מכתבים לבתיה - ציון כהן 2

שלום לילדה מהחולות,

לא תאמיני מה קרה: לגברת שרוני נולד בן חדש. הוא נולד ביום שישי בשעה שתים־עשרה בלילה וקוראים לו גיל, אולי כי זה מזכיר את השם ניר.

מה שלא יהיה, באותו לילה לא ישַנו. בשעה עשר לקחו את גברת שרוני לבית היולדות, וסבתא של ניר באה לשמור עלינו מפני גנבים. למרות שאם תשאלי אותי, אם באמת היו באים גנבים, השמירה שלה בכלל לא הייתה עוזרת, כי סבתא של ניר היא אישה נמוכה ורזה, וכל גנב הכי חלש יכול להרים אותה ביד אחת ולהושיב אותה על הארון. חוץ מזה היא עושה רושם של אישה לא אמיצה. כל הזמן בכתה מהתרגשות, וכשניר שאל אותה למה היא בוכה, היא הסבירה לו שללדת זה מאוד כואב.

עכשיו אני חושב שאולי זאת הסיבה שלגברת שרוני אין אחיות או אחים. כנראה אחרי שסבתא של ניר ילדה אותה וראתה כמה זה כואב, היא החליטה שלא כדאי שיכאב שוב. לסבתא שלי, לעומת זאת, יש כל כך הרבה ילדים שלפעמים היא לא זוכרת את כל השמות. זאת הוכחה שהיא הרבה יותר אמיצה.

ניר ואני שיחקנו שח כדי להעביר את הזמן מהר, אבל ניר היה מבולבל לגמרי והפסיד פעמיים. כשניר מפסיד פעמיים, הוא בדרך כלל מתעצבן וממציא כל מיני תירוצים להפסיק לשחק, אבל הפעם הוא היה כל כך מבולבל עד שהוא אפילו שכח להמציא תירוצים, ופשוט אמר, "אני הולך לכתוב ביומן."

"מה?" שאלה סבתא הוכמן (הוכמן היה שם המשפחה של גברת שרוני לפני שהיא נישאה לאלימלך), "מה אתה עושה?"

"אני הולך לכתוב ביומן," חזר ואמר ניר.

סבתא הוכמן לא ידעה שיש לנו יומנים. בכלל, גם לדבר עברית היא לא יודעת כל כך טוב, וגברת שרוני תמיד מדברת איתה ביידיש. אז כשניר אמר שהוא הולך לכתוב ביומן, סבתא הוכמן חשבה שהוא מתכוון שהוא הולך החוצה, וצעקה שעכשיו כבר כמעט אמצע הלילה. ניר אמר: "אז מה?" וסבתא הוכמן אמרה: "אז עכשיו לא הולכים לשום מקום." ניר אמר שהוא לא הולך לשום מקום אלא נשאר בבית, ואז סבתא הוכמן צעקה עליו שהוא משגע אותה. בקיצור, זאת הייתה הצגה מצחיקה מאוד, ואני התגלגלתי לי מצחוק ולא חילצתי אותם מאי ההבנה, כי אני לא מתערב בעניינים של משפחת שרוני.

בכל אופן, בסוף ניר הלך לכתוב ביומן, וסבתא הוכמן ישבה לסרוג, ואני החלטתי לבקש מגברת שרוני רשות להפסיק לכתוב לעצמי ולהתחיל לכתוב אלייך. ומה את חושבת, לא ביקשתי? בטח שביקשתי. בביקור שערכנו בבית היולדות ניגשתי אליה והודעתי לה שאני מפסיק לכתוב ביומן. גברת שרוני שאלה מה קרה, ואני אמרתי: "לכתוב אל עצמי לא שווה כלום!"

"למה?" שאלה גברת שרוני.

"כי לא מקבלים תשובות," אמרתי.

"אתה רוצה תשובות?" שאלה גברת שרוני.

"כן," אמרתי.

"וממי תקבל תשובות אם תפסיק לכתוב בכלל?" שאלה גברת שרוני.

"מבתיה," אמרתי.

"ממי?"

"מבתיה," חזרתי ואמרתי, "זאת הילדה שסיפרתי לך עליה. הילדה שפגשתי בעכו, אז, כשברחתי."

גברת שרוני שכבה במיטה של בית היולדות, מכוסה שמיכה לבנה. היא הייתה חיוורת מאוד וקצת מטושטשת, ובגלל זה לא הבינה שאני לא מתכוון להפסיק לכתוב לגמרי אלא פשוט להתחיל לכתוב למישהו אמיתי כמוך, ולא משהו דמיוני כמו אל עצמי. אבל אחרי שהסברתי לה את התוכנית במילים עוד יותר פשוטות היא הבינה, ואפילו שמחה. אז עכשיו אני יושב וכותב לך מכתב.

