כלכלה בגרוש

הרעיון שהוביל לכתיבת ספר זה עלה על רקע מפואר יחסית. לואיס לַפהָם, עורך הארפר'ס, הזמין אותי לארוחת צהריים של 30 דולר במסעדת קאונטרי-סטייל צרפתית מעודנת כדי לדון במאמרים עתידיים שלי עבור המגזין שלו. אכלתי סלמון וסלט ירוק, אם איני טועה, וניסיתי למכור לו כמה רעיונות שעניינם תרבות הפופ, עד שהשיחה התגלגלה לאחד מהנושאים המוכרים לי יותר: עוני. איך אפשר להתקיים מן המשכורות שמרוויחים אנשים חסרי הכשרה מקצועית? ובעיקר, תהינו, כיצד יצליחו ארבע מיליון הנשים שעמדו להיפלט לשוק העבודה עקב הרפורמה בקצבאות הרווחה, להסתדר עם 6 או 7$ לשעה? אז אמרתי משפט שעוד נכונו לי הזדמנויות רבות להתחרט עליו: "מישהי צריכה לקחת את זה כפרויקט עיתונאי בנוסח הישן, אתה יודע, פשוט ללכת לשם ולנסות בעצמה". התכוונתי למישהי צעירה ממני בהרבה; איזו פרח עיתונות רעבה שעתותיה בידיה. אך על פניו של לפהם כבר נמתח החצי-חיוך המטורף שלו שבישר על קצם של החיים המוכרים לי, לפרק זמן לא קצר, והוא אמר מילה אחת: "את".

הפעם האחרונה שמישהו דחק בי לזנוח את חיי הרגילים לטובת עבודת כפיים בשכר זעום היתה בשנות השבעים, כשעשרות, אולי מאות רדיקלים של שנות השישים נהרו אל בתי החרושת כדי "לפרולטריין" את עצמם, ובהזדמנות זו לארגן את מעמד העובדים. אבל לא אני. אני חשתי צער על אותם הורים ששילמו שכר לימוד לקולג' עבור אותם פועלים-בעיני-עצמם, כמו גם על האנשים שהיה בכוונתם להעצים. במשפחה שלי, חיים במשכורת זעומה לא היו אפשרות דמיונית; בכל מקרה, זו היתה אפשרות קרובה דיה כדי שאוקיר את חיי הכתיבה הזוהרים האוטונומיים, גם אם הלא-משתלמים לפרקים. אחותי עבדה במשרות בשכר-נמוך בזו אחר זו – אשת מכירות בחברת טלפונים, פועלת ייצור, פקידת קבלה – נאבקת ללא הרף במה שכינתה "חוסר התוחלת של חיי עבדות בשכר". בעלי ושותפי לחיים זה שבע-עשרה שנים היה עובד מחסן ב-4.50$ לשעה כשהתאהבתי בו, והצליח להימלט משם, צעד אחר צעד ובתחושת רווחה עצומה, לעבודה כסדרן בחברת משאיות. אבי היה כורה נחושת; הדודים והסבים עבדו במכרות עבור היוניון פסיפיק. כך שמבחינתי, הישיבה אל שולחן העבודה מדי יום לא היתה זכות, כי אם חובה: משהו שחבתי לכל אותם האנשים בחיי, חיים או מתים, שהיה להם כל כך הרבה מה לומר, יותר משמישהו הצליח לשמוע אי-פעם.

כמו לא די בלבטי, חזרו מספר בני משפחה והזכירו לי, באופן שלא היה בו כדי לסייע, שאני יכולה להשלים את הפרויקט הזה מבלי לעזוב את חדר העבודה שלי. אני פשוט יכולה לשלם לעצמי את המשכורת הטיפוסית שמקבלים עובדים חסרי הכשרה עבור שמונה שעות עבודה ביום, לחייב את עצמי בהוצאות מגורים ובכמה הוצאות אחרות שמתקבלות על הדעת כמו דלק, ולעשות את החשבון הכולל לאחר חודש. השכר הנהוג בעירי הוא 6$-7$ לשעה ושכר הדירה הוא 400$ ומעלה בחודש; על פי החישוב יכולתי כמעט להסתדר. אולם אם השאלה היתה האם יכולה אם חד-הורית שאינה מקבלת קצבת רווחה לשרוד ללא סיוע ממשלתי בצורת תווי מזון, תוכנית ביטוח רפואי וסובסידיות לדיור ולגני ילדים, התשובה היתה ידועה מראש עוד בטרם יצאתי את מעוני החמים. על פי נתוני הקואליציה הלאומית למען חסרי הבית, בשנת 1998 – השנה שבה התחלתי את הפרויקט – היה על אדם להרוויח, בממוצע כלל-ארצי, 8.89$ לשעה כדי לממן דירת חדר; ולפי הערכת מרכז פרימבל למדיניות ציבורית, הסיכויים שנתמך סעד טיפוסי יצליח למצוא משרה בשכר כזה היו אחד לתשעים ושבעה. מדוע עלי לטרוח כדי לאשש עובדות בלתי-נעימות אלה? עם התקרב המועד שבו כבר לא יכולתי לסגת מן המשימה, התחלתי להרגיש כמו קשיש שהכרתי פעם, שהשתמש במחשבון כדי לאזן את פנקס ההמחאות שלו, ואז חזר ובדק כל סכום וסכום ידנית.

