חולות נודדים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חולות נודדים
מכר
מאות
עותקים
חולות נודדים
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

חולות נודדים

4.8 כוכבים (69 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    תקציר

    רוני אדלמן
    היו לי סיבות להיעלם מעל פני האדמה, אך לא רק לי – לכל אחד מאיתנו בחוות מור יש סיבה טובה להיות כאן. יום אחד גבר מחוסר הכרה מושלך בוואדי הסמוך, חבול ומוכה על סף מוות. הגבר הזה הוא טיראן והוא עומד להפוך לי ולכל החברים שלי את החיים.
    אני לא מכירה את טיראן ואני לא יודעת במה הוא מעורב, אבל ביקשתי ממנו לא להביא את זה לפה. לא להביא את זה אלינו. 
     
    טיראן עילם
    הייתי רוצה להבטיח לה ששום דבר רע לא יקרה לה או לחברים שלה, שהשלווה המדברית הזאת תישמר, אבל אני לא מסוגל לבטא את המילים האלה. כל מה שאי פעם הבטחתי לעצמי, לא קיימתי. חשבתי שעשיתי טוב ורק קלקלתי. נלחמתי למען הצדק ולמען האנשים שאני אוהב ורק סיבכתי אותם. הדבר האחרון שאני רוצה זה להרוס גם את המקום הזה. אני חייב להמשיך להתמודד עם המצב לבד עד שאתפוס את המנוול הזה, או שהוא יתפוס אותי. 
    מישהו מאיתנו יהיה חייב למות. 
     
    חולות נודדים הוא רומן סוחף וקצבי המשלב מתח ורומנטיקה שיתפסו אתכם בבטן ולא ישחררו עד לדף האחרון. הספר הוא על דמויות מתוך האמת שבפנים אך אפשר לקרוא אותו גם כספר בודד.
     
    זה ספרה השנים־עשר של סופרת רבי המכר, שרון צוהר, שכתבה בין היתר גם את כשהגלים מתחזקים, מלאכים מעל העיר, דואט רבות הדרכים ואדר
     

