מאחורי כל זה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מאחורי כל זה
הוספה למועדפים

מאחורי כל זה

4 כוכבים (3 דירוגים)

עוד על הספר

תקציר

"אז עכשיו בוא תספר לי איך דוס כמוך פוגש קיבוצניקית חילונית".
 
"הם יושבים בקפה ורד, הממוקם במרכז הטיילת של נתניה. שמש של אחר צוהריים עומדת לזרוק את עצמה מקו הרקיע אל תוך המים, ורוח קרה נושבת אליהם מהים. גיורא מתכרבל בסווטשרט הכחול שעמיחי שלף עבורו מתוך התרמיל, וידיו שואבות את חומה של כוס התה אל גופו המתקרר. מולו יושב עמיחי ומסתכל בעצב בכוס השוקו החם... איפשהו ליד מחלף ינאי ויתר גיורא והפסיק למהר אחרי עמיחי. אם לא מתאים לו הוא לא מתכוון לרוץ אחריו, חשב לעצמו והאט את הקצב, יודע בתוך תוכו שהבחור לא ייעלם וּודאי יחכה לו בהמשך. ואכן, הוא לא מופתע כשהוא מגיע אל חוף בית ינאי, אחרי שאיבד את סימני השביל בין גבעות החול הזרועות בשיחי רותם לבנים, ורואה את גבו הרחב של עמיחי שיושב על החול וידיו שעונות על ברכיו, גבו אל הגבעות, סופי לצדו, ושניהם מתבוננים בים".
 
שני גיבורים יוצאים, כל אחד בנפרד, למסע בשביל ישראל. גיורא בן דוד חולה באֵי-אל-אס. הוא יודע שיש לו רק שתי אפשרויות: להיכנע למחלה או לנסות להכתיב לעצמו את עלילת חייו. עמיחי סגל מתאהב בעל כורחו בתמר, מדריכת ספורט שפגש בצבא. הוא חובש כיפה, היא קיבוצניקית חילונית. הוא יוצא למסע שנועד לקרב אותו לעצמו. שני גברים שונים לחלוטין ושביל ישראל אחד שיחבר אותם זה לזה, צעד אחרי צעד.
 
מאחורי כל זה הוא סיפור מסע. מסע ב"שביל ישראל", בין חילוניות לדתיות, בין נעורים לזִקנה, בין בריאות לחולי, בין נופי הארץ המשתנים. הוא גם סיפור על אהבה. אהבה מבוגרת ואהבה צעירה, וכוחה להניע את גיבוריה ולטלטל את חייהם. אבל יותר מכול הוא סיפור על תקווה ועל אומץ לב, המתאר את יכולתו של האדם למצוא בתוך השביל המסומן את הדרך האישית שלו.
 
נירית הלבני, ילידת 1964, בת קיבוץ מנרה, נשואה ואם לארבעה, מתגוררת במושב משגב דב – שבמועצה אזורית גדרות. בעלת תואר ראשון בספרות עברית ובתיאטרון מאוניברסיטת תל אביב, עוסקת בניהול משאבי אנוש ושימור עובדים, בהנחיית סדנאות כתיבה, בקידום מיזמים ספרותיים - ובכתיבה.
בשנת 2013 יצא לאור בהוצאת פרדס הרומן הראשון שלה "ראי אדמה", שזכה לשבחי הביקורות. "מאחורי כל זה" הוא הרומן השני שלה.

פרק ראשון

פרק ראשון
 
יום שלישי, 4 בנובמבר 2014 [י"א בחשון, התשע"ה]
 
 
הרעיון לשים קץ לחייו בקפיצה מהר צפחות, בקצהו הדרומי של שביל ישראל, עלה על דעתו של גיורא בן דויד דווקא בסופו של יום טוב, שכמוהו לא חווה מאז הידרדר מצבו הבריאותי. יום מסוג הימים של פעם, שבהם תחושת הסיפוק הנובעת מעבודה פיזית טובה ומאומצת מלווה את האדם אל עבר הערב היורד, כמו סיום של פרק בספר טוב וציפייה לתחילתו של פרק חדש.
 
את הבוקר התחיל בשעה מוקדמת כהרגלו, עבר בין השורות וּוידא שכל ברזי ההשקיה בחלקות שכבר נקטפו סגורים היטב. אחר כך נכנס לשתי החלקות האחרונות שעוד נותר בהן פרי, התבונן ובחן את הפירות מקרוב, קטף תפוח זהוב אחד ונגס בו. מחר ייכנסו לכאן הפועלים של הקבלן, ובתוך יומיים ייקטף הכול.
 
משפחת בריידי התחממה בקרני השמש הראשונות. מורגלים בנוכחותו, לא מיהרו שפני הסלע להימלט. הוא זרק לעברם את התפוח הנגוס, אבל כמו תמיד הם לא נעו לעברו. גיורא המשיך לצעוד, יודע מניסיון שאחרי שיסתלק ייעלם התפוח. שעת הצוהריים כבר קרבה כשעבר ליד המחסנים וראה שעדיין לא הביאו את הארגזים לקטיף של מחר. הוא התקשר לבית האריזה אבל לא הייתה תשובה. למה לעזאזל לוקח להם כל כך הרבה זמן לשלוח ארגזים? עדיף לנסוע לשם, החליט. ממילא הבטיח לרות לאסוף בשבילה את הבשר מהקצב בקריית שמונה, ועל הדרך ינצל את ההזדמנות ויראה אם הגיעו חלקי החילוף לתיבת ההילוכים של הפיאט.
 
כעת הוא בדרכו חזרה הביתה. רוח של חורף מנשבת מטחים אפורים של אספלט אל מתחת לגלגלי האיסוזו המאיץ במעלה ההר, ובסיבוב שמתחת למצודת כח הוא מבחין בשני מצנחי רחיפה, ואנשים קטנים קשורים אליהם, דואים, מסתחררים חופשיים בזרמי האוויר, מנמיכים את עצמם אל מעל החורש המשתפל לכיוון העמק. שעת הצוהריים כבר מזמן חלפה, והוא מגלה להפתעתו שעד לאותו הרגע היה יומו רגיל, יום ככל הימים מהתקופה ההיא, זו שלפני הגילוי המחריד שעצר בחריקת בלמים את מהלך חייו והעלה סביבו ענני אבק שמאז מסרבים להתפוגג. ברדיו התעצב קולו של הקריין כשעבר מתיאור מתלהב של הקטטה שפרצה בדרבי התל אביבי לדיווח על יום השנה התשעה־עשר לרצח רבין, וגיורא חשב לעצמו שלפחות רבין, שאותו זכה לפגוש בכמה הזדמנויות, ואפילו קרא לו באחת מהן בשמו הפרטי יצחק, הוא לפחות מת כמו גיבור, ואולי לא גיבור אבל למען אידאולוגיה שהאמין בה, ואילו הוא עצמו, את ההזדמנות שלו למות מוות בעל ערך החמיץ במלחמה ההיא, שכל מה שהותירה בו היה לילות ארוכים בלי שינה ואת קולו של פסטרנק זועק אליו מהברזל השרוף.
 
