דיסאוריינטלית
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
דיסאוריינטלית
מכר
מאות
עותקים
דיסאוריינטלית
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

דיסאוריינטלית

4.8 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    תקציר

    קימיה סאדר יושבת בחדר ההמתנה במחלקת טיפולי הפוריות בבית חולים פריזאי ומחכה לתורה. הסערה הרגשית שוטפת אותה בזיכרונות וכמו כל פרסית ראויה לשמה היא מתחילה לספר סיפורים. לנגד עינינו נפרשת תמונה מסחררת וצבעונית של משפחת סאדר לדורותיה - סבתה שנולדה בהרמון בן החמישים ושתיים נשים של הסבא-רבא שלה בצפון איראן, אביה הפעיל הפוליטי שלא כל-כך רצה להתחתן, הילדות בטהראן וחופשות הקיץ בכפר עם הדודים והדודנים, התהפוכות במדינה שמאלצות את הוריה להימלט ממנה, ההתבגרות הקשה בפריז ועד הרגע הזה, בו התקליטנית האיראנית-צרפתייה עומדת להיכנס להריון, ובדרכה המיוחדת להמשיך את המסורת המשפחתית ולמרוד בה כאחת. 
     
    באמצעות סיפור תולדות משפחתה קימיה מנסה להבין מי היא היום, ליישב בין העבר הרחוק במולדת האהובה והמסוכסכת לבין ההווה נטול השורשים באירופה המודרנית. היא שוזרת את הסיפור המשפחתי בפוליטי, ומספרת באהבה ובצער, בהומור ובאירוניה על החיים באיראן, על קשיי ההסתגלות לארץ החדשה, על העקירה והזהות החדשה שמתגבשת, ועל התהום והגשר בין מזרח ומערב – על היותה דיסאוריינטלית. 
     
    נֶגאר גָ'וואדי נולדה באיראן ב-1969 למשפחה של אינטלקטואלים שהתנגדו למשטרי השאה וח'ומייני והייתה בת אחת-עשרה כשהגיעה לצרפת, אחרי שחצתה את הרי כורדיסטאן על גבו של סוס יחד עם אימהּ ואחותה. היא תסריטאית ומתגוררת בפריז. דיסאוריינטלית, רומן הביכורים שלה, זכה בפרסים ספרותיים בצרפת ומחוצה לה ותורגם לשפות רבות.
     
    דיסאוריינטלית מקסים את הקורא בכל-כך הרבה רמות... אי אפשר לא לחזור ולדפדף באלבום המשפחתי הזה כדי לשוב ולשמוע את קולה הכובש והמכשף של ג'וואדי. לה מונד
     
    לג'וואדי יש עט של קוסמת, קאנאל פלוס
     
    הגיבורה של ג'וואדי היא מספרת סיפורים נפלאה, כמו שחראזאדה, לוס אנג'לס טיימס

    פרק ראשון

    הדרגנוע
     
    בפריז, אבי, דָריוש סאדר, מעולם לא עשה שימוש בדרגנוע.
    בפעם הראשונה שירדתי איתו אל המטרו, ב-21 באפריל 1981, שאלתי אותו למה. הוא השיב: "הדרגנוע זה בשבילם." במילה בשבילם הוא התכוון אליכם הצרפתים, כמובן. אתם, שנסעתם לעבודה בבוקר יום שלישי ההוא של חודש אפריל. אתם, אזרחי המדינה הזאת, עם המיסים וניכויי החובה והארנונה, אבל גם עם החינוך, אי־הפשרנות, חוש הביקורת ורוח הסולידריות, הגאווה, התרבות, הפטריוטיות והנאמנות שלכם לרפובליקה ולדמוקרטיה, אתם יגעתם מאות שנים כדי להגיע אל הדרגנועים המכניים האלה, שמותקנים מטרים רבים מתחת לפני הקרקע.
    בגיל עשר לא הייתי מודעת לכל המושגים הללו, אך מבטו חסר הישע של אבי — שלא הכרתי ושנצבר בחודשים בהם חי בעיר הזאת לבד — זעזע אותי בעוצמה כזו שעד היום, בכל פעם שאני עומדת מול דרגנוע, אני חושבת עליו. אני שומעת את הלמות צעדיו על המדרגות הנוקשות. רואה את גופו הנוטה מעט קדימה מחמת המאמץ, עיקש ותקיף, נטוע בסירובו ליהנות מן הנוחות הרגעית של עלייה ממוכנת. לפי ההיגיון של דריוש סאדר מותרות ממין זה צריך להרוויח ביושר, שאם לא כן זה ניצול, שלא לומר גניבה. מעתה ואילך נחרת גורלו במדרגות של העולם הזה, בזמן החולף בלי הפתעות, במבט האדיש של העוברים ושבים.
    כדי להבין את מורכבות ההיסק יש לחדור למוחו של אבי, כלומר אבי כפי שהיה אז: סוער ומפוכח מאשליות. לתפוס את דרך החתחתים האבסורדית להפליא של חשיבתו. לראות, מתחת לשכבת הסבל, מעבר לחומת הכישלון, את מרחבי העדינות והחן, הכבוד וההערצה. להעריך את עקביות החלטתו (לא לעשות שימוש בדרגנוע) ואת הכישרון בו תמצת במילים ספורות — הוא, שרוב חייו השתופף מעל חבילה של נייר כתיבה — את כל מה שנהיה ממנו ואת כל מה שייצגתם אתם.
    אבל אתם יודעים בדיוק כמוני שכדי להתיימר לחדור לתוך מוחו של אדם צריך קודם כל להכירו, להטמיע את כל סוגי החיים שחי, את כל המאבקים והשדים שלו. ותאמינו לי, אם אתחיל כאן, אם אמהר לשלוף את קלף ה"אב", לעולם לא אצליח לספר לכם את מה שברצוני לספר.
    נתעכב עוד רגע על ההד שיוצר המשפט הזה: "הדרגנוע זה בשבילם." זו אחת הסיבות שהניעו אותי לפתוח בסיפור, בלי לדעת היכן להתחיל. כל מה שאני יודעת הוא שהעמודים האלה לא יהיו לינאריים. לספר את ההווה דורש ממני לחפור עמוק בעבר, לחצות גבולות, לרחף מעל הרים ולחזור לאותו אגם עצום ממדים שהם מכנים ים, וכל זה כששטף של דימויים ואסוציאציות חופשיות, פרכוסים גופניים, גומחות וגבנונים שהזמן חצב בזיכרונותי מנווטים את דרכי. אך האמת של הזיכרון היא יחידה במינה, נכון? הזיכרון בורר, מוחק, מפריז, מקטין, מהלל ומשמיץ. הוא צר גרסה משלו לאירועים, מפיק ממשות משלו. רבגוני, אך לכיד. פגום, אבל כן. כך או אחרת, הזיכרון שלי נושא עימו סבך כזה של סיפורים, ושקרים, ולשונות, ואשליות, וחיים הקצובים על ידי גלות ומוות, מוות וגלות, עד כי אינני יודעת איך להתיר מתוכו את החוטים.
    אחדים מכם אולי כבר מכירים אותי, זוכרים את האירוע העקוב מדם שהתרחש ברובע ה-13 של פריז ב-11 במרס 1994. הוא פתח את מהדורת החדשות של ערוץ פראנס 2. הוא מילא את כל העיתונים למחרת, כתבות גדושות במידע כוזב ומעוטרות בתצלומים שלנו, כשעינינו מחוקות תחת מלבנים שחורים. אולי ראיתם אותי באחד מהם. אולי עקבתם אחרי הפרשה.
    מובן שיכולתי להתחיל בה. במקום לדבר על הדרגנוע, יכולתי לספר לכם על מה שאנחנו מכנים במשפחה האירוע. אבל אינני יכולה. עדיין לא. לעת עתה, כל מה שעליכם לדעת הוא שאנחנו ב-19 בינואר, השעה עשר ועשרה ואני מחכה.
     
     
     
    צד א'
     
     
     
