יש ואין
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
יש ואין
מכר
מאות
עותקים
יש ואין
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים
3.8 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    ארנסט מילר הֶמינגוויי (באנגלית: Ernest Miller Hemingway; ‏21 ביולי 1899 - 2 ביולי 1961) היה סופר ועיתונאי אמריקאי. סגנונו הספרותי הייחודי, המאופיין בשפה תמציתית ובמשפטים דקלרטיביים קצרים, השפיע רבות על הפרוזה במאה ה-20, וכמה מספריו נחשבים כיום ליצירות מופת. המינגוויי זכה בפרס פוליצר בשנת 1953 על ספרו "הזקן והים", ובפרס נובל לספרות בשנת 1954.

    סגנונו הספרותי של המינגוויי מתאפיין במשפטים קצרים ודקלרטיביים, תיאורים קונקרטיים והשמטה מכוונת של פרטים במטרה לאפשר לקורא להשלים את הפערים במידע בעצמו, ובאופן כזה "לערב" אותו בסיפור. בספרו מוות אחר הצהריים כתב המינגוויי: "הוד התנועה של הקרחון נובעת מכך שרק שמינית ממנו נמצאת מעל המים". בספרו חגיגה נודדת מתאר המינגוויי כיצד כאשר שהה בפריז הבין כי "ניתן להשמיט כמעט כל פרט בסיפור, כל עוד אתה עושה זאת במודע".

    תקציר

     יש ואין הוא סיפורו הדרמטי של הארי מורגן, גבר-בגברים, הנאלץ להבריח סחורות ובני-אדם בין קובה לארצות-הברית כדי להחזיק ראש מעל המים למען משפחתו המתפוררת. הרפתקאותיו מתפתלות בין עולמם של בעלי יאכטות עשירים והוללים לבין בקתות עוני לחופי פלורידה, בשנות השפל הכלכלי הגדול. בספר זה – הרומן היחיד שלו המתרחש בחלקו באמריקה – מגיב המינגוויי למצב החברה סביבו ומשווה בין מי שאין להם כלום לבין מי שיש להם יותר מדי. המינגוויי מתגלה שוב כסופר הרפקאות משובח, אמן התיאור הפסיכולוגי ואשף הדיאלוג, ואורג בין קטעי העלילה והפעולה גם דמויות מרתקות, תוך הצגת אחת ממערכות היחסים העדינות והמרגשות ביותר במכלול יצירתו.

    ארנסט מילר הֶמינגוויי (באנגלית: Ernest Miller Hemingway; ‏21 ביולי 1899 - 2 ביולי 1961) היה סופר ועיתונאי אמריקאי. סגנונו הספרותי הייחודי, המאופיין בשפה תמציתית ובמשפטים דקלרטיביים קצרים, השפיע רבות על הפרוזה במאה ה-20, וכמה מספריו נחשבים כיום ליצירות מופת. המינגוויי זכה בפרס פוליצר בשנת 1953 על ספרו "הזקן והים", ובפרס נובל לספרות בשנת 1954.

    פרק ראשון

    פרק 1

     

