מתעוררים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מתעוררים
מכר
אלפי
עותקים
מתעוררים
הוספה למועדפים
מכר
אלפי
עותקים

מתעוררים

4.4 כוכבים (45 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    רון דהן, משורר וסופר, יליד 1979 ואב לדניאלה ומתן. הוציא לאור עד כה ארבעה קבצי שירה וארבעה ספרי פרוזה. "מתעוררים" הוא ספרו התשיעי.
     
    ספריו זכו לביקורות אוהדות ועוררו דיונים בדבר כתיבה על מיניות גברית וביטויה בספרות העברית. שיריו תורגמו לשפות שונות והתפרסמו בכתבי עת בינלאומיים.
     
     

    תקציר

    "בשלב מסוים התחלתי ליזום אינטראקציות מיניות ולקבל ממנה דחיות. אולי לא חיזרתי כמו שצריך, אולי אם הייתי מחזר דברים היו נראים אחרת. במקום זה הפסקתי לנסות והשלמתי את החוסר בדרכים אחרות ולבד. הבן הבכור שלנו נולד. היינו חברים ושותפים מעולים, אבל לא היתה שם אינטימיות רגשית, ואינטימיות מינית לא היתה בכלל באזור." -אסף

    "בבית המשכתי לאונן והרגשתי שאני עושה חטא איום והולך לקבל עונש נורא. הבטחתי לעצמי שאני אפסיק ולא יכולתי, ושוב הבטחתי ושוב נפלתי. המנגנון הזה של חוסר יכולת להתאפק והפחד מעונש הלך איתי גם לחיים הבוגרים." -יהודה

    "אני נמשך רק אליה, גם עכשיו, כשאני מכיר כל פינה בגוף שלה. אני לא מסוגל לדמיין את עצמי עם אישה אחרת, ואני בטוח בזה. נגמר, לא בא לי על מישהי אחרת, לא מסתכל ולא מרגיש צורך. אני אומר לה כל הזמן, 'אני לא מבקש ממך שתתני לי הצהרה מקבילה מהצד שלך, תהיי איפה שאת רוצה. אני רוצה להיות רק איתך'. פורנו למשל, זה לא מדליק אותי יותר." -ערן

    מתעוררים – גברים מדברים מיניות מספק הזדמנות להביט על נושא מודחק ולחשוב עליו מחדש. מיניות גברית , אותו ביטוי נפיץ ולא מפוענח, מתפרק בספר לעשרים מונולוגים, סיפורים של גברים אמיתיים החושפים את המסע המיני שלהם בחברה הישראלית.

    המשתתפים במתעוררים מתמודדים באופן כן ונדיר עם הייצוגים הגבריים הקלאסיים ומגיבים אליהם, כל אחד בדרכו הייחודית, כל אחד והקושי, הפחד, האומץ שלו. בקריאה רוחבית של המונולוגים מתגלה עולם עשיר, לפרקים לא קל לעיכול, לפרקים אופטימי, אבל תמיד אנושי וחד־פעמי.

    שלוש שנים לאחר צאת הספר ערות – נשים מדברות מיניות מאת תמר מור סלע (ידיעות ספרים, 2017), ששינה את השיח על מיניות בישראל, מגיע מתעוררים ומשלים את התמונה המגדרית, ובה בעת פותח צוהר לשיחה חדשה, להבנה טובה יותר, לשינוי עמוק יותר.

    רון דהן, שורר וסופר.
    הוציא לאור עד כה ארבעה קבצי שירה וארבעה ספרי פרוזה.
    זהו ספרו התשיעי.
     
    ספריו זכו לביקורות אוהדות ועוררו דיונים בדבר כתיבה על מיניות גברית וביטויה בספרות העברית. שיריו תורגמו לשפות שונות והתפרסמו בכתבי עת בינלאומיים.
     
    יליד 1979 ואב לדניאלה ומתן.

    פרק ראשון

    על מה אנחנו מדברים 
    כשאנחנו מדברים על מיניות גברית
     
     
    מעולם לא דיברתי עם גבר על המיניות שלי. לא עם אבי היקר, שהיה ועודנו אחד הגברים העדינים ונעימי השיחה שאני מכיר, לא עם חברים טובים שמלווים אותי במשך שנים, ואפילו לא בשיחות אקראיות, כמו בטיול בארץ אחרת, המעניקות לשיחה חופש שאין בדרך כלל בנתיבי השגרה של החיים. מעולם לא דיברתי על המיניות שלי, אף על פי שהיא, באופן מובהק, אחד הנושאים החשובים לי ביותר, הנחקרים ביותר, המאתגרים, המביכים והנפלאים ביותר. לאחר שנה וחצי של ראיונות, אני יכול להעיד שעניין זה משותף לכל הגברים שפגשתי, בין אם מדובר בגבר צעיר או מבוגר, גבר שהמיניות שלו בריאה ופורחת או פצועה ומגומגמת, מכל המגזרים, העדות, ועל כל מנעד הזהות המינית. גברים אינם מדברים על המיניות שלהם עם בני מינם. נושא כל כך חשוב בחיים, שמכיל בתוכו את אנרגיית החיים על כל מורכבותם, פשוט לא מדובר. כל גבר נושא את המשא המיני שלו בעצמו, בתוכו, בבדידות שלעתים היא בלתי־נסבלת. נכון, במהלך העבודה על הספר גיליתי שלא מעט גברים מדברים על המיניות שלהם עם נשים, אך שיחה זו, עמוקה ואינטימית ככל שתהיה, אינה יכול להגיע למידת ההבנה וההזדהות כמו שיחה עם גבר אחר.
     