בפנייה שמאלה אל המושב הוא מהסס, ורגלו נשלחת אל הבלמים. הוא עוצר את הטנדר הכחול בשולי הכביש הרחבים ומדומם את המנוע. רק עוד רגע אחד הוא מבקש לעצמו לפני שישוב הביתה. בסך הכול, הוא חושב כשהוא יושב שם בטנדר השקט, עיניו בכפות ידיו הלופתות את ההגה, בסך הכול, אם היו שואלים אותו לפני יותר מחודש מה נשמע, היה משיב שאין טענות. ולא משום שלא היו, אלא משום שזה המנהג שסיגל לעצמו עם השנים, כשהחליט שחייבת להיות תשובה אחרת במקום ה"ברוך השם" וה"תודה לאל", שכולם ממלמלים לאחרונה.
 
אלוהים שלו נשאר באירופה. סבו וסבתו, שבית ילדותם היה מלא בו, לא טרחו להביא אותו עמם. האלוהים הזה לא נכח בחתונת הוריו של גיורא, לא בלידתו ולא באף אחת מתחנות חייו המשמעותיות, ולכן לא עלה על דעתו לפנות אליו עכשיו.
 
הסימנים כבר היו שם כמה חודשים, הוא מודה, אך אילו היה מתרגש ועוצר את חייו עם כל חריקה קטנה של הגוף, כבר מזמן היה מבלה את שעותיו כמו כמה מחבריו הטובים של אביו, על ספסל בכניסה למרפאה של המושב בציפייה לאחות.
 
הסימן הראשון, הופיע בגיזום של שנה שעברה. בהתחלה חשב שזו כף ידו שנחלשה, כשהמזמרה נפלה לו מהיד כמה פעמים באותו היום. אלא שאבא שלו, כשהיה בגילו, עוד גזם ללא הפסקה. המחשבה הטרידה אותו, אבל לאחר יומיים נדמה היה לו שהמצב משתפר. אלא שאז החלה תופעה מוזרה נוספת. כף רגלו התחילה לצנוח מפעם לפעם בזמן הצעידה לאורך השורות, מלווה בחולשה בברכיים ובתחושה שהוא אינו מצליח לשאת את משקל גופו.
 
הוא לא באמת נפל, שיתף את רות לבסוף כשנטל החשש סירב להיעלם מעצמו, אלא הרגיש תחושה של טרום־נפילה, כאילו יכרע אל הקרקע אם יוסיף ללכת. רות המודאגת האיצה בו לגשת לרופא, שהגיע למושב אחת לשבוע, אבל הוא סירב. בהתייעצות עם האחות הוחלט שזו רק היחלשות שרירים זמנית. התאימו לכך גם קפיצות השרירים המוזרות שהחלו לפקוד אותו לעתים תכופות. "מגנזיום וצעידות", פסקה האחות, "ואם לא ישתפר תבוא לד"ר ברוך ונראה".
 
בכל בוקר חיכה לו כדור לבן ליד כוס התה שהכינה לו רות לפני שיצא אל המטע, ובכל ערב נטל את בן זוגו עם הלבּן ועם כפית הריבה שאחרי ארוחת הערב ולפני השינה. יופי, נעשית קשיש בטרם עת, נזף בעצמו. עוד מעט תזדקק לקופסת כדורים כמו זו שהמטפל של אבא שלך מילא בשבילו בכל שבוע. אבל כנראה נבהל די, כמו שאמרה רות, כי בכל זאת הקפיד לקחת את הכדורים, ורק לצעידות סירב בתוקף. "מספיק אני צועד לאורך השורות", אמר לרות, "רק חסר שאתחיל לעשות מעצמי צחוק ואצא בכל בוקר להקיף את המדרכות כמו הבטלנים של המושב".
 
אלא שהסימנים לא נעלמו. כף ידו הימנית הלכה ונחלשה, וכשלילה אחד יצא מהפיאט הכחול כדי לחבר את צינור המרסס, השריר ליד ברכו הימנית קפץ כל כך, עד שנאלץ להתיישב על ארגז הפוך עד שהצליח לאסוף את עצמו ולהתרומם. מזל שנונג, התאילנדי שהביא לפני כארבע שנים, עוד היה ער, וכנראה שמע אותו כי יצא מהצריף וקבע, "אתה לישון, אני לרסס", וגם החזיר אותו הביתה בפיאט למרות מחאותיו.
 
הטלפון המקובע מצדו הימני של ההגה מעיר אותו ממחשבותיו. רות מבקשת לומר שיאיר יגיע עם אפרת והילדים לארוחת שבת מחר, ואם הבשר אצלו והוא בדרך חזרה, היא תשמח להתחיל לבשל.
 
"כן", הוא עונה לה, "תכף נכנס".
 
"איפה אתה?"
 
"בדרך".
 
"טוב, להתראות", היא ממהרת לנתק.
 
בזמן האחרון היא חגה סביבו כמו העופות הדורסים מעל המטע.
 
"מה את מסתכלת?" הוא נוזף בה, כשהיא עוקבת בדאגה בשבועות האחרונים אחר חיטוטיו הקדחתניים בביצת המידע הטובענית שהאינטרנט מזמן לו, קורא ובולע בכבדות. לא אומר מילה.
 
"סתם", היא מושכת בכתפיה.
 
"לא סתם", הוא עונה.
 
"אתה עקשן", התפרצה לפני כמה ימים. "מה אכפת לך ללכת לראות רופא".
 
"כי אני לא חולה".
 
"אל תצעק עלי".
 
"אני לא צועק", הוא משתתק כשהוא מגלה שצעק. שוב.
 
"אתה מפחיד את הילדים", אומרת לו רות, כשאלה מגיעים לאחד מהביקורים המעטים שלהם.
 
"מה מפחיד בי", הוא רוטן, "אני לא מרים את הקול".
 
"אתה לא צריך", היא עונה.
 
 
 
טרטור של טרקטור קוטע את חוט מחשבתו. במראה הפנימית הוא רואה את התאילנדי של יעקבי מתקרב מעבר לסיבוב. גיורא מסיט את מבטו אל פנים הטנדר הדומם. אם להאמין למה שקרא באינטרנט, יהיו אלו רק עיניו שיישארו איתו עד הסוף. עיניו וחושיו. בבלוג אחד קרא על בחור שזבוב עמד לו על הפנים, עמד ודגדג, והבחור לא יכול היה להרים יד ולגרש אותו. גיורא נרעד. במקום אחר שמע על מטפלת זרה ששפכה על החולה בטעות תה רותח. כוויות דרגה שתיים ושום יכולת לצעוק מכאב.
 