    אתם יודעים איך נראית הוואנה השכם בבוקר, עם הקבצנים שעדיין נשענים על קירות הבניינים וישֵנים, עוד לפני שעגלת הקרח עוברת ומחלקת קרח לבַּארים? טוב, אז עברנו את הכיכר מכיוון הרציף אל בית הקפה פְּנינת סן פרנסיסקו כדי לשתות קפה ובכיכר היה רק קבצן אחד עֵר והוא שתה מהמזרקה. אבל כשנכנסו לבית הקפה והתיישבנו, שלושתם כבר היו שם וחיכו לנו.
    התיישבנו ואחד מהם ניגש אלינו.
    "נו," הוא אמר.
    "אני לא יכול לעשות את זה," אמרתי לו. "הייתי שמח לעשות את זה בתור טובה. אבל אמרתי לכם אתמול בערב שאני לא יכול."
    "אתה יכול לקבוע את המחיר בעצמך."
    "זה לא העניין. אני לא יכול לעשות את זה. זה הכול."
    שני האחרים ניגשו אלינו ועמדו ככה עם מבט עצוב. הם נראו כמו חבר'ה באמת נחמדים והייתי שמח לעשות בשבילם את הטובה שביקשו.
    "אֶלף לראש," אמר זה שדיבר אנגלית טובה.
    "אל תעשה לי רע על הנשמה," אמרתי לו. "אני אומר לך ברצינות שאני לא יכול לעשות את זה."
    "כשיגיע היום והכול ישתנה, תהיה לזה חשיבות גדולה מבחינתך."
    "אני יודע. אני לגמרי בעדכם. אבל אני לא יכול לעשות את זה."
    "למה לא?"
    "אני מתפרנס מהסירה הזאת. אם היא הולכת, הלכה לי הפרנסה."
    "בכסף שתקבל תקנה סירה אחרת."
    "לא אם אני בכלא."
    כנראה שהם חשבו שצריך רק לשכנע אותי בכל מיני טיעונים, כי ההוא המשיך בלי סוף.
    "יהיו לך שלושת אלפים דולר ביד ותהיה לזה חשיבות גדולה מבחינתך אחר כך. המצב לא יימשך לנצח, אתה יודע."
    "תראו," אמרתי. "לא מעניין אותי מי הנשיא פה. אבל אני לא מבריח לארצות הברית משהו שעלול לפתוח את הפה."
    "אתה רוצה להגיד שאנחנו נפתח את הפה?" אמר אחד מהם שעדיין לא דיבר. הוא כעס.
    "אמרתי משהו שעלול לפתוח את הפה."
    "אתה חושב שאנחנו לֶנגוּאָס לַארגָס?"
    "לא."
    "אתה יודע מה זה לֶנגוּאָה לַארגָה?"
    "כן. אחד שיש לו לשון ארוכה."
    "אתה יודע מה אנחנו עושים לכאלה?"
    "אל תשחק לי את הקשוח," אמרתי. "אתם פניתם אלי. לא אני באתי בהצעות אליכם."
    "תסתום, פאנצ'ו," אמר ההוא שדיבר קודם אל זה העצבני.
    "הוא אמר שאנחנו נפתח את הפה," אמר פאנצ'ו.
    "תראו," אמרתי. "אמרתי שאני לא מעביר משהו שעלול לפתוח את הפה. משקאות מוברחים לא פותחים את הפה. בקבוקים לא פותחים את הפה. יש עוד דברים שלא פותחים את הפה. בני אדם עלולים לפתוח את הפה."
    "סינים עלולים לפתוח את הפה?" אמר פאנצ'ו במין רשעות כזאת.
    "הם עלולים לפתוח את הפה, אבל אני עלול שלא להבין אותם," אמרתי לו.
    "אז אתה לא מוכן?"
    "בדיוק כמו שאמרתי לכם אתמול בלילה. אני לא יכול."
    "אבל אתה לא תפתח את הפה?" אמר פאנצ'ו.
    הדבר שאמרתי קודם והוא לא הבין נכון עשה אותו מרושע. אני מניח שזה היה גם בגלל האכזבה. לא טרחתי לענות לו.
    "ואתה לא לֶנגוּאָה לַארגָה, מה?" הוא שאל, ועדיין נשמע מרושע.
    "אני לא חושב."
    "מה זה? אתה מאיים?"
    "שמע," אמרתי לו. "אל תהיה כל-כך קשוח על הבוקר. אני בטוח שחתכת גרונות של המון אנשים. עוד לא שתיתי קפה אפילו."
    "אז עכשיו אתה בטוח שחתכתי לאנשים את הגרון?"
    "לא," אמרתי. "ולא מזיז לי. אתה לא מסוגל לעשות עסקים בלי להתעצבן?"
    "אני עצבני עכשיו," הוא אמר. "הייתי הורג אותך בשמחה."
    "נו, בחייך," אמרתי לו. "אל תדבר כל-כך הרבה."
    "בוא, פאנצ'ו," אמר הראשון. ואז אמר לי: "חבל מאוד. חבל שאתה לא לוקח אותנו."
    "גם לי חבל. אבל אני לא יכול."
    שלושתם פנו אל הדלת והסתכלתי איך הם יוצאים. הם היו חבר'ה צעירים נאים, הם לבשו בגדים יפים, אף אחד מהם לא חבש כובע, ונראה היה שיש להם מלא כסף. בכל אופן, הם דיברו איתי כאילו יש להם מלא כסף, והם דיברו אנגלית כזאת שמדברים קוּבָּנים שיש להם כסף.
    שניים מהם נראו כמו אחים והשלישי, פאנצ'ו, היה קצת יותר גבוה אבל נראה מאותו טיפוס של צעירים. אתם יודעים: רזה, בגדים יפים ושיער מבריק. לא חשבתי שהוא בעצמו מרושע, אלא רק שהדיבור שלו מרושע. תיארתי לעצמי שהוא היה עצבני נורא.
    ברגע שהם יצאו מהדלת ופנו ימינה, ראיתי מכונית סגורה חוצה את הכיכר לכיוונם. קודם כל עפה הזגוגית של החלון והכדור פּוֹצֵץ שורת בקבוקים על המדפים של ארון התצוגה מימין. שמעתי את הרובה יורה ובּוֹפּ, בּוֹפּ, בּוֹפּ התנפצו הבקבוקים לאורך כל הקיר.
    קפצתי אל מאחורי הצד השמאלי של הבַּאר וכשהסתכלתי מעבר לקצה יכולתי לראות. המכונית נעצרה ושני חבר'ה כרעו על ידה. לאחד היה טומי-גאן ולשני היה רובה צַיִד אוטומטי קצוּץ קנֶה. זה עם הטומי-גאן היה כושי. השני לבש מקטורן נהגים לבן.
    אחד הצעירים היה שרוע על המדרכה עם הפנים למטה, ממש ליד החלון הגדול שהתנפץ. השניים האחרים היו מאחורי אחת מעגלות הקרח של בירה טְרוֹפּיקָל שעצרה מול בַּאר קַנַארְד הסמוך. אחד מסוסי עגלת הקרח נפל ארצה בתוך הרתמות שלו ובעט ברגליו והשני טלטל את הראש מעלה-מטה.
    אחד הצעירים ירה מהפינה האחורית של העגלה והכדור ניתז מהמדרכה. הכושי עם הטומי-גאן הנמיך את פניו כמעט עד הכביש וירה צרור תחתי לצד האחורי של העגלה ומובן שאחד מהם נפל והתמוטט לכיוון המדרכה, ראשו מעל אבן-השפה. הוא פירכס שם, ידיו מגוננות על הראש, והנהג ירה בו ברובה הציד בזמן שהכושי טען מחסנית חדשה, אבל הוא לא פגע. אפשר היה לראות את סימני כדוריות-העופרת על כל המדרכה, כמו נתזים של צבע כסף.
    הבחור השני משך ברגליים את זה שנפגע אל מאחורי העגלה ואני ראיתי שהכושי מנמיך את פניו קרוב לאספלט כדי לירות בהם צרור נוסף. ואז ראיתי את פאנצ'ו ידידנו יוצא מאחורי פינת העגלה ותופס מחסה מאחורי הסוס שעדיין עמד על הרגליים. הוא זז מהסוס וחשף את עצמו, פניו לבנים כמו סדין מלוכלך, ופגע בנהג עם אקדח הלוּגֶר הגדול שלו, אוחז בו בשתי הידיים כדי לייצב אותו. הוא פגע פעמיים מעל ראשו של הכושי, תוך שהוא מתקרב, ופעם אחת מתחת.
    הוא פגע בצמיג של המכונית כי ראיתי סילון של אבק נפלט לכיוון הרחוב כשהאוויר יצא מתוכו, והכושי ירה בו בבטן מטווח של שלושה מטרים עם הטומי-גאן, כנראה עם הכדור האחרון שנשאר במחסנית כי ראיתי שהוא משליך אותו, ופאנצ'ו ידידנו נפל חזק והתיישב ונפל לְפָנים. הוא ניסה להתרומם, מחזיק עדיין את הלוּגֶר, רק שלא הצליח להרים את הראש, והכושי לקח את רובה הצַיִד שנשען על גלגל המכונית על-יד הנהג והעיף לו את כל הצד של הראש. חתיכת כושי.
    הורדתי לגימה מהבקבוק הראשון שראיתי פתוח ואל תשאלו אותי מה זה היה. כל העסק עשה לי די רע על הנשמה. חמקתי לאורך הצד האחורי של הבַּאר ויצאתי למטבח, ודרך הדלת האחורית יצאתי משם. הלכתי בשקט בצד המרוחק של הכיכר ואפילו לא העפתי מבט לכיוון הקהל שהתאסף במהירות מול בית הקפה ונכנסתי דרך השער ויצאתי לרציף ועליתי לסיפון.
    הבחור ששכר את הסירה ואותי חיכה על הסיפון. סיפרתי לו מה קרה.
    "איפה אֶדי?" שאל אותי ג'ונסון, הבחור ששכר אותנו.
    "לא ראיתי אותו אחרי שהתחילו היריות."
    "אתה חושב שהוא נפגע?"
    "מה פתאום. אני אומר לך שהכדורים היחידים שנכנסו לבית הקפה פגעו בארון התצוגה. זה קרה כשהמכונית היתה מאחוריהם. כשהם ירו בבחור הראשון ממש מול החלון. הם היו בזווית כזאת..."
    "נראה שאתה ממש מתמצא במה שקרה," הוא אמר.
    "פתחתי ת'עיניים," אמרתי לו.
    ואז, כשהרמתי מבט, ראיתי את אדי הולך על הרציף לכיווננו והוא נראה גבוה ומרושל מתמיד. כשהוא הלך, המִפרקים שלו התנדנדו בצורה מוזרה.
    "הנה הוא."
    אדי נראה די רע. הוא אף פעם לא נראה כל-כך טוב מוקדם בבוקר, אבל עכשיו הוא נראה די רע.
    "איפה היית?" שאלתי אותו.
    "על הרצפה."
    "ראית הכול?" שאל אותו ג'ונסון.
    "אל תדבר על זה, מר ג'ונסון," אמר לו אדי. "נהיה לי לא טוב רק מלחשוב על זה."
    "כדאי שתשתה משהו," אמר לו ג'ונסון. ואז אמר לי: "טוב, אז אנחנו יוצאים?"
    "תלוי בך."
    "איך ייראה היום הזה?"
    "די דומה לאתמול. אולי אפילו יותר טוב."
    "אז בוא נצא."
    "בסדר גמור, ברגע שיגיעו הפתיונות."
    כבר שלושה שבועות שהטיפוס הזה מוציא אותנו לדוג בזרם ועוד לא ראיתי ממנו כסף, חוץ ממאה דולר שהוא נתן לי לשלם לקונסול, ואת מס היציאה, ולקנות משהו לאכול, ולתדלק אותה לפני ההפלגה לכאן. אני סיפקתי את כל ציוד הדיג והוא שכר אותה בשלושים וחמישה דולר ליום. הוא ישן במלון ובא לסירה כל בוקר. אדי סידר לי את ההשכרה הזאת, אז הייתי צריך לקחת אותו איתי. תִכננתי לשלם לו ארבעה דולר ליום.
    "אני צריך לתדלק אותה," אמרתי לג'ונסון.
    "בסדר גמור."
    "אני צריך קצת כסף בשביל זה."
    "כמה?"
    "גלון עולה עשרים ושמונה סנט. כדאי שאתן לה ארבעים גלונים. יוצא אחד-עשר דולר ועשרים סנט."
    הוא שלף חמישה-עשר דולר.
    "אתה רוצה שנקנה בירה וקרח בעודף?" שאלתי אותו.
    "זה בסדר," אמר. "פשוט תוריד את זה ממה שאני חייב לך."
    חשבתי לעצמי ששלושה שבועות זה הרבה זמן למשוך אותי, אבל אם יש עליו את הכסף, מה זה כבר משַנה? ממילא הוא היה אמור לשלם כל שבוע, אבל כבר קרה שמשכו אותי חודש שלם ובסוף שילמו לי. זאת היתה אשמתי אבל שמחתי קודם כול שיש לי עבודה. רק שבכמה ימים האחרונים נכנסתי למתח בגללו, אבל לא רציתי להגיד שום דבר כי פחדתי שהוא יתעצבן עלי. אם יש עליו את הכסף, כמה שהוא מושך אותי, יותר טוב.
    "רוצה בקבוק בירה?" הוא שאל אותי ופתח את הארגז.
    "לא, תודה."
    באותו רגע הגיע לרציף הכושי שמכין לנו את הפתיונות ואני אמרתי לאֶדי להתכונן לנתק את חבלי הקשירה לרציף.
    הכושי עלה על הסיפון עם הפתיונות ואנחנו ניתקנו את חבלי הרציף והתקדמנו לעבר פתח הנמל, והכושי מכין פתיונות משני מַקַרֶלים, מעביר את הקרס בפה שלהם, מוציא דרך הזימים, חותך בצד ואז מעביר את הקרס דרך הצד השני ומוציא, קושר וסוגר את הפה עם החוט שמתהדק דרך הטבעת וקושר את הקרס חזק כדי שהוא לא יחליק וכך הפיתיון ייגרר חלק בלי להסתחרר.
    הוא כושי ממש שחור, פיקח ועצוב, יש לו שרשרת חרוזי ווּדוּ כחולים מסביב לצוואר מתחת לחולצה, וכובע קש ישן. כשהיה על הסירה אהב לישון ולקרוא עיתונים. אבל הוא ידע לקשור יופי של פתיונות ועשה את זה מהר.
    "אתה לא יודע לקשור פתיונות כאלה, קפטן?" שאל אותי ג'ונסון.
    "יודע, אדוני."
    "למה אתה לוקח איתך כושי שיעשה את זה?"
    "כשיבואו הדגים הגדולים אתה תבין," אמרתי לו.
    "מה הרעיון?"
    "הכושי עושה את זה יותר מהר ממני."
    "אדי לא יכול לעשות את זה?"
    "לא, אדוני."
    "לי זה נראה כמו הוצאה לא נחוצה." הוא שילם לכושי דולר ליום והכושי יצא לרקוד רוּמבָּה כל לילה. שמתי לב שהוא מתחיל כבר להיות ישנוני.
    "הוא נחוץ," אמרתי.
    בינתיים עברנו כבר את המפרשיות עם קרוניות הדגים שעוגנות מול קַבַּניַאס ואת הדוגיות שעוגנות כדי לדוג פּוּטיות על קרקעית הסלעים ליד מצודת המוֹרוֹ, ואני ניווטתי אותה החוצה לכיוון הקו הכהה שהִתווה זרם הגולף. אדי הכניס למים את שני פתיונות הגירוי הגדולים והכושי הכין פתיונות על שלוש חכות.
