמודד עם כתיבת ספר בנושא. לשם כך התעמקתי במחקרים בתחום, נשענתי על עבודתי הקלינית וראיינתי סבות וסבים רבים. במהרה התחוור לי שכדי להבין את מהות התפקיד הסבי אין די בלחקור את ההורים המבוגרים, סבות וסבים, וכי יש להתעמק במקביל בעולמם של ילדיהם — ההורים הצעירים.
 
במהלך שנות המחקר נתגלה בפני עולם של סבוּת קסום ומעורר השראה, אך בה בעת גם מעיק, ואף כואב ומאיים לעתים. סבים דיברו על החששות מאובדן עצמאות וחופש דווקא בתקופה שבה, כפי שציפו כל חייהם, יזכו סוף־סוף לחיים נטולי תלות ודאגה יומית לילדיהם. "כולם מדברים על הקן המתרוקן," הם חייכו בעצב, "אבל הקן שלנו רק נעשה צפוף יותר בכל יום." ילדיהם דיברו על נושא זה מנקודת ראותם בכאב לא פחוּת. הם הצביעו על תחושת המחנק והמאבק היומי להישרדות כלכלית ומשפחתית, ועל תחושת חוסר האונים שמתעוררת בעקבות התלות הנרחבת בהוריהם המבוגרים. לשון ההודעה בבדיחה שמובאת בראשית הדברים מיטיבה לתאר רק חלק מסוגי העזרה הנדרשים להם, שהרי כיום צעירים רבים בכל העולם המערבי נזקקים לא רק לעזרה בטיפול בנכדים אלא גם לתמיכה כספית עבור דיור, רכב, שכר מטפלת או גן ילדים. למעשה, תפיסת הסבוּת שרווחת בימינו שונה מאוד מתפיסת הסבוּת של הדור הקודם, והיא מערבת דינמיקה תלת־דורית מפותלת ומורכבת. בעיני, סבוּת איננה מתמצית בקשר שבין סבים לנכדים, אלא כרוכה קודם לכול בקשר וביחסים עם הילדים. במילים אחרות, הקשר, התקשורת והיחסים בינינו — בין סבתא וסבא לבין החתנים, הכלות, המחותנים והנכדים — הם תולדה של הקשר שלנו עם ילדינו. משום כך פונה ספר זה הן להורים המבוגרים והן להורים הצעירים ומביא מצבי חיים וסיפורים שמציגים את שתי זוויות המבט בקולות אותנטיים.
 
 
מעט מאוד נכתב על פרק "ההורות המאוחרת" בחייהם של סבים. אנו מורגלים לחשוב שהמושג "הורות" ראשיתו עם לידת הילד וסיומו עם פריחתו מהקן. אבל מתברר, וכך עולה מצבר העדויות בקליניקה שלי, מהמחקר ומחיי הפרטיים, שתפקידי ההורות כיום אינם מצטמצמים עם הזמן ובעצם אינם מסתיימים לעולם. הגילוי הזה הוא נפלא, אך בקשת של מצבי חיים הוא עשוי גם לזרוע זרעי פורענות. אם לא נדון במגוון הנושאים הבלתי מדוברים שחבויים בין קפליה ונימיה של מערכת היחסים, ובהם הקשיים שבין סבים לבין כלות, חתנים ומחותנים, ואם לא נעלה בשיח את הקנאה שרוחשת לעתים בין מחותנים, ואם לא נציף בקול רם דילמות עמוקות באשר לרכוש ולכסף, ואם לא נדבר בגלוי ובישירות על הקשר עם הנכדים על כל פניו — הקסומים, המטלטלים והפוגעניים — עשויים כל הנְגָפים הללו לפגוע באופן אנוש וסופי בקשר שלנו עם ילדינו. אני אומר "סופי" משום שרק בתקופת הסבוּת אנו נוגעים בעומק ההבנה שסיום מעגל החיים הוא בלתי נמנע, וכי תקופה זו היא שירת הברבור של הקשר הארוך שלנו עם ילדינו הבוגרים. תמונת המארג הסופי הזה שממנה משתקפים ילדינו, הזוגיות שלהם, המשפחה שהקימו, מסלול חייהם המקצועי, סגנון חייהם, הנכדים שלנו והקשר עם סבתא וסבא — היא תמונה אמינה, מגובשת וסופית למדי של משמעות חיינו אשר מספרת מי אנחנו, איך חיינו את חיינו, ומה אנחנו מותירים לאחר לכתנו. הסיפור הזה יכול להיות אופטימי ויש בידינו לכתוב לו "הפי אנד". אבל לשם כך עלינו להתגבר על החששות, לשנס מותניים, לאזור אומץ ולהתבונן באופן עמוק וכן אל תוך עצמנו. זה בדיוק מה שבחרתי לעשות, גם באופן אישי, בספר שמונח בידכם.