    1
     
    הסופה של מאזַנדָרָאן
     
     
    האגף המזרחי בבית החולים קוֹשַן, המוקדש לטיפולי פוריות, הוא אתר בנייה כבר כמה חודשים. למיטב הבנתי, האגף ייהרס והצוות יעבור למבנה הראשי שבבולוואר דה פּוֹר־רויאל. חדר ההמתנה בקומה השנייה צומצם למינימום. לא כרזה על הקיר ולא עלון בהישג יד, רק כעשרים כיסאות אפורים ערוכים בשלוש שורות, מוארים קלושות באור חורפי חיוור המסתנן מבעד לפיגומים. כשנכנסתי לכאן הבוקר, כיסא אחד ניצב בריחוק מכל היתר, צמוד לקיר. כבר כמעט ארבעים וחמש דקות אני יושבת עליו, ומחכה.
    הפגישה הראשונה שלנו עם דוקטור פרנסואז גוֹטייֶה הייתה לפני אחד־עשר חודשים. יום קודם, יום אביבי חמים ונעים, צבעתי את ציפורני רגלי באדום, בתקווה נאיבית במקצת להתקרב ככל האפשר לדימוי שביקשתי להקנות לפייר ולי. בחרתי בסנדלי עקב, וחרף ליגיון העננים שפשט על השמיים בזמן שהתלבשתי, נשארתי איתנה בדעתי. דוקטור גוטייה עלעלה בתיק שנשלח על ידי פרופסור שטיין ושאלה: "נו, אתם עומדים להתחתן?" קולה היה ניטרלי, אבל השאלה נשמעה לי תוקפנית. לא עלה על דעתי שאחרי פרופסור שטיין גם דוקטור גוטייה תגלה עניין במצבנו המשפחתי. האם לא הגענו לכאן כדי להתחיל סוף־סוף בתהליך הטיפולי? האם השאלות, מטבע הדברים, לא אמורות להתרכז בנושאים רפואיים — מחלות ילדות, תורשה, ניתוחים שעברנו? האם לא ניחלץ לעולם מסוגיית הנישואים הזאת?
    "כן, בטח, בעוד כמה חודשים," עניתי בקול שנשמע לי כל־כך מזויף, שכל אימת שאני נזכרת בו מתחשק לי לברוח הרחק מכאן ולמות.
    הזוג שמולי כבר היה כאן כשהגעתי, וגם זה שיושב מאחור. מאז התווספו שלושה זוגות, כל אחד מקפיד להשאיר כמה כיסאות ריקים בינו לבין שכניו. אף אחד לא מדבר. דממה טעונה בהכנעה וברחשי רקע מהמסדרון ממלאת את החדר. לכולם יש אותה ארשת קפוצה על הפנים, תמהיל של חרדה ופגיעוּת, שמשווה להם מראה של ילדים אבודים בסופרמרקט.
    האם גם אני נראית כמוהם?
    נדמה לי שלא, שכן איני מרגישה דבר, למעט אולי ניצנים של קוצר רוח.
    הנשים מולי, שגופן — בדומה לגופי — הוסב לשדה קרב, ודאי החלו כבר לצבור מנעד שלם של רגשות שיבוטאו מאוחר יותר. שיחות ארוכות שעיקרן הסברים, זעם, דמעות חנוקות וצחוק משחרר. "אין לך מושג...", "אילו ידעת..." ו"בחיי, נשבעת לך...", עד שהכל יוצא, מתמוסס באוויר ונשכח. לפעמים, כשהיא חוזרת מנסיעותיה האקדמיות, גם מינה נוהגת איתי כך (ומובן שגם עם ליילי). היא מטלפנת אלי ובן רגע צוללת לפרטים, פותחת סוגריים, משאירה אותם פרומים, פולטת צחקוקים לא מובנים, משתלהבת, חוזרת על אותו סיפור בנימות קול שונות. ברור לה לגמרי שאני מקשיבה לה, רתוקה אל הטלפון שעות, שהרי אני אחותה. גם ליילי מקשיבה לה, אלא שלה לא תקועה בגרון פקעת הטינה שתופחת לשמע כל משפט חדש. מפני שליילי מבינה אותה. הן חולקות אותה יכולת "לשפוך את הקרביים", כמו שאמא שלנו, שרה, נהגה לומר.
    לפעמים אני תוהה אם באמת אפשר להיות קהת רגש במידה כזאת. למרות שזה קורה לי פחות מאשר פעם, התחושה עדיין כאן, בהישג יד. בנעורי היה נדמה לי שהמקום שיועד בי לרגשות יבש בלי ששמתי לב. העולם נגלה לי אז, כמו עכשיו, מבעד למחיצת זכוכית, בלתי מוחשי ומרוחק; מופע אילם שלא יכולתי לקחת בו חלק. כבר אז קישרתי בין המצב הזה לתמונות של החיילים האמריקאים בשובם מווייטנאם כפי שהופיעו בקולנוע ובסדרות הטלוויזיה. הזדהיתי איתם בלב ובנפש, כשישבו על הספה בסלון המשפחתי ובהו נכחם שעה שאנשים התרוצצו סביבם. הבנתי את ההיעלמות הזאת, את חוסר היכולת שלהם להצטרף לתנועה, לבנות לעצמם עתיד. כמוני הם נראו משוקעים בשתיקה, כמו טבועים שצפים על פני המים.
    סביר להניח שזה לא חמק מעיני איש: אני לבד.
    שום יד להחזיק בה. שום גוף מוכר שייצמד אל גופי וייקשר אלי בעבותות המצוקה. רק גליל הקרטון הארוך ועליו מדבקה עם השמות המלאים שלי ושל פייר מונח על ברכי. גליל ארוך ומלא בזרע מופשר ורחוץ של פייר (כלשונה של דוקטור גוטייה).
    מעולם לא הצלחתי להבין איך, באיזה אופן, אפשר לרחוץ זרע. בכל פעם שאני מנסה, עולה בעיני רוחי תמונה של נפָּה גדולה, כמו זו שסבתי מצד אימי, אֶמָה, השתמשה בה כשאפתה עוגות. יכולתי למצוא את ההסבר באינטרנט, אבל למען האמת אינני סקרנית מספיק כדי לגשת לחיפוש כזה.
    ברגע שנכנסתי לחדר הרגשתי שהבדידות שלי מושכת את תשומת הלב של הזוגות במקום. אישה שנכנסת בגפה למקום כזה לא יכולה להיות גרושה או פרודה, שכן אז התהליך מופסק. הבדידות שלה מעלה באופן חד־משמעי שלוש אפשרויות (בסדר עולה על ציר האסון המשפחתי):
    1. מריבה בבוקר, לפני היציאה לפגישה;
    2. חוסר עניין מצד הבעל, שאפילו לא טרח לקחת יום חופשה, לדחות פגישה או נסיעת עסקים;
    3. מקרה נדיר בעליל: מות הבעל, מצב המצריך הרשאה מיוחדת מידי שופט ללדת ילד לאחר המוות.
    איך שלא יהיה, אישה לבדה במחלקת טיפולי פוריות של בית חולים כלשהו ברחבי תבל היא מושא לרחמים, גם אם הבדידות שלה הופכת את ביש המזל של יתר האנשים שהחיים הובילו לחדר הזה נסבל יותר. תודה לאל, יש אומללים מאיתנו! שכן המקום הזה הוא ממלכתו הבלעדית של הזוג. שטח ההפקר שבו מוטלים על הכף העתיד שלו, זכות הקיום שלו, התכלית שלו. כור המצרף שבו אלוהי הפוריות, שהקיץ משנתו בכוחן של זריקות פיוּרגוֹן, חורץ את גורלו. המקרה שלי לא עונה על אף אחת מהאפשרויות האלה. הוא הרבה יותר סבוך וערמומי. הוא שייך לתחום הטקטיקה והתחמון. מזימה שנהגתה במוחם של גנגסטרים. אתם הקוראים, עדיין אין לכם מושג מה רב הסיכון שאני נוטלת על עצמי כשאני כותבת את זה. דעו לכם שמבין שלושה־עשר הזוגות שיושבים לפני עכשיו, שמרחמים על האישה שהגיעה לבדה, אחדים היו מצמידים אותי לקיר אילו ידעו, היו יורקים לי בפרצוף, משליכים אותי לרחוב. אף אחד מהם לא היה טורח להבין, לשאול שאלות, לראות גם בי סכום מבייש של נסיבות, גורל, תורשה, ביש מזל ואסונות.
    ולכן אני כותבת.
    אבי, דריוש סאדר, אדון הדף הלבן, המהפכן עז הרוח, נהג לומר בקולו החולמני ובעל החזון: "בני אדם מקשיבים טוב יותר עם העיניים מאשר עם האוזניים. האוזניים הן בארות חלולות, שנועדו לפטפטת. אם יש לך משהו לומר, תכתבי אותו." אף על פי כן היו רגעים בחיי, פרקי זמן מכריעים למדי, שבהם הייתי מוכנה לעשות הכל ובלבד שלא אהיה אני. החלפתי ארץ ושפה, המצאתי לעצמי תולדות וזהויות אחרות. נאבקתי, אלוהים כמה נאבקתי ברוח הזעף שהתעוררה לפני זמן רב מאוד, במחוז נידח של ממלכת פרס בשם מאזנדראן;1 רוח טעונה במיתות ובלידות, בגֶנים נסגניים ושלטניים, בהפיכות ובמהפכות, רוח אשר עם כל ניסיון שלי לחמוק ממנה, תפסה אותי בצווארון והחזירה אותי למקומי. כדי שתבינו את הסיפור שלי, עלי לחזור לאחור ולהתחיל מההתחלה; עלי להשמיע לכם — כפי שאני שומעת עכשיו, בזמן שאחות מעיפה בנו מבט חטוף ומתרחקת באדישות — את הקול של דודי סאדק סאדר, הידוע בשם דוד מס' 2. קול בסולם מינורי, ערב כצליל הקלרינט, המגולל את מה שמכונה במשפחתנו: "הסיפור המפורסם של דוד מס' 2".
    "למן הצהריים הרוח השתוללה כל־כך, שבאותה מידה יכלה לבשר על קץ העולם. בזיכרון המאזנדראני לא נודעה סופה כזאת מאז הפלישה המונגולית! וגם אז, מה שתושבי מאזנדראן החשיבו כסערה לא היה אלא הנשיפה ההרסנית שסללה את הדרך לכנופיית הקלגסים של ג'ינגיס חאן. מה שלא יהיה, אותה רוח נשכנית שנשבה ממישוריה הקפואים של רוסיה לא בישרה טובות.