    הזרם נכנס והגיע כמעט עד לסימוני העומק וכשהתקרבנו לשוליים שלו ראו שהזרימה מלאה קצף, כמעט שוצפת, ויש בה כל הזמן מערבולות. התחילה רוח מזרחית קלה והברחנו מלא דגים מעופפים, אלה הגדולים עם הכנפיים השחורות, שנראים כשהם ממריאים כמו התצלום של צ'רלס לינדברג חוצה את האוקיינוס האטלנטי.
    הדגים המעופפים הגדולים הם הסימן הכי טוב. לאן שלא הסתכלת ראית טלאי קטן ועוד טלאי קטן של אצות המפרץ הצהובות והדהויות האלה, שזה סימן שהזרם העיקרי נכנס קרוב, ולפנינו היו ציפורים שהתנפלו כל הזמן על להקה של דגי טוּנה קטנים. ראינו אותם קופצים, דגי טונה קטנים במשקל של קילוגרם כל אחד.
    "אתה יכול לזרוק חכה מתי שאתה רוצה," אמרתי לג'ונסון.
    הוא חגר את החגורה ואת הרִתמה שלו והשליך את החכה הגדולה עם גלגל תוף מתוצרת הַארְדִי ובה 600 מ' של חוט מסוג שלושים ושש. הסתכלתי לאחור והפיתיון שלו נגרר יפה, קיפץ על הגלים ושני פתיונות הגירוי צללו וזינקו. הגענו למהירות מתאימה פחות או יותר ואני כיוונתי אותה אל תוך הזרם.
    "תחזיק את קצה החכה בשקע בכיסא," אמרתי לו. "ככה החכה לא תהיה כבדה כל-כך. תעבוד בלי בלם כדי שתוכל לשחרר לו חוט כשהוא ייתפס. אם הוא ייתפס כשהבלם סגור, הוא יעיף אותך למים."
    כל יום הייתי צריך להגיד לו אותו דבר אבל זה לא הפריע לי. רק אחד מכל חמישים תיירים ששוכרים אותך יודע לדוג. ואם הם כבר יודעים, חצי מהזמן הם עושים שטויות ורוצים להשתמש בחוט לא מספיק חזק למשיכת דג גדול.
    "איך נראה מזג האוויר?" הוא שאל אותי.
    "לא יכול להיות יותר טוב," אמרתי לו. באמת היה יום יפה.
    העברתי את ההגה לכושי ואמרתי לו לשוט במקביל לשולי הזרם לכיוון מזרח וניגשתי לירכתיים, שם ישב ג'ונסון וצפה בפתיונות המקַפּצים.
    "אתה רוצה שגם אני אזרוק חכה?" שאלתי אותו.
    "אני לא חושב," הוא אמר. "אני רוצה לתפוס את הדג שלי, להילחם בו ולהעלות אותו בעצמי."
    "יופי," אמרתי. "אתה רוצה שאדי יזרוק חכה ויעביר לך אותה אם משהו ייתפס ותוכל להמשיך משם?"
    "לא," הוא אמר. "אני מעדיף שתהיה רק חכה אחת בחוץ."
    "בסדר גמור."
    הכושי ניווט אותה עדיין לכיוון מזרח ואני הבחנתי שהוא ראה קבוצת דגים מעופפים פורצת מהים לפנינו, לא רחוק בהמשך הזרם. כשהסתכלתי לאחור, ראיתי את הנוף היפה של הוואנה באור השמש וספינה יוצאת מהנמל וחולפת על פני המוֹרוֹ.
    "אני חושב שהיום תהיה לך הזדמנות להילחם באחד כזה, מר ג'ונסון," אמרתי לו.
    "הגיע הזמן," הוא אמר. "כמה זמן אנחנו כבר יוצאים לים?"
    "היום זה שלושה שבועות."
    "זה הרבה זמן בלי לדוג."
    "אלה דגים מוזרים," אמרתי לו. "הם לא פה, ופתאום הם באים. אבל כשהם באים, יש מלא כאלה. והם באים תמיד. אם הם לא יבואו עכשיו, הם כבר לא יבואו בכלל. הירח במופע הנכון. הזרם חזק ותהיה לנו רוח טובה."
    "היו כמה קטנים כשיצאנו בפעם הראשונה."
    "כן," אמרתי. "כמו שאמרתי לך. הקטנים מידלדלים ואחר כך נעלמים לפני שמגיעים הגדולים."
    "אתם, הקפטנים של הסירות להשכרה, תמיד יש לכם אותן תשובות. או שמוקדם מדי או שמאוחר מדי או שהרוח לא בכיוון או שהירח לא בסדר. אבל כסף אתם לוקחים בכל מקרה."
    "טוב," אמרתי לו, "הבעיה היא שלרוב באמת מוקדם מדי או מאוחר מדי ומלא פעמים הרוח לא בכיוון. ואז, כשיש לך כבר יום מושלם, אתה על החוף ואף אחד לא שׂכר אותך."
    "אבל אתה חושב שהיום זה יום טוב?"
    "תשמע," אמרתי לו, "אני כבר ראיתי היום מספיק. אבל אני שָׂם כסף שאתה תתפוס המון."
    "אני מקווה," הוא אמר.
    התארגנו להתחיל לדוג. אדי עבר לחרטום ונשכב שם. אני עמדתי וחיפשתי זנב שמבצבץ. הכושי נמנם מדי פעם וגם עליו השגחתי. בטח היה לו חתיכת לילה.
    "אכפת לך להביא לי בקבוק בירה, קפטן," שאל אותי ג'ונסון.
    "לא, אדוני," אמרתי וחפרתי בקרח כדי למצוא בשבילו בקבוק קר.
    "אתה לא שותה?" הוא שאל.
    "לא, אדוני," אמרתי. "אני אחכה עד שיהיה לילה."
    פתחתי את הבקבוק ובדיוק הושטתי אותו אליו כשראיתי ממזר חום גדול, עם חנית באורך של זרוע, פורץ מתוך המים הכי חזק והכי גבוה שאפשר ויורד על המַקַרֶל הזה. הוא היה בקוטר של בול עץ במנסרה.
    "שחרר לו חוט!" צעקתי.
    "הוא לא תפס אותו," אמר ג'ונסון.
    "אז חכֵּה."
    הוא עלה מהמעמקים ופספס את הפיתיון. ידעתי שהוא יסתובב ויחזור כדי לתפוס אותו.
    "תתכונן לשחרר לו חוט ברגע שהוא תופס אותו."
    ואז ראיתי אותו מגיח מאחור, מתחת למים. יכולת לראות את הסנפירים שלו פרושים למלוא הרוחב כמו כנפיים בצבע ארגמן ואת פסי הארגמן על גופו החום. הוא עלה כמו צוללת וסנפיר הגב שלו הופיע וראית איך הוא מפַלח את המים. ואז הוא הופיע בדיוק מאחורי הפיתיון וגם החנית שלו צצה, כאילו הוא מכשכש בה, לגמרי מחוץ למים.
    "חכה שייכנס לו לַפֶּה," אמרתי. ג'ונסון הוריד את היד מגליל החוט שהתחיל לזמזם ודג המרלין ידידנו הסתובב וצלל מטה ויכולתי לראות את כל האורך של גופו, מבריק וכסוף ובהיר, כשהוא פנה הצידה והתקדם במהירות בכיוון החוף.
    "תן קצת בלם," אמרתי. "לא הרבה."
    הוא סובב את ידית הבלם בלי הפסקה.
    "לא יותר מדי," אמרתי. ראיתי שהחוט מתחיל להתלכסן כלפי מעלה. "סגור את הבלם ותן לו חזק," אמרתי. "אתה חייב להכניס לו חזק. הוא יזנק בכל מקרה."
    ג'ונסון הצמיד את הבלם למקומו ושב להחזיק בחכה.
    "תן לו!" אמרתי לו. "תכניס לו. שיחטוף חמש-שש פעמים."
    הוא הכניס לו די חזק עוד פעם-פעמיים, ואז החכה התכופפה וכמעט התקפלה לשניים והגליל התחיל לחרוק ופתאום הוא יצא, בום, בזינוק ארוך, כסף מבהיק בשמש, ועשה כזה מין שְפְּריץ כאילו זרקו סוס מן הצוּק.
    "תוריד לחץ מהבלם," אמרתי לו.
    "הוא ברח," אמר ג'ונסון.
    "לא ברח ולא כלום," אמרתי לו. "תוריד לחץ מהבלם מהר."
    ראיתי את העיקול שנוצר בחוט ובזינוק הבא שלו הוא היה כבר מאחורי הירכתיים ובכיוון הים הגדול והרחב. אחר כך הוא עלה שוב וזינק מהמים בהרבה קצף לבן וראיתי שהקרס נתפס לו בצד של הפה. ראו את הפסים שלו בבירור. ברגע הזה הוא היה דג יפהפה, כסוף בהיר, עם פסי ארגמן ובגודל של בול עץ.
    "הוא ברח," אמר ג'ונסון. החוט היה רפוי.
    "גלגל אותו," אמרתי. "הוא תפוס חזק. כל המנועים קדימה!" צעקתי אל הכושי.
    ואז הוא קפץ וקפץ שוב, נוקשה כמו עמוד, מזנק עם כל האורך שלו ישר לכיווננו, מעיף מים לגובה רב בכל נחיתה. החוט נעשה מתוח וראיתי שהוא שוב בכיוון החוף והבנתי שהוא מסתובב.
    "עכשיו הוא ינסה לברוח," אמרתי. "אם הוא יישאר תפוס אני ארדוף אחריו. אל תלחץ על הבלם חזק מדי. יש המון חוט."
    ידידנו דג המרלין פנה לכיוון צפון-מערב כמו שעושים כל הדגים הגדולים, ותשמעו, איך שהוא נתפס! הוא התחיל לקפוץ קפיצות דהרה ארוכות וכל שְפְּריץ שהוא הרים נראָה כמו סירת מירוץ בלב ים. שטנו אחריו ומרגע שפניתי בעקבותיו, שמרתי שהוא יהיה כל הזמן בין הדופן לירכתיים. החזקתי את ההגה וכל הזמן צעקתי לג'ונסון לא ללחוץ על הבלם ולגלול מהר. פתאום אני רואה שהחכה שלו מזדעזעת והחוט נעשה רפוי. בגלל הבטן של החוט במים לא היה סיכוי שהחוט ייעשה רפוי בלי שתדע מזה. אבל אני ידעתי.
    "הוא ברח," אמרתי לו. הדג קפץ עדיין והמשיך לקפוץ עד שנעלם מן העין. הוא היה יופי של דג, בלי ספק.
    "אני עדיין מרגיש שהוא מושך," אמר ג'ונסון.
    "זה המשקל של החוט."
    "אני בקושי מצליח לגלול חוט. אולי הוא מת."
    "תסתכל עליו," אמרתי. "הוא עוד מזנק." אפשר היה לראות אותו במרחק שמונה מאות מטרים, מרים שְפְּריצים של מים.
    בדקתי את הבלם של הגלגלת. הוא הידק אותו חזק-חזק. שום חוט לא יצא בכלל. בטח שהוא ייקרע.
    "לא אמרתי לך לשחרר בלם?"
    "אבל הוא משך את החוט עוד ועוד."
    "אז מה?"
    "אז הידקתי אותו."
    "שמע," אמרתי לו. "אם לא תשחרר להם חוט כשהם נתפסים ככה, הם יקרעו אותו. אין חוט בעולם שיחזיק אותם. כשהם רוצים חוט, צריך לתת להם. צריך לשמור לחץ קל על הבלם. הדייגים שדגים בשביל למכור לא מצליחים להחזיק אותם קצר כשהם עושים את זה אפילו עם כבל של צלצל. לנו יש אפשרות לרדוף אחריהם עם הסירה כדי שלא ייקחו איתם את כל החוט כשהם מתחילים לברוח. אחרי שהם גומרים לברוח הם שוקעים ואז אתה יכול להגביר את הבלימה ולגלול את החוט בחזרה."
    "אז אם החוט לא היה נקרע הייתי תופס אותו?"
    "היה לך סיכוי."
    "הוא לא יכול היה לעמוד בקצב, נכון?"
    "הוא יכול לעשות המון דברים אחרים. רק אחרי שהוא גומר את הבריחה מתחילה המלחמה."
    "טוב, בוא נתפוס עוד אחד."
    "קודם אתה צריך לגלול את החוט בחזרה," אמרתי לו.
    את הדג הזה תפסנו ואיבדנו מבלי להעיר את אדי. עכשיו חזר ידידנו אדי לירכתיים.
    "מה קרה?" הוא שאל.
    פעם, לפני שנהיה שתיין, אדי היה שווה משהו בתור ימאי. אבל עכשיו הוא לא שווה כלום. הסתכלתי איך הוא עומד שם, גבוה, עם הלחיים השקועות, עם הפה הרפוי שלו והחומר הלבן הזה בזוויות העיניים והשיער שלו דהוי לגמרי מהשמש. ידעתי שהוא מת לשתות משהו אחרי שהתעורר.
    "כדאי שתשתה בקבוק בירה," אמרתי לו. הוא הוציא בקבוק מארגז הקרח ושתה אותו.
    "טוב, מר ג'ונסון," אמר, "נראה לי שכדאי שאחזור לנמנם. רב תודות על הבירה, אדוני." איזה אדי זה. העסק עם הדג לא הזיז לו בכלל.
    טוב, אז בערך בצהריים תפסנו עוד אחד והוא הצליח להשתחרר. ראינו את הקרס טס עשרה מטרים באוויר כשהוא העיף אותו.
    "איפה טעיתי עכשיו?" שאל ג'ונסון.
    "לא טעית," אמרתי. "הוא פשוט העיף אותו."
    "מר ג'ונסון," אמר אדי, שהתעורר כדי לשתות עוד בקבוק בירה - "מר ג'ונסון, פשוט אין לך מזל. אולי דווקא יש לך מזל עם נשים. מר ג'ונסון, מה דעתך שנצא הלילה?" ואז חזר ושכב לישון.
    בסביבות ארבע, כשהתחלנו לחזור ולהתקרב לחוף נגד הכיוון של זרם הגולף, ששטף כמו מים בתעלה של גלגל טחנה, ואנחנו עם השמש בגבנו, נתפס בפיתיון של ג'ונסון מרלין שחור, הכי גדול שראיתי בחיים שלי. קודם לכן השלכנו פתיונות דיונון עשויים נוצות ותפסנו ארבע דגי טונה קטנים והכושי השחיל אחד מהם על קרס בתור פיתיון. הוא נגרר בכבדות אבל הרים שְפְּריצים גדולים בשובל שמאחורי הסירה.
    ג'ונסון ניתק את הרתמה מהגלגלת כדי שיוכל להניח את החכה על ברכיו כי זרועותיו התעייפו מלהחזיק אותה באותה תנוחה כל הזמן. בגלל שידיו התעייפו מלהחזיק את ידית הגלגלת כנגד הגרר של הפיתיון הגדול, הוא הידק את הבלם כשלא שמתי לב. לא ידעתי שהוא הידק אותו. לא מצא חן בעיני שהוא מחזיק את החכה ככה, אבל נמאס לי להתרגז עליו כל הזמן. חוץ מזה, עם בלם פתוח, החוט ירוץ החוצה כך שאין שום סכנה. אבל רק עצלנים ורשלנים דגים ככה.
    החזקתי את ההגה והתקדמתי בשולי הזרם מול מפעל המלט הישן, שם העומק גדול למרות הקִרבה לחוף, ויש שם מין מערבולות ותמיד יש המון דגים לפתיונות. ואז ראיתי שְפְּריץ כמו של פצצת עומק ואת החרב, את העין ואת הלסת התחתונה הפתוחה ואת הראש העצום, השחור-ארגמני, של מרלין שחור. כל הסנפיר העליון היה פרוש מחוץ למים ונראה גבוה כמו ספינת מפרשים במלוא מפרשֶיהָ, וכל חרמש הזנב הופיע מחוץ למים כשהוא זינק על דג הטונה. החנית היתה בעובי של מחבט בייסבול והיתה נטויה למעלה, וכשהוא חטף את הפיתיון הוא ביקע את הים לשניים. היה לו צבע ארגמני-שחור חזק ועין בגודל קערת מרק. הוא היה עצום. להערכתי הוא שקל חצי טון.