סקירות וביקורות

סבתא בישלה דייסה מעמד הסבים והסבתות, גיבורי עידן הקורונה, עומד במרכז מחקרו המעניין של עלי כ"ץ, 'הקן שאינו מתרוקן'

'הקן שאינו מתרוקן' דן בעסק הסבוך - כך מתברר - שכרוך בהיות סבא או סבתא. זה נושא שהיחס בין מידת השפעתו על חיינו לבין נוכחותו בשיח הציבורי והתרבותי הוא הפוך. בעוד בישראל מרבית הזוגות הצעירים (ולא רק) נעזרים בהוריהם בצורה זו או אחרת - על פי נתון המובא בספר, ‭ 87‬אחוז - קשה להיזכר בהזדמנויות שבהן העניין נדון באופן פומבי. יוצאי דופן הם אותם סיטקומים עבשים המציגים את הסבים כשילוב בין בייביסיטר לקופה רושמת. אם כי אין לזלזל בדימוי העממי הזה, שכן הוא מבטא, כדרכם של דימויים עממיים, נתח אמיתי, מדמם, מהלא-מודע הקולקטיבי.

לוואקום שבין הדימוי למציאות נכנס עלי כ"ץ, פסיכולוג קליני וסב בעצמו, בניסיון להעניק לשותפיו למעמד פנים, תודעה ונפח. והנה פרדוקס נוסף: היותם של הסבים נתון מובן מאליו בחיינו, הפרטיים כמו הקולקטיביים, או במילים אחרות העובדה שהם חסרי הון תרבותי, עומדת ביחס הפוך גם להונם הכלכלי, שבממוצע הוא גדול בהרבה מזה של דור ילדיהם. זאת בשל שינויים מרחיקי לכת בהסדרים הכלכליים-פוליטיים בדור האחרון. כ"ץ בהחלט מודע לכך, וזו גם נקודת המוצא שלו: איך יכולים הסבים להשפיע לטובה על חיי ילדיהם ונכדיהם, בהינתן שבמרבית המקרים הם בעלי הממון (והזמן הפנוי), מבלי להיקלע לתסביכים ולפורענויות שהסיטואציה הזאת נוחה לזמן.

הספר מורכב, ברובו, ממקרי מבחן שניטלו מהקליניקה של כ"ץ, מטפל זה עשרות שנים, לצד קטעים אוטוביוגרפיים הפורשים את קורות משפחתו-שלו, כמו גם תיעוד של "שיח סבים קבוצתי" הזוכה למקום מרכזי בספר – ובצדק. זהו הפרק המעניין ביותר, גם אם לעיתים הוא סטריאוטיפי מדי, והוא מסייע להנכיח את מצוקות הסבים, דילמות הניצבות בפניהם ומתחים המובנים בעמדתם הייחודית.

הגורם המרכזי, אולי, למרבית המצוקות הללו נובע ממה שכ"ץ מכנה "ממד של זרות" המובלע ביחס הסבים לנכדיהם. בתמצית, בעוד את אהבת הסבים לילדיהם-שלהם הוא ממשיג כבלתי-אמצעית ובלתי-תלויה (ובכך עושה לעצמו הנחה די גדולה, כפי שניכר גם מחציו השני של הספר, הנוגע במערכות יחסים מסובכות בין הורים לילדים), יחסם לנכדים מתווך דרך ילדיהם ויתרה מכך דרך מי שאינם חולקים איתם קרבת דם – חתנם או כלתם – מה שמכונן קשר בעל אופי אחר, פגיע בהרבה. על המצע הזה, המעורער ממילא, מתלבשות מספר תופעות: אופנה חברתית התובעת מסבים להלל את נכדיהם בכל תנאי; האכזריות הטבעית של ילדים, שחשים את כוחם על סביהם ונוקטים מניפולציות שונות בניסיון להפגין אותו; וכמובן, ציפיותיהם – מרקיעות השחקים לעיתים – של ההורים, לפיהן על הסבים לטפל בנכדים כל אימת שהם רק יכולים, ובמקביל גם לסייע כלכלית.