על המושב האחורי מונח שק קטיף ישן ומהוה, ועליו רשום בטוש שחור בן דויד. לידו בקבוק מים ריק. המושבים מאובקים, עלים מפוזרים במקום שבו היו מונחים פעם שטיחי הרגליים. פנקס קבלות על המושב לצדו, ותכתובת מפוזרת סביבו. הבשר של רות עטוף, מונח על רצפת המכונית, מזכיר לו שהוא עומד כאן כבר יותר מדי זמן, כדאי שייקח את עצמו בידיים, ייסע הביתה, יביא לה את מה שהזמינה ויצא שוב אל החלקה, כי למרות שהעסק מחורבן, אותו לימדו וחינכו שהעצים קודמים לכול, ומחלה שמחלה, את הגיזום הזה הוא יסיים.
 
נקישה על חלון המכונית מקפיצה אותו ממקומו. גבר בהיר שיער, נושא תרמיל כבד ופניו צרובות משמש רוכן אל שמשת המכונית. מאחוריו עומד נער צעיר, מנסה לאזן תרמיל נוסף על כתפיו הדקות, מתנועע במקומו כמתפלל. מבט מהיר מגלה את קווי הדמיון הברורים. אב ובנו. גיורא פותח את החלון.
 
"סליחה על ההפרעה", מחייך המבוגר. "איפה פה הבית של השביליסטים?"
 
"התקשרת לתאם?" שואל גיורא, והאב מסביר שהוא מנסה מאתמול ואין תשובה.
 
הנער מתקרב עכשיו אל חלון המכונית, "נו, אבא, עזוב. בוא נמשיך".
 
"נמשיך לאן, עמית?" עולה קולו של האב שאינו מפנה את פניו לאחור, ונשאר להישען על דופן הטנדר.
 
"לכפר גלעדי", בוטש הנער את נעלו הכבדה בעפר שלצד הכביש.
 
"עד כפר גלעדי זה יותר משמונה־עשר קילומטר ועוד מעט מחשיך. עדיף לעצור פה. ממילא לא נספיק להגיע לדן ביום אחד".
 
"אף על פי שהוא ממש ממהר", פונה כעת האב אל גיורא ומחייך בהתנצלות.
 
"בואו, עלו", מפנה גיורא את המושב שלצדו מפנקס הקבלות ומשאר הניירות.
 
האב לא מהסס ומניח את תרמילו הכבד בחלקו האחורי הפתוח של הטנדר, וכבר הוא פונה אל בנו ומושיט את ידיו אל עבר התרמיל שעל גבו. נוכחותם ממלאה כעת את חלל הטנדר, מקילה את כובד הרהוריו של גיורא.
 
"ערן בן דויד", פונה אליו האב לאחר שהתיישב במושב לצדו ומושיט את ידו ללחיצה. "וזה מאחור הוא עמית, הבן שלי. עושה לי טובה ומלווה אותי בשביל ישראל. לכבוד הבר־מצווה שלו", מנסה האב לפייס את הבן הכועס.
 
"בן דויד?" נפלט לו לגיורא, "גם אני בן דויד". והנה הם שוקעים באשמתו בשיחה הבלתי נמנעת, מנסים לברר אם קיים חיבור, ויורדים וגולשים זה לקראת זה, כל אחד מכיוונו, מהפירות דרך הענפים והעלים אל הגזע ומשם אל השורשים, ולא, מתברר שהזן הוא אותו זן, אבל כל אחד מהם עץ אחר.
 
גיורא הוא בן דויד שהיה רק דויד במקור, וכשעלה סבו מרוסיה החליט בגחמה של רגע לשמר את זכר אביו שהותיר אחריו והוסיף את המילה "בן" לשם המשפחה המקורי, וכך נשאו עמם אביו לפניו, הוא ויאיר בתורו את זכר הסב הקשיש, שנשאר מאחור, אל תוך ההגשמה החקלאית הציונית שזימנה להם ארץ ישראל.
 
ואילו ערן בן דויד הוא דווקא מירושלים, נצר למשפחה החיה בעיר כבר דורות רבים, ומאז ומעולם היו בן דויד. כזה היה גם עמית הצעיר שישב במושב האחורי של הטנדר, התחפר בשתיקתו ולא פצה את פיו, גם כשהסיט גיורא את הטנדר המטרטר ועלה על הכביש, כשחלפו בשערי הכניסה למושב, כשעברו על פני המשקים הראשונים, כשפנו לכיוון הצרכנייה וכשעצרו על יד בית הילדים הישן, שכמה מתנדבים טובים הסבו אותו למקום לינה עבור מטיילים בשביל ישראל, שחיפשו פתרון נוח וזול ללינת לילה.
 
גיורא עצמו מעולם לא הצטרף אל מעגל המתנדבים הללו, ואפילו הרים גבה כשעלה הרעיון באחת מאספות הוועד. כמו אביו לפניו, לא ראה את עצמו הרפתקן, וכמו חבריו הוותיקים במושב, חשש שמעתה יוצף המקום בכל מיני נוודים ועוברי אורח שישתלטו על מדשאות המושב, יכבידו בנוכחותם על הצרכנייה הקטנה וילכלכו את השטחים הציבוריים. ובכל זאת, לא הרים את ידו נגד היוזמה לשנות את הייעוד של בית הילדים הנטוש, אבל מכספו לא תרם ואת שכמו לא הטה לעזרה, ובחר, כמו ברוב המקרים, לעמוד ליד הגדר ולהתבונן.
 
להפתעתו, לא הפרו המטיילים את שגרת החיים במושב. בקבוצות קטנות וביחידים באו והלכו, מותירים אחריהם סימנים קלושים. משה מהצרכנייה שמח על ההזדמנות להגדיל את מחזור המכירות שלו, ואף הביא במיוחד למענם מזון באריזות קטנות ומתכלות, ציוד עזרה ראשונה וקצת ציוד טיולים הכרחי.
 
בני הנוער שמחו לפגוש מפעם לפעם אנשים חדשים, ומכיוון שדרכם של המטיילים אל המושב פנימה הייתה מגב ההר ולא מכיוון המטעים, לא גרמו אלה שום נזק לפרי בזמן שבאו והלכו לדרכם. חברי המושב, וגיורא בהם, כבר התרגלו למראה האנשים נושאי התרמילים הכבדים, ופעם או פעמיים אפילו הזדמן להם לארח קרובי משפחה רחוקים של רות שצעדו גם הם בשביל הזה.
 