    פרק ראשון

    פרולוג
     
    הצליל הקצוב של טיפות המים המטפטפות על הראש שלי הוא הקול היחיד שאני שומע. הוא מהדהד מהקירות ורועם באוזניי כמו אלף תופים.
    מנורת הניאון הקבועה בתקרה הגבוהה שמעליי מהבהבת ללא הפסקה, אבל אני בקושי רואה את הבזקי האור מבעד לעיניי העצומות.
    אני מנסה לפקוח אותן אך מצליח בקושי לפקוח עין אחת לכדי סדק. השנייה נפוחה מדי. אני תוהה כמה זמן עוד ישאירו אותי ככה, עירום ואזוק לשרשרת המשתלשלת מהתקרה.
    אני כבר לא מרגיש את הידיים. את תחושת המתיחה הבלתי אפשרית ואת הכאבים בשרירים החליפה תחושת נימול מלווה בהבזקי כאב חד מהאזיקים שחותכים את העור שלי, שאותם אני מרגיש ברגעים שההכרה חוזרת אליי.
    אני שב ושוקע בערפול. הכול מתערבל לחזיונות ולזיכרונות, שלפתע צפים לתוך ההכרה שלי; ריח הדם מזכיר לי את ריח החלודה בגדר שמקיפה את החווה. אני שומע קולות של צחוק, רואה את פניה של צאלה מחייכות אליי לפני שהיא מפנה לי את גבה ורצה יחפה בשדות החרציות.
    אני מושיט יד כדי לתפוס אותה וכאב חד במפרקי ידיי ובכתפיי מנער אותי ומושך אותי בחזרה אל המציאות. אני גונח ומרים את ראשי אל הטפטוף הבלתי נלאה שלצליליו ניסיתי להיזכר בשירים שמקצבם דומה, רק כדי לשמור על השפיות.
    טיפות המים מחליקות על מצחי המדמם ועל לחיי המוכות, נעות לעבר שפתיי הנפוחות והמבוקעות.
    אני צמא, אבל לא מסוגל לבלוע. גרוני ניחר. אני אוסף את טיפות המים בפי ויורק את הדם אל השלולית הנקווית לרגליי. בהונותיי בקושי נוגעות באריחים הקרים וכבר הפסקתי לנסות להתייצב עליהן כדי להקל על זרועותיי. אני שומט את ראשי אל חזי ועוצם את עיני הפגועה פחות, שוב מאבד את ההכרה לכמה דקות.
    ״תתעורר, כלב!״ מסנן קול בערבית. סטירה בפנים מושכת אותי מתוך שרעפיי. אני בקושי פוקח את עיניי. ״תתעורר, אמרתי לך!״
    אני חוטף אגרוף לבטן ודלי של מי קרח נשפך על ראשי. אני פוקח עין לכדי חרך כדי להביט בדמות המטושטשת שניצבת לפניי ועוצם אותה שוב.
    אצבעות אכזריות נשזרות בשערי ומושכות בו, מרימות את פניי לעבר אורות הניאון המסנוורים. אני שומע צליל חריקה של בריחי מתכת חלודים, ושק שחור ומסריח מולבש על הראש שלי. אני שומע קולות של צעדים המתקרבים אליי, נעצרים ממש מולי. אני חלש מכדי להרים את הראש ולהחזיק אותו זקוף.
    אני לא יכול לראות אותו, אבל אני מריח אותו. ריח של אפטרשייב יקר ושל סיגריות. הצעדים נעצרים ממש מולי. אני משתדל, אבל לא מצליח להשתלט על הרעידות של גופי, שנשטף במי קרח.
    ״אתה צריך להיות הבן־אדם הכי אידיוט שאי פעם ראיתי,״ קול עמוק ומזלזל אומר. אני קופא לרגע בתדהמה, עיניי נאבקות להיפקח אך איני רואה דבר באפלה שתחת השק. אין בקולו מבטא ערבי. הוא נשמע ישראלי.
    ״אנחנו נראה לגבי זה, חתיכת חרא,״ אני מסנן בתיעוב, ״זה עוד יעלה לך ביוקר.״
    אגרוף ננעץ בבטן שלי ואני מתקפל וגונח בכאב, ואז יורק את הדם המצטבר בפי.
    ״זה מספיק,״ אומר בערבית הקול העמוק, כנראה למי שהכה אותי, ואז משיב אליי את תשומת ליבו. ״אתה לא בדיוק במצב המתאים לאיים עליי,״ הוא אומר, שעשוע מובחן בקולו. הוא מתקרב אליי עוד עד שאני רואה במטושטש מול רגליי היחפות את נעלי העור המצוחצחות שהוא נועל. הן יפות ויקרות, ניגוד משווע לשלוליות המים שנקוות לרגלינו, ורודות מדמי. ״נראה שאתה שוכח שאתה בצד הלא נכון של הגבול ופה האיומים שלך שווים לתחת. זו סיני, אהבל, לא ישראל, פה זה השטח שלי. החוקים שלי.״
    אני מרגיש משהו קר מוצמד לחזה שלי, בדיוק מתחת לעצם הבריח, ואז כאב שורף כמו כוויה, כשהוא חותך אותי לאט בסכין. אני מרגיש נוזל חם זולג על חזי לעבר בטני. ״ויש לך חתיכת חוצפה, לרדוף אחריי. מה חשבת שיקרה, הא?!״ הנעליים נעלמות מזווית הראייה המוגבלת שלי. ״חשבת שתוכל לברוח לנצח, חשבת שתוכל להתעסק ללא הפסקה בעניינים שלי ושאני לא אתעסק בעניינים שלך?״
    ״אני לא יודע על מה אתה מדבר.״
    צחוק עמוק נשמע מולי, צחוק מלא סרקזם. ״אני יודע שאתה שוטר,״ הוא אומר בלגלוג, ״ואני יודע את כל מה שאני צריך לדעת עליך. רוצה לדעת מה אני יודע עליך?״
    אני שותק.
    אגרוף מוטח בלסת שלי ואני רואה כוכבים לפני שהכול משחיר שוב. ״שאלו אותך שאלה, כלב,״ קול נוסף מסנן בערבית. זה הגבר שכלא אותי פה אתמול והכניס לי מכות ללא רחמים.
    בעל נעלי העור לא מחכה לתשובה. הוא מתקרב אליי שוב. אני מרגיש את הבל הפה שלו על השק, מחמם את האוזן שלי. ״אם אתה באמת חושב שתצליח לצאת מפה בשלום, אתה באמת דפוק כמו שאומרים עליך.״
    כמו שאומרים עליי? זה גורם לי להרים את הראש.
    ״אתה מופתע?״ הוא צוחק ומשתעל קלות, ״אמרתי לך שאני יודע עליך הרבה. אני יודע שאתה משוגע שלא רואה בעיניים ועושה מה שבא לך. לי ולך יש חשבון פתוח, אבל הוא ייסגר הלילה. בכל זאת היה חשוב לי לומר לך באופן אישי שאף אחד לא פוגע בי ככה. אף אחד.״
    ״אני לא יודע על מה אתה – ״
    אני אפילו לא גומר את המשפט וחוטף בבטן עוד אגרוף מעוור בעוצמתו. אני משתנק ומתקפל, בקושי מסוגל לנשום.
    ״אני רוצה שתדע שאני אדאג שגם האנשים שחשובים לך ישלמו לאחר שתמות. כן, אתה תמות פה, ואף אחד לא ידע איפה אתה קבור.״
    ״אתה תשלם על זה,״ אני מסנן.
    ״איך?״ הוא פורץ בצחוק מזלזל, ״החוקים שלכם לא תופסים פה, פה אתה שום דבר. זה השטח שלי. הבית שלי. האנשים שלי.״
    ״אם אתה כל־כך בטוח שאני הולך למות פה למה אתה לא מראה לי את הפנים שלך? ממה אתה מפחד? למה אתה מסתתר?״
    האוויר סביבי כאילו קופא. הפעם הוא לא צוחק. הוא מתקרב אליי, אני מרגיש את הנוכחות שלו מולי, את האוויר החם שהוא נושף על הפנים שלי. ידו מתהדקת על גרוני, מפסיקה את אספקת החמצן שלי. ״אני לא מסתתר, כלב. שלא תחשוב שאני מפחד ממך,״ קולו לוחש באוזני. ״עשית טעות שחזרת מאוסטרליה. היית צריך להישאר שם, אבל אתה טיפש ושיחקת ישר לידיים שלי. הלילה נגמור עם זה אחת ולתמיד.״
    מתנפלים עליי באגרופים ובמכות עד שאני נחנק מהדם שמבעבע מפי וריאותיי מסרבות לתפקד.
    שרשרת הברזל משתחררת ואני קורס לרצפה, מוטל בשלולית המים והדם. השק נמשך מעל פניי ואני חוטף כמה אגרופים לפנים ובעיטות כשאני מקופל על הרצפה. יד גדולה תופסת בשערי ומושכת את ראשי למעלה, אך אינני יכול לראות כלום, עיניי נפוחות מדי. ריח האפטרשייב שלו מסתנן לנחיריי. שערי נתפס בטבעת הגדולה שעל ידו. ״קח אותו מפה," הוא מסנן בערבית, "תחזיר אותו לחור שממנו הוא בא. תזרוק אותו בשטח שלהם, כמו שדיברנו." היד משחררת את שערי וכל מה שאני מצליח לראות זה קעקוע קטן של כתר על שורש כף ידו, מוסתר למחצה על ידי רצועת המתכת של שעונו.
    אני שומע קול ממלמל בתגובה, "לא נהרוג אותו קודם, בוס?"
    "הכלב הזה ימות," הוא מסנן, "אבל לאט. תן לו לגסוס במדבר. ככה מגיע לו. ככה גם כולם יראו וייזהרו ממני." אחיזתו בשערי מתהדקת. "ברוך שפטרנו,״ הוא מסנן בעברית ומטיח בכוח את ראשי ברצפת הבטון. הכול מחשיך ויותר אינני מרגיש דבר.
     