לבסוף, הדרך היחידה לגבור על היסוסי היתה לראות עצמי כמדענית – מה שהייתי אמורה להיות על פי השכלתי. יש לי דוקטורט בביולוגיה, ולא השגתי אותו בישיבה מול שולחן ומשחק במספרים. בעיסוק מסוג זה את יכולה לחשוב מה שאת רוצה, אך במוקדם או במאוחר יהיה עלייך לשנס מותניים ולצלול אל תוך הכאוס היומיומי של הטבע, המקום שבו אורבות הפתעות גם מאחורי המדידות השגרתיות ביותר. אולי כשאכנס לפרויקט, אגלה אי-אילו מערכות כלכליות עלומות בעולמם של העובדים בשכר-נמוך. אחרי הכול, אם כמעט 30 אחוז מכוח העבודה משתכרים 8$ לשעה או פחות, כפי שדיווח המכון למדיניות כלכלית בוושינגטון ב-1998, אולי הם מצאו כמה טריקים שעדיין לא נזדמן לי להתוודע אליהם. אולי אפילו אזהה בעצמי את אותותיהם של התהליכים הפסיכולוגיים המבריאים והממריצים הכרוכים ביציאה מן הבית, כפי שהבטיחו גיבורי הפקידוּת שהביאו עלינו את הרפורמה בקצבאות הרווחה. מאידך, אולי ייחשף בפני קיומן של עלויות בלתי-צפויות – פיזיות, כלכליות, רגשיות – שיהפכו את כל חישובי על פיהם. הדרך היחידה לברר זאת היתה לצאת אל העולם וללכלך את הידיים.

ברוח המדע, התחלתי בקביעת חוקים ומדדים מסוימים. החוק הראשון, המובן מאליו למדי, היה שאסור לי, במסגרת חיפוש העבודות, להסתמך על המיומנויות שרכשתי במסגרת לימודי ובמסגרת עבודתי הרגילה – ולא שנצפתה דרישה יוצאת מגדר הרגיל לכותבות טורים. החוק השני: עלי לקחת את העבודה המשתלמת ביותר שתוצע לי, ולעשות כמיטב יכולתי להחזיק בה; בלי התלהמויות מרקסיסטיות ובלי התגנבויות לשירותי הנשים לקריאת רומנים. חוק שלישי: עלי להתגורר במקום הזול ביותר שאמצא מבין אלה שמבטיחים רמות סבירות של פרטיות ושל בטיחות, אף על פי שהסטנדרטים שלי בנדון היו מעורפלים, וכפי שיתברר לי בהמשך, אף מועדים לשחיקה מתמדת.

ניסיתי לדבוק בחוקים אלה, אבל במהלך הפרויקט, כולם נשברו או כופפו בשלב זה או אחר. בקי-ווסט, לדוגמה, המקום שבו התחלתי את הפרויקט בשלהי אביב 1998, טרחתי על יחסי הציבור של עצמי מול מי שבחנה אותי למשרת מלצרית בכך שבישרתי לה שאוכל לקדם את פניהם של תיירים מאירופה בבונז'ור או בגוטן טאג המתבקשים, אבל זה היה המקרה היחיד שבו הסתמכתי על שרידי החינוך הממשי שקיבלתי. במינאפוליס, היעד הסופי שלי, שבה חייתי בראשית קיץ 2000, הפרתי חוק נוסף בסרבי לקבל את העבודה המשתלמת ביותר שמצאתי, ובהמשך תוכלו לשפוט בעצמכם את הטעמים לכך. ואחרון, לקראת הסוף ממש, אכן נכנעתי לפיתויי ההתלהמות – אך בחשאי, יש לציין, ולעולם לא בטווח שמיעתה של ההנהלה.