 
לא שגיורא הבין מה יש לו לאדם לעזוב את חייו למשך חודשיים ואפילו יותר כדי לעבור מנקודה אחת בקצה של ארץ ישראל לנקודה אחרת בקצה השני, אבל גם אל האופנה הזאת התרגל, וכל עוד לא פגעו הצועדים ומארחיהם בשגרת יומו ובאדמותיו, קיבל את קיומם, כמו שלמד לקבל את נוכחות הצבא המתמדת על הגבול, את הסטודנטים שבאו עם הקטיף ונעלמו עם סיומו ואת הפכפכותו של מזג האוויר.
 
ערן ועמית בן דויד נטלו את תרמיליהם הכבדים מתא המטען של הטנדר.
 
"תנסה להתקשר אליו, הוא בטח תכף יבוא", שמע גיורא את עצמו אומר, וערן חייך אליו וענה שהם יסתדרו ותודה רבה על ההסעה.
 
"עוד מעט מסיימים", חייך ספק אל גיורא ספק אל עצמו ואמר משהו לעמית, שהרים עכשיו את מבטו אל גיורא ואמר לו בקול מתחלף אבל בלי לחייך, "תודה".
 
"למה לא הזמנת אותם לארוחת ערב?" נחרדה רות כשקרא לה מדלת הכניסה ומסר לידיה את חבילת הבשר העטופה, נמנע להיכנס פנימה אל הבית השטוף בנעלי העבודה הכבדות. גיורא משך בכתפיו. רות, אילו יכלה, הייתה מאכילה לא רק את האב ואת בנו, אלא גם את כל אלה שקדמו להם. שמחה ותאבת חיים, הייתה מדווחת על המפגשים שלה עם השביליסטים שפגשה מפעם לפעם בשבילי המושב, ולא אחת העלתה את הרעיון שאולי גם הם יעזבו הכול ויצאו למסע כזה. "מושבניק", דחה גיורא את הצעתה, "לא עוזב את האדמה שלו, אלא אם כן הוא רוצה שהכול ילך קפוט". מה, הוא קיבוצניק שהכסף זורם לו בצינורות ההשקיה במקום מים? שתלך לטיולים שלה במכון אבשלום ולחוגים של המועצה האזורית. הוא את המטע שלו אינו יכול לעזוב. וכשהייתה מנסה ורומזת שיש מבצע לחופשה באילת או ברודוס, היה מתרתח ואומר לה שלולא הבן המפונק שלה נהיה עורך דין מלוקק ועזב את המטע של אבא שלו, אולי עוד היה סיכוי שמישהו יקבל על עצמו את האחריות למשק אילו נעלם לכמה ימים, אבל מי יכול להחליף אותו ולמנוע שכל העונה לא תרד לטמיון, כמו אדמה טובה שגשם פתאומי וחזק דרדר אל הוואדי, הורס שורה שלמה שניטעה בעמל רב?
 
 
 
בדרכו החוצה עצרה אותו לפתע החולשה ברגל, רגע לפני שכופף אותה כדי לרדת באחת משתי מדרגות הכניסה. תתעלם, אמר לעצמו ופנה לצאת ולבדוק מה קרה עם החלקה שכבר נוקתה במשך היום, ואם הפינק ליידי אכן מוכן לקטיף.
 
"לאן אתה הולך?" תבעה רות מאחוריו.
 
"למטע לרגע", ענה לה, ולא נשאר לשמוע אותה אומרת שעוד מעט יחשיך וממילא לא יראה כלום.
 
 
חלון האיסוזו נשאר פתוח, אך המושב עדיין היה חמים. שמש של ערב החליקה במהירות לכיוון הרי לבנון, ורוח שעלתה מהעמק ציננה את גבו. באמצע החלקה דומם את הרכב, ירד ממנו באטיות, מחכה להתקפלות הלא רצונית של הברכיים, וכשזו לא הגיעה, התמתח מופתע, איזן את עצמו והתחיל לפסוע לאורך השורות.
 
 
עד לפני כמה שבועות היו העצים עמוסי פרי, וסטודנטים רעשניים הסתובבו בין הענפים ומילאו ארגזים גדולים בתפוחים. עכשיו עמדו העצים דוממים, נקיים מפירותיהם. את מעט הפרי שנותר על הארץ כבר אסף הקבלן הדרוזי לעשות ממנו סיידר וריבות, ואת השאר יאכלו בקרוב החזירים.
 
עוד מעט ינשרו העלים, ותתחיל מלאכת הגיזום גם בחלקה הזאת. עם סיומה יעמדו החלקות עירומות, מוכנות לקבל את הקור שיכניס את העצים החשופים אל תרדמת החורף שלהם. גיורא התבונן בצינורות ההשקיה המונחים על האדמה שוקטים, וצליל המים הזורמים לא נשמע בהם. בשבוע הבא יעברו חיטוי אחרון ויישארו גם הם יבשים, ממתינים. איך זה הולך אצל עמיחי? ניסה לשחזר את השורות ונזכר:
 
הַדָּם קָפָא בְּעוֹרְקָיו. לָכֵן לֹא יוּכַל לְהִשָּׁפֵךְ,
 
אֶלָּא רַק לְהִשָּׁבֵר לִרְסִיסִים.
 
בקצה שורת העצים התיישב. שלט קטן שהעמיד שם מזמן סימן למסתכל "בן דויד", ומתחת סימון השורה ז-7. באמת זין חשב לעצמו. איזה ייאוש. הכול הולך לפח. מה זה משנה שנטע פה זהוב לפני שבע שנים? מה זה משנה שרק עכשיו הזמין אצל השתלן חמישה דונמים סטרקינג חדש? מה זה משנה שלבן דויד יש את החלקות הכי מטופחות ומצוחצחות בכל גב ההר? היחיד במושב המגדל תפוחים, נאמן למסורת של אבא שלו. מסביבו כולם כבר עם פירות קיץ, מחפשים בכל עונה כסף מהיר.
 
 
באוויר גובר קול ציוץ הציפורים המתכוננות לשנת הלילה. חושך רך מתכנס אליו, עוטף אותו ואת החלקה שסביבו כמו שמיכה. מהגבול מטרטר ג'יפ הסיור הנוסע לאורך הגדר. הוא חוזר לרכב ומניע. מדליק את הרדיו מתוך הרגל. עוד מעט החדשות של חמש.
 
צער עמוק ורב מציף אותו.
 
וזעם.
 
וייאוש ותחושת בהלה.
 
כל אלה אינם זרים לו. כבר כמה שבועות שהם חודרים ברגל גסה לחייו, ואין לו מפלט לא ביום ולא בלילה.
 