    1
     
    רוני
     
    "יש אנשים שאינם יכולים להיות במקום הזה.
    צהוב להם מדי, שקט שאפשר להשתגע.
    יש אנשים שאלוהים גדול עליהם במדבר הזה.
    אנשים נבהלים כשהם שומעים את הכוכבים בלילות.
    אבל יש גם אנשים שנדבקים לשקט הזה ואינם יכולים לשוב ולהיפרד ממנו.
    אלה, יישארו כאן".
    חיים גורי
     
    אני מניחה את המכחול הלח על פחית הצבע הפתוחה. המכסה שלה נפל והתגלגל אל רגבי האדמה הטרשית, מותיר את לועה פעור לעברי ומדמם באדום ארגמני.
    אני מקנחת את מצחי המזיע בגב אמת ידי, מנגבת את כפות ידיי המלוכלכות בסרבל העבודה ומתרחקת כמה צעדים לאחור כדי לבחון את תוצאות עמלי. מילותיו של המשורר חיים גורי, שאותן ציירתי במשיכות מכחול עבות על הקיר של המבנה המרכזי שלנו, קוראות לי, נוגעות בי, מדברות אליי.
    אף פעם לא חשבתי שאוכל להרגיש כך כלפי המדבר. מעולם לא דמיינתי שאני, בחורה נתנייתית ממוצעת שאת מספר הפעמים שהדרמתי מעבר לבאר שבע אפשר לספור על יד אחת, אמצא את עצמי מתגוררת בקומונה נידחת וסחופת רוח במדבר הר הנגב, בנקודה שאינה מסומנת על אף מפה, נצרבת מחום בימים ורועדת מקור בלילות, ונהנית מכל רגע.
    הכתובת שעל הקיר יפה, אך נראה שחסר לה משהו. אולי עליי לפתוח עוד כמה פחיות של צבע ולהוסיף סביב כמה קישוטים אוריינטליים, בדומה לקישוטים שבהם עיטרתי בשבוע שעבר את קיר הצימר החדש שבנינו.
    עדת זבובים מעיקה מעופפת מעליי. אני מנופפת בידי בהיסח הדעת, משיבה מעט רוח על עצמי באותה הזדמנות. זו תקופת האביב אך החמסינים הגיעו מוקדם השנה והחום היום כבר גורם לזיעה להצטבר על עורפי ולזלוג במורד גבי. שערי הכבד אסוף על עורפי בפקעת גדולה, אך קווצות ממנו השתחררו ונדבקו לפניי המזיעות.
    אופיר עובר לידי, עוצר לרגע, מניח את דלי המתכת המלא בחלב עיזים על ספסל העץ שלידי. הוא משלב את ידיו על החולצה המשובצת והמכופתרת שלו, מעביר יד בתלתליו השחורים ומיטיב את משקפיו בעודו מתבונן ביצירה שלי.
    ״אף פעם לא הבנתי למה התכוון המשורר.״ הוא מחייך, מכווץ את אפו ונועץ את מבטו בכתוב על הקיר מבעד למשקפיו. ״מה זה אומר, 'אנשים נבהלים כשהם שומעים את הכוכבים בלילות'?״
    ״אני מבינה טוב מאוד למה הוא מתכוון.״ אני מתיישבת על שולחן העץ ומרימה את כפות רגליי על הספסל. ״בשבועות הראשונים שלי כאן, זה בדיוק מה שחוויתי. השקט העצום הזה שאופף אותך, מכריח את המוח שלך להיכנס לפעולה. אין הפרעות, אין הסחות דעת. זה רק אתה והמחשבות שלך. המדבר הגדול הזה מסביב – ״ אני מרימה את עיניי לעבר המרחבים הצהובים המשתרעים לפניי עד לאן שהעין מסוגלת לראות, ״כשאתה לבד בלילה עם המחשבות שלך, זה לא משנה כמה המדבר גדול – הוא סוגר עליך, חונק אותך, מכריח אותך לחשוב. והמחשבות שלך...״ אני עוצרת לרגע כדי לבלוע את הרוק. ״והמחשבות שלי – כשיש שקט, הן לא מדברות, הן צועקות. אבל מה שהוא כתב אחר כך,״ אני מצביעה על המשפט הבא בשיר. ״זה הכי מדבר אליי. עכשיו אני מהאנשים שנדבקים לשקט הזה, ואינם יכולים לשוב ולהיפרד ממנו.״
    ״זה מקסים, רוני.״ אופיר אומר, מהורהר. ״לא חושב שהתנסיתי עדיין בקטע של המחשבות הצועקות.״ אני מביטה בפניו, מחפשת את הלגלוג, אבל אין בפניו ובקולו אפילו טיפת ציניות. ״אבל אני שמח לשמוע שדברים קצת נרגעו אצלך. את יודעת שאני עוד מחכה שתספרי לי קצת מהסודות שלך.״
    ״אין לי סודות, אופיר.״ אני מחייכת. ״אני כמו ספר פתוח, שום דבר להסתיר. פשוטה כמו קו.״
    אני לוקחת שוב את המכחול ומציירת קו ארוך ופשוט על הקיר, מלמעלה למטה.
    ״את ספר פתוח, מלא בסודות,״ הוא עוקץ בחיוך, מנער את שפעת תלתליו השחורים. ״וכל קו, הכי פשוט שיהיה, עשוי מאות נקודות קטנות ומסתוריות. אבל את יודעת – ״ הוא מרים את ידיו בהכנעה לפני שהוא מרים שוב את דלי החלב. ״הכול בקצב שלך, את לא חייבת לשתף אותנו אם את לא רוצה. הסכמנו כבר מזמן שאנו מכבדים כל אחד את הפרטיות של האחר.״
    אני נושמת עמוק, מהנהנת באיטיות ובוחנת שוב את הכיתוב שעל הקיר. אופיר מתרחק כמה צעדים ואז פונה אליי שוב. ״את יודעת, אני חושב שאכין עבור הנערים איזשהו מערך שיעור בנושא שעליו דיברנו הרגע. הייתי שמח אם תצטרפי ותסבירי להם את מה שהסברת לי הרגע. זה יהיה טוב עבורם, תרגיל מחשבתי על שחרור מחשבות.״
    אני חושבת על קבוצת הנערים שאופיר מדריך. בחודשים האחרונים הקבוצה גדלה ועתה מונה כבר עשרה נערים שנזרקו ממסגרות חינוך אחרות או מהבתים שלהם מכל מיני סיבות, ואצלנו בחווה הם עובדים בכרם ומכינים גבינות עיזים, ובין לבין הם משתתפים בשיעורים לחיים עם אופיר. לאחרונה הצטרפה אלינו גם בחורה שלומדת בפנימייה, לא רחוק מפה. היא עובדת פה בסופי השבוע בתור חדרנית, וגם לנה אצלנו.
    אני מחבבת את אופיר – הוא חכם מאוד. פעמים רבות במשך החודשים שאני פה הוא עזר לי להתמודד עם העבר שלי וזאת מבלי שאצטרך ממש לשוחח עליו. יש לו דרך להגיע לאנשים, דרך ייחודית לגעת ולהתחבר בלי לדרוך על יבלות ובלי להכאיב. הוא מדהים. אם יש מישהו שיכול לקבץ סביבו חבורת נערים מוכי גורל, לסחוב אותם לחוות בודדים בנגב הצחיח ולגרום להם לחזור ולהיות גורם תורם וחיובי בחברה, זה אופיר.