    אני מעוניין לדבר על האפשרות לשיחה כזו בעולם שבו מיניות גברית, כפי שהיא משתקפת בחינוך, בתקשורת ובפורנו, היא עניין רעיל ומזיק, קודם כול ובאופן מובהק לנשים, אבל גם, באופן אחר, לגברים. לא פעם אנחנו מוצאים את עצמנו מובכים מול סטנדרטים בלתי־אפשריים, שהחינוך המיני שלנו הטמיע בנו. הדבר האחרון שאותה מערכת מעוותת דורשת מאיתנו הוא לדבר. השתיקה, שהיא חלק מאותה נורמה של גבריות, לא הולמת את נפש הגבר ולא מותאמת למציאות שבה אנחנו חיים.
     
    אז אני, לראשונה בחיי, דיברתי שעות רבות, עם גברים שונים. דיברתי על המיניות שלהם ועל המיניות שלי. הרכבתי את המסע שלי דרך ומול המסע שלהם. חידדתי תובנות לגבי הזהות המינית שלי, שמחתי על הזיכרונות הטובים, והכרתי בפצעים הרבים שעוד נותרו עקב חוויות לא טובות. אווררתי את הפנטזיות שלי, התרתי כמה סודות מעיקים, נפטרתי מקילוגרמים של אשמה. דיברתי והקשבתי. עשיתי פעולה בסיסית כל כך, אבל לא מובנת מאליה. דיבור על מיניות גברית, דיבור עמוק ומורכב, דווקא עם גבר, מעניק לדוברים את הפתח לשינוי, לחידוד, להיכרות, לשהות ביחד עם הקושי, להזדהות וגם לשיפור.
     
    עד כמה אנו זקוקים לשיחה על מיניות גברית? עד כמה האפשרות הזו מנביעה את הדיבור? הנה סיפור. בוקר אחד, לקראת סוף המסע של הספר הזה, יצאתי לגלוש בחוף שליד ביתי, חוף שדות ים. במים היו גולשים רבים, ואני התמקמתי ביניהם והמתנתי לגל המתאים שעליו אוכל לגלוש. לידי ישב גולש, וניהלנו שיחת גולשים קצרה וסטנדרטית על גובה הגל, איכותו וכיוון הרוח, וחרגנו גם לענייני חולין. התברר שהוא לא מכאן, הוא מאוסטרליה, והיגר לישראל לא מזמן. הוא שאל מה אני עושה בחיים, ולאחר התלבטות קצרה סיפרתי לו על הספר שאני כותב, "מתעוררים — גברים מדברים מיניות". עיניו נדלקו באחת, והוא חתר והתקרב אלי עוד. עברו הגלים תחתינו והוא דיבר: "אני מוכרח לספר לך את הסיפור שלי. במשך שנים רבות הייתי מכור לפורנו. זה הרס לי את החיים באופן שרק התמכרות קשה יכולה לעשות. אשתי עזבה אותי, המשפחה שלי התרחקה ממני. הילד שלי לא הבין מה קורה עם אבא שלו. כל כך הרבה פעמים ניסיתי להפסיק, ולא הצלחתי. בן אדם, אני אומר לך, פשוט לא הצלחתי. הייתי צופה במשך שעות רבות, סרטון אחרי סרטון, דברים מטונפים ממש, ואז, אחרי שהייתי גומר סוף־סוף, הייתי מתמלא בשנאה כלפי עצמי, ובאשמה נוראית. זה היה סיוט, בן אדם, סיוט לא נורמלי. והייתי לבד עם זה, אף אחד לא ידע, התביישתי לספר על זה, בושה נוראית. ואז לילה אחד, אחרי שכבר רציתי למות, לוותר על הכול, שכבתי על המיטה ועצמתי עיניים. פתאום ראיתי את ישו מולי, והוא התבונן בי וחייך. הוא נגע לי בחזה, איפה שהלב, וביקש ממני להתבונן פנימה כאילו שהגוף שלי הוא תיבת אוצר. וכך עשיתי — התבוננתי פנימה וראיתי הכול, את כל הכאב שהיה לי בגוף, את כל הייסורים. הסתכלתי על זה ובכיתי שעה ארוכה. אבל אחר כך, כשנרגעתי, שמתי לב שאין בי יותר אשמה ולא שנאה ולא חרטה. הגוף שלי התרוקן מכל אלה ונהיה לי קל. פקחתי עיניים, ומאז לא ראיתי יותר פורנו. נגמלתי לחלוטין מהדבר הזה."
     
