הזקן והים

הוא היה איש זקן שדג לבדו בסירת דיג קטנה במֵימי זרם הגולף, וכבר שמונים וארבעה ימים לא העלה בחכתו ולוּ דג אחד. בארבעים הימים הראשונים היה עימו נער. אך לאחר שחלפו ארבעים יום מבלי שידוג דבר אמרו לו הורי הנער שהזקן הוא בהחלט ובאופן סופי סאלאו, שזה הכינוי הגרוע ביותר לביש מזל, והנער, בהוראתם, הלך לעבוד בסירה אחרת, שכבר בשבוע הראשון דגה שלושה דגים נאים. הנער נעצב למראה הזקן השב מדי יום וסירתו ריקה, וירד לעזור לו לשאת את חוטי הדיג הסבוכים או את וו העגינה, הצִלצָל, והמפרש שהיה מגולגל סביב התורן. המפרש היה מטולא בשקי קמח וכשהיה מגולגל נראה כדגלה של תבוסה מתמדת.
הזקן היה רזה ושדוף ועורפו היה חרוש קמטים עמוקים. על לחייו נראו הכתמים החומים של סרטן העור, שנגרמו בגלל השתקפויות השמש בים הטרופי. הכתמים כיסו כמעט לגמרי את צידי פניו, ובידיו היו צלקות עמוקות משום שהעלה בהן את הדגים הכבדים. אך אף אחת מן הצלקות לא היתה טרייה. הן היו ישנות כבקעים במדבר נטול-דגה.
הכול בו היה זקן חוץ מעיניו, שצבען היה כצבע הים והן היו שמחות ולא מובסות.
"סָנטיָיגו," אמר לו הנער בשעה שעלו מן הרציף שבו עגנה הסירה. "אני יכול לבוא איתך שוב. הרווחנו קצת כסף." הזקן היה זה שלימד את הנער לדוג והנער אהב אותו.
"לא," אמר הזקן, "אתה נמצא בסירה שיש לה מזל. תישאר איתם."
"אבל אתה זוכר את התקופה שבה לא דגת כלום שמונים ושבעה ימים ואז דגנו דגים גדולים כל יום במשך שלושה שבועות."
"אני זוכר," אמר הזקן. "אני יודע שלא עזבת אותי בגלל שפיקפקת ביכולתי."
"אבא אילץ אותי לעזוב. אני ילד ואני חייב לציית לו."
"אני יודע," אמר הזקן. "זה נורמלי לגמרי."
"אין לו הרבה אמונה."
"לא," אמר הזקן. "אבל לנו יש, נכון?"
"כן," אמר הנער. "אני יכול להזמין אותך לבירה ב'טֶרָסָה' ואחר-כך ניקח את הציוד הביתה?"
"למה לא," אמר הזקן, "הרי שנינו דייגים."
הם ישבו ב'טרסה' ורבים מן הדייגים התבדחו על חשבונו של הזקן אך הוא לא כעס. ואילו אחרים, מקרב הדייגים הזקנים יותר, הביטו בו ונעצבו. אך הם לא הראו זאת ודיברו בנימוס על הזרם והמעמקים שאליהם הם השליכו את חוטי הדיג שלהם, על מזג האוויר היציב והטוב ועל כל מה שראו עיניהם. הדייגים שהצליחו באותו יום כבר שבו לחוף וביתרו את דגי המרלין שלהם ונשאו אותם לאורכם על גבי שני לוחות עץ, בעזרת שני אנשים שהתנדנדו מרוב מאמץ בקצה כל לוח, אל מחסן הדגים, שם המתינו למשאית הקרח שתוביל אותם אל השוק בהוואנה. אלה שלכדו כרישים לקחו אותם אל מפעל הכרישים שבעברו השני של המפרץ, ושם היו מרימים אותם מעלה בעזרת גלגלת, עוקרים את כבדיהם, חותכים את סנפיריהם, פושטים את עורם, וחותכים את בשרם לרצועות כדי להמליחו.
כשהרוח נשבה מכיוון מזרח היה הריח מגיע ממפעל הכרישים דרך הנמל; אך היום ניתן היה לחוש רק בבדל ניחוח קלוש משום שהרוח נסוגה לכיוון צפון ואחר-כך שככה, והיה נעים וחמים ב'טרסה'.
"סנטייגו," אמר הנער.
"כן," אמר הזקן. הוא אחז בכוסו והירהר בשנים עברו.
"אני יכול להביא לך סרדינים למחר?"