    אופיר גדל בפנימייה פה בנגב והוא מקים הקומונה כאן, בחוות מור. כשפגשתי אותו ואת אורסולה, חברתו השוודית, בדרמסלה שבהודו, הוא סיפר לי שמאז ומעולם החלום שלו היה להקים כפר נוער לנערים שאין להם בית לחזור אליו, ועתה, בגיל עשרים ושמונה, החלום מגשים את עצמו, לאט אבל בטוח.
    שם, בבית הקפה שכוח האל בדרמסלה, כשאופיר סיפר לי על החווה שלו במדבר, שבה הוא נטע כרם קטן ובוסתן של עצי פרי ושהוא מתכוון להקים כפר נוער, כבר ניחשתי שהוא יהיה הגאולה הפרטית שלי. אף על פי שהוא לא ידע את זה וגם לא הייתה לי שום כוונה לספר, גם אני הייתי בדרכי נערה מוכת גורל שחיפשה מקום מפלט, ואופיר היה עבורי מתנה מאלוהים. מלאך משמיים.
    ״אני לא יודע מה עובר עלייך,״ הוא אמר לי אז, ישוב לצידי על המזרנים המלוכלכים בבית הקפה הצופה אל הנוף המיוער של דרמסלה, ״אבל ברור לי שאת עוברת משהו. אנחנו מסתובבים פה כבר שבוע ואני רואה אותך פה בכל ערב, מעשנת ובוכה. אני יודע שאת לא סומכת עליי, ולמה שתסמכי? את לא מכירה אותי בכלל, אבל אם תרצי לדבר – אני פה.״
    אני זוכרת שהנהנתי במהירות, מחיתי את הדמעות מפניי וניסיתי להעמיד פנים כאילו אין לי מושג על מה הוא מדבר, אבל לא הצלחתי, אז רק נשכתי את השפה התחתונה והנהנתי שוב. מאוחר יותר באותו ערב, שמעתי נקישה על דלת החדר שלי, שהייתה לא יותר מחתיכת עץ דיקט רעוע שהפריד בין החלל שהיה החדר שלי בגסט־האוס לבין המסדרון והחדרים האחרים. פתחתי את הדלת בהיסוס.
    אופיר נדחק אל חלל חדרי הצר והתיישב על המיטה הסגפנית. המאוורר הישן והמלוכלך הסתובב בקושי מעל ראשינו וניסה לצנן במעט את האוויר החם. ״תקשיבי, רוני. אולי אני נדחף מדי וקרוב לוודאי שזה ממש לא ענייני, אבל גם אני עברתי חרא בחיים, ומה שזה לא יהיה שאת עוברת כרגע, אני בטוח שכבר הייתי שם בעצמי, ואם לא בעצמי, אז שמעתי עליו. עברתי כבר כל־כך הרבה חרא, שקשה להפתיע אותי. אני באמת חושב שאני יכול לעזור לך, אבל אני לא יכול להכריח אותך לדבר איתי, לצערי. אולי בכל זאת תשתפי אותי?״
    התיישבתי בכבדות על המיטה לצידו, נאנחתי אנחה כבדה ועצובה, אבל שתקתי. לא הצלחתי להוציא מילה מהפה. המילים פשוט חנקו לי את הגרון, הכבידו לי על הנשימה. הכרתי את אופיר בסך הכול כמה ימים, אבל הרגשתי קרובה אליו, הרגשתי בטוחה איתו, ועדיין – לא יכולתי לדבר.
    הוא נטל את ידי בידו. ״אורסולה ואני ממשיכים לצפון הודו מחר, ובשבוע הבא אנחנו חוזרים לישראל. החווה הזאת שלי, זו שסיפרתי לך עליה – היא בהר הנגב, איפה שהוא בין שדה בוקר למצפה רמון. חור אמיתי. דומה מאוד לדרמסלה, אבל ירוק פחות.״ הוא צחק ואני חייכתי מבעד לדמעות. ״אנחנו מגדלים שם כרם ועצי פרי. יש לנו כבשים, עיזים ופרה. אורסולה ואני גרים שם עם עוד כמה חבר׳ה. כל אחד הוא טיפוס מיוחד,״ הוא חייך. ״אני לא יודע מה הסיפור שלך ולמה ברחת להודו, אבל כשתחזרי לארץ – אם תרצי, תבואי לבקר אותנו. תוכלי לגור אצלנו אם יתחשק לך. לא אגיד לך להתקשר אליי כי אין לנו שם טלפון,״ הוא שוב חייך כשהוא ראה את עיניי נפערות בהלם. ״פשוט תגיעי.״
    הוא רכן לעברי וחיבק אותי, ואני, באינסטינקט, התכווצתי בפחד. הוא הרגיש את הרתיעה שלי, אבל הוא לא שחרר. זרועותיו, שנכרכו סביב כתפיי, אימצו אותי אליו בעדינות, ואז חיבקתי אותו בחזרה ונרגעתי. הוא לא התכוון לפגוע בי.
    ״נתראה,״ הוא אמר, קם ויצא מהחדרון שלי.
    למחרת הם נסעו למנאלי ואילו אני נשארתי עוד כמה ימים בדרמסלה, אבל כבר הרגשתי טוב יותר. הרגשתי שיש לי לאן להגיע כשאחזור לארץ כי ידעתי שהביתה כבר לא אוכל לחזור. לא רציתי לחזור.
    חודש לאחר מכן, כשחזרתי לארץ, תפסתי רכבת היישר משדה התעופה אל באר שבע, ומשם נסעתי באוטובוס למצפה רמון. הנהג הוריד אותי באמצע שום מקום, ליד שלט עץ על גדר תיל חלודה שהכריז שהגעתי ל'חוות מור – כפר נוער, כרם ואירוח כפרי'.
    צעדתי בשביל אבני הגיר המתפתל עד שהגעתי למבני החווה. מאז נשארתי. מאז עברה כמעט שנה.
    ״אשמח לבוא ולהסביר להם, אופיר,״ אני מסכימה בחיוך, ״אין שום בעיה בכלל. רק תגיד לי מתי.״
    ״טוב, כדאי שאזוז, הם מחכים לי, אנחנו מכינים גבינות עיזים היום,״ הוא קורץ לי. ״אורסולה מכינה תבשיל רועים, ניפגש בארוחת צהריים?״
    ״מה זה בכלל תבשיל רועים?״ אני צוחקת, השמש הקופחת עלינו מכריחה אותי להרים את כף ידי ולהצל על עיניי, מבטי מלווה אותו במורד השביל.
    ״אל תשאלי אותי,״ הוא קורא מעבר לכתפו כשהוא מתרחק, ״עוד אחד מהתבשילים השוודים הלא ברורים שלה.״
    ״אולי כדאי שבדרך אעבור בבוסתן ואקטוף כמה משמשים ואפרסקים,״ אני קוראת אחריו, מחייכת, ״אחרת באמת לא יהיה לנו מה לאכול לצהריים.״
    ״רעיון טוב!״ הוא קורא לפני שהוא נעלם בפתחו של האוהל הבדואי בעל כנפות הבד השחורות הכבדות, המשמש אותנו כמקום הכינוס המרכזי בקומונה שלנו.