    הוא סיים והשתררה שתיקה. למען האמת לא ידעתי מה לומר, לא היו לי עצה או דעה שיכולתי או רציתי לשתף. במקום זה אמרתי לו, "תודה ששיתפת אותי," והוא אמר "תודה שהקשבת, אף פעם לא דיברתי על זה עם אף אחד."
     
    ואני מאחל לספר הזה: שיעורר שיחה, בכל מקום, בכל זמן, ועם כל אחד שמוכן להקשיב.
     
    רון דהן
    רון דהן, משורר וסופר, יליד 1979 ואב לדניאלה ומתן. הוציא לאור עד כה ארבעה קבצי שירה וארבעה ספרי פרוזה. "מתעוררים" הוא ספרו התשיעי.
     
    ספריו זכו לביקורות אוהדות ועוררו דיונים בדבר כתיבה על מיניות גברית וביטויה בספרות העברית. שיריו תורגמו לשפות שונות והתפרסמו בכתבי עת בינלאומיים.
     
     

    סקירות וביקורות

    גומרים ובוכים למרות הכוונות הטובות, 'מתעוררים', קובץ המונולוגים שערך רון דהן על מיניות גברית, הוא החמצה (פורסם במדור הספרות של "7 לילות") על רקע כותרות מהדהדות כמו "גבריות רעילה" ו"משבר הגבריות", במה שנראה כמו מענה לבון-טון של העצמה נשית והתמקדות בסיפורים של נשים, עלו על המדף לאחרונה, בתזמון כמעט קומי, שני ספרים חדשים: 'מתעוררים' בעריכת רון דהן ו'זקופים' בעריכת יוסי אשור, שזכו שניהם לכותרת המשנה 'גברים מדברים מיניות' ושמתכתבים, באופן מוצהר יותר או פחות, עם 'ערות', הלהיט של תמר מור סלע מ-‭,2017‬ שהציג שורת מונולוגים נשיים חשופים על סקס ומיניות.

    קשה להתייחס ל'זקופים' כטקסט רציני על מיניות ומגדר בשנת ‭ ,2020‬ כפי שמרמז רצף הפניות המביך שמנסח אשור בתחילת הספר: פנייה לגברים, פנייה ללהט"בים ולקווירים, פנייה לבני נוער, פנייה לבנות נוער (שמסתיימת בשורה "שתדעי, יש לי שלוש בנות"). אבל מפליאה מכולן היא הפנייה לנשים: "אתן הרות אותנו. מתוך הגוף שלכן יצאנו. אתן האמהות שלנו. אתן החברות שלנו. אתן המאהבות שלנו. אתן הבנות שלנו. אתן חלק מהחיים שלנו. אנחנו לומדים מכן. אנחנו מתפעלים מכן, מפחדים מכן, משתוקקים לכן [‭...‬] אני מגיש לכן את הספר הזה כשידיי לשלום, להבנה, להיכרות, לסליחה". הפנייה של עורך הספר ממשיכה וממשיכה, ולמרות הפיתוי לעשות מטעמים מהטקסט חסר המודעות הזה, כמו גם מטקסטים אחרים ב'זקופים', נעשה עימו חסד ונעבור לספרו של דהן.

    את המהומה שליוותה את צאת 'מתעוררים' היה קשה לפספס. אם בגלל הציטוט האומלל ההוא של רון כחלילי, ואם משום שעבור רבים - או רבות - שיח גברי על מיניות הוא מיותר במקרה הטוב ומגוחך במקרה הרע. בהקדמה, "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על מיניות גברית", דהן נדרש לשאלה הזאת, וטוען שגברים לא מדברים עם גברים אחרים על המיניות שלהם. זו אמירה שדורשת הסבר, שהרי החברה שאנחנו חיים בה והתרבות שאנחנו צורכים כוננו במידה רבה על ידי הנרטיב הגברי של כיבוש מיני. גברים, כך לפחות נדמה, לא רק שיכולים לשתף זה את זה בחוויותיהם המיניות - הם נדרשים לכך. אם כן, למה מתכוון דהן כשהוא אומר שגברים לא מדברים זה עם זה על מיניות? כאן מתחיל מסע השערות מצד הקורא, שבסופו ההנחה שהאופן בו גברים מדברים הוא לא "אמיתי", לא עמוק מספיק, לא פגיע מספיק, מזכיר יותר שיחת מילואימניקים שמתחרים למי יש יותר גדול.