בעיה נוספת היתה כיצד להציג את עצמי בפני מעסיקים פוטנציאליים, ובעיקר, איך להסביר את היעדרו העגום של כל ניסיון עבודה רלוונטי. דומה היה שהאפשרות הקלה ביותר היא להשתמש באמת, או לפחות בגרסה מדוללת במיוחד שלה: תיארתי את עצמי בפני המראיינים כעקרת בית גרושה, החוזרת לשוק העבודה לאחר שנים רבות – תיאור שאינו תלוש לחלוטין. לפעמים ציינתי ניסיון כלשהו בכמה עבודות ניקיון, שותפות לדירה מן העבר שימשו לי כממליצות, וכן חברה בקי-ווסט, שמדי פעם עזרתי לה לפנות את השולחנות. הטפסים שיש למלא בעת בקשת עבודה מבקשים גם פרטים הנוגעים להשכלה; הנחתי שבמקרה זה הדוקטורט לא יהיה לי לעזר, והוא אף עלול לגרום למעסיקים לחשוד שהייתי נפולת אלכוהוליסטית אם לא גרוע מזה. לכן הודיתי בשלוש שנות קולג', תוך ציון מוסדות ההשכלה הרלוונטיים מחיי האמיתיים. איש, כך הסתבר, לא תהה מעולם על הרקע שלי, ורק מעסיק אחד מבין כמה עשרות טרח לבדוק את הפרטים שציינתי. במקרה אחד, תהתה מראיינת שוחרת פטפוט בצורה בלתי-אופיינית על תחביבי; אמרתי "כתיבה", ונראה שהיא לא מצאה בזה שום דבר ראוי לציון, למרות שאת המשרה שהציעה לי יכול היה אנאלפבית לבצע למופת.

לבסוף, הצבתי כמה גבולות משרי ביטחון למרורים שעלולים להיות מנת חלקי. ראשון, תמיד יהיה לי רכב. בקי-ווסט נהגתי ברכב שלי; בערים אחרות השתמשתי בגרוטאות מושכרות, עבורן שילמתי בכרטיס האשראי שלי במקום בכסף שהרווחתי. כן, יכולתי ללכת ברגל יותר או להגביל את עצמי למקומות עבודה נגישים לתחבורה ציבורית. אבל הבנתי שאיש לא ימצא עניין מיוחד בסיפור שרובו המתנה לאוטובוסים. שנית, החלטתי שחיי הומלס אינם אופציה. הרעיון היה לבלות חודש בכל מקום ולגלות אם אצליח למצוא עבודה ולהרוויח, באותו חודש, די כסף כדי לממן את שכר הדירה הבא. אם שילמתי שכר דירה שבועי והכסף אזל, פשוט אכריז על קץ הפרויקט; בתי מחסה ושינה במכונית זה לא בשבילי. יותר מזה, לא היתה לי שום כוונה לרעוב. אם יתגלגלו הדברים כך שהארוחה הבאה מוטלת בספק, הבטחתי לעצמי עם התקרב מועד תחילתו של ה"ניסוי", פשוט אשלוף את כרטיס הכספומט שלי וארמה.

אם כן, אין זה סיפור הרפתקאותיה של "סוכנת שתולה" המתגרה בגורלה. כמעט כל אחד יכול לעשות מה שעשיתי – לחפש עבודות, לעבוד בהן, לנסות לגמור את החודש. למעשה, מיליוני אמריקאים עושים זאת בכל יום, ועם הרבה פחות רוח וצלצולים.

אני שונה מאוד, כמובן, מן האנשים המאיישים את המשרות האטרקטיביות-פחות של אמריקה, באופנים שגם סייעו לי וגם הגבילו אותי. הדבר הניכר ביותר לעין הוא שאני רק מבקרת בעולם שאחרים שוכנים בו במשרה מלאה, בדרך כלל רוב חייהם. כאשר כל הנכסים האמיתיים שצברתי עד הגיעי לגיל העמידה – חשבון בנק, קרן פנסיה, ביטוח רפואי, בית מרובה חדרים – ממתינים בסבלנות ברקע, לא היה סיכוי ש"אתנסה בעוני" או אטעם את "טעמם האמיתי" של חיי עבודה בשכר-נמוך לאורך זמן. המטרה שלי היתה ישירה ואובייקטיבית הרבה יותר: רק לגלות אם אצליח להתאים הכנסות להוצאות, כפי שמנסים העניים באמת לעשות מדי יום ביומו. מלבד זאת, לעוני ולי כבר נזדמנו אי-אילו מפגשים בלתי-רצויים במהלך חיי – די והותר כדי שאדע שהעוני הוא אינו מקום שרוצים לבקר בו למטרות תיירות; הריח העולה ממנו הוא צחנת הפחד.