    עוד על הספר

    חולות נודדים שרון צוהר
    פרולוג
     
    הצליל הקצוב של טיפות המים המטפטפות על הראש שלי הוא הקול היחיד שאני שומע. הוא מהדהד מהקירות ורועם באוזניי כמו אלף תופים.
    מנורת הניאון הקבועה בתקרה הגבוהה שמעליי מהבהבת ללא הפסקה, אבל אני בקושי רואה את הבזקי האור מבעד לעיניי העצומות.
    אני מנסה לפקוח אותן אך מצליח בקושי לפקוח עין אחת לכדי סדק. השנייה נפוחה מדי. אני תוהה כמה זמן עוד ישאירו אותי ככה, עירום ואזוק לשרשרת המשתלשלת מהתקרה.
    אני כבר לא מרגיש את הידיים. את תחושת המתיחה הבלתי אפשרית ואת הכאבים בשרירים החליפה תחושת נימול מלווה בהבזקי כאב חד מהאזיקים שחותכים את העור שלי, שאותם אני מרגיש ברגעים שההכרה חוזרת אליי.
    אני שב ושוקע בערפול. הכול מתערבל לחזיונות ולזיכרונות, שלפתע צפים לתוך ההכרה שלי; ריח הדם מזכיר לי את ריח החלודה בגדר שמקיפה את החווה. אני שומע קולות של צחוק, רואה את פניה של צאלה מחייכות אליי לפני שהיא מפנה לי את גבה ורצה יחפה בשדות החרציות.
    אני מושיט יד כדי לתפוס אותה וכאב חד במפרקי ידיי ובכתפיי מנער אותי ומושך אותי בחזרה אל המציאות. אני גונח ומרים את ראשי אל הטפטוף הבלתי נלאה שלצליליו ניסיתי להיזכר בשירים שמקצבם דומה, רק כדי לשמור על השפיות.
    טיפות המים מחליקות על מצחי המדמם ועל לחיי המוכות, נעות לעבר שפתיי הנפוחות והמבוקעות.
    אני צמא, אבל לא מסוגל לבלוע. גרוני ניחר. אני אוסף את טיפות המים בפי ויורק את הדם אל השלולית הנקווית לרגליי. בהונותיי בקושי נוגעות באריחים הקרים וכבר הפסקתי לנסות להתייצב עליהן כדי להקל על זרועותיי. אני שומט את ראשי אל חזי ועוצם את עיני הפגועה פחות, שוב מאבד את ההכרה לכמה דקות.
    ״תתעורר, כלב!״ מסנן קול בערבית. סטירה בפנים מושכת אותי מתוך שרעפיי. אני בקושי פוקח את עיניי. ״תתעורר, אמרתי לך!״
    אני חוטף אגרוף לבטן ודלי של מי קרח נשפך על ראשי. אני פוקח עין לכדי חרך כדי להביט בדמות המטושטשת שניצבת לפניי ועוצם אותה שוב.
    אצבעות אכזריות נשזרות בשערי ומושכות בו, מרימות את פניי לעבר אורות הניאון המסנוורים. אני שומע צליל חריקה של בריחי מתכת חלודים, ושק שחור ומסריח מולבש על הראש שלי. אני שומע קולות של צעדים המתקרבים אליי, נעצרים ממש מולי. אני חלש מכדי להרים את הראש ולהחזיק אותו זקוף.
    אני לא יכול לראות אותו, אבל אני מריח אותו. ריח של אפטרשייב יקר ושל סיגריות. הצעדים נעצרים ממש מולי. אני משתדל, אבל לא מצליח להשתלט על הרעידות של גופי, שנשטף במי קרח.
    ״אתה צריך להיות הבן־אדם הכי אידיוט שאי פעם ראיתי,״ קול עמוק ומזלזל אומר. אני קופא לרגע בתדהמה, עיניי נאבקות להיפקח אך איני רואה דבר באפלה שתחת השק. אין בקולו מבטא ערבי. הוא נשמע ישראלי.
    ״אנחנו נראה לגבי זה, חתיכת חרא,״ אני מסנן בתיעוב, ״זה עוד יעלה לך ביוקר.״
    אגרוף ננעץ בבטן שלי ואני מתקפל וגונח בכאב, ואז יורק את הדם המצטבר בפי.
    ״זה מספיק,״ אומר בערבית הקול העמוק, כנראה למי שהכה אותי, ואז משיב אליי את תשומת ליבו. ״אתה לא בדיוק במצב המתאים לאיים עליי,״ הוא אומר, שעשוע מובחן בקולו. הוא מתקרב אליי עוד עד שאני רואה במטושטש מול רגליי היחפות את נעלי העור המצוחצחות שהוא נועל. הן יפות ויקרות, ניגוד משווע לשלוליות המים שנקוות לרגלינו, ורודות מדמי. ״נראה שאתה שוכח שאתה בצד הלא נכון של הגבול ופה האיומים שלך שווים לתחת. זו סיני, אהבל, לא ישראל, פה זה השטח שלי. החוקים שלי.״