    אני מתעכב על הטענה הזאת של דהן לא מפני שהיא שגויה בהכרח, אלא מפני שבכך שהוא לא יורד לשורשה, דהן מסמן במידה רבה את החולשה הגדולה של הספר, שהיא עניין המסגור. 'ערות' אמנם הביא את קולות הנשים כפי שהם, אבל בגלל האופן שבו מיניות גברית מתנסחת לאורך ההיסטוריה בתרבות, בחינוך, בתקשורת ובמרחב, ובשל התמורות העכשוויות בשיח המגדרי - כאן יש צורך במסגור המונולוגים בצורה חכמה ואחראית יותר. האם 'מתעוררים' הוא תגובה למהפכה הפמיניסטית של השנים האחרונות? האם זה ניסיון להצטרף לשיח, או לתת לו קונטרה? האם מדובר ב'שיח לוחמים' גרסת מי-טו? גם אם אין כאן כוונה לייצר בהכרח עמדה מגובשת ביחס לשיח המגדרי והמיני הקיים, נכון יותר היה לאפשר דיאלוג בין חלק מהגברים, או לפחות להשאיר בספר את אחורי הקלעים של השיחות בין דהן והמשתתפים, על מנת לעמת את חלקם עם נקודות העיוורון שלהם, עם תפיסות ואמירות בעייתיות שאינן מקבלות התייחסות בפורמט הקיים. בעידן הנוכחי, לא מספיק לאוורר אותן רק לשם האוורור. יכול להיות שנקודות העיוורון הן לא רק של המשתתפים, אלא של הספר עצמו.

    ולמונולוגים עצמם. עד כמה שמשונה לומר זאת על ספר שעוסק בסקס - הקריאה ב'מתעוררים' נעשית משעממת די מהר. מה שמתחיל מרתק ואף מסעיר לרגעים, הופך בשלב מסוים למונוטוני, והמונולוגים מתחילים להתבלבל אחד בתוך השני - רגע, הוא לא אמר שהוא כבר לא מכור לפורנו? אה, זה ההוא שאוהב שליטה? הם לא במערכת יחסים פוליאמורית? הבחירה לתת לכל אחד לספר את הסיפור שלו באותו מבנה פחות או יותר - מילדות דרך גיל ההתבגרות ועד היום - לא רק שהיא מתישה וחסרת אפקט מצטבר, אלא שהיא מקהה את ההבדלים בין הסיפורים, ומשאירה את הקורא עם רצף של אקסיומות שלא מקבלות טיפול מספיק מעמיק: פורנו זה רע, מין מזדמן זה מרוקן, לכל הגברים יש חרדת ביצוע וכן הלאה.

    המונולוגים נותרים תחומים, ברובם, בחדר המיטות. הספר מתעסק בפנים רבות של האקט המיני וההשלכות שלו בתוך קונטקסט של זוגיות או חברות, אבל בנקודת המפגש בין המיניות הגברית עם החיים שמחוץ למיטה - כלומר חוויות החיים שמכוננות את המיניות, והאופן שבו המיניות מכוננת פנים אחרות בחיים - 'מתעוררים' אינו מספק תשובות וגם לא שואל את השאלות הנכונות. רוב המונולוגים מדלגים, למשל, על השפעת השירות הצבאי על המיניות הגברית הישראלית (מלבד מונולוג אחד שמתייחס לצבא בהרחבה, אבל גם זה רק בהקשר של פוסט-טראומה), על האופן שבו משיכה לאלימות באקט המיני עלולה להתבטא מחוצה לו וגם על ההשפעות של הפוליטי על המיני - מעמד סוציו-אקונומי, גזע, לאום וכן הלאה.

    בהקשר הזה יש שלושה מונולוגים חריגים. אחד הוא זה של כחלילי, שעל אף ניסוחים בעייתיים מציף דיון חשוב על האופן שבו יחסי הכוחות בין אשכנזים למזרחים חודרים למיטה. השני הוא של דורון, בן למשפחה עשירה, שיוצר בדבריו קישור מעניין בין כסף ומעמד כלכלי לגבריות ולסקס. גם הטקסט האחרון בספר, מונולוג של אפק טסטה לאונר, גבר טרנס, מצליח לקשור בין הגוף שלו לדיון פוליטי ומגדרי רחב יותר, והוא אחד הטקסטים המעניינים שקראתי לאחרונה על גבריות.

    מקום נרחב בספר מקבלת סוגיית התקיפה המינית, שכמה מהמשתתפים בו מעידים שעברו. אני לא חושב שנתקלתי אי פעם בריכוז כזה של גברים בוגרים שמזדהים כנפגעי תקיפה מינית, חלקם תחת שמם המלא - כשלעצמו עניין בעל ערך רב. יותר מזה, אחד המונולוגים שייך לעמית, גבר בן ‭ 35‬ שישב בכלא על בעילה אסורה בהסכמה. על אף שהקריאה בו מעוררת אי-נוחות גדולה, מדובר בטקסט חשוב שמובא באופן אחראי, מתוך מטרה מוצהרת - לפנות לפוגעים פוטנציאליים ולמנוע תקיפות נוספות.