    "עכשיו ציירו בדמיונכן את נחלתו הענקית של סבא־רבא שלכן, מוֹנטָזֵמוֹלְמוֹלְק. שני מבנים עצומים שבכל אחד מהם כשישים חדרים, אגפים חיצוניים, נַשָקיות ומטבחים, טרקלינים ואורוות מלאות סוסים... וכל זה חבוי בלב־ליבו של היער, למרגלות הרי אַלבּוֹרְז. לא פחות ממאתיים שישים ושמונה נפשות חיו שם, כולן תחת חסותו של מונטזמולמולק. באחד מימי פברואר של שנת 1896, יום שבת, אם זיכרוני אינו מטעה אותי, הוא ציווה לאטום דלתות וחלונות ולהיסגר בד' אמות עד שהעולם יעטה שוב חזות של שלווה. כמה זמן תימשך הסערה הארורה? מה יעלה בגורל אדמותיו? שעות רבות קדחו השאלות הללו ועוד רבות אחרות במוחו של מונטזמולמולק, ורוחו קדרה כמו השמיים. הוא גר במבנה המרכזי, הבּירוּני, יחד עם מאה עשרים ושלושה גברים חמושים שתפקידם היה להגן על אדמותיו, ועשרה נערים ששימשו אותם.
    "המבנה השני, האַנְדָרוּני, אף כי ניצב ממש ממול הבירוני, בצידה השני של החצר הפנימית, נדמה רחוק ובלתי מושג כמו הארץ המובטחת. דרו בו חמישים ושתיים נשותיו של מונטזמולמולק, שהגיעו מכל קצוות הארץ, עשרים ושמונה ילדיו וכעשרים שפחות. הוא היה הגבר היחיד שהורשה להיכנס למבנה, היחיד שהכיר את הריח הכבד של בשׂמים ומריבות שעמד באוויר הקפוא... המבוכים החשוכים, הדלתות הפתוחות למחצה, רשרוש האריגים, התחושה המשכרת שמחכים לך, שמשתוקקים אליך, ערגת הגופים ש... נו, טוב, אתן מבינות למה אני מתכוון!
    "אלא שכל אותם לילות שבילה במקום הזה, שאותו, יש לומר, אייש בכוחות עצמו, לא שחררו את סבא־רבא שלכן מן התחושה המרה שהחיים שם חומקים מאחיזתו. האנדרוני הוסיף להיות טריטוריה פלאית וטרופה, חידה. ביום ההוא, כשאדמת מאזנדראן כמו הצטמקה לממדי חלוק נחל בידו של אלוהים, התעורר במונטזמולמולק הפחד הגדול שנשותיו ינצלו את החושך והמהומה כדי לקשור קשר נגדו. אחרי הכל, איך תדע מה מתבשל בליבה של אישה זנוחה? איך תהיה בטוח בנאמנות, ביושר ובאהבה שלה? ככל שהזמן חלף ומספר הנשים גדל, כך הרגיש את להב הקנאה המושחז ננעץ בקרביו מרגע שדרך על התחתונה במדרגות הלולייניות שהובילו לחדרי השינה.
    "אבל אי אפשר להתעלם מהאירוע המשפיל, שקרוב לוודאי נרקח במוחה של טַרגוֹל חאנוּם! טרגול חאנום, שפעם הייתה החביבה עליו מכולן, הייתה המקור למגפת גירוד שפשטה במבושי הנשים וסיימה את נתיבה הבוגדני במפשעתו של מונטזמולמולק. רופאים הגיעו מהעיר; דלתות נטרקו; חפצים נופצו בחצר; קווצות שיער נתלשו; זעקות פילחו את ההרים; הקלון פשט על הנחלה... ברגע ההוא שיווע מונטזמולמולק שרוחות השטן האלה ינשבו וימחו את הנשים המקוללות מעל פני האדמה ויישאו עימן את החרפה. אבל זה כבר סיפור אחר... מכל מקום, אחרי שעות של חיטוט בזקנו, עבות וצהבהב כמו חופן טבק, אחרי שפסע הלוך ושוב בחדר בעל שש דלתות ששימש לו סלון פרטי, גמלה בליבו של סבא־רבא שלכן ההחלטה המפתיעה לתת את מפתח החירום של האנדרוני לאחד המשרתים הצעירים שלו. הכעור שבהם. המחוסר כל חן, זה ששום אישה לא תרצה לכבוש, ולוּ גם לשם האתגר שבדבר. או אז מונטזמולמולק..."
    רגע. שוב אינני מצליחה להיזכר איך מונטזמולמולק קרא לנער. האם צעק את שמו? האם פתח את אחת משש הדלתות וביקש ממנו להיכנס? האם שלח מישהו להביאו? אני יושבת בכיסא הצמוד לקיר בבית החולים קושן ומפשפשת בזיכרוני בתקווה למצוא את הפיסה שנשכחה. לשווא.
    לעיתים קרובות אני מנסה להיזכר בחלק הזה של הסיפור. למשל בזמן העבודה, כשאני עומדת מאחורי הדי־ג'יי מיקסר ומשייפת את הצליל המחוספס של איזו להקת רוק מופרכת. או בבית, שוכבת על הספה עם טינדרסטיקס ברקע. כמו תלמידת תיכון שמשננת שיר שלמדה בעל־פה אני מדקלמת הכל שוב ושוב מההתחלה, בתקווה שהמילים יישאו אותי הלאה, מעל המשוכות. אבל אני תמיד נעצרת על שפת אותו חור שחור.
    יכולתי לטלפן לליילי או למינה, אבל אני לא עושה זאת. אני יודעת, באותה אינטואיציה חדה שמקנים החיים לצידם של אנשים קרובים, שאף אחת מהן לא זוכרת את הסיפור לפרטיו. אחיותי זוכרות רגעים אחרים, שאני קברתי כליל. את לילות הקיץ שבהם ישנו על גג הבית של סבתא אֶמָה, מתחת לכילת מוסלין שהוטלאה בכל צדדיה; את הספרים ששרה קנתה לנו לפני החופש הגדול; את המסעות לחמאם בלוויית דודניותי ודודותי בכפרים של מאזנדראן. במפגשים הנדירים של שלושתנו, בלי הבעלים והילדים שלהן, כשאנחנו אוכלות ארוחת ערב במסעדה שבחרה מינה (שנעשתה צמחונית מאז האירוע), הן תמיד חוזרות אל הזיכרונות האלה. לרוב זה קורה לקראת סוף הארוחה, כשהיין מתחיל לתת את אותותיו, מטשטש את ההבדלים בינינו ומפוגג את נטל ההווה. אז הן מתחממות, צוחקות, קוטעות זו את דבריה של זו וחוזרות על אותם משפטים כאילו אין מילים אחרות שיכולות לתאר את הרגעים ההם. לפעמים אני שואלת את עצמי אם תכלית הפגישות שלנו אינה אלא להגיע לנקודה הזאת; לזיכרונות שנזנחו על אם הדרך ואי אפשר להגיע אליהם אחרת. לילדות שהיינו אז, שהלכו לאיבוד בנפתולי הזיכרון המפורק ומפריח ההמצאות שלנו. הנשים שנהיינו זקוקות לארוחות הללו כדי להתקרב לילדוֹת שהיו, להאמין בקיומן.
    ובכן, בחזרה לחדר ההמתנה. למרות התסכול, אני מחליטה לדלג מעל הפיסה החסרה. צריך להתייצב מול האמת: החלק הזה של הסיפור כורסם בשיני הזמן עד שנכחד. לא נורא, אני אומרת לעצמי, העיקר שכל השאר השתמר.
    נמשיך: הנער הכעור ונטול החן נמצא אם כן עם מונטזמולמולק...
    "...שאומר לו בקולו המחוספס והסמכותי: 'לך תראה אם הן ממלאות אחר הוראותי ותחזור לדווח לי. בחשאיות, אתה שומע?' אבל ברגע שהגה את המילים הוא כבר מצר עליהן. אסור לאף אדם זר, גם לא לילד שעוד לא הגיע לבגרות, להיכנס למכוורת הזאת בחשאי! מונטזמולמולק הסיט את מבטו מפניו האדומות מבושה והתרגשות של הנער ושילח אותו לדרכו. הוא כעס על עצמו שדיבר שטויות, שחשף את פחדיו, אף על פי שהבתול, נדהם מהמפתח לגן עדן הטמון בידו, מן הסתם לא הבחין בדבר. כך או אחרת, לאחר לכתו של הילד חוסר המנוחה שלו רק גבר. חלפה מחצית השעה, הסופה התחזקה, והילד לא חזר. קוצר הרוח התחלף בחימה שפוכה והחימה השפוכה פשטה כמו דליקה בגופו המוצק של מונטזמולמולק. הוא חטף את המעיל ואת מצנפת האסטרכן שלו בכוונה נחושה לבדוק בעצמו מה מתרחש בצידה השני של החצר. שכן עכשיו לא היה לו ספק בכך: שערורייה נוספת מתבשלת על אש קטנה במבוכי האנדרוני.
    "אלה שנתקלו בסבא־רבא שלכן במסדרונות הרחבים והטחובים של הבירוני לא העזו לעצור בעדו. הוא היה בעל הבית, החאן,2 עם השם בעל תריסר האותיות שהבטיח את מעמדו ואת מחצית מחוז מאזנדראן שקיבל בירושה. אבל יותר מכל, הוא היה קשה עורף במידה קיצונית. כולם ידעו שכל ניסיון להסיט אותו מדרכו הוא בגדר התאבדות. אמרו שאפילו החיות מבינות שאם מונטזמולמולק בעקבותיהן, אין להן סיכוי לחמוק ממנו. התכונה הזאת הייתה לעיתים קרובות נושא לשיחות ולקינות, הן באנדורני והן בבירוני. כולם פחדו שעיקשותו תביא עליו יום אחד את מותו. ואם ימות, מה יהיה עליהם? בימי מלכותו של נאסר א־דין שאה קאג'אר, הפיאודליות הייתה עדיין נפוצה בצפון. המשפחות המכובדות, קשורות בבריתות מסועפות, חלשו על האדמות כמו על האנשים. ובתמורה לעבודתם ולנאמנותם, האדונים הגנו עליהם, טיפלו בהם וחיתנו את ילדיהם. אבל זה כבר סיפור אחר...