    אני מרגיש משהו קר מוצמד לחזה שלי, בדיוק מתחת לעצם הבריח, ואז כאב שורף כמו כוויה, כשהוא חותך אותי לאט בסכין. אני מרגיש נוזל חם זולג על חזי לעבר בטני. ״ויש לך חתיכת חוצפה, לרדוף אחריי. מה חשבת שיקרה, הא?!״ הנעליים נעלמות מזווית הראייה המוגבלת שלי. ״חשבת שתוכל לברוח לנצח, חשבת שתוכל להתעסק ללא הפסקה בעניינים שלי ושאני לא אתעסק בעניינים שלך?״
    ״אני לא יודע על מה אתה מדבר.״
    צחוק עמוק נשמע מולי, צחוק מלא סרקזם. ״אני יודע שאתה שוטר,״ הוא אומר בלגלוג, ״ואני יודע את כל מה שאני צריך לדעת עליך. רוצה לדעת מה אני יודע עליך?״
    אני שותק.
    אגרוף מוטח בלסת שלי ואני רואה כוכבים לפני שהכול משחיר שוב. ״שאלו אותך שאלה, כלב,״ קול נוסף מסנן בערבית. זה הגבר שכלא אותי פה אתמול והכניס לי מכות ללא רחמים.
    בעל נעלי העור לא מחכה לתשובה. הוא מתקרב אליי שוב. אני מרגיש את הבל הפה שלו על השק, מחמם את האוזן שלי. ״אם אתה באמת חושב שתצליח לצאת מפה בשלום, אתה באמת דפוק כמו שאומרים עליך.״
    כמו שאומרים עליי? זה גורם לי להרים את הראש.
    ״אתה מופתע?״ הוא צוחק ומשתעל קלות, ״אמרתי לך שאני יודע עליך הרבה. אני יודע שאתה משוגע שלא רואה בעיניים ועושה מה שבא לך. לי ולך יש חשבון פתוח, אבל הוא ייסגר הלילה. בכל זאת היה חשוב לי לומר לך באופן אישי שאף אחד לא פוגע בי ככה. אף אחד.״
    ״אני לא יודע על מה אתה – ״
    אני אפילו לא גומר את המשפט וחוטף בבטן עוד אגרוף מעוור בעוצמתו. אני משתנק ומתקפל, בקושי מסוגל לנשום.
    ״אני רוצה שתדע שאני אדאג שגם האנשים שחשובים לך ישלמו לאחר שתמות. כן, אתה תמות פה, ואף אחד לא ידע איפה אתה קבור.״
    ״אתה תשלם על זה,״ אני מסנן.
    ״איך?״ הוא פורץ בצחוק מזלזל, ״החוקים שלכם לא תופסים פה, פה אתה שום דבר. זה השטח שלי. הבית שלי. האנשים שלי.״
    ״אם אתה כל־כך בטוח שאני הולך למות פה למה אתה לא מראה לי את הפנים שלך? ממה אתה מפחד? למה אתה מסתתר?״
    האוויר סביבי כאילו קופא. הפעם הוא לא צוחק. הוא מתקרב אליי, אני מרגיש את הנוכחות שלו מולי, את האוויר החם שהוא נושף על הפנים שלי. ידו מתהדקת על גרוני, מפסיקה את אספקת החמצן שלי. ״אני לא מסתתר, כלב. שלא תחשוב שאני מפחד ממך,״ קולו לוחש באוזני. ״עשית טעות שחזרת מאוסטרליה. היית צריך להישאר שם, אבל אתה טיפש ושיחקת ישר לידיים שלי. הלילה נגמור עם זה אחת ולתמיד.״
    מתנפלים עליי באגרופים ובמכות עד שאני נחנק מהדם שמבעבע מפי וריאותיי מסרבות לתפקד.
    שרשרת הברזל משתחררת ואני קורס לרצפה, מוטל בשלולית המים והדם. השק נמשך מעל פניי ואני חוטף כמה אגרופים לפנים ובעיטות כשאני מקופל על הרצפה. יד גדולה תופסת בשערי ומושכת את ראשי למעלה, אך אינני יכול לראות כלום, עיניי נפוחות מדי. ריח האפטרשייב שלו מסתנן לנחיריי. שערי נתפס בטבעת הגדולה שעל ידו. ״קח אותו מפה," הוא מסנן בערבית, "תחזיר אותו לחור שממנו הוא בא. תזרוק אותו בשטח שלהם, כמו שדיברנו." היד משחררת את שערי וכל מה שאני מצליח לראות זה קעקוע קטן של כתר על שורש כף ידו, מוסתר למחצה על ידי רצועת המתכת של שעונו.
    אני שומע קול ממלמל בתגובה, "לא נהרוג אותו קודם, בוס?"
    "הכלב הזה ימות," הוא מסנן, "אבל לאט. תן לו לגסוס במדבר. ככה מגיע לו. ככה גם כולם יראו וייזהרו ממני." אחיזתו בשערי מתהדקת. "ברוך שפטרנו,״ הוא מסנן בעברית ומטיח בכוח את ראשי ברצפת הבטון. הכול מחשיך ויותר אינני מרגיש דבר.
     