 
בבית תחכה לו רות עם ארוחת הערב. סלט ירקות חתוך דק, פרוסות של גבינה מלוחה וכיכר לחם. קנקן תה ממתין להתמלא ליד הכיריים. בטלוויזיה ילהגו לונדון וקירשנבאום. הכול שגרתי ומוכר כל כך.
 
דמותו של ערן בן דויד עולה לנגד עיניו, הוא בטח יושב עכשיו רחוץ ונינוח מול קערת מרק מהיר הכנה בבית הילדים הישן, ומולו עמית הזועף, העומד לפני טקס בר־המצווה שלו. פתאום שוטף אותו הדבר החדש הזה שעדיין אי אפשר לכנותו בשם, והוא עולה ומטפס כמו לבלוב של עלה ראשון מתוך רוכב שרק חובר אל הכנה.
 
 
התחושה הזאת מתבהרת, מתגברת על החושך העוטף את הטנדר, ובראשו של גיורא מצטיירת תמונתו שלו הולך ויוצא מכאן, צועד בשביל ישראל עם תרמיל על הגב, דרכו מצפון לדרום הפוכה מדרכם של בני דויד האחרים. כי באמת מה זה משנה, ומה זה חשוב? ואת כל שעשה עד עכשיו אפשר להשאיר מאחור. לרגע לא לסובב את הראש ולהביט, ולא סתם לשבת על יד הטנק הבוער ולחכות שיגיעו כוחות ההצלה, אלא לתת לגופו להוביל אותו, לנהוג אותו פעם אחת אחרונה אל המקום, אל הדרך, אל הסוף הנכון.
 
 

עוד על הספר

מאחורי כל זה נירית הלבני
פרק ראשון
 
יום שלישי, 4 בנובמבר 2014 [י"א בחשון, התשע"ה]
 
 
הרעיון לשים קץ לחייו בקפיצה מהר צפחות, בקצהו הדרומי של שביל ישראל, עלה על דעתו של גיורא בן דויד דווקא בסופו של יום טוב, שכמוהו לא חווה מאז הידרדר מצבו הבריאותי. יום מסוג הימים של פעם, שבהם תחושת הסיפוק הנובעת מעבודה פיזית טובה ומאומצת מלווה את האדם אל עבר הערב היורד, כמו סיום של פרק בספר טוב וציפייה לתחילתו של פרק חדש.
 
את הבוקר התחיל בשעה מוקדמת כהרגלו, עבר בין השורות וּוידא שכל ברזי ההשקיה בחלקות שכבר נקטפו סגורים היטב. אחר כך נכנס לשתי החלקות האחרונות שעוד נותר בהן פרי, התבונן ובחן את הפירות מקרוב, קטף תפוח זהוב אחד ונגס בו. מחר ייכנסו לכאן הפועלים של הקבלן, ובתוך יומיים ייקטף הכול.
 
משפחת בריידי התחממה בקרני השמש הראשונות. מורגלים בנוכחותו, לא מיהרו שפני הסלע להימלט. הוא זרק לעברם את התפוח הנגוס, אבל כמו תמיד הם לא נעו לעברו. גיורא המשיך לצעוד, יודע מניסיון שאחרי שיסתלק ייעלם התפוח. שעת הצוהריים כבר קרבה כשעבר ליד המחסנים וראה שעדיין לא הביאו את הארגזים לקטיף של מחר. הוא התקשר לבית האריזה אבל לא הייתה תשובה. למה לעזאזל לוקח להם כל כך הרבה זמן לשלוח ארגזים? עדיף לנסוע לשם, החליט. ממילא הבטיח לרות לאסוף בשבילה את הבשר מהקצב בקריית שמונה, ועל הדרך ינצל את ההזדמנות ויראה אם הגיעו חלקי החילוף לתיבת ההילוכים של הפיאט.
 
כעת הוא בדרכו חזרה הביתה. רוח של חורף מנשבת מטחים אפורים של אספלט אל מתחת לגלגלי האיסוזו המאיץ במעלה ההר, ובסיבוב שמתחת למצודת כח הוא מבחין בשני מצנחי רחיפה, ואנשים קטנים קשורים אליהם, דואים, מסתחררים חופשיים בזרמי האוויר, מנמיכים את עצמם אל מעל החורש המשתפל לכיוון העמק. שעת הצוהריים כבר מזמן חלפה, והוא מגלה להפתעתו שעד לאותו הרגע היה יומו רגיל, יום ככל הימים מהתקופה ההיא, זו שלפני הגילוי המחריד שעצר בחריקת בלמים את מהלך חייו והעלה סביבו ענני אבק שמאז מסרבים להתפוגג. ברדיו התעצב קולו של הקריין כשעבר מתיאור מתלהב של הקטטה שפרצה בדרבי התל אביבי לדיווח על יום השנה התשעה־עשר לרצח רבין, וגיורא חשב לעצמו שלפחות רבין, שאותו זכה לפגוש בכמה הזדמנויות, ואפילו קרא לו באחת מהן בשמו הפרטי יצחק, הוא לפחות מת כמו גיבור, ואולי לא גיבור אבל למען אידאולוגיה שהאמין בה, ואילו הוא עצמו, את ההזדמנות שלו למות מוות בעל ערך החמיץ במלחמה ההיא, שכל מה שהותירה בו היה לילות ארוכים בלי שינה ואת קולו של פסטרנק זועק אליו מהברזל השרוף.
 
בפנייה שמאלה אל המושב הוא מהסס, ורגלו נשלחת אל הבלמים. הוא עוצר את הטנדר הכחול בשולי הכביש הרחבים ומדומם את המנוע. רק עוד רגע אחד הוא מבקש לעצמו לפני שישוב הביתה. בסך הכול, הוא חושב כשהוא יושב שם בטנדר השקט, עיניו בכפות ידיו הלופתות את ההגה, בסך הכול, אם היו שואלים אותו לפני יותר מחודש מה נשמע, היה משיב שאין טענות. ולא משום שלא היו, אלא משום שזה המנהג שסיגל לעצמו עם השנים, כשהחליט שחייבת להיות תשובה אחרת במקום ה"ברוך השם" וה"תודה לאל", שכולם ממלמלים לאחרונה.
 
אלוהים שלו נשאר באירופה. סבו וסבתו, שבית ילדותם היה מלא בו, לא טרחו להביא אותו עמם. האלוהים הזה לא נכח בחתונת הוריו של גיורא, לא בלידתו ולא באף אחת מתחנות חייו המשמעותיות, ולכן לא עלה על דעתו לפנות אליו עכשיו.
 