    "סבא־רבא שלכן הדף במלוא כוחו את דלת הברזל. וכבר אחזה בו הרוח וניערה אותו כמו אב המנער את בנו היהיר. הדלת נשמטה מידיו. מצנפת האסטרכן התעופפה לה. המעיל נתפס בענפים ונקרע. אך מונטזמולמולק לא ויתר. הוא נלחם באותו זעם בסופה ובשערות הסוררות שחסמו את ראייתו. סנטימטר אחר סנטימטר התקדם עד שהגיע, תשוש אך מנצח, אל דלת האנדרוני.
    "כשהצליח סוף־סוף להיכנס פנימה, היכה בו השקט. נכון שבכל פעם שנכנס למבנה קידמה את פניו דממה. אבל זו הייתה הדממה המוכרת והמענגת של הבטחות לא נודעות, של נשים מוכחלות עיניים וסמוקות שפתיים שעוצרות את הנשימה בתקווה שיבחר בהן. הוא היה מושא הדממה הזאת, היוצר שלה. ואילו השקט שאפף אותו עכשיו היה אטום, ומטריד כמו דומיית המנהרות שנחצבו בהרים. הוא דהר במעלה המדרגות הלולייניות. בקומה הראשונה, המסדרון היה ריק והדלתות סגורות. הוא המשיך לעלות בדאגה אל הקומה השנייה — קומת השפחות והילדים — כלשפתע עצר אותו קול: 'לאן אתה רץ ככה?' רווח לו לשמע קולה של אַמירה, והוא הסתובב ופתח את הדלת של חדרה.
    "שרועה על כרי צמר ססגוניים ואפופה בטורבן של עשן, מדדה אותו אמירה בעיניים עצומות למחצה. חיוכה המלעיג היה רווי בחיים שלמים שהתנהלו במקום הזה, אשר יותר ממחצית מהם, מאז שמונטזמולמולק נטש אותה לאנחות, עברו עליה בחדר הזה בשתיית תה, אכילת תמרים ועישון אופיום. אמירה חיכתה לסבא־רבא שלכן כל־כך הרבה לילות, שהיה לאל ידה לזהות בקלות את קול צעדיו. אף שמונטזמולמולק זנח אותה לטובת צעירות ממנה, הוא כיבד אותה יותר מכולן. שכן היא הייתה אשתו הראשונה ואֵם בנו בכורו (וגם לשלוש בנות, כעורות כמו ראשי כרוב מבושלים). אמירה, לעומת זאת, גבוהה וחסונה כמצודה, איבדה את כל הכבוד שאי פעם רחשה לו. היא חדלה לקרוא לו 'חאן' ופנתה אליו בלשון קירבה. 'אם אתה רוצה לדעת מה קורה כאן, כדאי שתלך לסלון שמאחורי המטבח. לך כבר, טינופת, לפני שאוכל אותך חי!' והצחוק החלוד והמשוגע של אמירה ליווה את צעדיו הבהולים של מונטזמולמולק, שנמלט מפניה שוב.
    "מונטזמולמולק פתח את דלת הסלון ונעמד תחתיו. כולן היו כאן! על פי רוב, נשים כה רבות בצוותא מקימות שאון של חמאם, אבל הלילה, שום הגה לא נשמע. מקצתן טרחו סביב הבתול, שאיבד את הכרתו כשהציץ בחור המנעול. שום גבר מעולם לא ראה מה שראו עיניו. ילדה עירומה למחצה, רגליה פשוקות, לפותת כאב, מרוקנת את קרביה מעל קערת חרס. כעת נסוגו הנשים כדי לפנות מעבר למונטזמולמולק. הדם כבר נשטף והקערה נעלמה. רגלי הילדה לא היו מפושקות עוד. היא הייתה ללא רוח חיים.
    "סבתא־רבתא שלכן הייתה בת חמש־עשרה לכל היותר. אני לא יכול לתאר לכן את פניה, כי מרגע שכוסתה בתכריכים, איש לא דיבר עליה עוד. מאין באה? מי הייתה? מה היה שמה? איני יודע וגם אתן לא תדעו לעולם. מונטזמולמולק הביט אחוז פלצות בגוף חסר החיים ונזכר במעומעם שפעם גהר מעליו במשך כמה דקות מאחורי איזה שיח. לפתע נחת בידיו צרור זעיר כרוך בסדין לבן. 'זאת בת, אגא חאן!' היו המילים הראשונות שגירשו את הדממה ואת המוות. לראשונה בחייו מונטזמולמולק החזיק בידיו ילוד.
    "על מנת לחסוך ממנו את האכזבה והגועל, עשרים ושמונת ילדיו הקודמים הוצגו בפניו ברוב חגיגיות כשבוע לאחר לידתם, פניהם חלקות ולחייהם משוחות בתמצית פרחי הדרים. לכולם כבר ניתן שם שבחרה להם אימם ושמונטזמולמולק שכח מייד. צריך לומר שבשל התחרות והתשוקה לפתות את הבעל הנכסף, המציאו האימהות שמות יותר ויותר מסובכים, עד כי לבסוף הן בעצמן שכחו אותם.
    "הוא הביט בפניה הקמוטות של התינוקת ונחרד מצבען הקודר. אלא שכעבור רגע נתלש הצרור מידיו ואחר הונח במקומו. 'השנייה! השנייה!' מונטזמולמולק, בור ועם הארץ בענייני רבייה, לא קלט תחילה את פשר הלהטוט. הוא נפנה בהשתאות אל המיילדת הזקנה, שעור פניה מחוספס וקמוט. 'תאומות, אגא חאן! מלבד ריבון־עולם, אף אחד לא ידע שהילדה המסכנה סחבה שתיים בבטן. חיים תמורת חיים כפולים: ככה הוא רצה.' מונטזמולמולק כבש את תדהמתו והנהן לאות אישור. אף כי מאז השהות ברוסיה — ומסיבה שלקח איתו לקבר — הטיל ספק נחרץ בקיומו של אלוהים, הוא המשיך להעמיד פנים מטעמי נוחות.
    "מה שלא יהיה, מונטזמולמולק השפיל את מבטו אל הצאצאה השלושים שלו: סבתא שלכן. בניגוד לאחותה התאומה, הכהה כמו שזיף מיובש, היו לה עור לבן ופלומה בלונדינית על הראש. אבל חשוב מכל — מונטזמולמולק קירב את פניו והתבונן מקרוב כדי להיות בטוח — היו לה העיניים הכחולות שלו. הכחול המופלא של הים הכספי, שאף טיפה ממנו לא הואילה בטובה לזלוג עד אותו יום לעיניים של יוצאי חלציו. בגיל ארבעים ושמונה החזיק מונטזמולמולק סוף־סוף את הילדה שחלם עליה בסתר, הילדה שמבטה יזכיר לעולמי עד את מבטו שלו.
    "תחושה אדירה יותר מנצרו השופע שטפה אותו. אושר פתאומי שהנשים, אכולות זעם מר, היו עדות לו. ההתרגשות לא רק ריככה את תווי פניו והעלתה חיוך גאה על שפתיו, אלא גם טיפסה במעלה גרונו, הפכה להברה, אחר־כך למילים, ולבסוף צלפה באוויר כמו סטירה. 'נקרא לה נוּר,' הצטעק מונטזמולמולק בלי להתיק את מבטו מהתינוקת. נור, אור. המיילדת הזקנה ניסתה במבוכתה לצמצם את ההשפעה ההרסנית של ההכרזה על הנשים. 'ואיך תרצה לקרוא לשנייה, אגא חאן?' שאלה בתקווה שיקלוט את המסר. 'תקראי לה איך שמתחשק לך.' תשובה תמציתית שחיסלה..."
    בשלב הזה של הסיפור דוד מס' 2 היה משתתק. הדמעות שעתידות היו לזלוג מאוחר יותר, בתום שלל סטיות ונסיקות דרמטיות, כבר חנקו את גרונו. הוא קם בבת אחת, פתח אחת מחפיסות הסיגריות הפזורות על כל שולחן בבית, נטל אחת, הצית אותה ונשף ממושכות תוך התפחת לחייו. לאחר שפסע כה וכה בסערת רגשות היה שב ומתיישב, נאנח עמוקות ומביט בנו בעצב ובחמלה, כאילו התכונן לבשר לנו ידיעה מחרידה שתטלטל את עולמנו: "... שחיסלה את ילדותה של האֵם."
    אֵם.
    כך קראו לנור ילדיה, מדגישים את התנועה ומושכים אותה עד שיצקו בסבתנו מצד אבא את מעמדה כאלילה.
    דמעותיו של דוד מס' 2 פרצו כשהאֵם הגיעה לשנתה החמישית. בנקודה זו, כל ההתעמרויות של האימהות החורגות, המורעלות מקנאה ומטינה, ניגרו מפיו ביבבה ממושכת אחת. לשאוב מים מהבאר, לערוך את השולחן עם המשרתות, לישון בחוץ, להעביר חורפים שלמים בלי בגדים חמים, בלי מזון, להינעל ימים על ימים במחראות או במרתף, לסחוב לבד את השטיחים החוצה ולנער מהם את האבק, להביא מהיער שורשים להשריה... הרשימה הייתה ארוכה. הוא בכה וסיפר, סיפר ובכה. לסיום, מבעבע מיגון ומאהבה, חיבק אותנו כדי שנמצא נחמה זה בזרועות זה, שעה שהעוצר על טהראן התחיל.
    מחוץ לחלון הסלון של דוד מס' 2 המהפכה הייתה בעיצומה. הטהראנים, כאילו היו צבא של רוחות רפאים מאוחדות וזועמות, ניצלו את הפסקת החשמל והעלטה ודהרו במדרגות אל הגגות, שמהם צעקו סיסמאות אסורות. מצפון לדרום, ממזרח למערב, עלו הקריאות "מוות לשאה" ו"אללה אכבר", תפילות ערבית מתריסות ונואשות המושלכות בפרצופו של העולם, עונות זו לזו בהד. כמה דקות, חמש־עשרה לכל היותר, חלפו בטרם נישא טרטור התת־מקלעים, והדיכוי חזר למשול בעיר.
    ובינתיים, בזמן שנפשי נכספה לצאת מהחדר אל החושך והגגות, ולצרף את קולי למזמור המרד והתוגה, אימץ אותנו סאדק אל סוודר הבז' שנקנה בגאלרי לפאייט (גאלורי לפאייד אצלנו) שבפריז (פא־ריס) כדי שנקונן יחד על סבתא שאפילו לא הכרתי. הייתי בת שבע, והכבוד העיוור שכל ילד במזרח רוחש למבוגרים ממנו מנע ממני לדחות אותו ולהימלט.