שלא כעובדים מעוטי הכנסה רבים, אני נהנית גם מן היתרונות שמעניקים לי עורי הלבן והעובדה שאנגלית היא שפת האם שלי. אני לא חושבת שאלה השפיעו על סיכויי לקבל עבודה, בהתחשב בנכונותם של המעסיקים לשכור כמעט כל אחד בשוק העבודה הדחוק של 1998-2000, אבל הם בהחלט השפיעו על סוג העבודות שהציעו לי. בקי-ווסט ביקשתי תחילה עבודה – שהנחתי שתהיה קלה יחסית – בתור חדרנית בבית מלון, אך במקום זאת מצאתי את עצמי נדחפת למלצרות, ללא ספק הודות למוצאי ולמיומנויות השפה האנגלית שלי. התברר שהמלצרות לא היתה עדיפה בהרבה, מבחינה כספית, על עבודות הניקיון – לפחות לא בעונה המתה ושחונת הטיפים של עבודתי בקי-ווסט. אך התנסות זו סייעה לי לגבש עמדה באשר למקומות האחרים שבהם בחרתי לעבוד ולגור. פסלתי מקומות כניו יורק ולוס אנג'לס, לדוגמה, שמעמד העובדים בהם כולל בעיקר כהי עור, ושאישה לבנה, דוברת אנגלית ללא מבטא, שמחפשת משרות לא-מקצועיות תיראה שם פשוט נואשת, או מוזרה.

היו לי גם יתרונות נוספים – המכונית, לדוגמה – שהבדילו אותי מרבים מעמיתי לעבודה, אף כי לא מכולם. לו ביקשתי לשעתק נאמנה את מצבה של אישה המצטרפת למעגל העבודה לאחר שהיתה נתמכת סעד, היו צריכים להיות לי שני עוללים, אבל ילדי שלי כבר גדולים, ואיש לא היה מוכן להשאיל לי את שלו לקייטנה של חודש בממלכת העוני. בנוסף על היותי ניידת ופטורה מעול ילדים, יש להניח שגם בריאותי טובה בהרבה מזו של רוב אלה אשר חייהן עברו עליהן בעבודות בשכר-נמוך. כל התנאים פעלו לטובתי.

אם היו בי דברים שונים אחרים, גלויים לעין פחות, איש מעולם לא טרח לציין זאת בפני. לא עשיתי שום מאמץ לשחק תפקיד או להתאים את עצמי לסטריאוטיפ דמיוני של נשים עובדות, מעוטות הכנסה. לבשתי את בגדי הרגילים, בכל מקום שבו היה מותר ללבוש בגדים רגילים, עם תספורתי הרגילה והאיפור הרגיל שלי. במסגרת שיחות עם חברי וחברותי לעבודה דיברתי על ילדי האמיתיים, על חיי הזוגיות ועל מערכות היחסים האמיתיות שלי. לא היתה לי שום סיבה לבדות חיים חדשים מן היסוד. עם זאת, מבחינה מסוימת אכן שיניתי את אוצר המילים שלי; לפחות כשהייתי חדשה בעבודה וחששתי להיראות חצופה או חסרת נימוס, צינזרתי את ניבולי הפה שהיו – בראש ובראשונה הודות להשפעתם של נהגי המשאיות – חלק מאוצר המילים הרגיל שלי. מעבר לזה התבדחתי, עקצתי, הבעתי את דעתי וחשפתי את הגיגי, ומפעם לפעם תרמתי גם אי-אלו עצות בענייני בריאות, ממש כשם שהייתי עושה בכל סביבה אחרת.