הסימנים כבר היו שם כמה חודשים, הוא מודה, אך אילו היה מתרגש ועוצר את חייו עם כל חריקה קטנה של הגוף, כבר מזמן היה מבלה את שעותיו כמו כמה מחבריו הטובים של אביו, על ספסל בכניסה למרפאה של המושב בציפייה לאחות.
 
הסימן הראשון, הופיע בגיזום של שנה שעברה. בהתחלה חשב שזו כף ידו שנחלשה, כשהמזמרה נפלה לו מהיד כמה פעמים באותו היום. אלא שאבא שלו, כשהיה בגילו, עוד גזם ללא הפסקה. המחשבה הטרידה אותו, אבל לאחר יומיים נדמה היה לו שהמצב משתפר. אלא שאז החלה תופעה מוזרה נוספת. כף רגלו התחילה לצנוח מפעם לפעם בזמן הצעידה לאורך השורות, מלווה בחולשה בברכיים ובתחושה שהוא אינו מצליח לשאת את משקל גופו.
 
הוא לא באמת נפל, שיתף את רות לבסוף כשנטל החשש סירב להיעלם מעצמו, אלא הרגיש תחושה של טרום־נפילה, כאילו יכרע אל הקרקע אם יוסיף ללכת. רות המודאגת האיצה בו לגשת לרופא, שהגיע למושב אחת לשבוע, אבל הוא סירב. בהתייעצות עם האחות הוחלט שזו רק היחלשות שרירים זמנית. התאימו לכך גם קפיצות השרירים המוזרות שהחלו לפקוד אותו לעתים תכופות. "מגנזיום וצעידות", פסקה האחות, "ואם לא ישתפר תבוא לד"ר ברוך ונראה".
 
בכל בוקר חיכה לו כדור לבן ליד כוס התה שהכינה לו רות לפני שיצא אל המטע, ובכל ערב נטל את בן זוגו עם הלבּן ועם כפית הריבה שאחרי ארוחת הערב ולפני השינה. יופי, נעשית קשיש בטרם עת, נזף בעצמו. עוד מעט תזדקק לקופסת כדורים כמו זו שהמטפל של אבא שלך מילא בשבילו בכל שבוע. אבל כנראה נבהל די, כמו שאמרה רות, כי בכל זאת הקפיד לקחת את הכדורים, ורק לצעידות סירב בתוקף. "מספיק אני צועד לאורך השורות", אמר לרות, "רק חסר שאתחיל לעשות מעצמי צחוק ואצא בכל בוקר להקיף את המדרכות כמו הבטלנים של המושב".
 
אלא שהסימנים לא נעלמו. כף ידו הימנית הלכה ונחלשה, וכשלילה אחד יצא מהפיאט הכחול כדי לחבר את צינור המרסס, השריר ליד ברכו הימנית קפץ כל כך, עד שנאלץ להתיישב על ארגז הפוך עד שהצליח לאסוף את עצמו ולהתרומם. מזל שנונג, התאילנדי שהביא לפני כארבע שנים, עוד היה ער, וכנראה שמע אותו כי יצא מהצריף וקבע, "אתה לישון, אני לרסס", וגם החזיר אותו הביתה בפיאט למרות מחאותיו.
 
הטלפון המקובע מצדו הימני של ההגה מעיר אותו ממחשבותיו. רות מבקשת לומר שיאיר יגיע עם אפרת והילדים לארוחת שבת מחר, ואם הבשר אצלו והוא בדרך חזרה, היא תשמח להתחיל לבשל.
 
"כן", הוא עונה לה, "תכף נכנס".
 
"איפה אתה?"
 
"בדרך".
 
"טוב, להתראות", היא ממהרת לנתק.
 
בזמן האחרון היא חגה סביבו כמו העופות הדורסים מעל המטע.
 
"מה את מסתכלת?" הוא נוזף בה, כשהיא עוקבת בדאגה בשבועות האחרונים אחר חיטוטיו הקדחתניים בביצת המידע הטובענית שהאינטרנט מזמן לו, קורא ובולע בכבדות. לא אומר מילה.
 
"סתם", היא מושכת בכתפיה.
 
"לא סתם", הוא עונה.
 
"אתה עקשן", התפרצה לפני כמה ימים. "מה אכפת לך ללכת לראות רופא".
 
"כי אני לא חולה".
 
"אל תצעק עלי".
 
"אני לא צועק", הוא משתתק כשהוא מגלה שצעק. שוב.
 
"אתה מפחיד את הילדים", אומרת לו רות, כשאלה מגיעים לאחד מהביקורים המעטים שלהם.
 
"מה מפחיד בי", הוא רוטן, "אני לא מרים את הקול".
 
"אתה לא צריך", היא עונה.
 
 
 
טרטור של טרקטור קוטע את חוט מחשבתו. במראה הפנימית הוא רואה את התאילנדי של יעקבי מתקרב מעבר לסיבוב. גיורא מסיט את מבטו אל פנים הטנדר הדומם. אם להאמין למה שקרא באינטרנט, יהיו אלו רק עיניו שיישארו איתו עד הסוף. עיניו וחושיו. בבלוג אחד קרא על בחור שזבוב עמד לו על הפנים, עמד ודגדג, והבחור לא יכול היה להרים יד ולגרש אותו. גיורא נרעד. במקום אחר שמע על מטפלת זרה ששפכה על החולה בטעות תה רותח. כוויות דרגה שתיים ושום יכולת לצעוק מכאב.
 
על המושב האחורי מונח שק קטיף ישן ומהוה, ועליו רשום בטוש שחור בן דויד. לידו בקבוק מים ריק. המושבים מאובקים, עלים מפוזרים במקום שבו היו מונחים פעם שטיחי הרגליים. פנקס קבלות על המושב לצדו, ותכתובת מפוזרת סביבו. הבשר של רות עטוף, מונח על רצפת המכונית, מזכיר לו שהוא עומד כאן כבר יותר מדי זמן, כדאי שייקח את עצמו בידיים, ייסע הביתה, יביא לה את מה שהזמינה ויצא שוב אל החלקה, כי למרות שהעסק מחורבן, אותו לימדו וחינכו שהעצים קודמים לכול, ומחלה שמחלה, את הגיזום הזה הוא יסיים.
 
נקישה על חלון המכונית מקפיצה אותו ממקומו. גבר בהיר שיער, נושא תרמיל כבד ופניו צרובות משמש רוכן אל שמשת המכונית. מאחוריו עומד נער צעיר, מנסה לאזן תרמיל נוסף על כתפיו הדקות, מתנועע במקומו כמתפלל. מבט מהיר מגלה את קווי הדמיון הברורים. אב ובנו. גיורא פותח את החלון.
 
"סליחה על ההפרעה", מחייך המבוגר. "איפה פה הבית של השביליסטים?"
 