    עוד על הספר

    דיסאוריינטלית נגאר ג'וואדי
    הדרגנוע
     
    בפריז, אבי, דָריוש סאדר, מעולם לא עשה שימוש בדרגנוע.
    בפעם הראשונה שירדתי איתו אל המטרו, ב-21 באפריל 1981, שאלתי אותו למה. הוא השיב: "הדרגנוע זה בשבילם." במילה בשבילם הוא התכוון אליכם הצרפתים, כמובן. אתם, שנסעתם לעבודה בבוקר יום שלישי ההוא של חודש אפריל. אתם, אזרחי המדינה הזאת, עם המיסים וניכויי החובה והארנונה, אבל גם עם החינוך, אי־הפשרנות, חוש הביקורת ורוח הסולידריות, הגאווה, התרבות, הפטריוטיות והנאמנות שלכם לרפובליקה ולדמוקרטיה, אתם יגעתם מאות שנים כדי להגיע אל הדרגנועים המכניים האלה, שמותקנים מטרים רבים מתחת לפני הקרקע.
    בגיל עשר לא הייתי מודעת לכל המושגים הללו, אך מבטו חסר הישע של אבי — שלא הכרתי ושנצבר בחודשים בהם חי בעיר הזאת לבד — זעזע אותי בעוצמה כזו שעד היום, בכל פעם שאני עומדת מול דרגנוע, אני חושבת עליו. אני שומעת את הלמות צעדיו על המדרגות הנוקשות. רואה את גופו הנוטה מעט קדימה מחמת המאמץ, עיקש ותקיף, נטוע בסירובו ליהנות מן הנוחות הרגעית של עלייה ממוכנת. לפי ההיגיון של דריוש סאדר מותרות ממין זה צריך להרוויח ביושר, שאם לא כן זה ניצול, שלא לומר גניבה. מעתה ואילך נחרת גורלו במדרגות של העולם הזה, בזמן החולף בלי הפתעות, במבט האדיש של העוברים ושבים.
    כדי להבין את מורכבות ההיסק יש לחדור למוחו של אבי, כלומר אבי כפי שהיה אז: סוער ומפוכח מאשליות. לתפוס את דרך החתחתים האבסורדית להפליא של חשיבתו. לראות, מתחת לשכבת הסבל, מעבר לחומת הכישלון, את מרחבי העדינות והחן, הכבוד וההערצה. להעריך את עקביות החלטתו (לא לעשות שימוש בדרגנוע) ואת הכישרון בו תמצת במילים ספורות — הוא, שרוב חייו השתופף מעל חבילה של נייר כתיבה — את כל מה שנהיה ממנו ואת כל מה שייצגתם אתם.
    אבל אתם יודעים בדיוק כמוני שכדי להתיימר לחדור לתוך מוחו של אדם צריך קודם כל להכירו, להטמיע את כל סוגי החיים שחי, את כל המאבקים והשדים שלו. ותאמינו לי, אם אתחיל כאן, אם אמהר לשלוף את קלף ה"אב", לעולם לא אצליח לספר לכם את מה שברצוני לספר.
    נתעכב עוד רגע על ההד שיוצר המשפט הזה: "הדרגנוע זה בשבילם." זו אחת הסיבות שהניעו אותי לפתוח בסיפור, בלי לדעת היכן להתחיל. כל מה שאני יודעת הוא שהעמודים האלה לא יהיו לינאריים. לספר את ההווה דורש ממני לחפור עמוק בעבר, לחצות גבולות, לרחף מעל הרים ולחזור לאותו אגם עצום ממדים שהם מכנים ים, וכל זה כששטף של דימויים ואסוציאציות חופשיות, פרכוסים גופניים, גומחות וגבנונים שהזמן חצב בזיכרונותי מנווטים את דרכי. אך האמת של הזיכרון היא יחידה במינה, נכון? הזיכרון בורר, מוחק, מפריז, מקטין, מהלל ומשמיץ. הוא צר גרסה משלו לאירועים, מפיק ממשות משלו. רבגוני, אך לכיד. פגום, אבל כן. כך או אחרת, הזיכרון שלי נושא עימו סבך כזה של סיפורים, ושקרים, ולשונות, ואשליות, וחיים הקצובים על ידי גלות ומוות, מוות וגלות, עד כי אינני יודעת איך להתיר מתוכו את החוטים.
    אחדים מכם אולי כבר מכירים אותי, זוכרים את האירוע העקוב מדם שהתרחש ברובע ה-13 של פריז ב-11 במרס 1994. הוא פתח את מהדורת החדשות של ערוץ פראנס 2. הוא מילא את כל העיתונים למחרת, כתבות גדושות במידע כוזב ומעוטרות בתצלומים שלנו, כשעינינו מחוקות תחת מלבנים שחורים. אולי ראיתם אותי באחד מהם. אולי עקבתם אחרי הפרשה.
    מובן שיכולתי להתחיל בה. במקום לדבר על הדרגנוע, יכולתי לספר לכם על מה שאנחנו מכנים במשפחה האירוע. אבל אינני יכולה. עדיין לא. לעת עתה, כל מה שעליכם לדעת הוא שאנחנו ב-19 בינואר, השעה עשר ועשרה ואני מחכה.
     
     
     
    צד א'
     
     
     