    אף שמדובר באחד הצעדים הראשונים בשיח בוסרי למדי, המונולוגים ב'מתעוררים' מבקשים לסמן את עצמם כתהליכים טיפוליים גמורים ברובם, כסגירת מעגל, כבעיה ופתרונה. "היום אני מבין שפשוט לא אהבתי את עצמי", "היום אני חושב שהייתה לי הפרעת קשב וריכוז שלא אובחנה ואולי אפילו אספרגר", "היום אני מבין שאולי זה קשור לנושא השליטה והצורך שלי להיות נשלט" - אמירות מסוג אלה מופיעות שוב ושוב לאורך הספר ולא מאפשרות לקיים עם המונולוגים שיחה אמיתית, מאחר שהם נדמים כתהליכים פנימיים במעגל סגור. ככאלה, הם אינם מתגבשים יחד לכדי אמירה משמעותית, ודוחפים את הספר למחוזות ספרי העזרה-העצמית או עצות לחיי סקס בריאים, יותר מאשר לדיון אמיתי.

    בסופו של דבר נותרת השאלה מה 'מתעוררים' מבקש להיות. אם הרעיון הוא לייצר שיחה בין גברים על חיי המין שלהם, לעורר אצלם הזדהות ולגרום להם להרגיש טוב יותר לגבי עצמם - הרי שמדובר בהצלחה, גם אם חלקית. אבל אם הספר מבקש לתפוס מקום בתוך השיח המיני והמגדרי הקיים, לנסח אמירות או הבנות מעמיקות של גבריות ומיניות גברית, נדמה לי שלמרות הכוונות הטובות, מדובר בפספוס. 'מתעוררים' הוא כוח החלוץ בשיח מתבקש שחשוב לתת לו מקום, ויכול להיות שבעקבותיו יתפתח דיון חדש וער. כעת נותר רק לשטוף פנים, להסיר את קורי השינה, ולהתעורר באמת.

    3 רומנים שעוסקים במיניות גברית:

    פלטפורמה > מישל וולבק
    סוף > יעקב מישורי
    בעל חיים > רון דהן
    אלעד בר-נוי 7 לילות 16/02/2020 לקריאת הסקירה המלאה > 7 לילות

    עוד על הספר

    סקירות וביקורות

    גומרים ובוכים למרות הכוונות הטובות, 'מתעוררים', קובץ המונולוגים שערך רון דהן על מיניות גברית, הוא החמצה (פורסם במדור הספרות של "7 לילות") על רקע כותרות מהדהדות כמו "גבריות רעילה" ו"משבר הגבריות", במה שנראה כמו מענה לבון-טון של העצמה נשית והתמקדות בסיפורים של נשים, עלו על המדף לאחרונה, בתזמון כמעט קומי, שני ספרים חדשים: 'מתעוררים' בעריכת רון דהן ו'זקופים' בעריכת יוסי אשור, שזכו שניהם לכותרת המשנה 'גברים מדברים מיניות' ושמתכתבים, באופן מוצהר יותר או פחות, עם 'ערות', הלהיט של תמר מור סלע מ-‭,2017‬ שהציג שורת מונולוגים נשיים חשופים על סקס ומיניות.

    קשה להתייחס ל'זקופים' כטקסט רציני על מיניות ומגדר בשנת ‭ ,2020‬ כפי שמרמז רצף הפניות המביך שמנסח אשור בתחילת הספר: פנייה לגברים, פנייה ללהט"בים ולקווירים, פנייה לבני נוער, פנייה לבנות נוער (שמסתיימת בשורה "שתדעי, יש לי שלוש בנות"). אבל מפליאה מכולן היא הפנייה לנשים: "אתן הרות אותנו. מתוך הגוף שלכן יצאנו. אתן האמהות שלנו. אתן החברות שלנו. אתן המאהבות שלנו. אתן הבנות שלנו. אתן חלק מהחיים שלנו. אנחנו לומדים מכן. אנחנו מתפעלים מכן, מפחדים מכן, משתוקקים לכן [‭...‬] אני מגיש לכן את הספר הזה כשידיי לשלום, להבנה, להיכרות, לסליחה". הפנייה של עורך הספר ממשיכה וממשיכה, ולמרות הפיתוי לעשות מטעמים מהטקסט חסר המודעות הזה, כמו גם מטקסטים אחרים ב'זקופים', נעשה עימו חסד ונעבור לספרו של דהן.