    צרחתי לג'ונסון לשחרר לו חוט, אבל לפני שהספקתי להוציא מילה ראיתי את ג'ונסון מתרומם באוויר ועף מהכיסא כאילו הוא מחובר למנוף, והוא מחזיק רק עוד שנייה את החכה, שמתכופפת כמו קשת, ואז קצה החכה קפץ והחטיף לו בבטן וכל העסק עף למים.
    הוא סגר את הבלם חזק, וכשהדג נתפס הוא הרים אותו מהכיסא וג'ונסון לא הצליח להחזיק מעמד. קצה החכה היה מתחת לנעל שלו ושאר החכה על ברכיו. אם הרִתמה היתה עליו, גם הוא היה עף למים.
    דוממתי מנוע ועברתי לירכתיים. הוא ישב והחזיק את הבטן, במקום שבו קצה החכה החטיף לו.
    "נראה לי שגמרנו להיום," אמרתי.
    "מה זה היה?" הוא אמר לי.
    "מרלין שחור," אמרתי.
    "איך זה קרה?"
    "תגיד לי אתה," אמרתי. "הגלגלת עלתה מאתיים וחמישים דולר. היום היא עולה יותר. החכה עלתה לי ארבעים וחמישה. היו שם קצת פחות משש מאות מטרים של חוט במידה שלושים ושש."
    ובדיוק אז טופח אדי על גבו. "מר ג'ונסון," הוא אומר, "אתה פשוט אין לך מזל. תדע לך שבחיים שלי לא ראיתי דבר כזה קורה."
    "סתום את הפה, חתיכת שיכור," אמרתי לו.
    "אני אומר לך, מר ג'ונסון," אמר אדי, "זה המקרה הנדיר ביותר שראיתי בימי חיי."
    "מה הייתי עושה אם הייתי מחובר לדג כזה?" אמר ג'ונסון.
    "הרי רצית להילחם לבדך, בעצמך," אמרתי לו. הייתי מרוגז כמו שצריך.
    "אלה גדולים מדי," אמר ג'ונסון. "מה, זה היה סתם סֵבֶל."
    "שמע," אמרתי. "דג כזה היה גומר אותך."
    "יש כאלה שתופסים אותם."
    "מי שיודע לדוג תופס אותם. אבל שלא תחשוב שהם לא סובלים."
    "ראיתי תמונה של בחורה שתפסה אחד כזה."
    "בטח," אמרתי. "דגו אותו מתוך סירה עומדת. הוא בלע את הפיתיון והם משכו והוציאו לו את המעיים והוא עלה על פני המים ומת. אני מדבר על דיג תוך כדי שיוּט כשהם תפוסים עם הקרס בפה."
    "בסדר," אמר ג'ונסון, "הם גדולים מדי. אם לא נהנים, אז בשביל מה?"
    "נכון מאוד, מר ג'ונסון," אמר אדי. "אם לא נהנים, אז בשביל מה? שמע, מר ג'ונסון, קלעת בול, אם לא נהנים, אז בשביל מה?"
    הייתי עדיין מבולבל מהדג שראיתי והרגשתי זיפת בגלל ציוד הדיג ולא הייתי מסוגל לשמוע אותם. אמרתי לכושי לקחת אותה לכיוון המוֹרוֹ. לא דיברתי איתם והם ישבו להם, אדי באחד הכיסאות עם בקבוק בירה ביד וג'ונסון עם עוד בקבוק.
    "קפטן," הוא אמר לי כעבור זמן-מה, "אתה יכול להכין לי קוקטייל?"
    הכנתי לו קוקטייל בלי להגיד כלום ואז הכנתי לעצמי קוקטייל אמיתי. חשבתי לעצמי על הג'ונסון הזה, שיוצא לדוג במשך חמישה-עשר יום, סוף סוף תופס דג שכל דייג היה מוותר על שנה מחייו כדי לתפוס אחד כזה ואז מאבד אותו, מאבד את ציוד הדיג העיקרי שלי, עושה מעצמו צחוק, ועכשיו הוא יושב לו, כולו שביעות רצון, ושותה עם שיכור.
    כשהגענו לרציף והכושי עמד וחיכה, אמרתי: "מה לגבי מחר?"
    "אני לא חושב," אמר ג'ונסון. "נמאס לי לדוג ככה."
    "אתה רוצה לשלם לכושי?"
    "כמה אני חייב לו?"
    "דולר. אתה יכול לתת לו טיפ אם אתה רוצה."
    אז ג'ונסון נתן לכושי דולר ושני מטבעות של עשרים סנט קוּבָּניים.
    "בשביל מה זה?" שואל אותי הכושי, מראה לי את המטבעות.
    "זה טיפ," אמרתי לו בספרדית. "אתה גמרת. הוא נותן לך את זה."
    "לא בא מחר?"
    "לא."
    הכושי לוקח את סליל חוט-המשיחה שבו השתמש לקשירת הפתיונות ואת משקפי השמש, חובש את כובע הקש שלו והולך בלי להגיד שלום. הוא היה כושי שלא ש ם יותר מדי על אף אחד מאיתנו.
    "מתי אתה רוצה לסגור חשבון, מר ג'ונסון?" שאלתי אותו.
    "אני אגש לבנק בבוקר," אמר ג'ונסון. "נוכל לסגור חשבון אחרי הצהריים."
    "אתה יודע כמה ימים היו?"
    "חמישה-עשר."
    "לא. שישה-עשר כולל היום, ועוד יום אחד לכל כיוון, ביחד זה שמונה-עשר. ותוסיף על זה את החכה והגלגלת והחוט מהיום."
    "הציוד על אחריותך."
    "לא, אדוני. לא כשאתה מאבד אותו בצורה כזאת."
    "התשלום היומי שנתתי כולל את שכירת הציוד. זה על אחריותך."
    "לא, אדוני," אמרתי. "אם הציוד היה מתקלקל בגלל דג וזה לא היה באשמתך, זה משהו אחר. אתה איבדת את כל העסק בגלל רשלנות."
    "הדג משך הכול מהידיים שלי."
    "כי סגרת את הבלם ולא דאגת שהחכה תהיה בשֶקַע."
    "זה לא עסק שתיקח על זה כסף."
    "אם היית שוכר מכונית ומדרדר אותה מצוּק, אתה לא חושב שהיית צריך לשלם עליה?"
    "לא אם אני בתוכה," אמר ג'ונסון.
    "זה ממש טוב, מר ג'ונסון," אמר אדי. "אתה מבין - נכון, קפטן? אם הוא היה בתוך המכונית הוא היה נהרג. אז הוא לא היה צריך לשלם. זה טוב."
    התעלמתי מהשיכור. "אתה חייב מאתיים תשעים וחמישה דולר על החכה והגלגלת," אמרתי לג'ונסון.
    "זה לא בסדר," הוא אמר. "אבל אם ככה אתה מרגיש בעסק הזה, אולי נתחלק בהפרש?"
    "ציוד חדש יעלה לי לפחות שלוש מאות ושישים. אני לא מחייב אותך על החוט. דג כזה עלול למשוך את כל החוט ואז זו לא אשמתך. אם היה פה עוד מישהו חוץ מהשיכור הזה, הוא היה אומר לך כמה אני הוגן איתך. אני יודע שזה נשמע המון כסף, אבל זה היה המון כסף כשקניתי את הציוד. אי-אפשר לדוג דגים כאלה בלי הציוד הכי טוב שיש."
    "מר ג'ונסון, הוא אומר שאני שיכור. אולי זה נכון. אבל תאמין לי, הוא צודק. הוא צודק והוא הגיוני," אמר לו אדי.
    "אני לא רוצה לעשות בעיות," אמר ג'ונסון לבסוף. "אני אשלם על זה, למרות שאני לא מבין למה. זה יוצא שמונה-עשר יום לפי שלושים וחמישה דולר ותוספת של מאתיים תשעים וחמישה."
    "נתת לי מאה," אמרתי לו. "אני אכין רשימת הוצאות שלי ואוריד מזה את האוכל שנשאר. המצרכים שקנית להפלגה הלוך ושוב."
    "נשמע סביר," אמר ג'ונסון.
    "שמע, מר ג'ונסון," אמר אדי. "אם היית יודע כמה לוקחים מתיירים היית מבין שזה יותר מסביר. אתה יודע מה? זה יוצא דופן. הקפטן מתייחס אליך כאילו היית אמא שלו."
    "אני אלך לבנק מחר בבוקר ואבוא הנה אחרי הצהריים. ככה אני אתפוס את הספינה מחרתיים."
    "אתה יכול לחזור איתנו ולחסוך את דמי הנסיעה."
    "לא," הוא אמר. "עם הספינה אני אחסוך זמן."
    "טוב," אמרתי. "שנשתה משהו?"
    "יופי," אמר ג'ונסון. "אתה לא נוטר לי טינה יותר, נכון?"
    "לא, אדוני," אמרתי לו. וככה ישבנו שלושתנו בירכתיים ושתינו קוקטייל ביחד.
    למחרת עבדתי עליה כל הבוקר, החלפתי שמן בציר המדחף שלה ועוד כל מיני דברים. בצהריים עליתי העירה ואכלתי במקום של מלוכסנים שאפשר לקבל בו ארוחה טובה בארבעים סנטים, ואחר כך קניתי כמה דברים לקחת הביתה לאשתי ולשלוש הבנות שלנו. אתם יודעים, בושם, זוג מניפות ושלושה מסרקות גבוהים כאלה. כשגמרתי נכנסתי אל דונובן ושתיתי בירה ודיברתי עם הזקן ואז חזרתי ברגל לרציפי סן פרנסיסקו, ועצרתי בשלושה או ארבעה מקומות בדרך לשתות בירה. קניתי לפרנקי שתי בירות בקאנרד בַּאר ועליתי לסירה בהרגשה די טובה. כשעליתי לסירה נשארו לי רק ארבעים סנטים. פרנקי עלה לסירה איתי, וכשישבנו וחיכינו לג'ונסון שתיתי עם פרנקי שתי בירות קרות מארגז הקרח.
    אדי לא הופיע כל הלילה וכל היום אבל ידעתי שהוא יגיע במוקדם או במאוחר, ברגע שלא יתנו לו יותר על החשבון. דונובן סיפר לי שהוא היה אצלו קצת בלילה הקודם יחד עם ג'ונסון, ואדי רשם לו אותם על החשבון. חיכינו ואני התחלתי להתפלא איך זה שג'ונסון לא מופיע. ביקשתי ברציף שימסרו לו לעלות לסירה ולחכות לי, אבל הם אמרו שהוא לא הגיע. בכל זאת, חשבתי לעצמי שהוא בילה עד מאוחר וכנראה שהוא לא קם עד הצהריים. הבנקים היו פתוחים עד שלוש וחצי. ראינו את המטוס ממריא, ובסביבות חמש וחצי עבר לי המצב-רוח הטוב והתחלתי להיות מודאג נורא.
    בשש שלחתי את פרנקי למלון שלו לראות אם ג'ונסון שם. חשבתי עדיין שאולי הוא יצא קצת או אולי הוא במלון ומרגיש לא טוב ולא מצליח לקום. חיכיתי וחיכיתי עד שנהיה מאוחר. אבל הייתי נורא מודאג כי הוא היה חייב לי שמונה מאות ועשרים וחמישה דולר.
    פרנקי יצא לפני שעה ומשהו. כשראיתי אותו חוזר הוא הלך מהר ונענע את ראשו.
    "הוא עלה על הטיסה," אמר.
    בסדר גמור. זהו זה. הקונסוליה היתה סגורה. היו לי ארבעים סנט, ובכל מקרה, המטוס כבר במיאמי. לא יכולתי לשלוח מברק אפילו. איזה מר ג'ונסון זה, בחיי. זאת אשמתי. הייתי צריך להיזהר.
    "טוב," אמרתי לפרנקי, "לפחות נשתה משהו קר. מר ג'ונסון קנה אותן." נשארו שלושה בקבוקים של טרופיקל.
    פרנקי הרגיש זיפת כמוני. אני לא יודע למה, אבל ככה הוא נראה. הוא כל הזמן טפח על גבי ונענע את ראשו.
    זה המצב. נשארתי בלי פרוטה. הפסדתי חמש מאות ושלושים דולר על השכרת הסירה, וחסר לי ציוד שלא אשלים בפחות משלוש מאות וחמישים. איך שכמה מהחבר'ה שמסתובבים על הרציף ישמחו לשמוע על זה, חשבתי. זה בטח ישַׂמח גם כמה קוֹנקים.* ורק אתמול סירבתי לשלושת אלפים דולר עבור הנחתת שלושה מסתננים על האיים. לא חשוב איפה, רק להבריח אותם אל מחוץ לגבולות המדינה.
    [* קוֹנְק (Conch) - מילולית: קונכייה. כינוי לתושבי האי קי-ווסט, המערבי בשרשרת האיים שמדרום לפלורידה. כינוי זה ניתן לתושבים על שם קונכיותיהם של מינים מסוימים של חלזונות-ים נאכלים, שנדוגו בשפע באי זה עד שהפכו למינים בסכנת הכחדה (כיום מגַדלים שם את החלזונות הללו בחוות ימיות).]
    בסדר, אז מה אני מתכוון לעשות? אני לא יכול לקחת "מטען חורג" מפני שצריך כסף כדי לקנות את המַשקֶה, וחוץ מזה כבר אי אפשר להרוויח מהעסק הזה. העיר מוצפת ואין מי שיקנה. אבל תהרגו אותי אם אני חוזר הביתה בלי פרוטה ומסתובב רעב כל הקיץ בעיר הזאת. חוץ מזה, יש לי משפחה. את מִסֵּי היציאה שילמנו כשהגענו. בדרך כלל משלמים לסוכן מראש והוא מכניס ומוציא אותך. לעזאזל, לא היה לי מספיק כסף לתדלק אפילו. חתיכת חוב זה היה, ועוד איך. איזה מר ג'ונסון זה.
    "אני מוכרח להבריח משהו, פרנקי," אמרתי. "אני חייב לעשות קצת כסף."
    "נראה," אמר פרנקי. הוא מסתובב באזור הנמל ועושה עבודות מזדמנות והוא די חירש ושותה יותר מדי כל לילה. אבל לא תמצאו בן אדם יותר נאמן ממנו ועם לב טוב כמו שלו. אני מכיר אותו מאז שהתחלתי להפליג לשם. הרבה פעמים היה עוזר לי להעמיס. אחר כך, כשהפסקתי להעביר סחורות ועברתי להשכרת הסירה והייתי ראשון להתחיל בקובה את העסק הזה של דֵיג דגי מרלין, הייתי רואה אותו הרבה באזור הרציף בסביבות בית הקפה. הוא נראה טיפש והוא בדרך כלל מחייך במקום לדבר, אבל זה בגלל שהוא חירש.
    "אתה מוכן לקחת כל דבר?" שאל פרנקי.
    "בטח," אמרתי. "אני לא במצב לבחור."
    "כל דבר?"
    "בטח."
    "נראה," אמר פרנקי. "איפה תהיה?"
    "אני אהיה בפֶּרלָה," אמרתי לו. "לאכול צריך."
    בפֶּרלָה אפשר לקבל ארוחה טובה בעשרים וחמישה סנט. כל פריט בתפריט עולה עשרה סנט חוץ ממרק, שעולה חמישה. הלכתי עד שם עם פרנקי, ואני נכנסתי והוא המשיך. לפני שהלך, לחץ את ידי וטפח שוב על גבי.
    "אל תדאג," אמר. "אני פרנקי, הרבה פוליטיקה. הרבה ביזנס. הרבה לשתות. אין כסף. אבל חבר טוב. אל תדאג."
    "להתראות, פרנקי," אמרתי. " גם אתה אל תדאג, גבר."