"התקשרת לתאם?" שואל גיורא, והאב מסביר שהוא מנסה מאתמול ואין תשובה.
 
הנער מתקרב עכשיו אל חלון המכונית, "נו, אבא, עזוב. בוא נמשיך".
 
"נמשיך לאן, עמית?" עולה קולו של האב שאינו מפנה את פניו לאחור, ונשאר להישען על דופן הטנדר.
 
"לכפר גלעדי", בוטש הנער את נעלו הכבדה בעפר שלצד הכביש.
 
"עד כפר גלעדי זה יותר משמונה־עשר קילומטר ועוד מעט מחשיך. עדיף לעצור פה. ממילא לא נספיק להגיע לדן ביום אחד".
 
"אף על פי שהוא ממש ממהר", פונה כעת האב אל גיורא ומחייך בהתנצלות.
 
"בואו, עלו", מפנה גיורא את המושב שלצדו מפנקס הקבלות ומשאר הניירות.
 
האב לא מהסס ומניח את תרמילו הכבד בחלקו האחורי הפתוח של הטנדר, וכבר הוא פונה אל בנו ומושיט את ידיו אל עבר התרמיל שעל גבו. נוכחותם ממלאה כעת את חלל הטנדר, מקילה את כובד הרהוריו של גיורא.
 
"ערן בן דויד", פונה אליו האב לאחר שהתיישב במושב לצדו ומושיט את ידו ללחיצה. "וזה מאחור הוא עמית, הבן שלי. עושה לי טובה ומלווה אותי בשביל ישראל. לכבוד הבר־מצווה שלו", מנסה האב לפייס את הבן הכועס.
 
"בן דויד?" נפלט לו לגיורא, "גם אני בן דויד". והנה הם שוקעים באשמתו בשיחה הבלתי נמנעת, מנסים לברר אם קיים חיבור, ויורדים וגולשים זה לקראת זה, כל אחד מכיוונו, מהפירות דרך הענפים והעלים אל הגזע ומשם אל השורשים, ולא, מתברר שהזן הוא אותו זן, אבל כל אחד מהם עץ אחר.
 
גיורא הוא בן דויד שהיה רק דויד במקור, וכשעלה סבו מרוסיה החליט בגחמה של רגע לשמר את זכר אביו שהותיר אחריו והוסיף את המילה "בן" לשם המשפחה המקורי, וכך נשאו עמם אביו לפניו, הוא ויאיר בתורו את זכר הסב הקשיש, שנשאר מאחור, אל תוך ההגשמה החקלאית הציונית שזימנה להם ארץ ישראל.
 
ואילו ערן בן דויד הוא דווקא מירושלים, נצר למשפחה החיה בעיר כבר דורות רבים, ומאז ומעולם היו בן דויד. כזה היה גם עמית הצעיר שישב במושב האחורי של הטנדר, התחפר בשתיקתו ולא פצה את פיו, גם כשהסיט גיורא את הטנדר המטרטר ועלה על הכביש, כשחלפו בשערי הכניסה למושב, כשעברו על פני המשקים הראשונים, כשפנו לכיוון הצרכנייה וכשעצרו על יד בית הילדים הישן, שכמה מתנדבים טובים הסבו אותו למקום לינה עבור מטיילים בשביל ישראל, שחיפשו פתרון נוח וזול ללינת לילה.
 
גיורא עצמו מעולם לא הצטרף אל מעגל המתנדבים הללו, ואפילו הרים גבה כשעלה הרעיון באחת מאספות הוועד. כמו אביו לפניו, לא ראה את עצמו הרפתקן, וכמו חבריו הוותיקים במושב, חשש שמעתה יוצף המקום בכל מיני נוודים ועוברי אורח שישתלטו על מדשאות המושב, יכבידו בנוכחותם על הצרכנייה הקטנה וילכלכו את השטחים הציבוריים. ובכל זאת, לא הרים את ידו נגד היוזמה לשנות את הייעוד של בית הילדים הנטוש, אבל מכספו לא תרם ואת שכמו לא הטה לעזרה, ובחר, כמו ברוב המקרים, לעמוד ליד הגדר ולהתבונן.
 
להפתעתו, לא הפרו המטיילים את שגרת החיים במושב. בקבוצות קטנות וביחידים באו והלכו, מותירים אחריהם סימנים קלושים. משה מהצרכנייה שמח על ההזדמנות להגדיל את מחזור המכירות שלו, ואף הביא במיוחד למענם מזון באריזות קטנות ומתכלות, ציוד עזרה ראשונה וקצת ציוד טיולים הכרחי.
 
בני הנוער שמחו לפגוש מפעם לפעם אנשים חדשים, ומכיוון שדרכם של המטיילים אל המושב פנימה הייתה מגב ההר ולא מכיוון המטעים, לא גרמו אלה שום נזק לפרי בזמן שבאו והלכו לדרכם. חברי המושב, וגיורא בהם, כבר התרגלו למראה האנשים נושאי התרמילים הכבדים, ופעם או פעמיים אפילו הזדמן להם לארח קרובי משפחה רחוקים של רות שצעדו גם הם בשביל הזה.
 
 
לא שגיורא הבין מה יש לו לאדם לעזוב את חייו למשך חודשיים ואפילו יותר כדי לעבור מנקודה אחת בקצה של ארץ ישראל לנקודה אחרת בקצה השני, אבל גם אל האופנה הזאת התרגל, וכל עוד לא פגעו הצועדים ומארחיהם בשגרת יומו ובאדמותיו, קיבל את קיומם, כמו שלמד לקבל את נוכחות הצבא המתמדת על הגבול, את הסטודנטים שבאו עם הקטיף ונעלמו עם סיומו ואת הפכפכותו של מזג האוויר.
 
ערן ועמית בן דויד נטלו את תרמיליהם הכבדים מתא המטען של הטנדר.
 
"תנסה להתקשר אליו, הוא בטח תכף יבוא", שמע גיורא את עצמו אומר, וערן חייך אליו וענה שהם יסתדרו ותודה רבה על ההסעה.
 
"עוד מעט מסיימים", חייך ספק אל גיורא ספק אל עצמו ואמר משהו לעמית, שהרים עכשיו את מבטו אל גיורא ואמר לו בקול מתחלף אבל בלי לחייך, "תודה".
 