    את המהומה שליוותה את צאת 'מתעוררים' היה קשה לפספס. אם בגלל הציטוט האומלל ההוא של רון כחלילי, ואם משום שעבור רבים - או רבות - שיח גברי על מיניות הוא מיותר במקרה הטוב ומגוחך במקרה הרע. בהקדמה, "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על מיניות גברית", דהן נדרש לשאלה הזאת, וטוען שגברים לא מדברים עם גברים אחרים על המיניות שלהם. זו אמירה שדורשת הסבר, שהרי החברה שאנחנו חיים בה והתרבות שאנחנו צורכים כוננו במידה רבה על ידי הנרטיב הגברי של כיבוש מיני. גברים, כך לפחות נדמה, לא רק שיכולים לשתף זה את זה בחוויותיהם המיניות - הם נדרשים לכך. אם כן, למה מתכוון דהן כשהוא אומר שגברים לא מדברים זה עם זה על מיניות? כאן מתחיל מסע השערות מצד הקורא, שבסופו ההנחה שהאופן בו גברים מדברים הוא לא "אמיתי", לא עמוק מספיק, לא פגיע מספיק, מזכיר יותר שיחת מילואימניקים שמתחרים למי יש יותר גדול.

    אני מתעכב על הטענה הזאת של דהן לא מפני שהיא שגויה בהכרח, אלא מפני שבכך שהוא לא יורד לשורשה, דהן מסמן במידה רבה את החולשה הגדולה של הספר, שהיא עניין המסגור. 'ערות' אמנם הביא את קולות הנשים כפי שהם, אבל בגלל האופן שבו מיניות גברית מתנסחת לאורך ההיסטוריה בתרבות, בחינוך, בתקשורת ובמרחב, ובשל התמורות העכשוויות בשיח המגדרי - כאן יש צורך במסגור המונולוגים בצורה חכמה ואחראית יותר. האם 'מתעוררים' הוא תגובה למהפכה הפמיניסטית של השנים האחרונות? האם זה ניסיון להצטרף לשיח, או לתת לו קונטרה? האם מדובר ב'שיח לוחמים' גרסת מי-טו? גם אם אין כאן כוונה לייצר בהכרח עמדה מגובשת ביחס לשיח המגדרי והמיני הקיים, נכון יותר היה לאפשר דיאלוג בין חלק מהגברים, או לפחות להשאיר בספר את אחורי הקלעים של השיחות בין דהן והמשתתפים, על מנת לעמת את חלקם עם נקודות העיוורון שלהם, עם תפיסות ואמירות בעייתיות שאינן מקבלות התייחסות בפורמט הקיים. בעידן הנוכחי, לא מספיק לאוורר אותן רק לשם האוורור. יכול להיות שנקודות העיוורון הן לא רק של המשתתפים, אלא של הספר עצמו.

    ולמונולוגים עצמם. עד כמה שמשונה לומר זאת על ספר שעוסק בסקס - הקריאה ב'מתעוררים' נעשית משעממת די מהר. מה שמתחיל מרתק ואף מסעיר לרגעים, הופך בשלב מסוים למונוטוני, והמונולוגים מתחילים להתבלבל אחד בתוך השני - רגע, הוא לא אמר שהוא כבר לא מכור לפורנו? אה, זה ההוא שאוהב שליטה? הם לא במערכת יחסים פוליאמורית? הבחירה לתת לכל אחד לספר את הסיפור שלו באותו מבנה פחות או יותר - מילדות דרך גיל ההתבגרות ועד היום - לא רק שהיא מתישה וחסרת אפקט מצטבר, אלא שהיא מקהה את ההבדלים בין הסיפורים, ומשאירה את הקורא עם רצף של אקסיומות שלא מקבלות טיפול מספיק מעמיק: פורנו זה רע, מין מזדמן זה מרוקן, לכל הגברים יש חרדת ביצוע וכן הלאה.

    המונולוגים נותרים תחומים, ברובם, בחדר המיטות. הספר מתעסק בפנים רבות של האקט המיני וההשלכות שלו בתוך קונטקסט של זוגיות או חברות, אבל בנקודת המפגש בין המיניות הגברית עם החיים שמחוץ למיטה - כלומר חוויות החיים שמכוננות את המיניות, והאופן שבו המיניות מכוננת פנים אחרות בחיים - 'מתעוררים' אינו מספק תשובות וגם לא שואל את השאלות הנכונות. רוב המונולוגים מדלגים, למשל, על השפעת השירות הצבאי על המיניות הגברית הישראלית (מלבד מונולוג אחד שמתייחס לצבא בהרחבה, אבל גם זה רק בהקשר של פוסט-טראומה), על האופן שבו משיכה לאלימות באקט המיני עלולה להתבטא מחוצה לו וגם על ההשפעות של הפוליטי על המיני - מעמד סוציו-אקונומי, גזע, לאום וכן הלאה.

    בהקשר הזה יש שלושה מונולוגים חריגים. אחד הוא זה של כחלילי, שעל אף ניסוחים בעייתיים מציף דיון חשוב על האופן שבו יחסי הכוחות בין אשכנזים למזרחים חודרים למיטה. השני הוא של דורון, בן למשפחה עשירה, שיוצר בדבריו קישור מעניין בין כסף ומעמד כלכלי לגבריות ולסקס. גם הטקסט האחרון בספר, מונולוג של אפק טסטה לאונר, גבר טרנס, מצליח לקשור בין הגוף שלו לדיון פוליטי ומגדרי רחב יותר, והוא אחד הטקסטים המעניינים שקראתי לאחרונה על גבריות.