    1
     
    רוני
     
    "יש אנשים שאינם יכולים להיות במקום הזה.
    צהוב להם מדי, שקט שאפשר להשתגע.
    יש אנשים שאלוהים גדול עליהם במדבר הזה.
    אנשים נבהלים כשהם שומעים את הכוכבים בלילות.
    אבל יש גם אנשים שנדבקים לשקט הזה ואינם יכולים לשוב ולהיפרד ממנו.
    אלה, יישארו כאן".
    חיים גורי
     
    אני מניחה את המכחול הלח על פחית הצבע הפתוחה. המכסה שלה נפל והתגלגל אל רגבי האדמה הטרשית, מותיר את לועה פעור לעברי ומדמם באדום ארגמני.
    אני מקנחת את מצחי המזיע בגב אמת ידי, מנגבת את כפות ידיי המלוכלכות בסרבל העבודה ומתרחקת כמה צעדים לאחור כדי לבחון את תוצאות עמלי. מילותיו של המשורר חיים גורי, שאותן ציירתי במשיכות מכחול עבות על הקיר של המבנה המרכזי שלנו, קוראות לי, נוגעות בי, מדברות אליי.
    אף פעם לא חשבתי שאוכל להרגיש כך כלפי המדבר. מעולם לא דמיינתי שאני, בחורה נתנייתית ממוצעת שאת מספר הפעמים שהדרמתי מעבר לבאר שבע אפשר לספור על יד אחת, אמצא את עצמי מתגוררת בקומונה נידחת וסחופת רוח במדבר הר הנגב, בנקודה שאינה מסומנת על אף מפה, נצרבת מחום בימים ורועדת מקור בלילות, ונהנית מכל רגע.
    הכתובת שעל הקיר יפה, אך נראה שחסר לה משהו. אולי עליי לפתוח עוד כמה פחיות של צבע ולהוסיף סביב כמה קישוטים אוריינטליים, בדומה לקישוטים שבהם עיטרתי בשבוע שעבר את קיר הצימר החדש שבנינו.
    עדת זבובים מעיקה מעופפת מעליי. אני מנופפת בידי בהיסח הדעת, משיבה מעט רוח על עצמי באותה הזדמנות. זו תקופת האביב אך החמסינים הגיעו מוקדם השנה והחום היום כבר גורם לזיעה להצטבר על עורפי ולזלוג במורד גבי. שערי הכבד אסוף על עורפי בפקעת גדולה, אך קווצות ממנו השתחררו ונדבקו לפניי המזיעות.
    אופיר עובר לידי, עוצר לרגע, מניח את דלי המתכת המלא בחלב עיזים על ספסל העץ שלידי. הוא משלב את ידיו על החולצה המשובצת והמכופתרת שלו, מעביר יד בתלתליו השחורים ומיטיב את משקפיו בעודו מתבונן ביצירה שלי.
    ״אף פעם לא הבנתי למה התכוון המשורר.״ הוא מחייך, מכווץ את אפו ונועץ את מבטו בכתוב על הקיר מבעד למשקפיו. ״מה זה אומר, 'אנשים נבהלים כשהם שומעים את הכוכבים בלילות'?״
    ״אני מבינה טוב מאוד למה הוא מתכוון.״ אני מתיישבת על שולחן העץ ומרימה את כפות רגליי על הספסל. ״בשבועות הראשונים שלי כאן, זה בדיוק מה שחוויתי. השקט העצום הזה שאופף אותך, מכריח את המוח שלך להיכנס לפעולה. אין הפרעות, אין הסחות דעת. זה רק אתה והמחשבות שלך. המדבר הגדול הזה מסביב – ״ אני מרימה את עיניי לעבר המרחבים הצהובים המשתרעים לפניי עד לאן שהעין מסוגלת לראות, ״כשאתה לבד בלילה עם המחשבות שלך, זה לא משנה כמה המדבר גדול – הוא סוגר עליך, חונק אותך, מכריח אותך לחשוב. והמחשבות שלך...״ אני עוצרת לרגע כדי לבלוע את הרוק. ״והמחשבות שלי – כשיש שקט, הן לא מדברות, הן צועקות. אבל מה שהוא כתב אחר כך,״ אני מצביעה על המשפט הבא בשיר. ״זה הכי מדבר אליי. עכשיו אני מהאנשים שנדבקים לשקט הזה, ואינם יכולים לשוב ולהיפרד ממנו.״
    ״זה מקסים, רוני.״ אופיר אומר, מהורהר. ״לא חושב שהתנסיתי עדיין בקטע של המחשבות הצועקות.״ אני מביטה בפניו, מחפשת את הלגלוג, אבל אין בפניו ובקולו אפילו טיפת ציניות. ״אבל אני שמח לשמוע שדברים קצת נרגעו אצלך. את יודעת שאני עוד מחכה שתספרי לי קצת מהסודות שלך.״
    ״אין לי סודות, אופיר.״ אני מחייכת. ״אני כמו ספר פתוח, שום דבר להסתיר. פשוטה כמו קו.״
    אני לוקחת שוב את המכחול ומציירת קו ארוך ופשוט על הקיר, מלמעלה למטה.
    ״את ספר פתוח, מלא בסודות,״ הוא עוקץ בחיוך, מנער את שפעת תלתליו השחורים. ״וכל קו, הכי פשוט שיהיה, עשוי מאות נקודות קטנות ומסתוריות. אבל את יודעת – ״ הוא מרים את ידיו בהכנעה לפני שהוא מרים שוב את דלי החלב. ״הכול בקצב שלך, את לא חייבת לשתף אותנו אם את לא רוצה. הסכמנו כבר מזמן שאנו מכבדים כל אחד את הפרטיות של האחר.״
    אני נושמת עמוק, מהנהנת באיטיות ובוחנת שוב את הכיתוב שעל הקיר. אופיר מתרחק כמה צעדים ואז פונה אליי שוב. ״את יודעת, אני חושב שאכין עבור הנערים איזשהו מערך שיעור בנושא שעליו דיברנו הרגע. הייתי שמח אם תצטרפי ותסבירי להם את מה שהסברת לי הרגע. זה יהיה טוב עבורם, תרגיל מחשבתי על שחרור מחשבות.״
    אני חושבת על קבוצת הנערים שאופיר מדריך. בחודשים האחרונים הקבוצה גדלה ועתה מונה כבר עשרה נערים שנזרקו ממסגרות חינוך אחרות או מהבתים שלהם מכל מיני סיבות, ואצלנו בחווה הם עובדים בכרם ומכינים גבינות עיזים, ובין לבין הם משתתפים בשיעורים לחיים עם אופיר. לאחרונה הצטרפה אלינו גם בחורה שלומדת בפנימייה, לא רחוק מפה. היא עובדת פה בסופי השבוע בתור חדרנית, וגם לנה אצלנו.
    אני מחבבת את אופיר – הוא חכם מאוד. פעמים רבות במשך החודשים שאני פה הוא עזר לי להתמודד עם העבר שלי וזאת מבלי שאצטרך ממש לשוחח עליו. יש לו דרך להגיע לאנשים, דרך ייחודית לגעת ולהתחבר בלי לדרוך על יבלות ובלי להכאיב. הוא מדהים. אם יש מישהו שיכול לקבץ סביבו חבורת נערים מוכי גורל, לסחוב אותם לחוות בודדים בנגב הצחיח ולגרום להם לחזור ולהיות גורם תורם וחיובי בחברה, זה אופיר.