ציפיות אלו, שנובעות לפחות בחלקן ממבנה הכלכלה והמשק, לא לוקחות בחשבון שבמקרים רבים הן תופסות את הסבים ברגע בחייהם שבו תמו מחויבויותיהם הפורמליות, והם קיוו להעבירו, במונחים פרוידיאניים, תוך מקסום עקרון העונג. יש בזה, לכל הפחות, כדי לערער את הסבים ולפתוח פתח לכאבי לב רבים. ועם זאת, כמובן שתפקיד המפתח שהסבים ממלאים בחיי ילדיהם ונכדיהם גם מעניק להם משמעות ומשמש, לא פעם, כאסטרטגיה של מאבק בזקנה. כדי לסבך עוד יותר את העניינים, בני ‭ 30‬ רבים מדווחים על מצוקה הנגרמת מהתלות בהוריהם.

'הקן שאינו מתרוקן' כתוב היטב וקולח מאוד. הוא לא פורש תיאוריה מקיפה שנועדה להתמודד עם המצב (לא מוזכר בו אפילו מראה מקום אחד), אלא, בדומה לטיפול קליני, נע במעגלים. בתוך כך הוא לוקה בחזרתיות מסוימת, הנובעת בעיקר מגודש הדוגמאות מהקליניקה. לחלק מהקוראים תצרום גם העובדה שלמרות שהוא דן בבעיותיו של מעמד סוציו-אקונומי ספציפי, המעמד הבינוני-גבוה, הן מוצגות כאוניברסליות, לעיתים תוך חוסר מודעות עצמית תהומי מצד הכותב. עוד על כף החובה – הפרק המוקדש ליחסי הכלה-חמות, שמתפקד ככמוסה מרוכזת של סטגימות דלוחות שאבד עליהן הכלח.

ובכל זאת, זהו ספר מעניין רוב הזמן, שמצליח למלא היטב את ייעודו המרכזי: הנכחת מצוקת הסבים והסבתות. דווקא ההשתהות על סוגיות צדדיות, שאינן קשורות ישירות לנושא, כמו מונולוג ארוך של אישה בת 60 פלוס המטפלת באמה הישישה, תורמת מאוד לבנייתה של דמות סב עגולה, בעלת רצונות, מצוקות, צרכים ותשוקות משלה – עניין המוכחש לחלוטין בתרבות העכשווית.

במובן זה, הספר רואה אור בעיתוי אידיאלי: תשומת הלב לבני הגיל השלישי בשיאה בימים אלה. אנחנו מנסים להגן עליהם מפני הנגיף; מתעניינים בשלומם יותר מאי פעם, גם אם מרחוק; אבל לא פחות מזה, אנחנו המומים ואף כעוסים על כך שנגזלה מאיתנו עזרתם וזמינותם. נותרנו לבד. מאידך, לא מן הנמנע שהמציאות שמתאר הספר תמשיך להתפוגג בתקופה הבאה עלינו לרעה, עם היעלמותם האפשרית של חסכונות ההורים, מחיקת זמנם הפנוי ושאר פורענויות שתבשר. ממש כפי שמודל הסבות של הדור הקודם היה, לעדות כ"ץ, שונה בתכלית מזה הנוכחי – פסיבי וחסר השפעה. אבל זה כבר יהיה נושא לספר אחר.