    מקום נרחב בספר מקבלת סוגיית התקיפה המינית, שכמה מהמשתתפים בו מעידים שעברו. אני לא חושב שנתקלתי אי פעם בריכוז כזה של גברים בוגרים שמזדהים כנפגעי תקיפה מינית, חלקם תחת שמם המלא - כשלעצמו עניין בעל ערך רב. יותר מזה, אחד המונולוגים שייך לעמית, גבר בן ‭ 35‬ שישב בכלא על בעילה אסורה בהסכמה. על אף שהקריאה בו מעוררת אי-נוחות גדולה, מדובר בטקסט חשוב שמובא באופן אחראי, מתוך מטרה מוצהרת - לפנות לפוגעים פוטנציאליים ולמנוע תקיפות נוספות.

    אף שמדובר באחד הצעדים הראשונים בשיח בוסרי למדי, המונולוגים ב'מתעוררים' מבקשים לסמן את עצמם כתהליכים טיפוליים גמורים ברובם, כסגירת מעגל, כבעיה ופתרונה. "היום אני מבין שפשוט לא אהבתי את עצמי", "היום אני חושב שהייתה לי הפרעת קשב וריכוז שלא אובחנה ואולי אפילו אספרגר", "היום אני מבין שאולי זה קשור לנושא השליטה והצורך שלי להיות נשלט" - אמירות מסוג אלה מופיעות שוב ושוב לאורך הספר ולא מאפשרות לקיים עם המונולוגים שיחה אמיתית, מאחר שהם נדמים כתהליכים פנימיים במעגל סגור. ככאלה, הם אינם מתגבשים יחד לכדי אמירה משמעותית, ודוחפים את הספר למחוזות ספרי העזרה-העצמית או עצות לחיי סקס בריאים, יותר מאשר לדיון אמיתי.

    בסופו של דבר נותרת השאלה מה 'מתעוררים' מבקש להיות. אם הרעיון הוא לייצר שיחה בין גברים על חיי המין שלהם, לעורר אצלם הזדהות ולגרום להם להרגיש טוב יותר לגבי עצמם - הרי שמדובר בהצלחה, גם אם חלקית. אבל אם הספר מבקש לתפוס מקום בתוך השיח המיני והמגדרי הקיים, לנסח אמירות או הבנות מעמיקות של גבריות ומיניות גברית, נדמה לי שלמרות הכוונות הטובות, מדובר בפספוס. 'מתעוררים' הוא כוח החלוץ בשיח מתבקש שחשוב לתת לו מקום, ויכול להיות שבעקבותיו יתפתח דיון חדש וער. כעת נותר רק לשטוף פנים, להסיר את קורי השינה, ולהתעורר באמת.

    3 רומנים שעוסקים במיניות גברית:

    פלטפורמה > מישל וולבק
    סוף > יעקב מישורי
    בעל חיים > רון דהן
    אלעד בר-נוי 7 לילות 16/02/2020 לקריאת הסקירה המלאה > 7 לילות
    מתעוררים רון דהן
    על מה אנחנו מדברים 
    כשאנחנו מדברים על מיניות גברית
     
     
    מעולם לא דיברתי עם גבר על המיניות שלי. לא עם אבי היקר, שהיה ועודנו אחד הגברים העדינים ונעימי השיחה שאני מכיר, לא עם חברים טובים שמלווים אותי במשך שנים, ואפילו לא בשיחות אקראיות, כמו בטיול בארץ אחרת, המעניקות לשיחה חופש שאין בדרך כלל בנתיבי השגרה של החיים. מעולם לא דיברתי על המיניות שלי, אף על פי שהיא, באופן מובהק, אחד הנושאים החשובים לי ביותר, הנחקרים ביותר, המאתגרים, המביכים והנפלאים ביותר. לאחר שנה וחצי של ראיונות, אני יכול להעיד שעניין זה משותף לכל הגברים שפגשתי, בין אם מדובר בגבר צעיר או מבוגר, גבר שהמיניות שלו בריאה ופורחת או פצועה ומגומגמת, מכל המגזרים, העדות, ועל כל מנעד הזהות המינית. גברים אינם מדברים על המיניות שלהם עם בני מינם. נושא כל כך חשוב בחיים, שמכיל בתוכו את אנרגיית החיים על כל מורכבותם, פשוט לא מדובר. כל גבר נושא את המשא המיני שלו בעצמו, בתוכו, בבדידות שלעתים היא בלתי־נסבלת. נכון, במהלך העבודה על הספר גיליתי שלא מעט גברים מדברים על המיניות שלהם עם נשים, אך שיחה זו, עמוקה ואינטימית ככל שתהיה, אינה יכול להגיע למידת ההבנה וההזדהות כמו שיחה עם גבר אחר.
     