    ארנסט מילר הֶמינגוויי (באנגלית: Ernest Miller Hemingway; ‏21 ביולי 1899 - 2 ביולי 1961) היה סופר ועיתונאי אמריקאי. סגנונו הספרותי הייחודי, המאופיין בשפה תמציתית ובמשפטים דקלרטיביים קצרים, השפיע רבות על הפרוזה במאה ה-20, וכמה מספריו נחשבים כיום ליצירות מופת. המינגוויי זכה בפרס פוליצר בשנת 1953 על ספרו "הזקן והים", ובפרס נובל לספרות בשנת 1954.

    סגנונו הספרותי של המינגוויי מתאפיין במשפטים קצרים ודקלרטיביים, תיאורים קונקרטיים והשמטה מכוונת של פרטים במטרה לאפשר לקורא להשלים את הפערים במידע בעצמו, ובאופן כזה "לערב" אותו בסיפור. בספרו מוות אחר הצהריים כתב המינגוויי: "הוד התנועה של הקרחון נובעת מכך שרק שמינית ממנו נמצאת מעל המים". בספרו חגיגה נודדת מתאר המינגוויי כיצד כאשר שהה בפריז הבין כי "ניתן להשמיט כמעט כל פרט בסיפור, כל עוד אתה עושה זאת במודע".