איתי זיו

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

איתי זיו 7 לילות 10/04/2020 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

סבתא בישלה דייסה מעמד הסבים והסבתות, גיבורי עידן הקורונה, עומד במרכז מחקרו המעניין של עלי כ"ץ, 'הקן שאינו מתרוקן'

'הקן שאינו מתרוקן' דן בעסק הסבוך - כך מתברר - שכרוך בהיות סבא או סבתא. זה נושא שהיחס בין מידת השפעתו על חיינו לבין נוכחותו בשיח הציבורי והתרבותי הוא הפוך. בעוד בישראל מרבית הזוגות הצעירים (ולא רק) נעזרים בהוריהם בצורה זו או אחרת - על פי נתון המובא בספר, ‭ 87‬אחוז - קשה להיזכר בהזדמנויות שבהן העניין נדון באופן פומבי. יוצאי דופן הם אותם סיטקומים עבשים המציגים את הסבים כשילוב בין בייביסיטר לקופה רושמת. אם כי אין לזלזל בדימוי העממי הזה, שכן הוא מבטא, כדרכם של דימויים עממיים, נתח אמיתי, מדמם, מהלא-מודע הקולקטיבי.

לוואקום שבין הדימוי למציאות נכנס עלי כ"ץ, פסיכולוג קליני וסב בעצמו, בניסיון להעניק לשותפיו למעמד פנים, תודעה ונפח. והנה פרדוקס נוסף: היותם של הסבים נתון מובן מאליו בחיינו, הפרטיים כמו הקולקטיביים, או במילים אחרות העובדה שהם חסרי הון תרבותי, עומדת ביחס הפוך גם להונם הכלכלי, שבממוצע הוא גדול בהרבה מזה של דור ילדיהם. זאת בשל שינויים מרחיקי לכת בהסדרים הכלכליים-פוליטיים בדור האחרון. כ"ץ בהחלט מודע לכך, וזו גם נקודת המוצא שלו: איך יכולים הסבים להשפיע לטובה על חיי ילדיהם ונכדיהם, בהינתן שבמרבית המקרים הם בעלי הממון (והזמן הפנוי), מבלי להיקלע לתסביכים ולפורענויות שהסיטואציה הזאת נוחה לזמן.

הספר מורכב, ברובו, ממקרי מבחן שניטלו מהקליניקה של כ"ץ, מטפל זה עשרות שנים, לצד קטעים אוטוביוגרפיים הפורשים את קורות משפחתו-שלו, כמו גם תיעוד של "שיח סבים קבוצתי" הזוכה למקום מרכזי בספר – ובצדק. זהו הפרק המעניין ביותר, גם אם לעיתים הוא סטריאוטיפי מדי, והוא מסייע להנכיח את מצוקות הסבים, דילמות הניצבות בפניהם ומתחים המובנים בעמדתם הייחודית.

הגורם המרכזי, אולי, למרבית המצוקות הללו נובע ממה שכ"ץ מכנה "ממד של זרות" המובלע ביחס הסבים לנכדיהם. בתמצית, בעוד את אהבת הסבים לילדיהם-שלהם הוא ממשיג כבלתי-אמצעית ובלתי-תלויה (ובכך עושה לעצמו הנחה די גדולה, כפי שניכר גם מחציו השני של הספר, הנוגע במערכות יחסים מסובכות בין הורים לילדים), יחסם לנכדים מתווך דרך ילדיהם ויתרה מכך דרך מי שאינם חולקים איתם קרבת דם – חתנם או כלתם – מה שמכונן קשר בעל אופי אחר, פגיע בהרבה. על המצע הזה, המעורער ממילא, מתלבשות מספר תופעות: אופנה חברתית התובעת מסבים להלל את נכדיהם בכל תנאי; האכזריות הטבעית של ילדים, שחשים את כוחם על סביהם ונוקטים מניפולציות שונות בניסיון להפגין אותו; וכמובן, ציפיותיהם – מרקיעות השחקים לעיתים – של ההורים, לפיהן על הסבים לטפל בנכדים כל אימת שהם רק יכולים, ובמקביל גם לסייע כלכלית.