    אני מעוניין לדבר על האפשרות לשיחה כזו בעולם שבו מיניות גברית, כפי שהיא משתקפת בחינוך, בתקשורת ובפורנו, היא עניין רעיל ומזיק, קודם כול ובאופן מובהק לנשים, אבל גם, באופן אחר, לגברים. לא פעם אנחנו מוצאים את עצמנו מובכים מול סטנדרטים בלתי־אפשריים, שהחינוך המיני שלנו הטמיע בנו. הדבר האחרון שאותה מערכת מעוותת דורשת מאיתנו הוא לדבר. השתיקה, שהיא חלק מאותה נורמה של גבריות, לא הולמת את נפש הגבר ולא מותאמת למציאות שבה אנחנו חיים.
     
    אז אני, לראשונה בחיי, דיברתי שעות רבות, עם גברים שונים. דיברתי על המיניות שלהם ועל המיניות שלי. הרכבתי את המסע שלי דרך ומול המסע שלהם. חידדתי תובנות לגבי הזהות המינית שלי, שמחתי על הזיכרונות הטובים, והכרתי בפצעים הרבים שעוד נותרו עקב חוויות לא טובות. אווררתי את הפנטזיות שלי, התרתי כמה סודות מעיקים, נפטרתי מקילוגרמים של אשמה. דיברתי והקשבתי. עשיתי פעולה בסיסית כל כך, אבל לא מובנת מאליה. דיבור על מיניות גברית, דיבור עמוק ומורכב, דווקא עם גבר, מעניק לדוברים את הפתח לשינוי, לחידוד, להיכרות, לשהות ביחד עם הקושי, להזדהות וגם לשיפור.
     
    עד כמה אנו זקוקים לשיחה על מיניות גברית? עד כמה האפשרות הזו מנביעה את הדיבור? הנה סיפור. בוקר אחד, לקראת סוף המסע של הספר הזה, יצאתי לגלוש בחוף שליד ביתי, חוף שדות ים. במים היו גולשים רבים, ואני התמקמתי ביניהם והמתנתי לגל המתאים שעליו אוכל לגלוש. לידי ישב גולש, וניהלנו שיחת גולשים קצרה וסטנדרטית על גובה הגל, איכותו וכיוון הרוח, וחרגנו גם לענייני חולין. התברר שהוא לא מכאן, הוא מאוסטרליה, והיגר לישראל לא מזמן. הוא שאל מה אני עושה בחיים, ולאחר התלבטות קצרה סיפרתי לו על הספר שאני כותב, "מתעוררים — גברים מדברים מיניות". עיניו נדלקו באחת, והוא חתר והתקרב אלי עוד. עברו הגלים תחתינו והוא דיבר: "אני מוכרח לספר לך את הסיפור שלי. במשך שנים רבות הייתי מכור לפורנו. זה הרס לי את החיים באופן שרק התמכרות קשה יכולה לעשות. אשתי עזבה אותי, המשפחה שלי התרחקה ממני. הילד שלי לא הבין מה קורה עם אבא שלו. כל כך הרבה פעמים ניסיתי להפסיק, ולא הצלחתי. בן אדם, אני אומר לך, פשוט לא הצלחתי. הייתי צופה במשך שעות רבות, סרטון אחרי סרטון, דברים מטונפים ממש, ואז, אחרי שהייתי גומר סוף־סוף, הייתי מתמלא בשנאה כלפי עצמי, ובאשמה נוראית. זה היה סיוט, בן אדם, סיוט לא נורמלי. והייתי לבד עם זה, אף אחד לא ידע, התביישתי לספר על זה, בושה נוראית. ואז לילה אחד, אחרי שכבר רציתי למות, לוותר על הכול, שכבתי על המיטה ועצמתי עיניים. פתאום ראיתי את ישו מולי, והוא התבונן בי וחייך. הוא נגע לי בחזה, איפה שהלב, וביקש ממני להתבונן פנימה כאילו שהגוף שלי הוא תיבת אוצר. וכך עשיתי — התבוננתי פנימה וראיתי הכול, את כל הכאב שהיה לי בגוף, את כל הייסורים. הסתכלתי על זה ובכיתי שעה ארוכה. אבל אחר כך, כשנרגעתי, שמתי לב שאין בי יותר אשמה ולא שנאה ולא חרטה. הגוף שלי התרוקן מכל אלה ונהיה לי קל. פקחתי עיניים, ומאז לא ראיתי יותר פורנו. נגמלתי לחלוטין מהדבר הזה."
     
    הוא סיים והשתררה שתיקה. למען האמת לא ידעתי מה לומר, לא היו לי עצה או דעה שיכולתי או רציתי לשתף. במקום זה אמרתי לו, "תודה ששיתפת אותי," והוא אמר "תודה שהקשבת, אף פעם לא דיברתי על זה עם אף אחד."
     
    ואני מאחל לספר הזה: שיעורר שיחה, בכל מקום, בכל זמן, ועם כל אחד שמוכן להקשיב.
     
    רון דהן