    עוד על הספר

    יש ואין ארנסט המינגוויי

    פרק 1

     

    אתם יודעים איך נראית הוואנה השכם בבוקר, עם הקבצנים שעדיין נשענים על קירות הבניינים וישֵנים, עוד לפני שעגלת הקרח עוברת ומחלקת קרח לבַּארים? טוב, אז עברנו את הכיכר מכיוון הרציף אל בית הקפה פְּנינת סן פרנסיסקו כדי לשתות קפה ובכיכר היה רק קבצן אחד עֵר והוא שתה מהמזרקה. אבל כשנכנסו לבית הקפה והתיישבנו, שלושתם כבר היו שם וחיכו לנו.
    התיישבנו ואחד מהם ניגש אלינו.
    "נו," הוא אמר.
    "אני לא יכול לעשות את זה," אמרתי לו. "הייתי שמח לעשות את זה בתור טובה. אבל אמרתי לכם אתמול בערב שאני לא יכול."
    "אתה יכול לקבוע את המחיר בעצמך."
    "זה לא העניין. אני לא יכול לעשות את זה. זה הכול."
    שני האחרים ניגשו אלינו ועמדו ככה עם מבט עצוב. הם נראו כמו חבר'ה באמת נחמדים והייתי שמח לעשות בשבילם את הטובה שביקשו.
    "אֶלף לראש," אמר זה שדיבר אנגלית טובה.
    "אל תעשה לי רע על הנשמה," אמרתי לו. "אני אומר לך ברצינות שאני לא יכול לעשות את זה."
    "כשיגיע היום והכול ישתנה, תהיה לזה חשיבות גדולה מבחינתך."
    "אני יודע. אני לגמרי בעדכם. אבל אני לא יכול לעשות את זה."
    "למה לא?"
    "אני מתפרנס מהסירה הזאת. אם היא הולכת, הלכה לי הפרנסה."
    "בכסף שתקבל תקנה סירה אחרת."
    "לא אם אני בכלא."
    כנראה שהם חשבו שצריך רק לשכנע אותי בכל מיני טיעונים, כי ההוא המשיך בלי סוף.
    "יהיו לך שלושת אלפים דולר ביד ותהיה לזה חשיבות גדולה מבחינתך אחר כך. המצב לא יימשך לנצח, אתה יודע."
    "תראו," אמרתי. "לא מעניין אותי מי הנשיא פה. אבל אני לא מבריח לארצות הברית משהו שעלול לפתוח את הפה."
    "אתה רוצה להגיד שאנחנו נפתח את הפה?" אמר אחד מהם שעדיין לא דיבר. הוא כעס.
    "אמרתי משהו שעלול לפתוח את הפה."
    "אתה חושב שאנחנו לֶנגוּאָס לַארגָס?"
    "לא."
    "אתה יודע מה זה לֶנגוּאָה לַארגָה?"
    "כן. אחד שיש לו לשון ארוכה."
    "אתה יודע מה אנחנו עושים לכאלה?"
    "אל תשחק לי את הקשוח," אמרתי. "אתם פניתם אלי. לא אני באתי בהצעות אליכם."
    "תסתום, פאנצ'ו," אמר ההוא שדיבר קודם אל זה העצבני.
    "הוא אמר שאנחנו נפתח את הפה," אמר פאנצ'ו.
    "תראו," אמרתי. "אמרתי שאני לא מעביר משהו שעלול לפתוח את הפה. משקאות מוברחים לא פותחים את הפה. בקבוקים לא פותחים את הפה. יש עוד דברים שלא פותחים את הפה. בני אדם עלולים לפתוח את הפה."
    "סינים עלולים לפתוח את הפה?" אמר פאנצ'ו במין רשעות כזאת.
    "הם עלולים לפתוח את הפה, אבל אני עלול שלא להבין אותם," אמרתי לו.
    "אז אתה לא מוכן?"
    "בדיוק כמו שאמרתי לכם אתמול בלילה. אני לא יכול."
    "אבל אתה לא תפתח את הפה?" אמר פאנצ'ו.
    הדבר שאמרתי קודם והוא לא הבין נכון עשה אותו מרושע. אני מניח שזה היה גם בגלל האכזבה. לא טרחתי לענות לו.
    "ואתה לא לֶנגוּאָה לַארגָה, מה?" הוא שאל, ועדיין נשמע מרושע.
    "אני לא חושב."
    "מה זה? אתה מאיים?"
    "שמע," אמרתי לו. "אל תהיה כל-כך קשוח על הבוקר. אני בטוח שחתכת גרונות של המון אנשים. עוד לא שתיתי קפה אפילו."
    "אז עכשיו אתה בטוח שחתכתי לאנשים את הגרון?"
    "לא," אמרתי. "ולא מזיז לי. אתה לא מסוגל לעשות עסקים בלי להתעצבן?"
    "אני עצבני עכשיו," הוא אמר. "הייתי הורג אותך בשמחה."
    "נו, בחייך," אמרתי לו. "אל תדבר כל-כך הרבה."
    "בוא, פאנצ'ו," אמר הראשון. ואז אמר לי: "חבל מאוד. חבל שאתה לא לוקח אותנו."
    "גם לי חבל. אבל אני לא יכול."
    שלושתם פנו אל הדלת והסתכלתי איך הם יוצאים. הם היו חבר'ה צעירים נאים, הם לבשו בגדים יפים, אף אחד מהם לא חבש כובע, ונראה היה שיש להם מלא כסף. בכל אופן, הם דיברו איתי כאילו יש להם מלא כסף, והם דיברו אנגלית כזאת שמדברים קוּבָּנים שיש להם כסף.
    שניים מהם נראו כמו אחים והשלישי, פאנצ'ו, היה קצת יותר גבוה אבל נראה מאותו טיפוס של צעירים. אתם יודעים: רזה, בגדים יפים ושיער מבריק. לא חשבתי שהוא בעצמו מרושע, אלא רק שהדיבור שלו מרושע. תיארתי לעצמי שהוא היה עצבני נורא.
    ברגע שהם יצאו מהדלת ופנו ימינה, ראיתי מכונית סגורה חוצה את הכיכר לכיוונם. קודם כל עפה הזגוגית של החלון והכדור פּוֹצֵץ שורת בקבוקים על המדפים של ארון התצוגה מימין. שמעתי את הרובה יורה ובּוֹפּ, בּוֹפּ, בּוֹפּ התנפצו הבקבוקים לאורך כל הקיר.
    קפצתי אל מאחורי הצד השמאלי של הבַּאר וכשהסתכלתי מעבר לקצה יכולתי לראות. המכונית נעצרה ושני חבר'ה כרעו על ידה. לאחד היה טומי-גאן ולשני היה רובה צַיִד אוטומטי קצוּץ קנֶה. זה עם הטומי-גאן היה כושי. השני לבש מקטורן נהגים לבן.
    אחד הצעירים היה שרוע על המדרכה עם הפנים למטה, ממש ליד החלון הגדול שהתנפץ. השניים האחרים היו מאחורי אחת מעגלות הקרח של בירה טְרוֹפּיקָל שעצרה מול בַּאר קַנַארְד הסמוך. אחד מסוסי עגלת הקרח נפל ארצה בתוך הרתמות שלו ובעט ברגליו והשני טלטל את הראש מעלה-מטה.
    אחד הצעירים ירה מהפינה האחורית של העגלה והכדור ניתז מהמדרכה. הכושי עם הטומי-גאן הנמיך את פניו כמעט עד הכביש וירה צרור תחתי לצד האחורי של העגלה ומובן שאחד מהם נפל והתמוטט לכיוון המדרכה, ראשו מעל אבן-השפה. הוא פירכס שם, ידיו מגוננות על הראש, והנהג ירה בו ברובה הציד בזמן שהכושי טען מחסנית חדשה, אבל הוא לא פגע. אפשר היה לראות את סימני כדוריות-העופרת על כל המדרכה, כמו נתזים של צבע כסף.
    הבחור השני משך ברגליים את זה שנפגע אל מאחורי העגלה ואני ראיתי שהכושי מנמיך את פניו קרוב לאספלט כדי לירות בהם צרור נוסף. ואז ראיתי את פאנצ'ו ידידנו יוצא מאחורי פינת העגלה ותופס מחסה מאחורי הסוס שעדיין עמד על הרגליים. הוא זז מהסוס וחשף את עצמו, פניו לבנים כמו סדין מלוכלך, ופגע בנהג עם אקדח הלוּגֶר הגדול שלו, אוחז בו בשתי הידיים כדי לייצב אותו. הוא פגע פעמיים מעל ראשו של הכושי, תוך שהוא מתקרב, ופעם אחת מתחת.
    הוא פגע בצמיג של המכונית כי ראיתי סילון של אבק נפלט לכיוון הרחוב כשהאוויר יצא מתוכו, והכושי ירה בו בבטן מטווח של שלושה מטרים עם הטומי-גאן, כנראה עם הכדור האחרון שנשאר במחסנית כי ראיתי שהוא משליך אותו, ופאנצ'ו ידידנו נפל חזק והתיישב ונפל לְפָנים. הוא ניסה להתרומם, מחזיק עדיין את הלוּגֶר, רק שלא הצליח להרים את הראש, והכושי לקח את רובה הצַיִד שנשען על גלגל המכונית על-יד הנהג והעיף לו את כל הצד של הראש. חתיכת כושי.
    הורדתי לגימה מהבקבוק הראשון שראיתי פתוח ואל תשאלו אותי מה זה היה. כל העסק עשה לי די רע על הנשמה. חמקתי לאורך הצד האחורי של הבַּאר ויצאתי למטבח, ודרך הדלת האחורית יצאתי משם. הלכתי בשקט בצד המרוחק של הכיכר ואפילו לא העפתי מבט לכיוון הקהל שהתאסף במהירות מול בית הקפה ונכנסתי דרך השער ויצאתי לרציף ועליתי לסיפון.
    הבחור ששכר את הסירה ואותי חיכה על הסיפון. סיפרתי לו מה קרה.
    "איפה אֶדי?" שאל אותי ג'ונסון, הבחור ששכר אותנו.
    "לא ראיתי אותו אחרי שהתחילו היריות."
    "אתה חושב שהוא נפגע?"
    "מה פתאום. אני אומר לך שהכדורים היחידים שנכנסו לבית הקפה פגעו בארון התצוגה. זה קרה כשהמכונית היתה מאחוריהם. כשהם ירו בבחור הראשון ממש מול החלון. הם היו בזווית כזאת..."
    "נראה שאתה ממש מתמצא במה שקרה," הוא אמר.
    "פתחתי ת'עיניים," אמרתי לו.
    ואז, כשהרמתי מבט, ראיתי את אדי הולך על הרציף לכיווננו והוא נראה גבוה ומרושל מתמיד. כשהוא הלך, המִפרקים שלו התנדנדו בצורה מוזרה.
    "הנה הוא."
    אדי נראה די רע. הוא אף פעם לא נראה כל-כך טוב מוקדם בבוקר, אבל עכשיו הוא נראה די רע.
    "איפה היית?" שאלתי אותו.
    "על הרצפה."
    "ראית הכול?" שאל אותו ג'ונסון.
    "אל תדבר על זה, מר ג'ונסון," אמר לו אדי. "נהיה לי לא טוב רק מלחשוב על זה."
    "כדאי שתשתה משהו," אמר לו ג'ונסון. ואז אמר לי: "טוב, אז אנחנו יוצאים?"
    "תלוי בך."
    "איך ייראה היום הזה?"
    "די דומה לאתמול. אולי אפילו יותר טוב."
    "אז בוא נצא."
    "בסדר גמור, ברגע שיגיעו הפתיונות."
    כבר שלושה שבועות שהטיפוס הזה מוציא אותנו לדוג בזרם ועוד לא ראיתי ממנו כסף, חוץ ממאה דולר שהוא נתן לי לשלם לקונסול, ואת מס היציאה, ולקנות משהו לאכול, ולתדלק אותה לפני ההפלגה לכאן. אני סיפקתי את כל ציוד הדיג והוא שכר אותה בשלושים וחמישה דולר ליום. הוא ישן במלון ובא לסירה כל בוקר. אדי סידר לי את ההשכרה הזאת, אז הייתי צריך לקחת אותו איתי. תִכננתי לשלם לו ארבעה דולר ליום.
    "אני צריך לתדלק אותה," אמרתי לג'ונסון.
    "בסדר גמור."
    "אני צריך קצת כסף בשביל זה."
    "כמה?"
    "גלון עולה עשרים ושמונה סנט. כדאי שאתן לה ארבעים גלונים. יוצא אחד-עשר דולר ועשרים סנט."
    הוא שלף חמישה-עשר דולר.
    "אתה רוצה שנקנה בירה וקרח בעודף?" שאלתי אותו.
    "זה בסדר," אמר. "פשוט תוריד את זה ממה שאני חייב לך."
    חשבתי לעצמי ששלושה שבועות זה הרבה זמן למשוך אותי, אבל אם יש עליו את הכסף, מה זה כבר משַנה? ממילא הוא היה אמור לשלם כל שבוע, אבל כבר קרה שמשכו אותי חודש שלם ובסוף שילמו לי. זאת היתה אשמתי אבל שמחתי קודם כול שיש לי עבודה. רק שבכמה ימים האחרונים נכנסתי למתח בגללו, אבל לא רציתי להגיד שום דבר כי פחדתי שהוא יתעצבן עלי. אם יש עליו את הכסף, כמה שהוא מושך אותי, יותר טוב.
    "רוצה בקבוק בירה?" הוא שאל אותי ופתח את הארגז.
    "לא, תודה."
    באותו רגע הגיע לרציף הכושי שמכין לנו את הפתיונות ואני אמרתי לאֶדי להתכונן לנתק את חבלי הקשירה לרציף.
    הכושי עלה על הסיפון עם הפתיונות ואנחנו ניתקנו את חבלי הרציף והתקדמנו לעבר פתח הנמל, והכושי מכין פתיונות משני מַקַרֶלים, מעביר את הקרס בפה שלהם, מוציא דרך הזימים, חותך בצד ואז מעביר את הקרס דרך הצד השני ומוציא, קושר וסוגר את הפה עם החוט שמתהדק דרך הטבעת וקושר את הקרס חזק כדי שהוא לא יחליק וכך הפיתיון ייגרר חלק בלי להסתחרר.
    הוא כושי ממש שחור, פיקח ועצוב, יש לו שרשרת חרוזי ווּדוּ כחולים מסביב לצוואר מתחת לחולצה, וכובע קש ישן. כשהיה על הסירה אהב לישון ולקרוא עיתונים. אבל הוא ידע לקשור יופי של פתיונות ועשה את זה מהר.
    "אתה לא יודע לקשור פתיונות כאלה, קפטן?" שאל אותי ג'ונסון.
    "יודע, אדוני."
    "למה אתה לוקח איתך כושי שיעשה את זה?"
    "כשיבואו הדגים הגדולים אתה תבין," אמרתי לו.
    "מה הרעיון?"
    "הכושי עושה את זה יותר מהר ממני."
    "אדי לא יכול לעשות את זה?"
    "לא, אדוני."
    "לי זה נראה כמו הוצאה לא נחוצה." הוא שילם לכושי דולר ליום והכושי יצא לרקוד רוּמבָּה כל לילה. שמתי לב שהוא מתחיל כבר להיות ישנוני.
    "הוא נחוץ," אמרתי.
    בינתיים עברנו כבר את המפרשיות עם קרוניות הדגים שעוגנות מול קַבַּניַאס ואת הדוגיות שעוגנות כדי לדוג פּוּטיות על קרקעית הסלעים ליד מצודת המוֹרוֹ, ואני ניווטתי אותה החוצה לכיוון הקו הכהה שהִתווה זרם הגולף. אדי הכניס למים את שני פתיונות הגירוי הגדולים והכושי הכין פתיונות על שלוש חכות.