מאז נסתיים הפרויקט שאלו אותי מכרי לא פעם אם האנשים שאיתם עבדתי הצליחו, אההם, לגלות – וההנחה שבבסיס השאלה היתה, כמובן, שאדם שזכה להשכלה שונֶה באופן מהותי מפועלי הכפיים הפשוטים. הלוואי שיכולתי לומר שמישהו, אחד מן הממונים עלי או אחד מעמיתי, ציין בפני, ולו פעם אחת, את ייחודי מעורר הקנאה – 'אינטליגנטית יותר', לדוגמה, או משכילה באופן ניכר מן היתר. אבל הדבר לא קרה ולו פעם אחת. אני מתארת לעצמי שהסיבה לכך היא שהדבר היחיד שבאמת עשה אותי "מיוחדת" היה חוסר הניסיון שלי. אפשר להציג את זה גם הפוך: עובדי שכר-נמוך אינם הומוגניים באישיותם או ביכולותיהם יותר מאשר אנשים שכותבים למחייתם, וסביר לא פחות למצוא ביניהם אנשים מצחיקים או מבריקים. כל חבר במעמדות המשכילים שחושב אחרת צריך להרחיב את מעגל מכריו.

הבדל אחד היה קיים תמיד, ואותו ידעתי רק אני כמובן – והוא שלא עבדתי למען הכסף, ערכתי מחקר עבור מאמר ואחר-כך עבור ספר. המקום אליו חזרתי מדי ערב לא דמה כהוא זה לבית שבו מתנהלים חיי משפחה נורמליים; חזרתי אל המחשב הנייד, בחברתו ביליתי שעה או שתיים בתיעוד מאורעות היום – בהתמדה ראויה לציון, עלי להוסיף, מכיוון שהאפשרות לשרבט את רשמי במהלך היום לא עמדה על הפרק מעולם. ההונאה הזאת, שסימל המחשב הנייד אשר קשר ביני לבין עברי ועתידי, הטרידה אותי, לפחות ככל שנגע הדבר לאנשים שהיו חביבים עלי ושרציתי להכיר טוב יותר (כאן עלי לציין שהשמות והפרטים המזהים שונו כדי להגן על פרטיותם של האנשים שאיתם עבדתי ונפגשתי במקומות שונים במהלך המחקר. ברוב המקרים שיניתי גם את שמות המקומות בהם עבדתי ואת מיקומם המדויק, כדי להבטיח ביתר שאת את האנונימיות של האנשים שפגשתי).

בכל אחד מן המקומות, לקראת סופה של שהותי בו ולאחר לא מעט חששות, "יצאתי מהארון" בפני כמה עמיתים נבחרים לעבודה. התגובות היו תמיד בלתי-נסערות בעליל ובמפתיע; התגובה החביבה עלי היתה, "אז את לא באה למשמרת ערב בשבוע הבא?" תהיתי לא מעט מדוע לא נתקלתי בתדהמה ניכרת יותר, או אפילו בכעס, וחלק מן התשובה לכך נעוץ בוודאי באופן שבו אנשים תופסים "כתיבה". לפני שנים, כשנישאתי לבעלי השני, הוא סיפר בגאווה לדוד שלו, שעסק אז בהחניית מכוניות, שאני כותבת. תגובת הדוד: "מי לא?" כל מי שיודע לכתוב "כותב", וכמה מן העובדים מעוטי ההכנסה שהכרתי או פגשתי במהלך הפרויקט כותבים יומנים או שירים – ואפילו, באחד המקרים, רומן מדע בדיוני עב כרס.

מצד שני, כפי שהבנתי בשלב מאוחר מאוד של הפרויקט, לא מן הנמנע שביני לבין עצמי הגזמתי במידת ה"הונאה". אין אפשרות, למשל, להעמיד פנים שאת מלצרית: או שהאוכל מגיע לשולחן, או שלא. אנשים הכירו אותי כמלצרית, כמנקה, כמטפלת סיעודית או כמוכרת לא משום שהתנהגתי ככזו, אלא משום שכזו אכן הייתי, לפחות כל עוד שהיתי במחיצתם. בכל עבודה, בכל מקום שבו התגוררתי, העבודה שאבה את כל האנרגיה שלי, וגם לא מעט מן האינטלקט. לא שיחקתי במשחקים. על אף שחשדתי מלכתחילה שהמתמטיקה של משכורת ושכר דירה אינה נוטה לי חסד, עשיתי מאמצים ניכרים להצליח.

איני טוענת שההתנסויות שלי רלוונטיות למישהו אחר, משום שאין בסיפור שלי שום דבר אופייני. רק זִכרו, בעודי נופלת, כי המכשולים שבהם נתקלתי הם עדיין התרחיש הטוב ביותר האפשרי: אישה שכל יתרונות המוצא, ההשכלה, הבריאות והמוטיבציה פועלים לטובתה, שמנסה, בתקופה של שגשוג כלכלי ניכר, לשרוד במעמקיה החשוכים-יותר של הכלכלה.