ציפיות אלו, שנובעות לפחות בחלקן ממבנה הכלכלה והמשק, לא לוקחות בחשבון שבמקרים רבים הן תופסות את הסבים ברגע בחייהם שבו תמו מחויבויותיהם הפורמליות, והם קיוו להעבירו, במונחים פרוידיאניים, תוך מקסום עקרון העונג. יש בזה, לכל הפחות, כדי לערער את הסבים ולפתוח פתח לכאבי לב רבים. ועם זאת, כמובן שתפקיד המפתח שהסבים ממלאים בחיי ילדיהם ונכדיהם גם מעניק להם משמעות ומשמש, לא פעם, כאסטרטגיה של מאבק בזקנה. כדי לסבך עוד יותר את העניינים, בני ‭ 30‬ רבים מדווחים על מצוקה הנגרמת מהתלות בהוריהם.

'הקן שאינו מתרוקן' כתוב היטב וקולח מאוד. הוא לא פורש תיאוריה מקיפה שנועדה להתמודד עם המצב (לא מוזכר בו אפילו מראה מקום אחד), אלא, בדומה לטיפול קליני, נע במעגלים. בתוך כך הוא לוקה בחזרתיות מסוימת, הנובעת בעיקר מגודש הדוגמאות מהקליניקה. לחלק מהקוראים תצרום גם העובדה שלמרות שהוא דן בבעיותיו של מעמד סוציו-אקונומי ספציפי, המעמד הבינוני-גבוה, הן מוצגות כאוניברסליות, לעיתים תוך חוסר מודעות עצמית תהומי מצד הכותב. עוד על כף החובה – הפרק המוקדש ליחסי הכלה-חמות, שמתפקד ככמוסה מרוכזת של סטגימות דלוחות שאבד עליהן הכלח.

ובכל זאת, זהו ספר מעניין רוב הזמן, שמצליח למלא היטב את ייעודו המרכזי: הנכחת מצוקת הסבים והסבתות. דווקא ההשתהות על סוגיות צדדיות, שאינן קשורות ישירות לנושא, כמו מונולוג ארוך של אישה בת 60 פלוס המטפלת באמה הישישה, תורמת מאוד לבנייתה של דמות סב עגולה, בעלת רצונות, מצוקות, צרכים ותשוקות משלה – עניין המוכחש לחלוטין בתרבות העכשווית.

במובן זה, הספר רואה אור בעיתוי אידיאלי: תשומת הלב לבני הגיל השלישי בשיאה בימים אלה. אנחנו מנסים להגן עליהם מפני הנגיף; מתעניינים בשלומם יותר מאי פעם, גם אם מרחוק; אבל לא פחות מזה, אנחנו המומים ואף כעוסים על כך שנגזלה מאיתנו עזרתם וזמינותם. נותרנו לבד. מאידך, לא מן הנמנע שהמציאות שמתאר הספר תמשיך להתפוגג בתקופה הבאה עלינו לרעה, עם היעלמותם האפשרית של חסכונות ההורים, מחיקת זמנם הפנוי ושאר פורענויות שתבשר. ממש כפי שמודל הסבות של הדור הקודם היה, לעדות כ"ץ, שונה בתכלית מזה הנוכחי – פסיבי וחסר השפעה. אבל זה כבר יהיה נושא לספר אחר.

איתי זיו

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

איתי זיו 7 לילות 10/04/2020 לקריאת הסקירה המלאה >
הקן שאינו מתרוקן עלי כץ
הקדמה
 
 
כשקראתי את הבדיחה שמסתובבת במרשתת, פרצתי בצחוק רועם:
 
"שלום, אנחנו לא בבית כעת, אנא השאירו הודעה אחרי הביפ.
 
ביפפפפפפפפפפפפ....
 
"אם אתם אחד מילדינו, הקישו 1 ובחרו באחת מהאפשרויות הבאות:
 
"אם אתם רוצים שנשמור על הנכדים — הקישו 2.
 
"אם אתם צריכים שנאסוף את הנכדים מהגן — הקישו 3.
 
"אם אתם רוצים שהנכדים יישנו אצלנו הלילה — הקישו 4.
 
"אם אתם זקוקים למשלוח של אוכל חם, או לשאול את המכונית, או עזרה בכביסה — הקישו 5.
 
"אם אתם זקוקים לכסף — הקישו 6.
 
"אם אתם רוצים להזמין אותנו לארוחת ערב — התחילו לדבר, אנחנו מקשיבים..."
 