    1
     
    הסופה של מאזַנדָרָאן
     
     
    האגף המזרחי בבית החולים קוֹשַן, המוקדש לטיפולי פוריות, הוא אתר בנייה כבר כמה חודשים. למיטב הבנתי, האגף ייהרס והצוות יעבור למבנה הראשי שבבולוואר דה פּוֹר־רויאל. חדר ההמתנה בקומה השנייה צומצם למינימום. לא כרזה על הקיר ולא עלון בהישג יד, רק כעשרים כיסאות אפורים ערוכים בשלוש שורות, מוארים קלושות באור חורפי חיוור המסתנן מבעד לפיגומים. כשנכנסתי לכאן הבוקר, כיסא אחד ניצב בריחוק מכל היתר, צמוד לקיר. כבר כמעט ארבעים וחמש דקות אני יושבת עליו, ומחכה.
    הפגישה הראשונה שלנו עם דוקטור פרנסואז גוֹטייֶה הייתה לפני אחד־עשר חודשים. יום קודם, יום אביבי חמים ונעים, צבעתי את ציפורני רגלי באדום, בתקווה נאיבית במקצת להתקרב ככל האפשר לדימוי שביקשתי להקנות לפייר ולי. בחרתי בסנדלי עקב, וחרף ליגיון העננים שפשט על השמיים בזמן שהתלבשתי, נשארתי איתנה בדעתי. דוקטור גוטייה עלעלה בתיק שנשלח על ידי פרופסור שטיין ושאלה: "נו, אתם עומדים להתחתן?" קולה היה ניטרלי, אבל השאלה נשמעה לי תוקפנית. לא עלה על דעתי שאחרי פרופסור שטיין גם דוקטור גוטייה תגלה עניין במצבנו המשפחתי. האם לא הגענו לכאן כדי להתחיל סוף־סוף בתהליך הטיפולי? האם השאלות, מטבע הדברים, לא אמורות להתרכז בנושאים רפואיים — מחלות ילדות, תורשה, ניתוחים שעברנו? האם לא ניחלץ לעולם מסוגיית הנישואים הזאת?
    "כן, בטח, בעוד כמה חודשים," עניתי בקול שנשמע לי כל־כך מזויף, שכל אימת שאני נזכרת בו מתחשק לי לברוח הרחק מכאן ולמות.
    הזוג שמולי כבר היה כאן כשהגעתי, וגם זה שיושב מאחור. מאז התווספו שלושה זוגות, כל אחד מקפיד להשאיר כמה כיסאות ריקים בינו לבין שכניו. אף אחד לא מדבר. דממה טעונה בהכנעה וברחשי רקע מהמסדרון ממלאת את החדר. לכולם יש אותה ארשת קפוצה על הפנים, תמהיל של חרדה ופגיעוּת, שמשווה להם מראה של ילדים אבודים בסופרמרקט.
    האם גם אני נראית כמוהם?
    נדמה לי שלא, שכן איני מרגישה דבר, למעט אולי ניצנים של קוצר רוח.
    הנשים מולי, שגופן — בדומה לגופי — הוסב לשדה קרב, ודאי החלו כבר לצבור מנעד שלם של רגשות שיבוטאו מאוחר יותר. שיחות ארוכות שעיקרן הסברים, זעם, דמעות חנוקות וצחוק משחרר. "אין לך מושג...", "אילו ידעת..." ו"בחיי, נשבעת לך...", עד שהכל יוצא, מתמוסס באוויר ונשכח. לפעמים, כשהיא חוזרת מנסיעותיה האקדמיות, גם מינה נוהגת איתי כך (ומובן שגם עם ליילי). היא מטלפנת אלי ובן רגע צוללת לפרטים, פותחת סוגריים, משאירה אותם פרומים, פולטת צחקוקים לא מובנים, משתלהבת, חוזרת על אותו סיפור בנימות קול שונות. ברור לה לגמרי שאני מקשיבה לה, רתוקה אל הטלפון שעות, שהרי אני אחותה. גם ליילי מקשיבה לה, אלא שלה לא תקועה בגרון פקעת הטינה שתופחת לשמע כל משפט חדש. מפני שליילי מבינה אותה. הן חולקות אותה יכולת "לשפוך את הקרביים", כמו שאמא שלנו, שרה, נהגה לומר.
    לפעמים אני תוהה אם באמת אפשר להיות קהת רגש במידה כזאת. למרות שזה קורה לי פחות מאשר פעם, התחושה עדיין כאן, בהישג יד. בנעורי היה נדמה לי שהמקום שיועד בי לרגשות יבש בלי ששמתי לב. העולם נגלה לי אז, כמו עכשיו, מבעד למחיצת זכוכית, בלתי מוחשי ומרוחק; מופע אילם שלא יכולתי לקחת בו חלק. כבר אז קישרתי בין המצב הזה לתמונות של החיילים האמריקאים בשובם מווייטנאם כפי שהופיעו בקולנוע ובסדרות הטלוויזיה. הזדהיתי איתם בלב ובנפש, כשישבו על הספה בסלון המשפחתי ובהו נכחם שעה שאנשים התרוצצו סביבם. הבנתי את ההיעלמות הזאת, את חוסר היכולת שלהם להצטרף לתנועה, לבנות לעצמם עתיד. כמוני הם נראו משוקעים בשתיקה, כמו טבועים שצפים על פני המים.
    סביר להניח שזה לא חמק מעיני איש: אני לבד.
    שום יד להחזיק בה. שום גוף מוכר שייצמד אל גופי וייקשר אלי בעבותות המצוקה. רק גליל הקרטון הארוך ועליו מדבקה עם השמות המלאים שלי ושל פייר מונח על ברכי. גליל ארוך ומלא בזרע מופשר ורחוץ של פייר (כלשונה של דוקטור גוטייה).
    מעולם לא הצלחתי להבין איך, באיזה אופן, אפשר לרחוץ זרע. בכל פעם שאני מנסה, עולה בעיני רוחי תמונה של נפָּה גדולה, כמו זו שסבתי מצד אימי, אֶמָה, השתמשה בה כשאפתה עוגות. יכולתי למצוא את ההסבר באינטרנט, אבל למען האמת אינני סקרנית מספיק כדי לגשת לחיפוש כזה.
    ברגע שנכנסתי לחדר הרגשתי שהבדידות שלי מושכת את תשומת הלב של הזוגות במקום. אישה שנכנסת בגפה למקום כזה לא יכולה להיות גרושה או פרודה, שכן אז התהליך מופסק. הבדידות שלה מעלה באופן חד־משמעי שלוש אפשרויות (בסדר עולה על ציר האסון המשפחתי):
    1. מריבה בבוקר, לפני היציאה לפגישה;
    2. חוסר עניין מצד הבעל, שאפילו לא טרח לקחת יום חופשה, לדחות פגישה או נסיעת עסקים;
    3. מקרה נדיר בעליל: מות הבעל, מצב המצריך הרשאה מיוחדת מידי שופט ללדת ילד לאחר המוות.
    איך שלא יהיה, אישה לבדה במחלקת טיפולי פוריות של בית חולים כלשהו ברחבי תבל היא מושא לרחמים, גם אם הבדידות שלה הופכת את ביש המזל של יתר האנשים שהחיים הובילו לחדר הזה נסבל יותר. תודה לאל, יש אומללים מאיתנו! שכן המקום הזה הוא ממלכתו הבלעדית של הזוג. שטח ההפקר שבו מוטלים על הכף העתיד שלו, זכות הקיום שלו, התכלית שלו. כור המצרף שבו אלוהי הפוריות, שהקיץ משנתו בכוחן של זריקות פיוּרגוֹן, חורץ את גורלו. המקרה שלי לא עונה על אף אחת מהאפשרויות האלה. הוא הרבה יותר סבוך וערמומי. הוא שייך לתחום הטקטיקה והתחמון. מזימה שנהגתה במוחם של גנגסטרים. אתם הקוראים, עדיין אין לכם מושג מה רב הסיכון שאני נוטלת על עצמי כשאני כותבת את זה. דעו לכם שמבין שלושה־עשר הזוגות שיושבים לפני עכשיו, שמרחמים על האישה שהגיעה לבדה, אחדים היו מצמידים אותי לקיר אילו ידעו, היו יורקים לי בפרצוף, משליכים אותי לרחוב. אף אחד מהם לא היה טורח להבין, לשאול שאלות, לראות גם בי סכום מבייש של נסיבות, גורל, תורשה, ביש מזל ואסונות.
    ולכן אני כותבת.
    אבי, דריוש סאדר, אדון הדף הלבן, המהפכן עז הרוח, נהג לומר בקולו החולמני ובעל החזון: "בני אדם מקשיבים טוב יותר עם העיניים מאשר עם האוזניים. האוזניים הן בארות חלולות, שנועדו לפטפטת. אם יש לך משהו לומר, תכתבי אותו." אף על פי כן היו רגעים בחיי, פרקי זמן מכריעים למדי, שבהם הייתי מוכנה לעשות הכל ובלבד שלא אהיה אני. החלפתי ארץ ושפה, המצאתי לעצמי תולדות וזהויות אחרות. נאבקתי, אלוהים כמה נאבקתי ברוח הזעף שהתעוררה לפני זמן רב מאוד, במחוז נידח של ממלכת פרס בשם מאזנדראן;1 רוח טעונה במיתות ובלידות, בגֶנים נסגניים ושלטניים, בהפיכות ובמהפכות, רוח אשר עם כל ניסיון שלי לחמוק ממנה, תפסה אותי בצווארון והחזירה אותי למקומי. כדי שתבינו את הסיפור שלי, עלי לחזור לאחור ולהתחיל מההתחלה; עלי להשמיע לכם — כפי שאני שומעת עכשיו, בזמן שאחות מעיפה בנו מבט חטוף ומתרחקת באדישות — את הקול של דודי סאדק סאדר, הידוע בשם דוד מס' 2. קול בסולם מינורי, ערב כצליל הקלרינט, המגולל את מה שמכונה במשפחתנו: "הסיפור המפורסם של דוד מס' 2".
    "למן הצהריים הרוח השתוללה כל־כך, שבאותה מידה יכלה לבשר על קץ העולם. בזיכרון המאזנדראני לא נודעה סופה כזאת מאז הפלישה המונגולית! וגם אז, מה שתושבי מאזנדראן החשיבו כסערה לא היה אלא הנשיפה ההרסנית שסללה את הדרך לכנופיית הקלגסים של ג'ינגיס חאן. מה שלא יהיה, אותה רוח נשכנית שנשבה ממישוריה הקפואים של רוסיה לא בישרה טובות.