"לא. לך לשחק בייסבול. אני עדיין מסוגל לחתור ורוג'ליו יטיל את הרשת."
"אני רוצה להביא לך סרדינים. אם אני לא יכול לדוג איתך, אז אני רוצה לפחות לעשות איזה שירות."
"הזמנת אותי לבירה," אמר הזקן. "אתה כבר גבר."
"בן כמה הייתי כשלקחת אותי לסירה בפעם הראשונה?"
"בן חמש, וכמעט נהרגת כשהעליתי את הדג מוקדם מדי והוא כמעט פירק את הסירה לחתיכות. אתה זוכר את זה?"
"אני זוכר את החבטות והמהלומות של הזנב ואת הספסל שנשבר ואת הרעש של החבטות. אני זוכר שהשלכת אותי לחרטום עם סלילי חוטי הדיג הרטובים ואני הרגשתי איך כל הסירה רועדת ושמעתי את רעש החבטות שחבטת בו כמו שחוטבים עץ והרחתי את ריח הדם המתוק שכיסה אותי."
"אתה באמת זוכר את זה או שפשוט סיפרתי לך את זה?"
"אני זוכר הכול מאז שהתחלנו לדוג ביחד."
הזקן הביט בו בעיניו צרובות השמש, הידידותיות, עיניו האוהבות.
"אם היית הבן שלי הייתי מהמר ולוקח אותך איתי," הוא אמר. "אבל אתה של אבא ואמא שלך ואתה בסירה שיש לה מזל."
"אני יכול להביא את הסרדינים? אני גם יודע איפה אני יכול להשיג ארבעה פתיונות."
"נשארו לי סרדינים מהיום. שמתי אותם במלח בקופסה."
"תן לי להביא ארבעה טריים."
"אחד," אמר הזקן. תקוותו ואמונתו מעולם לא נטשו אותו. אבל כעת הן התחדשו כמו בשעה שהבריזה מתעוררת.
"שניים," אמר הנער.
"שניים," הסכים הזקן. "לא גנבת אותם, נכון?"
"רציתי," אמר הנער. "אבל קניתי אותם."
"תודה לך," אמר הזקן. הוא היה איש פשוט מכדי לתהות על כך שהוא מעורר חמלה. אך הוא ידע שהוא מעורר חמלה והדבר לא בייש אותו ולא פגע באמת בכבודו.
"מחר יהיה יום טוב בגלל הזרם הזה," הוא אמר.
"לאן אתה שט?" הנער שאל.
"רחוק מכדי לחזור כשהרוח משנה כיוון. אני רוצה להתרחק מהחוף לפני שעולה האור."
"אני אנסה לגרום לו לעבוד רחוק מהחוף," אמר הנער. "ואם תדוג משהו באמת גדול נוכל לבוא לעזרתך."
"הוא לא אוהב לעבוד רחוק מדי."
"לא," אמר הנער. "אבל אני אראה משהו שהוא לא יכול לראות, למשל ציפור שמחפשת דגים, ואגרום לו לשוט רחוק בעקבות דולפין."
"העיניים שלו במצב כל-כך גרוע?"
"הוא כמעט עיוור."
"זה מוזר," אמר הזקן. "הוא אף פעם לא דג צבים. זה מה שהורג את העיניים."
"אבל אתה דגת צבים במשך שנים בחוף מוסְקִיטו והעיניים שלך טובות."
"אני זקן מוזר."
"אבל אתה חזק מספיק לדוג דג גדול באמת?"
"אני חושב שכן. ויש הרבה טריקים."
"בוא ניקח את הציוד הביתה," אמר הנער. "כדי שאוכל לקחת את רשת הקונוס ולהביא סרדינים."
הם נטלו את הציוד מהסירה. הזקן נשא את התורן על כתפיו, והנער סחב את קופסת העץ עם החוטים החומים הסבוכים והפתלתולים, את וו העגינה, ואת הצִלצל עם המוט שלו. קופסת הפתיונות היתה בירכתי הסירה יחד עם האלָה, שמסייעת להשתלט על הדגים הגדולים בשעה שמצמידים אותם לדופן הסירה. איש לא היה גונב דבר מן הזקן, ובכל זאת מוטב היה לקחת הביתה את המפרש והחוטים הכבדים משום שהטל יכול היה להזיק להם, ולמרות שהיה סמוך ובטוח שאיש מבני המקום לא יגנוב ממנו דבר, הזקן חשב שיהיה זה פיתוי מיותר להותיר בסירה וו עגינה וצלצל.