 
 
כשסיימתי לצחוק חשבתי לעצמי שבדיחה זו מתמצתת בהומור צד חבוי ובלתי מדובר של חוויית הסבאות, או הסבוּת כפי שנכון לומר וכדי לתאר סבים וסבות גם יחד. האמת היא שהמפגש עם הסבוּת מעורר בנו, לצד שלל תחושות ורגשות חיוביים, גם חששות וגם שאלות נוקבות שפעמים רבות אין זה קל עבורנו לחלוק אותן עם ילדינו, בני זוגם, חברינו ולעתים אף עם עצמנו. כאשר אני, למשל, נעשיתי לסבא, אפילו הכינוי "סבא" הביך אותי בתחילה. חלף זמן רב עד שהתרגלתי אליו כי, בינינו, די מביש להיהפך לסבא. ואף שמעולם לא שמעתי על הורים אשר מתעקשים שילדיהם יקראו להם בשמם הפרטי במקום "אמא" ו"אבא", הרי שבקרב חברי, וגם בשיחות שערכתי עם מרואיינים לקראת כתיבת ספר זה, שמעתי על לא מעט סבים אשר דורשים בתוקף שנכדיהם יכנו אותם בשמם הפרטי או באיזשהו כינוי אוורירי אחר, רק לא "סבתא" ו"סבא".
 
בשבוע שבו נולדו שני נכדינו הראשונים (כן, זכינו בשניים בה בעת) חשנו, אֶלֶן רעייתי ואני, התרגשות גדולה ושמחה אין קץ. מה שהעצים את האופוריה היתה האמונה שהשניים זיכו אותנו בכרטיס כניסה לקהילת הסבים המאושרים. לסבות ולסבים שהכרנו היו כבר, כך התרשמנו, תשובות לכל דבר ועניין. הם הטעינו אותנו ללא הרף בסיפורי הלל על עוצמת האושר שהביאו להם הנכדים, ועל החוויה המאגית שהם חווים מהקשר עמם. אלה הם תיאורים מעוררי קנאה, מקושטים בסופרלטיבים על אהבה ענקית נטולת ספקות וחששות. הסיפורים לוו באינסוף תמונות שנשלחו אלינו בווטסאפ ובפייסבוק ובהם סבים ונכדים נהנים יחד בפעילויות מרגשות, בטיולים קסומים, ובהופעות מדהימות בכיכובם של הנכדים, "גאונים ומוכשרים" כולם. כל אלה מילאו אותנו בציפיות מרקיעות שחקים. והנה, אט־אט, לאחר שהתפוגגה ההתרגשות הראשונה מצאנו את עצמנו מבולבלים ומוצפים. התברר לנו כי החיים האמיתיים מורכבים הרבה יותר מהקלישאות, וכי התוספת החדשה והרכה למשפחתנו שינתה את מרקם היחסים לא רק במשפחה הגרעינית שלנו, אלא גם את מערך היחסים עם הכלות, החתן והמחותנים. התברר לנו ש"גידול נכדים" כרוך בדינמיקה שבטית שונה בתכלית מזו שהכרנו וחווינו בגידול ילדים. הילכנו במשנה רגישות, נזהרים מלפגוע ומלהיפגע. ותוך כדי תנועה עלו וצפו שאלות, ספקות ותהיות באשר למהות התפקיד שלנו, מתי לסייע, איך לעזור, מה לומר וכיצד לנהוג.
 
מיום שהבנתי כי מאחורי תמונות הווטסאפ רוגשת מציאות מחויכת פחות וכי חיבוטי הנפש אינם נחלתי הבלעדית, החלטתי לקפוץ אל מערבולת המים שבמעמקים ולהתמודד עם כתיבת ספר בנושא. לשם כך התעמקתי במחקרים בתחום, נשענתי על עבודתי הקלינית וראיינתי סבות וסבים רבים. במהרה התחוור לי שכדי להבין את מהות התפקיד הסבי אין די בלחקור את ההורים המבוגרים, סבות וסבים, וכי יש להתעמק במקביל בעולמם של ילדיהם — ההורים הצעירים.
 