"למה לא הזמנת אותם לארוחת ערב?" נחרדה רות כשקרא לה מדלת הכניסה ומסר לידיה את חבילת הבשר העטופה, נמנע להיכנס פנימה אל הבית השטוף בנעלי העבודה הכבדות. גיורא משך בכתפיו. רות, אילו יכלה, הייתה מאכילה לא רק את האב ואת בנו, אלא גם את כל אלה שקדמו להם. שמחה ותאבת חיים, הייתה מדווחת על המפגשים שלה עם השביליסטים שפגשה מפעם לפעם בשבילי המושב, ולא אחת העלתה את הרעיון שאולי גם הם יעזבו הכול ויצאו למסע כזה. "מושבניק", דחה גיורא את הצעתה, "לא עוזב את האדמה שלו, אלא אם כן הוא רוצה שהכול ילך קפוט". מה, הוא קיבוצניק שהכסף זורם לו בצינורות ההשקיה במקום מים? שתלך לטיולים שלה במכון אבשלום ולחוגים של המועצה האזורית. הוא את המטע שלו אינו יכול לעזוב. וכשהייתה מנסה ורומזת שיש מבצע לחופשה באילת או ברודוס, היה מתרתח ואומר לה שלולא הבן המפונק שלה נהיה עורך דין מלוקק ועזב את המטע של אבא שלו, אולי עוד היה סיכוי שמישהו יקבל על עצמו את האחריות למשק אילו נעלם לכמה ימים, אבל מי יכול להחליף אותו ולמנוע שכל העונה לא תרד לטמיון, כמו אדמה טובה שגשם פתאומי וחזק דרדר אל הוואדי, הורס שורה שלמה שניטעה בעמל רב?
 
 
 
בדרכו החוצה עצרה אותו לפתע החולשה ברגל, רגע לפני שכופף אותה כדי לרדת באחת משתי מדרגות הכניסה. תתעלם, אמר לעצמו ופנה לצאת ולבדוק מה קרה עם החלקה שכבר נוקתה במשך היום, ואם הפינק ליידי אכן מוכן לקטיף.
 
"לאן אתה הולך?" תבעה רות מאחוריו.
 
"למטע לרגע", ענה לה, ולא נשאר לשמוע אותה אומרת שעוד מעט יחשיך וממילא לא יראה כלום.
 
 
חלון האיסוזו נשאר פתוח, אך המושב עדיין היה חמים. שמש של ערב החליקה במהירות לכיוון הרי לבנון, ורוח שעלתה מהעמק ציננה את גבו. באמצע החלקה דומם את הרכב, ירד ממנו באטיות, מחכה להתקפלות הלא רצונית של הברכיים, וכשזו לא הגיעה, התמתח מופתע, איזן את עצמו והתחיל לפסוע לאורך השורות.
 
 
עד לפני כמה שבועות היו העצים עמוסי פרי, וסטודנטים רעשניים הסתובבו בין הענפים ומילאו ארגזים גדולים בתפוחים. עכשיו עמדו העצים דוממים, נקיים מפירותיהם. את מעט הפרי שנותר על הארץ כבר אסף הקבלן הדרוזי לעשות ממנו סיידר וריבות, ואת השאר יאכלו בקרוב החזירים.
 
עוד מעט ינשרו העלים, ותתחיל מלאכת הגיזום גם בחלקה הזאת. עם סיומה יעמדו החלקות עירומות, מוכנות לקבל את הקור שיכניס את העצים החשופים אל תרדמת החורף שלהם. גיורא התבונן בצינורות ההשקיה המונחים על האדמה שוקטים, וצליל המים הזורמים לא נשמע בהם. בשבוע הבא יעברו חיטוי אחרון ויישארו גם הם יבשים, ממתינים. איך זה הולך אצל עמיחי? ניסה לשחזר את השורות ונזכר:
 
הַדָּם קָפָא בְּעוֹרְקָיו. לָכֵן לֹא יוּכַל לְהִשָּׁפֵךְ,
 
אֶלָּא רַק לְהִשָּׁבֵר לִרְסִיסִים.
 
בקצה שורת העצים התיישב. שלט קטן שהעמיד שם מזמן סימן למסתכל "בן דויד", ומתחת סימון השורה ז-7. באמת זין חשב לעצמו. איזה ייאוש. הכול הולך לפח. מה זה משנה שנטע פה זהוב לפני שבע שנים? מה זה משנה שרק עכשיו הזמין אצל השתלן חמישה דונמים סטרקינג חדש? מה זה משנה שלבן דויד יש את החלקות הכי מטופחות ומצוחצחות בכל גב ההר? היחיד במושב המגדל תפוחים, נאמן למסורת של אבא שלו. מסביבו כולם כבר עם פירות קיץ, מחפשים בכל עונה כסף מהיר.
 
 
באוויר גובר קול ציוץ הציפורים המתכוננות לשנת הלילה. חושך רך מתכנס אליו, עוטף אותו ואת החלקה שסביבו כמו שמיכה. מהגבול מטרטר ג'יפ הסיור הנוסע לאורך הגדר. הוא חוזר לרכב ומניע. מדליק את הרדיו מתוך הרגל. עוד מעט החדשות של חמש.
 
צער עמוק ורב מציף אותו.
 
וזעם.
 
וייאוש ותחושת בהלה.
 
כל אלה אינם זרים לו. כבר כמה שבועות שהם חודרים ברגל גסה לחייו, ואין לו מפלט לא ביום ולא בלילה.
 
 
בבית תחכה לו רות עם ארוחת הערב. סלט ירקות חתוך דק, פרוסות של גבינה מלוחה וכיכר לחם. קנקן תה ממתין להתמלא ליד הכיריים. בטלוויזיה ילהגו לונדון וקירשנבאום. הכול שגרתי ומוכר כל כך.
 
דמותו של ערן בן דויד עולה לנגד עיניו, הוא בטח יושב עכשיו רחוץ ונינוח מול קערת מרק מהיר הכנה בבית הילדים הישן, ומולו עמית הזועף, העומד לפני טקס בר־המצווה שלו. פתאום שוטף אותו הדבר החדש הזה שעדיין אי אפשר לכנותו בשם, והוא עולה ומטפס כמו לבלוב של עלה ראשון מתוך רוכב שרק חובר אל הכנה.
 
 
התחושה הזאת מתבהרת, מתגברת על החושך העוטף את הטנדר, ובראשו של גיורא מצטיירת תמונתו שלו הולך ויוצא מכאן, צועד בשביל ישראל עם תרמיל על הגב, דרכו מצפון לדרום הפוכה מדרכם של בני דויד האחרים. כי באמת מה זה משנה, ומה זה חשוב? ואת כל שעשה עד עכשיו אפשר להשאיר מאחור. לרגע לא לסובב את הראש ולהביט, ולא סתם לשבת על יד הטנק הבוער ולחכות שיגיעו כוחות ההצלה, אלא לתת לגופו להוביל אותו, לנהוג אותו פעם אחת אחרונה אל המקום, אל הדרך, אל הסוף הנכון.