    "עכשיו ציירו בדמיונכן את נחלתו הענקית של סבא־רבא שלכן, מוֹנטָזֵמוֹלְמוֹלְק. שני מבנים עצומים שבכל אחד מהם כשישים חדרים, אגפים חיצוניים, נַשָקיות ומטבחים, טרקלינים ואורוות מלאות סוסים... וכל זה חבוי בלב־ליבו של היער, למרגלות הרי אַלבּוֹרְז. לא פחות ממאתיים שישים ושמונה נפשות חיו שם, כולן תחת חסותו של מונטזמולמולק. באחד מימי פברואר של שנת 1896, יום שבת, אם זיכרוני אינו מטעה אותי, הוא ציווה לאטום דלתות וחלונות ולהיסגר בד' אמות עד שהעולם יעטה שוב חזות של שלווה. כמה זמן תימשך הסערה הארורה? מה יעלה בגורל אדמותיו? שעות רבות קדחו השאלות הללו ועוד רבות אחרות במוחו של מונטזמולמולק, ורוחו קדרה כמו השמיים. הוא גר במבנה המרכזי, הבּירוּני, יחד עם מאה עשרים ושלושה גברים חמושים שתפקידם היה להגן על אדמותיו, ועשרה נערים ששימשו אותם.
    "המבנה השני, האַנְדָרוּני, אף כי ניצב ממש ממול הבירוני, בצידה השני של החצר הפנימית, נדמה רחוק ובלתי מושג כמו הארץ המובטחת. דרו בו חמישים ושתיים נשותיו של מונטזמולמולק, שהגיעו מכל קצוות הארץ, עשרים ושמונה ילדיו וכעשרים שפחות. הוא היה הגבר היחיד שהורשה להיכנס למבנה, היחיד שהכיר את הריח הכבד של בשׂמים ומריבות שעמד באוויר הקפוא... המבוכים החשוכים, הדלתות הפתוחות למחצה, רשרוש האריגים, התחושה המשכרת שמחכים לך, שמשתוקקים אליך, ערגת הגופים ש... נו, טוב, אתן מבינות למה אני מתכוון!
    "אלא שכל אותם לילות שבילה במקום הזה, שאותו, יש לומר, אייש בכוחות עצמו, לא שחררו את סבא־רבא שלכן מן התחושה המרה שהחיים שם חומקים מאחיזתו. האנדרוני הוסיף להיות טריטוריה פלאית וטרופה, חידה. ביום ההוא, כשאדמת מאזנדראן כמו הצטמקה לממדי חלוק נחל בידו של אלוהים, התעורר במונטזמולמולק הפחד הגדול שנשותיו ינצלו את החושך והמהומה כדי לקשור קשר נגדו. אחרי הכל, איך תדע מה מתבשל בליבה של אישה זנוחה? איך תהיה בטוח בנאמנות, ביושר ובאהבה שלה? ככל שהזמן חלף ומספר הנשים גדל, כך הרגיש את להב הקנאה המושחז ננעץ בקרביו מרגע שדרך על התחתונה במדרגות הלולייניות שהובילו לחדרי השינה.
    "אבל אי אפשר להתעלם מהאירוע המשפיל, שקרוב לוודאי נרקח במוחה של טַרגוֹל חאנוּם! טרגול חאנום, שפעם הייתה החביבה עליו מכולן, הייתה המקור למגפת גירוד שפשטה במבושי הנשים וסיימה את נתיבה הבוגדני במפשעתו של מונטזמולמולק. רופאים הגיעו מהעיר; דלתות נטרקו; חפצים נופצו בחצר; קווצות שיער נתלשו; זעקות פילחו את ההרים; הקלון פשט על הנחלה... ברגע ההוא שיווע מונטזמולמולק שרוחות השטן האלה ינשבו וימחו את הנשים המקוללות מעל פני האדמה ויישאו עימן את החרפה. אבל זה כבר סיפור אחר... מכל מקום, אחרי שעות של חיטוט בזקנו, עבות וצהבהב כמו חופן טבק, אחרי שפסע הלוך ושוב בחדר בעל שש דלתות ששימש לו סלון פרטי, גמלה בליבו של סבא־רבא שלכן ההחלטה המפתיעה לתת את מפתח החירום של האנדרוני לאחד המשרתים הצעירים שלו. הכעור שבהם. המחוסר כל חן, זה ששום אישה לא תרצה לכבוש, ולוּ גם לשם האתגר שבדבר. או אז מונטזמולמולק..."
    רגע. שוב אינני מצליחה להיזכר איך מונטזמולמולק קרא לנער. האם צעק את שמו? האם פתח את אחת משש הדלתות וביקש ממנו להיכנס? האם שלח מישהו להביאו? אני יושבת בכיסא הצמוד לקיר בבית החולים קושן ומפשפשת בזיכרוני בתקווה למצוא את הפיסה שנשכחה. לשווא.
    לעיתים קרובות אני מנסה להיזכר בחלק הזה של הסיפור. למשל בזמן העבודה, כשאני עומדת מאחורי הדי־ג'יי מיקסר ומשייפת את הצליל המחוספס של איזו להקת רוק מופרכת. או בבית, שוכבת על הספה עם טינדרסטיקס ברקע. כמו תלמידת תיכון שמשננת שיר שלמדה בעל־פה אני מדקלמת הכל שוב ושוב מההתחלה, בתקווה שהמילים יישאו אותי הלאה, מעל המשוכות. אבל אני תמיד נעצרת על שפת אותו חור שחור.
    יכולתי לטלפן לליילי או למינה, אבל אני לא עושה זאת. אני יודעת, באותה אינטואיציה חדה שמקנים החיים לצידם של אנשים קרובים, שאף אחת מהן לא זוכרת את הסיפור לפרטיו. אחיותי זוכרות רגעים אחרים, שאני קברתי כליל. את לילות הקיץ שבהם ישנו על גג הבית של סבתא אֶמָה, מתחת לכילת מוסלין שהוטלאה בכל צדדיה; את הספרים ששרה קנתה לנו לפני החופש הגדול; את המסעות לחמאם בלוויית דודניותי ודודותי בכפרים של מאזנדראן. במפגשים הנדירים של שלושתנו, בלי הבעלים והילדים שלהן, כשאנחנו אוכלות ארוחת ערב במסעדה שבחרה מינה (שנעשתה צמחונית מאז האירוע), הן תמיד חוזרות אל הזיכרונות האלה. לרוב זה קורה לקראת סוף הארוחה, כשהיין מתחיל לתת את אותותיו, מטשטש את ההבדלים בינינו ומפוגג את נטל ההווה. אז הן מתחממות, צוחקות, קוטעות זו את דבריה של זו וחוזרות על אותם משפטים כאילו אין מילים אחרות שיכולות לתאר את הרגעים ההם. לפעמים אני שואלת את עצמי אם תכלית הפגישות שלנו אינה אלא להגיע לנקודה הזאת; לזיכרונות שנזנחו על אם הדרך ואי אפשר להגיע אליהם אחרת. לילדות שהיינו אז, שהלכו לאיבוד בנפתולי הזיכרון המפורק ומפריח ההמצאות שלנו. הנשים שנהיינו זקוקות לארוחות הללו כדי להתקרב לילדוֹת שהיו, להאמין בקיומן.
    ובכן, בחזרה לחדר ההמתנה. למרות התסכול, אני מחליטה לדלג מעל הפיסה החסרה. צריך להתייצב מול האמת: החלק הזה של הסיפור כורסם בשיני הזמן עד שנכחד. לא נורא, אני אומרת לעצמי, העיקר שכל השאר השתמר.
    נמשיך: הנער הכעור ונטול החן נמצא אם כן עם מונטזמולמולק...
    "...שאומר לו בקולו המחוספס והסמכותי: 'לך תראה אם הן ממלאות אחר הוראותי ותחזור לדווח לי. בחשאיות, אתה שומע?' אבל ברגע שהגה את המילים הוא כבר מצר עליהן. אסור לאף אדם זר, גם לא לילד שעוד לא הגיע לבגרות, להיכנס למכוורת הזאת בחשאי! מונטזמולמולק הסיט את מבטו מפניו האדומות מבושה והתרגשות של הנער ושילח אותו לדרכו. הוא כעס על עצמו שדיבר שטויות, שחשף את פחדיו, אף על פי שהבתול, נדהם מהמפתח לגן עדן הטמון בידו, מן הסתם לא הבחין בדבר. כך או אחרת, לאחר לכתו של הילד חוסר המנוחה שלו רק גבר. חלפה מחצית השעה, הסופה התחזקה, והילד לא חזר. קוצר הרוח התחלף בחימה שפוכה והחימה השפוכה פשטה כמו דליקה בגופו המוצק של מונטזמולמולק. הוא חטף את המעיל ואת מצנפת האסטרכן שלו בכוונה נחושה לבדוק בעצמו מה מתרחש בצידה השני של החצר. שכן עכשיו לא היה לו ספק בכך: שערורייה נוספת מתבשלת על אש קטנה במבוכי האנדרוני.
    "אלה שנתקלו בסבא־רבא שלכן במסדרונות הרחבים והטחובים של הבירוני לא העזו לעצור בעדו. הוא היה בעל הבית, החאן,2 עם השם בעל תריסר האותיות שהבטיח את מעמדו ואת מחצית מחוז מאזנדראן שקיבל בירושה. אבל יותר מכל, הוא היה קשה עורף במידה קיצונית. כולם ידעו שכל ניסיון להסיט אותו מדרכו הוא בגדר התאבדות. אמרו שאפילו החיות מבינות שאם מונטזמולמולק בעקבותיהן, אין להן סיכוי לחמוק ממנו. התכונה הזאת הייתה לעיתים קרובות נושא לשיחות ולקינות, הן באנדורני והן בבירוני. כולם פחדו שעיקשותו תביא עליו יום אחד את מותו. ואם ימות, מה יהיה עליהם? בימי מלכותו של נאסר א־דין שאה קאג'אר, הפיאודליות הייתה עדיין נפוצה בצפון. המשפחות המכובדות, קשורות בבריתות מסועפות, חלשו על האדמות כמו על האנשים. ובתמורה לעבודתם ולנאמנותם, האדונים הגנו עליהם, טיפלו בהם וחיתנו את ילדיהם. אבל זה כבר סיפור אחר...