את רואה, בינתיים כבר עברו יומיים, וגברת שרוני יורדת מהמיטה. היא לובשת חלוק ארוך, וכשאנחנו באים לבקר אותה היא הולכת איתנו במסדרון הלוך ושוב כדי לאמן את הרגליים שלה, שלא ישכחו ללכת מרוב שכיבה.

הביאו לה ולתינוק המון מתנות. ככה זה: כל מי שבא מביא מתנה. יש כאלה שמביאים רק פרחים, ואותם גברת שרוני לא כל כך אוהבת כי היא כבר נחנקת מרוב פרחים, ויש כאלה שמביאים שוקולד וגם אותם גברת שרוני לא כל כך אוהבת. הכי היא אוהבת את אלה שמביאים בגדים או שמיכות או צעצועים או בקבוקים או סל־קל. למה? כי הפרחים נובלים, ואת השוקולד אוכלים, אבל הסל־קל נשאר וחוסך לה לקנות בעצמה.

אחרי שאנחנו גומרים לבקר אותה, אנחנו נוסעים לאכול במסעדה. בהתחלה אלימלך חשב שנאכל בבית, ושסבתא הוכמן תבשל לנו, אבל כבר ביום הראשון התברר שסבתא הוכמן כל כך נרגשת עד שהיא שכחה איך מבשלים. אלימלך שרוני לא עשה בעיות מזה שהיא שכחה, והודיע לנו שעד שצילה תחזור, נאכל במסעדה (צילה זאת גברת שרוני). הוא הזמין גם את סבתא להצטרף אלינו, אבל היא סירבה. היא יכולה לאכול רק אוכל קל. ובמסעדות אין אוכל קל, אז היא מעדיפה לאכול כריך עם משהו, בבית.

המסעדה שאנחנו אוכלים בה מכובדת מאוד. בסתר ליבי קיוויתי שאלימלך ייקח אותנו לאיזו מסעדה מזרחית, שבה אוכל לאכול חומוס אמיתי כמו שסבתא עושה ושאני כל כך מתגעגע אליו. נכון שגם גברת שרוני מגישה לנו לפעמים חומוס, אבל החומוס שלה לא שווה, ואלימלך בכלל לא אוהב חומוס, וניר ככה־ככה. אז התאכזבתי, אבל לא חשוב. גם במסעדה הזאת שהוא לקח אותנו אליה היה אוכל טוב והיו מפות על השולחנות, ובסוף, כשאלימלך היה צריך לשלם, הוא שם את הכסף בתוך צלחת וקיבל קבלה, וניר לחש לי באוזן שכל הארוחה הזאת בכלל לא תעלה לנו כסף, כי מחזירים את הכסף לאבא שלו תמורת הקבלה. שמעת דבר כזה?

ובבית, בלגן. העוזרת מסעודה חולה. בחדר הקטן שגיל יגור בו, מסיידים. את המיטות אנחנו משאירים לא מסודרות כי אלימלך לא יודע את החוקים ולא בא לבדוק, ובכל הזדמנות ממלאים את הבית בילדים - כמה שרק אפשר. זאת אומרת, לא ממלאים, אלא ממלא. אני ממלא, כי ניר קמצן גדול ושונא להביא חברים הביתה שלא יקלקלו לו את הצעצועים ויציצו לו ביומן, ואני בדיוק ההפך. העיקר שיבואו. אם גברת שרוני תסכים להישאר בבית היולדות חודש, אני אארגן כאן חבורה שאפילו בית שאן הייתה יכולה להתגאות בה.

טוב, מה עוד? תראי, בכל זאת, זאת הפעם הראשונה בחיים שלי שאני כותב מכתב למישהו, ואני לא כל כך יודע מה לכתוב. אז במכתבים הראשונים אל תכעסי עליי אם אקצר. אחרי שאתחיל להתאמן, את תראי שאכתוב מכתבים ארוכים יותר. ובינתיים - שלום לך, בתיה היקרה, ואני מקווה מאוד־מאוד שהדוור לא יאבד את המכתב בדרך, ושבדואר לא יהיה איזה סקרן שיחליט לפתוח את המכתב ולקחת אותו לעצמו.

אז להתראות,

מציון כהן

נ"ב

איזה חמור אני! אפילו לא שאלתי מה שלומך. זה בגלל שאני רגיל לכתוב רק לעצמי, ואת שלומו של עצמי אני תמיד יודע, אז שכחתי.

אז מה שלומך? ומה שלום אבא שלך? אני מקווה מאוד ששלום שניכם טוב.

מציון כהן

נ"ב 2

התינוק גיל שוקל שלושה קילו ומאתיים גרם. את חושבת שזה משקל טוב? סבתא הוכמן אומרת שזה משקל מצוין. אלימלך לא אומר כלום. ניר מדבר על זה כאילו הוא מבין שזה משקל מצוין, אבל בעצם הוא לא מבין שום דבר. אני שותק. מה בעצם אכפת לי כמה התינוק גיל שוקל? הרי הוא לא האח שלי ולא הבן שלי...

מציון כהן