    אופיר גדל בפנימייה פה בנגב והוא מקים הקומונה כאן, בחוות מור. כשפגשתי אותו ואת אורסולה, חברתו השוודית, בדרמסלה שבהודו, הוא סיפר לי שמאז ומעולם החלום שלו היה להקים כפר נוער לנערים שאין להם בית לחזור אליו, ועתה, בגיל עשרים ושמונה, החלום מגשים את עצמו, לאט אבל בטוח.
    שם, בבית הקפה שכוח האל בדרמסלה, כשאופיר סיפר לי על החווה שלו במדבר, שבה הוא נטע כרם קטן ובוסתן של עצי פרי ושהוא מתכוון להקים כפר נוער, כבר ניחשתי שהוא יהיה הגאולה הפרטית שלי. אף על פי שהוא לא ידע את זה וגם לא הייתה לי שום כוונה לספר, גם אני הייתי בדרכי נערה מוכת גורל שחיפשה מקום מפלט, ואופיר היה עבורי מתנה מאלוהים. מלאך משמיים.
    ״אני לא יודע מה עובר עלייך,״ הוא אמר לי אז, ישוב לצידי על המזרנים המלוכלכים בבית הקפה הצופה אל הנוף המיוער של דרמסלה, ״אבל ברור לי שאת עוברת משהו. אנחנו מסתובבים פה כבר שבוע ואני רואה אותך פה בכל ערב, מעשנת ובוכה. אני יודע שאת לא סומכת עליי, ולמה שתסמכי? את לא מכירה אותי בכלל, אבל אם תרצי לדבר – אני פה.״
    אני זוכרת שהנהנתי במהירות, מחיתי את הדמעות מפניי וניסיתי להעמיד פנים כאילו אין לי מושג על מה הוא מדבר, אבל לא הצלחתי, אז רק נשכתי את השפה התחתונה והנהנתי שוב. מאוחר יותר באותו ערב, שמעתי נקישה על דלת החדר שלי, שהייתה לא יותר מחתיכת עץ דיקט רעוע שהפריד בין החלל שהיה החדר שלי בגסט־האוס לבין המסדרון והחדרים האחרים. פתחתי את הדלת בהיסוס.
    אופיר נדחק אל חלל חדרי הצר והתיישב על המיטה הסגפנית. המאוורר הישן והמלוכלך הסתובב בקושי מעל ראשינו וניסה לצנן במעט את האוויר החם. ״תקשיבי, רוני. אולי אני נדחף מדי וקרוב לוודאי שזה ממש לא ענייני, אבל גם אני עברתי חרא בחיים, ומה שזה לא יהיה שאת עוברת כרגע, אני בטוח שכבר הייתי שם בעצמי, ואם לא בעצמי, אז שמעתי עליו. עברתי כבר כל־כך הרבה חרא, שקשה להפתיע אותי. אני באמת חושב שאני יכול לעזור לך, אבל אני לא יכול להכריח אותך לדבר איתי, לצערי. אולי בכל זאת תשתפי אותי?״
    התיישבתי בכבדות על המיטה לצידו, נאנחתי אנחה כבדה ועצובה, אבל שתקתי. לא הצלחתי להוציא מילה מהפה. המילים פשוט חנקו לי את הגרון, הכבידו לי על הנשימה. הכרתי את אופיר בסך הכול כמה ימים, אבל הרגשתי קרובה אליו, הרגשתי בטוחה איתו, ועדיין – לא יכולתי לדבר.
    הוא נטל את ידי בידו. ״אורסולה ואני ממשיכים לצפון הודו מחר, ובשבוע הבא אנחנו חוזרים לישראל. החווה הזאת שלי, זו שסיפרתי לך עליה – היא בהר הנגב, איפה שהוא בין שדה בוקר למצפה רמון. חור אמיתי. דומה מאוד לדרמסלה, אבל ירוק פחות.״ הוא צחק ואני חייכתי מבעד לדמעות. ״אנחנו מגדלים שם כרם ועצי פרי. יש לנו כבשים, עיזים ופרה. אורסולה ואני גרים שם עם עוד כמה חבר׳ה. כל אחד הוא טיפוס מיוחד,״ הוא חייך. ״אני לא יודע מה הסיפור שלך ולמה ברחת להודו, אבל כשתחזרי לארץ – אם תרצי, תבואי לבקר אותנו. תוכלי לגור אצלנו אם יתחשק לך. לא אגיד לך להתקשר אליי כי אין לנו שם טלפון,״ הוא שוב חייך כשהוא ראה את עיניי נפערות בהלם. ״פשוט תגיעי.״
    הוא רכן לעברי וחיבק אותי, ואני, באינסטינקט, התכווצתי בפחד. הוא הרגיש את הרתיעה שלי, אבל הוא לא שחרר. זרועותיו, שנכרכו סביב כתפיי, אימצו אותי אליו בעדינות, ואז חיבקתי אותו בחזרה ונרגעתי. הוא לא התכוון לפגוע בי.
    ״נתראה,״ הוא אמר, קם ויצא מהחדרון שלי.
    למחרת הם נסעו למנאלי ואילו אני נשארתי עוד כמה ימים בדרמסלה, אבל כבר הרגשתי טוב יותר. הרגשתי שיש לי לאן להגיע כשאחזור לארץ כי ידעתי שהביתה כבר לא אוכל לחזור. לא רציתי לחזור.
    חודש לאחר מכן, כשחזרתי לארץ, תפסתי רכבת היישר משדה התעופה אל באר שבע, ומשם נסעתי באוטובוס למצפה רמון. הנהג הוריד אותי באמצע שום מקום, ליד שלט עץ על גדר תיל חלודה שהכריז שהגעתי ל'חוות מור – כפר נוער, כרם ואירוח כפרי'.
    צעדתי בשביל אבני הגיר המתפתל עד שהגעתי למבני החווה. מאז נשארתי. מאז עברה כמעט שנה.
    ״אשמח לבוא ולהסביר להם, אופיר,״ אני מסכימה בחיוך, ״אין שום בעיה בכלל. רק תגיד לי מתי.״
    ״טוב, כדאי שאזוז, הם מחכים לי, אנחנו מכינים גבינות עיזים היום,״ הוא קורץ לי. ״אורסולה מכינה תבשיל רועים, ניפגש בארוחת צהריים?״
    ״מה זה בכלל תבשיל רועים?״ אני צוחקת, השמש הקופחת עלינו מכריחה אותי להרים את כף ידי ולהצל על עיניי, מבטי מלווה אותו במורד השביל.
    ״אל תשאלי אותי,״ הוא קורא מעבר לכתפו כשהוא מתרחק, ״עוד אחד מהתבשילים השוודים הלא ברורים שלה.״
    ״אולי כדאי שבדרך אעבור בבוסתן ואקטוף כמה משמשים ואפרסקים,״ אני קוראת אחריו, מחייכת, ״אחרת באמת לא יהיה לנו מה לאכול לצהריים.״
    ״רעיון טוב!״ הוא קורא לפני שהוא נעלם בפתחו של האוהל הבדואי בעל כנפות הבד השחורות הכבדות, המשמש אותנו כמקום הכינוס המרכזי בקומונה שלנו.