במהלך שנות המחקר נתגלה בפני עולם של סבוּת קסום ומעורר השראה, אך בה בעת גם מעיק, ואף כואב ומאיים לעתים. סבים דיברו על החששות מאובדן עצמאות וחופש דווקא בתקופה שבה, כפי שציפו כל חייהם, יזכו סוף־סוף לחיים נטולי תלות ודאגה יומית לילדיהם. "כולם מדברים על הקן המתרוקן," הם חייכו בעצב, "אבל הקן שלנו רק נעשה צפוף יותר בכל יום." ילדיהם דיברו על נושא זה מנקודת ראותם בכאב לא פחוּת. הם הצביעו על תחושת המחנק והמאבק היומי להישרדות כלכלית ומשפחתית, ועל תחושת חוסר האונים שמתעוררת בעקבות התלות הנרחבת בהוריהם המבוגרים. לשון ההודעה בבדיחה שמובאת בראשית הדברים מיטיבה לתאר רק חלק מסוגי העזרה הנדרשים להם, שהרי כיום צעירים רבים בכל העולם המערבי נזקקים לא רק לעזרה בטיפול בנכדים אלא גם לתמיכה כספית עבור דיור, רכב, שכר מטפלת או גן ילדים. למעשה, תפיסת הסבוּת שרווחת בימינו שונה מאוד מתפיסת הסבוּת של הדור הקודם, והיא מערבת דינמיקה תלת־דורית מפותלת ומורכבת. בעיני, סבוּת איננה מתמצית בקשר שבין סבים לנכדים, אלא כרוכה קודם לכול בקשר וביחסים עם הילדים. במילים אחרות, הקשר, התקשורת והיחסים בינינו — בין סבתא וסבא לבין החתנים, הכלות, המחותנים והנכדים — הם תולדה של הקשר שלנו עם ילדינו. משום כך פונה ספר זה הן להורים המבוגרים והן להורים הצעירים ומביא מצבי חיים וסיפורים שמציגים את שתי זוויות המבט בקולות אותנטיים.
 
 
מעט מאוד נכתב על פרק "ההורות המאוחרת" בחייהם של סבים. אנו מורגלים לחשוב שהמושג "הורות" ראשיתו עם לידת הילד וסיומו עם פריחתו מהקן. אבל מתברר, וכך עולה מצבר העדויות בקליניקה שלי, מהמחקר ומחיי הפרטיים, שתפקידי ההורות כיום אינם מצטמצמים עם הזמן ובעצם אינם מסתיימים לעולם. הגילוי הזה הוא נפלא, אך בקשת של מצבי חיים הוא עשוי גם לזרוע זרעי פורענות. אם לא נדון במגוון הנושאים הבלתי מדוברים שחבויים בין קפליה ונימיה של מערכת היחסים, ובהם הקשיים שבין סבים לבין כלות, חתנים ומחותנים, ואם לא נעלה בשיח את הקנאה שרוחשת לעתים בין מחותנים, ואם לא נציף בקול רם דילמות עמוקות באשר לרכוש ולכסף, ואם לא נדבר בגלוי ובישירות על הקשר עם הנכדים על כל פניו — הקסומים, המטלטלים והפוגעניים — עשויים כל הנְגָפים הללו לפגוע באופן אנוש וסופי בקשר שלנו עם ילדינו. אני אומר "סופי" משום שרק בתקופת הסבוּת אנו נוגעים בעומק ההבנה שסיום מעגל החיים הוא בלתי נמנע, וכי תקופה זו היא שירת הברבור של הקשר הארוך שלנו עם ילדינו הבוגרים. תמונת המארג הסופי הזה שממנה משתקפים ילדינו, הזוגיות שלהם, המשפחה שהקימו, מסלול חייהם המקצועי, סגנון חייהם, הנכדים שלנו והקשר עם סבתא וסבא — היא תמונה אמינה, מגובשת וסופית למדי של משמעות חיינו אשר מספרת מי אנחנו, איך חיינו את חיינו, ומה אנחנו מותירים לאחר לכתנו. הסיפור הזה יכול להיות אופטימי ויש בידינו לכתוב לו "הפי אנד". אבל לשם כך עלינו להתגבר על החששות, לשנס מותניים, לאזור אומץ ולהתבונן באופן עמוק וכן אל תוך עצמנו. זה בדיוק מה שבחרתי לעשות, גם באופן אישי, בספר שמונח בידכם.