    הזרם נכנס והגיע כמעט עד לסימוני העומק וכשהתקרבנו לשוליים שלו ראו שהזרימה מלאה קצף, כמעט שוצפת, ויש בה כל הזמן מערבולות. התחילה רוח מזרחית קלה והברחנו מלא דגים מעופפים, אלה הגדולים עם הכנפיים השחורות, שנראים כשהם ממריאים כמו התצלום של צ'רלס לינדברג חוצה את האוקיינוס האטלנטי.
    הדגים המעופפים הגדולים הם הסימן הכי טוב. לאן שלא הסתכלת ראית טלאי קטן ועוד טלאי קטן של אצות המפרץ הצהובות והדהויות האלה, שזה סימן שהזרם העיקרי נכנס קרוב, ולפנינו היו ציפורים שהתנפלו כל הזמן על להקה של דגי טוּנה קטנים. ראינו אותם קופצים, דגי טונה קטנים במשקל של קילוגרם כל אחד.
    "אתה יכול לזרוק חכה מתי שאתה רוצה," אמרתי לג'ונסון.
    הוא חגר את החגורה ואת הרִתמה שלו והשליך את החכה הגדולה עם גלגל תוף מתוצרת הַארְדִי ובה 600 מ' של חוט מסוג שלושים ושש. הסתכלתי לאחור והפיתיון שלו נגרר יפה, קיפץ על הגלים ושני פתיונות הגירוי צללו וזינקו. הגענו למהירות מתאימה פחות או יותר ואני כיוונתי אותה אל תוך הזרם.
    "תחזיק את קצה החכה בשקע בכיסא," אמרתי לו. "ככה החכה לא תהיה כבדה כל-כך. תעבוד בלי בלם כדי שתוכל לשחרר לו חוט כשהוא ייתפס. אם הוא ייתפס כשהבלם סגור, הוא יעיף אותך למים."
    כל יום הייתי צריך להגיד לו אותו דבר אבל זה לא הפריע לי. רק אחד מכל חמישים תיירים ששוכרים אותך יודע לדוג. ואם הם כבר יודעים, חצי מהזמן הם עושים שטויות ורוצים להשתמש בחוט לא מספיק חזק למשיכת דג גדול.
    "איך נראה מזג האוויר?" הוא שאל אותי.
    "לא יכול להיות יותר טוב," אמרתי לו. באמת היה יום יפה.
    העברתי את ההגה לכושי ואמרתי לו לשוט במקביל לשולי הזרם לכיוון מזרח וניגשתי לירכתיים, שם ישב ג'ונסון וצפה בפתיונות המקַפּצים.
    "אתה רוצה שגם אני אזרוק חכה?" שאלתי אותו.
    "אני לא חושב," הוא אמר. "אני רוצה לתפוס את הדג שלי, להילחם בו ולהעלות אותו בעצמי."
    "יופי," אמרתי. "אתה רוצה שאדי יזרוק חכה ויעביר לך אותה אם משהו ייתפס ותוכל להמשיך משם?"
    "לא," הוא אמר. "אני מעדיף שתהיה רק חכה אחת בחוץ."
    "בסדר גמור."
    הכושי ניווט אותה עדיין לכיוון מזרח ואני הבחנתי שהוא ראה קבוצת דגים מעופפים פורצת מהים לפנינו, לא רחוק בהמשך הזרם. כשהסתכלתי לאחור, ראיתי את הנוף היפה של הוואנה באור השמש וספינה יוצאת מהנמל וחולפת על פני המוֹרוֹ.
    "אני חושב שהיום תהיה לך הזדמנות להילחם באחד כזה, מר ג'ונסון," אמרתי לו.
    "הגיע הזמן," הוא אמר. "כמה זמן אנחנו כבר יוצאים לים?"
    "היום זה שלושה שבועות."
    "זה הרבה זמן בלי לדוג."
    "אלה דגים מוזרים," אמרתי לו. "הם לא פה, ופתאום הם באים. אבל כשהם באים, יש מלא כאלה. והם באים תמיד. אם הם לא יבואו עכשיו, הם כבר לא יבואו בכלל. הירח במופע הנכון. הזרם חזק ותהיה לנו רוח טובה."
    "היו כמה קטנים כשיצאנו בפעם הראשונה."
    "כן," אמרתי. "כמו שאמרתי לך. הקטנים מידלדלים ואחר כך נעלמים לפני שמגיעים הגדולים."
    "אתם, הקפטנים של הסירות להשכרה, תמיד יש לכם אותן תשובות. או שמוקדם מדי או שמאוחר מדי או שהרוח לא בכיוון או שהירח לא בסדר. אבל כסף אתם לוקחים בכל מקרה."
    "טוב," אמרתי לו, "הבעיה היא שלרוב באמת מוקדם מדי או מאוחר מדי ומלא פעמים הרוח לא בכיוון. ואז, כשיש לך כבר יום מושלם, אתה על החוף ואף אחד לא שׂכר אותך."
    "אבל אתה חושב שהיום זה יום טוב?"
    "תשמע," אמרתי לו, "אני כבר ראיתי היום מספיק. אבל אני שָׂם כסף שאתה תתפוס המון."
    "אני מקווה," הוא אמר.
    התארגנו להתחיל לדוג. אדי עבר לחרטום ונשכב שם. אני עמדתי וחיפשתי זנב שמבצבץ. הכושי נמנם מדי פעם וגם עליו השגחתי. בטח היה לו חתיכת לילה.
    "אכפת לך להביא לי בקבוק בירה, קפטן," שאל אותי ג'ונסון.
    "לא, אדוני," אמרתי וחפרתי בקרח כדי למצוא בשבילו בקבוק קר.
    "אתה לא שותה?" הוא שאל.
    "לא, אדוני," אמרתי. "אני אחכה עד שיהיה לילה."
    פתחתי את הבקבוק ובדיוק הושטתי אותו אליו כשראיתי ממזר חום גדול, עם חנית באורך של זרוע, פורץ מתוך המים הכי חזק והכי גבוה שאפשר ויורד על המַקַרֶל הזה. הוא היה בקוטר של בול עץ במנסרה.
    "שחרר לו חוט!" צעקתי.
    "הוא לא תפס אותו," אמר ג'ונסון.
    "אז חכֵּה."
    הוא עלה מהמעמקים ופספס את הפיתיון. ידעתי שהוא יסתובב ויחזור כדי לתפוס אותו.
    "תתכונן לשחרר לו חוט ברגע שהוא תופס אותו."
    ואז ראיתי אותו מגיח מאחור, מתחת למים. יכולת לראות את הסנפירים שלו פרושים למלוא הרוחב כמו כנפיים בצבע ארגמן ואת פסי הארגמן על גופו החום. הוא עלה כמו צוללת וסנפיר הגב שלו הופיע וראית איך הוא מפַלח את המים. ואז הוא הופיע בדיוק מאחורי הפיתיון וגם החנית שלו צצה, כאילו הוא מכשכש בה, לגמרי מחוץ למים.
    "חכה שייכנס לו לַפֶּה," אמרתי. ג'ונסון הוריד את היד מגליל החוט שהתחיל לזמזם ודג המרלין ידידנו הסתובב וצלל מטה ויכולתי לראות את כל האורך של גופו, מבריק וכסוף ובהיר, כשהוא פנה הצידה והתקדם במהירות בכיוון החוף.
    "תן קצת בלם," אמרתי. "לא הרבה."
    הוא סובב את ידית הבלם בלי הפסקה.
    "לא יותר מדי," אמרתי. ראיתי שהחוט מתחיל להתלכסן כלפי מעלה. "סגור את הבלם ותן לו חזק," אמרתי. "אתה חייב להכניס לו חזק. הוא יזנק בכל מקרה."
    ג'ונסון הצמיד את הבלם למקומו ושב להחזיק בחכה.
    "תן לו!" אמרתי לו. "תכניס לו. שיחטוף חמש-שש פעמים."
    הוא הכניס לו די חזק עוד פעם-פעמיים, ואז החכה התכופפה וכמעט התקפלה לשניים והגליל התחיל לחרוק ופתאום הוא יצא, בום, בזינוק ארוך, כסף מבהיק בשמש, ועשה כזה מין שְפְּריץ כאילו זרקו סוס מן הצוּק.
    "תוריד לחץ מהבלם," אמרתי לו.
    "הוא ברח," אמר ג'ונסון.
    "לא ברח ולא כלום," אמרתי לו. "תוריד לחץ מהבלם מהר."
    ראיתי את העיקול שנוצר בחוט ובזינוק הבא שלו הוא היה כבר מאחורי הירכתיים ובכיוון הים הגדול והרחב. אחר כך הוא עלה שוב וזינק מהמים בהרבה קצף לבן וראיתי שהקרס נתפס לו בצד של הפה. ראו את הפסים שלו בבירור. ברגע הזה הוא היה דג יפהפה, כסוף בהיר, עם פסי ארגמן ובגודל של בול עץ.
    "הוא ברח," אמר ג'ונסון. החוט היה רפוי.
    "גלגל אותו," אמרתי. "הוא תפוס חזק. כל המנועים קדימה!" צעקתי אל הכושי.
    ואז הוא קפץ וקפץ שוב, נוקשה כמו עמוד, מזנק עם כל האורך שלו ישר לכיווננו, מעיף מים לגובה רב בכל נחיתה. החוט נעשה מתוח וראיתי שהוא שוב בכיוון החוף והבנתי שהוא מסתובב.
    "עכשיו הוא ינסה לברוח," אמרתי. "אם הוא יישאר תפוס אני ארדוף אחריו. אל תלחץ על הבלם חזק מדי. יש המון חוט."
    ידידנו דג המרלין פנה לכיוון צפון-מערב כמו שעושים כל הדגים הגדולים, ותשמעו, איך שהוא נתפס! הוא התחיל לקפוץ קפיצות דהרה ארוכות וכל שְפְּריץ שהוא הרים נראָה כמו סירת מירוץ בלב ים. שטנו אחריו ומרגע שפניתי בעקבותיו, שמרתי שהוא יהיה כל הזמן בין הדופן לירכתיים. החזקתי את ההגה וכל הזמן צעקתי לג'ונסון לא ללחוץ על הבלם ולגלול מהר. פתאום אני רואה שהחכה שלו מזדעזעת והחוט נעשה רפוי. בגלל הבטן של החוט במים לא היה סיכוי שהחוט ייעשה רפוי בלי שתדע מזה. אבל אני ידעתי.
    "הוא ברח," אמרתי לו. הדג קפץ עדיין והמשיך לקפוץ עד שנעלם מן העין. הוא היה יופי של דג, בלי ספק.
    "אני עדיין מרגיש שהוא מושך," אמר ג'ונסון.
    "זה המשקל של החוט."
    "אני בקושי מצליח לגלול חוט. אולי הוא מת."
    "תסתכל עליו," אמרתי. "הוא עוד מזנק." אפשר היה לראות אותו במרחק שמונה מאות מטרים, מרים שְפְּריצים של מים.
    בדקתי את הבלם של הגלגלת. הוא הידק אותו חזק-חזק. שום חוט לא יצא בכלל. בטח שהוא ייקרע.
    "לא אמרתי לך לשחרר בלם?"
    "אבל הוא משך את החוט עוד ועוד."
    "אז מה?"
    "אז הידקתי אותו."
    "שמע," אמרתי לו. "אם לא תשחרר להם חוט כשהם נתפסים ככה, הם יקרעו אותו. אין חוט בעולם שיחזיק אותם. כשהם רוצים חוט, צריך לתת להם. צריך לשמור לחץ קל על הבלם. הדייגים שדגים בשביל למכור לא מצליחים להחזיק אותם קצר כשהם עושים את זה אפילו עם כבל של צלצל. לנו יש אפשרות לרדוף אחריהם עם הסירה כדי שלא ייקחו איתם את כל החוט כשהם מתחילים לברוח. אחרי שהם גומרים לברוח הם שוקעים ואז אתה יכול להגביר את הבלימה ולגלול את החוט בחזרה."
    "אז אם החוט לא היה נקרע הייתי תופס אותו?"
    "היה לך סיכוי."
    "הוא לא יכול היה לעמוד בקצב, נכון?"
    "הוא יכול לעשות המון דברים אחרים. רק אחרי שהוא גומר את הבריחה מתחילה המלחמה."
    "טוב, בוא נתפוס עוד אחד."
    "קודם אתה צריך לגלול את החוט בחזרה," אמרתי לו.
    את הדג הזה תפסנו ואיבדנו מבלי להעיר את אדי. עכשיו חזר ידידנו אדי לירכתיים.
    "מה קרה?" הוא שאל.
    פעם, לפני שנהיה שתיין, אדי היה שווה משהו בתור ימאי. אבל עכשיו הוא לא שווה כלום. הסתכלתי איך הוא עומד שם, גבוה, עם הלחיים השקועות, עם הפה הרפוי שלו והחומר הלבן הזה בזוויות העיניים והשיער שלו דהוי לגמרי מהשמש. ידעתי שהוא מת לשתות משהו אחרי שהתעורר.
    "כדאי שתשתה בקבוק בירה," אמרתי לו. הוא הוציא בקבוק מארגז הקרח ושתה אותו.
    "טוב, מר ג'ונסון," אמר, "נראה לי שכדאי שאחזור לנמנם. רב תודות על הבירה, אדוני." איזה אדי זה. העסק עם הדג לא הזיז לו בכלל.
    טוב, אז בערך בצהריים תפסנו עוד אחד והוא הצליח להשתחרר. ראינו את הקרס טס עשרה מטרים באוויר כשהוא העיף אותו.
    "איפה טעיתי עכשיו?" שאל ג'ונסון.
    "לא טעית," אמרתי. "הוא פשוט העיף אותו."
    "מר ג'ונסון," אמר אדי, שהתעורר כדי לשתות עוד בקבוק בירה - "מר ג'ונסון, פשוט אין לך מזל. אולי דווקא יש לך מזל עם נשים. מר ג'ונסון, מה דעתך שנצא הלילה?" ואז חזר ושכב לישון.
    בסביבות ארבע, כשהתחלנו לחזור ולהתקרב לחוף נגד הכיוון של זרם הגולף, ששטף כמו מים בתעלה של גלגל טחנה, ואנחנו עם השמש בגבנו, נתפס בפיתיון של ג'ונסון מרלין שחור, הכי גדול שראיתי בחיים שלי. קודם לכן השלכנו פתיונות דיונון עשויים נוצות ותפסנו ארבע דגי טונה קטנים והכושי השחיל אחד מהם על קרס בתור פיתיון. הוא נגרר בכבדות אבל הרים שְפְּריצים גדולים בשובל שמאחורי הסירה.
    ג'ונסון ניתק את הרתמה מהגלגלת כדי שיוכל להניח את החכה על ברכיו כי זרועותיו התעייפו מלהחזיק אותה באותה תנוחה כל הזמן. בגלל שידיו התעייפו מלהחזיק את ידית הגלגלת כנגד הגרר של הפיתיון הגדול, הוא הידק את הבלם כשלא שמתי לב. לא ידעתי שהוא הידק אותו. לא מצא חן בעיני שהוא מחזיק את החכה ככה, אבל נמאס לי להתרגז עליו כל הזמן. חוץ מזה, עם בלם פתוח, החוט ירוץ החוצה כך שאין שום סכנה. אבל רק עצלנים ורשלנים דגים ככה.
    החזקתי את ההגה והתקדמתי בשולי הזרם מול מפעל המלט הישן, שם העומק גדול למרות הקִרבה לחוף, ויש שם מין מערבולות ותמיד יש המון דגים לפתיונות. ואז ראיתי שְפְּריץ כמו של פצצת עומק ואת החרב, את העין ואת הלסת התחתונה הפתוחה ואת הראש העצום, השחור-ארגמני, של מרלין שחור. כל הסנפיר העליון היה פרוש מחוץ למים ונראה גבוה כמו ספינת מפרשים במלוא מפרשֶיהָ, וכל חרמש הזנב הופיע מחוץ למים כשהוא זינק על דג הטונה. החנית היתה בעובי של מחבט בייסבול והיתה נטויה למעלה, וכשהוא חטף את הפיתיון הוא ביקע את הים לשניים. היה לו צבע ארגמני-שחור חזק ועין בגודל קערת מרק. הוא היה עצום. להערכתי הוא שקל חצי טון.