    "סבא־רבא שלכן הדף במלוא כוחו את דלת הברזל. וכבר אחזה בו הרוח וניערה אותו כמו אב המנער את בנו היהיר. הדלת נשמטה מידיו. מצנפת האסטרכן התעופפה לה. המעיל נתפס בענפים ונקרע. אך מונטזמולמולק לא ויתר. הוא נלחם באותו זעם בסופה ובשערות הסוררות שחסמו את ראייתו. סנטימטר אחר סנטימטר התקדם עד שהגיע, תשוש אך מנצח, אל דלת האנדרוני.
    "כשהצליח סוף־סוף להיכנס פנימה, היכה בו השקט. נכון שבכל פעם שנכנס למבנה קידמה את פניו דממה. אבל זו הייתה הדממה המוכרת והמענגת של הבטחות לא נודעות, של נשים מוכחלות עיניים וסמוקות שפתיים שעוצרות את הנשימה בתקווה שיבחר בהן. הוא היה מושא הדממה הזאת, היוצר שלה. ואילו השקט שאפף אותו עכשיו היה אטום, ומטריד כמו דומיית המנהרות שנחצבו בהרים. הוא דהר במעלה המדרגות הלולייניות. בקומה הראשונה, המסדרון היה ריק והדלתות סגורות. הוא המשיך לעלות בדאגה אל הקומה השנייה — קומת השפחות והילדים — כלשפתע עצר אותו קול: 'לאן אתה רץ ככה?' רווח לו לשמע קולה של אַמירה, והוא הסתובב ופתח את הדלת של חדרה.
    "שרועה על כרי צמר ססגוניים ואפופה בטורבן של עשן, מדדה אותו אמירה בעיניים עצומות למחצה. חיוכה המלעיג היה רווי בחיים שלמים שהתנהלו במקום הזה, אשר יותר ממחצית מהם, מאז שמונטזמולמולק נטש אותה לאנחות, עברו עליה בחדר הזה בשתיית תה, אכילת תמרים ועישון אופיום. אמירה חיכתה לסבא־רבא שלכן כל־כך הרבה לילות, שהיה לאל ידה לזהות בקלות את קול צעדיו. אף שמונטזמולמולק זנח אותה לטובת צעירות ממנה, הוא כיבד אותה יותר מכולן. שכן היא הייתה אשתו הראשונה ואֵם בנו בכורו (וגם לשלוש בנות, כעורות כמו ראשי כרוב מבושלים). אמירה, לעומת זאת, גבוהה וחסונה כמצודה, איבדה את כל הכבוד שאי פעם רחשה לו. היא חדלה לקרוא לו 'חאן' ופנתה אליו בלשון קירבה. 'אם אתה רוצה לדעת מה קורה כאן, כדאי שתלך לסלון שמאחורי המטבח. לך כבר, טינופת, לפני שאוכל אותך חי!' והצחוק החלוד והמשוגע של אמירה ליווה את צעדיו הבהולים של מונטזמולמולק, שנמלט מפניה שוב.
    "מונטזמולמולק פתח את דלת הסלון ונעמד תחתיו. כולן היו כאן! על פי רוב, נשים כה רבות בצוותא מקימות שאון של חמאם, אבל הלילה, שום הגה לא נשמע. מקצתן טרחו סביב הבתול, שאיבד את הכרתו כשהציץ בחור המנעול. שום גבר מעולם לא ראה מה שראו עיניו. ילדה עירומה למחצה, רגליה פשוקות, לפותת כאב, מרוקנת את קרביה מעל קערת חרס. כעת נסוגו הנשים כדי לפנות מעבר למונטזמולמולק. הדם כבר נשטף והקערה נעלמה. רגלי הילדה לא היו מפושקות עוד. היא הייתה ללא רוח חיים.
    "סבתא־רבתא שלכן הייתה בת חמש־עשרה לכל היותר. אני לא יכול לתאר לכן את פניה, כי מרגע שכוסתה בתכריכים, איש לא דיבר עליה עוד. מאין באה? מי הייתה? מה היה שמה? איני יודע וגם אתן לא תדעו לעולם. מונטזמולמולק הביט אחוז פלצות בגוף חסר החיים ונזכר במעומעם שפעם גהר מעליו במשך כמה דקות מאחורי איזה שיח. לפתע נחת בידיו צרור זעיר כרוך בסדין לבן. 'זאת בת, אגא חאן!' היו המילים הראשונות שגירשו את הדממה ואת המוות. לראשונה בחייו מונטזמולמולק החזיק בידיו ילוד.
    "על מנת לחסוך ממנו את האכזבה והגועל, עשרים ושמונת ילדיו הקודמים הוצגו בפניו ברוב חגיגיות כשבוע לאחר לידתם, פניהם חלקות ולחייהם משוחות בתמצית פרחי הדרים. לכולם כבר ניתן שם שבחרה להם אימם ושמונטזמולמולק שכח מייד. צריך לומר שבשל התחרות והתשוקה לפתות את הבעל הנכסף, המציאו האימהות שמות יותר ויותר מסובכים, עד כי לבסוף הן בעצמן שכחו אותם.
    "הוא הביט בפניה הקמוטות של התינוקת ונחרד מצבען הקודר. אלא שכעבור רגע נתלש הצרור מידיו ואחר הונח במקומו. 'השנייה! השנייה!' מונטזמולמולק, בור ועם הארץ בענייני רבייה, לא קלט תחילה את פשר הלהטוט. הוא נפנה בהשתאות אל המיילדת הזקנה, שעור פניה מחוספס וקמוט. 'תאומות, אגא חאן! מלבד ריבון־עולם, אף אחד לא ידע שהילדה המסכנה סחבה שתיים בבטן. חיים תמורת חיים כפולים: ככה הוא רצה.' מונטזמולמולק כבש את תדהמתו והנהן לאות אישור. אף כי מאז השהות ברוסיה — ומסיבה שלקח איתו לקבר — הטיל ספק נחרץ בקיומו של אלוהים, הוא המשיך להעמיד פנים מטעמי נוחות.
    "מה שלא יהיה, מונטזמולמולק השפיל את מבטו אל הצאצאה השלושים שלו: סבתא שלכן. בניגוד לאחותה התאומה, הכהה כמו שזיף מיובש, היו לה עור לבן ופלומה בלונדינית על הראש. אבל חשוב מכל — מונטזמולמולק קירב את פניו והתבונן מקרוב כדי להיות בטוח — היו לה העיניים הכחולות שלו. הכחול המופלא של הים הכספי, שאף טיפה ממנו לא הואילה בטובה לזלוג עד אותו יום לעיניים של יוצאי חלציו. בגיל ארבעים ושמונה החזיק מונטזמולמולק סוף־סוף את הילדה שחלם עליה בסתר, הילדה שמבטה יזכיר לעולמי עד את מבטו שלו.
    "תחושה אדירה יותר מנצרו השופע שטפה אותו. אושר פתאומי שהנשים, אכולות זעם מר, היו עדות לו. ההתרגשות לא רק ריככה את תווי פניו והעלתה חיוך גאה על שפתיו, אלא גם טיפסה במעלה גרונו, הפכה להברה, אחר־כך למילים, ולבסוף צלפה באוויר כמו סטירה. 'נקרא לה נוּר,' הצטעק מונטזמולמולק בלי להתיק את מבטו מהתינוקת. נור, אור. המיילדת הזקנה ניסתה במבוכתה לצמצם את ההשפעה ההרסנית של ההכרזה על הנשים. 'ואיך תרצה לקרוא לשנייה, אגא חאן?' שאלה בתקווה שיקלוט את המסר. 'תקראי לה איך שמתחשק לך.' תשובה תמציתית שחיסלה..."
    בשלב הזה של הסיפור דוד מס' 2 היה משתתק. הדמעות שעתידות היו לזלוג מאוחר יותר, בתום שלל סטיות ונסיקות דרמטיות, כבר חנקו את גרונו. הוא קם בבת אחת, פתח אחת מחפיסות הסיגריות הפזורות על כל שולחן בבית, נטל אחת, הצית אותה ונשף ממושכות תוך התפחת לחייו. לאחר שפסע כה וכה בסערת רגשות היה שב ומתיישב, נאנח עמוקות ומביט בנו בעצב ובחמלה, כאילו התכונן לבשר לנו ידיעה מחרידה שתטלטל את עולמנו: "... שחיסלה את ילדותה של האֵם."
    אֵם.
    כך קראו לנור ילדיה, מדגישים את התנועה ומושכים אותה עד שיצקו בסבתנו מצד אבא את מעמדה כאלילה.
    דמעותיו של דוד מס' 2 פרצו כשהאֵם הגיעה לשנתה החמישית. בנקודה זו, כל ההתעמרויות של האימהות החורגות, המורעלות מקנאה ומטינה, ניגרו מפיו ביבבה ממושכת אחת. לשאוב מים מהבאר, לערוך את השולחן עם המשרתות, לישון בחוץ, להעביר חורפים שלמים בלי בגדים חמים, בלי מזון, להינעל ימים על ימים במחראות או במרתף, לסחוב לבד את השטיחים החוצה ולנער מהם את האבק, להביא מהיער שורשים להשריה... הרשימה הייתה ארוכה. הוא בכה וסיפר, סיפר ובכה. לסיום, מבעבע מיגון ומאהבה, חיבק אותנו כדי שנמצא נחמה זה בזרועות זה, שעה שהעוצר על טהראן התחיל.
    מחוץ לחלון הסלון של דוד מס' 2 המהפכה הייתה בעיצומה. הטהראנים, כאילו היו צבא של רוחות רפאים מאוחדות וזועמות, ניצלו את הפסקת החשמל והעלטה ודהרו במדרגות אל הגגות, שמהם צעקו סיסמאות אסורות. מצפון לדרום, ממזרח למערב, עלו הקריאות "מוות לשאה" ו"אללה אכבר", תפילות ערבית מתריסות ונואשות המושלכות בפרצופו של העולם, עונות זו לזו בהד. כמה דקות, חמש־עשרה לכל היותר, חלפו בטרם נישא טרטור התת־מקלעים, והדיכוי חזר למשול בעיר.
    ובינתיים, בזמן שנפשי נכספה לצאת מהחדר אל החושך והגגות, ולצרף את קולי למזמור המרד והתוגה, אימץ אותנו סאדק אל סוודר הבז' שנקנה בגאלרי לפאייט (גאלורי לפאייד אצלנו) שבפריז (פא־ריס) כדי שנקונן יחד על סבתא שאפילו לא הכרתי. הייתי בת שבע, והכבוד העיוור שכל ילד במזרח רוחש למבוגרים ממנו מנע ממני לדחות אותו ולהימלט.