    צרחתי לג'ונסון לשחרר לו חוט, אבל לפני שהספקתי להוציא מילה ראיתי את ג'ונסון מתרומם באוויר ועף מהכיסא כאילו הוא מחובר למנוף, והוא מחזיק רק עוד שנייה את החכה, שמתכופפת כמו קשת, ואז קצה החכה קפץ והחטיף לו בבטן וכל העסק עף למים.
    הוא סגר את הבלם חזק, וכשהדג נתפס הוא הרים אותו מהכיסא וג'ונסון לא הצליח להחזיק מעמד. קצה החכה היה מתחת לנעל שלו ושאר החכה על ברכיו. אם הרִתמה היתה עליו, גם הוא היה עף למים.
    דוממתי מנוע ועברתי לירכתיים. הוא ישב והחזיק את הבטן, במקום שבו קצה החכה החטיף לו.
    "נראה לי שגמרנו להיום," אמרתי.
    "מה זה היה?" הוא אמר לי.
    "מרלין שחור," אמרתי.
    "איך זה קרה?"
    "תגיד לי אתה," אמרתי. "הגלגלת עלתה מאתיים וחמישים דולר. היום היא עולה יותר. החכה עלתה לי ארבעים וחמישה. היו שם קצת פחות משש מאות מטרים של חוט במידה שלושים ושש."
    ובדיוק אז טופח אדי על גבו. "מר ג'ונסון," הוא אומר, "אתה פשוט אין לך מזל. תדע לך שבחיים שלי לא ראיתי דבר כזה קורה."
    "סתום את הפה, חתיכת שיכור," אמרתי לו.
    "אני אומר לך, מר ג'ונסון," אמר אדי, "זה המקרה הנדיר ביותר שראיתי בימי חיי."
    "מה הייתי עושה אם הייתי מחובר לדג כזה?" אמר ג'ונסון.
    "הרי רצית להילחם לבדך, בעצמך," אמרתי לו. הייתי מרוגז כמו שצריך.
    "אלה גדולים מדי," אמר ג'ונסון. "מה, זה היה סתם סֵבֶל."
    "שמע," אמרתי. "דג כזה היה גומר אותך."
    "יש כאלה שתופסים אותם."
    "מי שיודע לדוג תופס אותם. אבל שלא תחשוב שהם לא סובלים."
    "ראיתי תמונה של בחורה שתפסה אחד כזה."
    "בטח," אמרתי. "דגו אותו מתוך סירה עומדת. הוא בלע את הפיתיון והם משכו והוציאו לו את המעיים והוא עלה על פני המים ומת. אני מדבר על דיג תוך כדי שיוּט כשהם תפוסים עם הקרס בפה."
    "בסדר," אמר ג'ונסון, "הם גדולים מדי. אם לא נהנים, אז בשביל מה?"
    "נכון מאוד, מר ג'ונסון," אמר אדי. "אם לא נהנים, אז בשביל מה? שמע, מר ג'ונסון, קלעת בול, אם לא נהנים, אז בשביל מה?"
    הייתי עדיין מבולבל מהדג שראיתי והרגשתי זיפת בגלל ציוד הדיג ולא הייתי מסוגל לשמוע אותם. אמרתי לכושי לקחת אותה לכיוון המוֹרוֹ. לא דיברתי איתם והם ישבו להם, אדי באחד הכיסאות עם בקבוק בירה ביד וג'ונסון עם עוד בקבוק.
    "קפטן," הוא אמר לי כעבור זמן-מה, "אתה יכול להכין לי קוקטייל?"
    הכנתי לו קוקטייל בלי להגיד כלום ואז הכנתי לעצמי קוקטייל אמיתי. חשבתי לעצמי על הג'ונסון הזה, שיוצא לדוג במשך חמישה-עשר יום, סוף סוף תופס דג שכל דייג היה מוותר על שנה מחייו כדי לתפוס אחד כזה ואז מאבד אותו, מאבד את ציוד הדיג העיקרי שלי, עושה מעצמו צחוק, ועכשיו הוא יושב לו, כולו שביעות רצון, ושותה עם שיכור.
    כשהגענו לרציף והכושי עמד וחיכה, אמרתי: "מה לגבי מחר?"
    "אני לא חושב," אמר ג'ונסון. "נמאס לי לדוג ככה."
    "אתה רוצה לשלם לכושי?"
    "כמה אני חייב לו?"
    "דולר. אתה יכול לתת לו טיפ אם אתה רוצה."
    אז ג'ונסון נתן לכושי דולר ושני מטבעות של עשרים סנט קוּבָּניים.
    "בשביל מה זה?" שואל אותי הכושי, מראה לי את המטבעות.
    "זה טיפ," אמרתי לו בספרדית. "אתה גמרת. הוא נותן לך את זה."
    "לא בא מחר?"
    "לא."
    הכושי לוקח את סליל חוט-המשיחה שבו השתמש לקשירת הפתיונות ואת משקפי השמש, חובש את כובע הקש שלו והולך בלי להגיד שלום. הוא היה כושי שלא ש ם יותר מדי על אף אחד מאיתנו.
    "מתי אתה רוצה לסגור חשבון, מר ג'ונסון?" שאלתי אותו.
    "אני אגש לבנק בבוקר," אמר ג'ונסון. "נוכל לסגור חשבון אחרי הצהריים."
    "אתה יודע כמה ימים היו?"
    "חמישה-עשר."
    "לא. שישה-עשר כולל היום, ועוד יום אחד לכל כיוון, ביחד זה שמונה-עשר. ותוסיף על זה את החכה והגלגלת והחוט מהיום."
    "הציוד על אחריותך."
    "לא, אדוני. לא כשאתה מאבד אותו בצורה כזאת."
    "התשלום היומי שנתתי כולל את שכירת הציוד. זה על אחריותך."
    "לא, אדוני," אמרתי. "אם הציוד היה מתקלקל בגלל דג וזה לא היה באשמתך, זה משהו אחר. אתה איבדת את כל העסק בגלל רשלנות."
    "הדג משך הכול מהידיים שלי."
    "כי סגרת את הבלם ולא דאגת שהחכה תהיה בשֶקַע."
    "זה לא עסק שתיקח על זה כסף."
    "אם היית שוכר מכונית ומדרדר אותה מצוּק, אתה לא חושב שהיית צריך לשלם עליה?"
    "לא אם אני בתוכה," אמר ג'ונסון.
    "זה ממש טוב, מר ג'ונסון," אמר אדי. "אתה מבין - נכון, קפטן? אם הוא היה בתוך המכונית הוא היה נהרג. אז הוא לא היה צריך לשלם. זה טוב."
    התעלמתי מהשיכור. "אתה חייב מאתיים תשעים וחמישה דולר על החכה והגלגלת," אמרתי לג'ונסון.
    "זה לא בסדר," הוא אמר. "אבל אם ככה אתה מרגיש בעסק הזה, אולי נתחלק בהפרש?"
    "ציוד חדש יעלה לי לפחות שלוש מאות ושישים. אני לא מחייב אותך על החוט. דג כזה עלול למשוך את כל החוט ואז זו לא אשמתך. אם היה פה עוד מישהו חוץ מהשיכור הזה, הוא היה אומר לך כמה אני הוגן איתך. אני יודע שזה נשמע המון כסף, אבל זה היה המון כסף כשקניתי את הציוד. אי-אפשר לדוג דגים כאלה בלי הציוד הכי טוב שיש."
    "מר ג'ונסון, הוא אומר שאני שיכור. אולי זה נכון. אבל תאמין לי, הוא צודק. הוא צודק והוא הגיוני," אמר לו אדי.
    "אני לא רוצה לעשות בעיות," אמר ג'ונסון לבסוף. "אני אשלם על זה, למרות שאני לא מבין למה. זה יוצא שמונה-עשר יום לפי שלושים וחמישה דולר ותוספת של מאתיים תשעים וחמישה."
    "נתת לי מאה," אמרתי לו. "אני אכין רשימת הוצאות שלי ואוריד מזה את האוכל שנשאר. המצרכים שקנית להפלגה הלוך ושוב."
    "נשמע סביר," אמר ג'ונסון.
    "שמע, מר ג'ונסון," אמר אדי. "אם היית יודע כמה לוקחים מתיירים היית מבין שזה יותר מסביר. אתה יודע מה? זה יוצא דופן. הקפטן מתייחס אליך כאילו היית אמא שלו."
    "אני אלך לבנק מחר בבוקר ואבוא הנה אחרי הצהריים. ככה אני אתפוס את הספינה מחרתיים."
    "אתה יכול לחזור איתנו ולחסוך את דמי הנסיעה."
    "לא," הוא אמר. "עם הספינה אני אחסוך זמן."
    "טוב," אמרתי. "שנשתה משהו?"
    "יופי," אמר ג'ונסון. "אתה לא נוטר לי טינה יותר, נכון?"
    "לא, אדוני," אמרתי לו. וככה ישבנו שלושתנו בירכתיים ושתינו קוקטייל ביחד.
    למחרת עבדתי עליה כל הבוקר, החלפתי שמן בציר המדחף שלה ועוד כל מיני דברים. בצהריים עליתי העירה ואכלתי במקום של מלוכסנים שאפשר לקבל בו ארוחה טובה בארבעים סנטים, ואחר כך קניתי כמה דברים לקחת הביתה לאשתי ולשלוש הבנות שלנו. אתם יודעים, בושם, זוג מניפות ושלושה מסרקות גבוהים כאלה. כשגמרתי נכנסתי אל דונובן ושתיתי בירה ודיברתי עם הזקן ואז חזרתי ברגל לרציפי סן פרנסיסקו, ועצרתי בשלושה או ארבעה מקומות בדרך לשתות בירה. קניתי לפרנקי שתי בירות בקאנרד בַּאר ועליתי לסירה בהרגשה די טובה. כשעליתי לסירה נשארו לי רק ארבעים סנטים. פרנקי עלה לסירה איתי, וכשישבנו וחיכינו לג'ונסון שתיתי עם פרנקי שתי בירות קרות מארגז הקרח.
    אדי לא הופיע כל הלילה וכל היום אבל ידעתי שהוא יגיע במוקדם או במאוחר, ברגע שלא יתנו לו יותר על החשבון. דונובן סיפר לי שהוא היה אצלו קצת בלילה הקודם יחד עם ג'ונסון, ואדי רשם לו אותם על החשבון. חיכינו ואני התחלתי להתפלא איך זה שג'ונסון לא מופיע. ביקשתי ברציף שימסרו לו לעלות לסירה ולחכות לי, אבל הם אמרו שהוא לא הגיע. בכל זאת, חשבתי לעצמי שהוא בילה עד מאוחר וכנראה שהוא לא קם עד הצהריים. הבנקים היו פתוחים עד שלוש וחצי. ראינו את המטוס ממריא, ובסביבות חמש וחצי עבר לי המצב-רוח הטוב והתחלתי להיות מודאג נורא.
    בשש שלחתי את פרנקי למלון שלו לראות אם ג'ונסון שם. חשבתי עדיין שאולי הוא יצא קצת או אולי הוא במלון ומרגיש לא טוב ולא מצליח לקום. חיכיתי וחיכיתי עד שנהיה מאוחר. אבל הייתי נורא מודאג כי הוא היה חייב לי שמונה מאות ועשרים וחמישה דולר.
    פרנקי יצא לפני שעה ומשהו. כשראיתי אותו חוזר הוא הלך מהר ונענע את ראשו.
    "הוא עלה על הטיסה," אמר.
    בסדר גמור. זהו זה. הקונסוליה היתה סגורה. היו לי ארבעים סנט, ובכל מקרה, המטוס כבר במיאמי. לא יכולתי לשלוח מברק אפילו. איזה מר ג'ונסון זה, בחיי. זאת אשמתי. הייתי צריך להיזהר.
    "טוב," אמרתי לפרנקי, "לפחות נשתה משהו קר. מר ג'ונסון קנה אותן." נשארו שלושה בקבוקים של טרופיקל.
    פרנקי הרגיש זיפת כמוני. אני לא יודע למה, אבל ככה הוא נראה. הוא כל הזמן טפח על גבי ונענע את ראשו.
    זה המצב. נשארתי בלי פרוטה. הפסדתי חמש מאות ושלושים דולר על השכרת הסירה, וחסר לי ציוד שלא אשלים בפחות משלוש מאות וחמישים. איך שכמה מהחבר'ה שמסתובבים על הרציף ישמחו לשמוע על זה, חשבתי. זה בטח ישַׂמח גם כמה קוֹנקים.* ורק אתמול סירבתי לשלושת אלפים דולר עבור הנחתת שלושה מסתננים על האיים. לא חשוב איפה, רק להבריח אותם אל מחוץ לגבולות המדינה.
    [* קוֹנְק (Conch) - מילולית: קונכייה. כינוי לתושבי האי קי-ווסט, המערבי בשרשרת האיים שמדרום לפלורידה. כינוי זה ניתן לתושבים על שם קונכיותיהם של מינים מסוימים של חלזונות-ים נאכלים, שנדוגו בשפע באי זה עד שהפכו למינים בסכנת הכחדה (כיום מגַדלים שם את החלזונות הללו בחוות ימיות).]
    בסדר, אז מה אני מתכוון לעשות? אני לא יכול לקחת "מטען חורג" מפני שצריך כסף כדי לקנות את המַשקֶה, וחוץ מזה כבר אי אפשר להרוויח מהעסק הזה. העיר מוצפת ואין מי שיקנה. אבל תהרגו אותי אם אני חוזר הביתה בלי פרוטה ומסתובב רעב כל הקיץ בעיר הזאת. חוץ מזה, יש לי משפחה. את מִסֵּי היציאה שילמנו כשהגענו. בדרך כלל משלמים לסוכן מראש והוא מכניס ומוציא אותך. לעזאזל, לא היה לי מספיק כסף לתדלק אפילו. חתיכת חוב זה היה, ועוד איך. איזה מר ג'ונסון זה.
    "אני מוכרח להבריח משהו, פרנקי," אמרתי. "אני חייב לעשות קצת כסף."
    "נראה," אמר פרנקי. הוא מסתובב באזור הנמל ועושה עבודות מזדמנות והוא די חירש ושותה יותר מדי כל לילה. אבל לא תמצאו בן אדם יותר נאמן ממנו ועם לב טוב כמו שלו. אני מכיר אותו מאז שהתחלתי להפליג לשם. הרבה פעמים היה עוזר לי להעמיס. אחר כך, כשהפסקתי להעביר סחורות ועברתי להשכרת הסירה והייתי ראשון להתחיל בקובה את העסק הזה של דֵיג דגי מרלין, הייתי רואה אותו הרבה באזור הרציף בסביבות בית הקפה. הוא נראה טיפש והוא בדרך כלל מחייך במקום לדבר, אבל זה בגלל שהוא חירש.
    "אתה מוכן לקחת כל דבר?" שאל פרנקי.
    "בטח," אמרתי. "אני לא במצב לבחור."
    "כל דבר?"
    "בטח."
    "נראה," אמר פרנקי. "איפה תהיה?"
    "אני אהיה בפֶּרלָה," אמרתי לו. "לאכול צריך."
    בפֶּרלָה אפשר לקבל ארוחה טובה בעשרים וחמישה סנט. כל פריט בתפריט עולה עשרה סנט חוץ ממרק, שעולה חמישה. הלכתי עד שם עם פרנקי, ואני נכנסתי והוא המשיך. לפני שהלך, לחץ את ידי וטפח שוב על גבי.
    "אל תדאג," אמר. "אני פרנקי, הרבה פוליטיקה. הרבה ביזנס. הרבה לשתות. אין כסף. אבל חבר טוב. אל תדאג."
    "להתראות, פרנקי," אמרתי. " גם אתה אל תדאג, גבר."