זמן עבר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
זמן עבר
מכר
מאות
עותקים
זמן עבר
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

זמן עבר

4.7 כוכבים (7 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    ג'ים גרנט (נולד בשנת 1954), שכותב תחת שם העט לי צ'יילד (אנגלית: Lee Child), הוא מחבר ספרות בלשית בריטי החי בארצות הברית. הפרוטגוניסט הבלעדי בספריו הוא חוקר פרטי וקשוח (Private Eye או Hard Boiled Detective) בשם ג'ק ריצ'ר. ספרו הראשון "כסף קטלני" זכה בפרס אנטוני לספר הראשון הטוב ביותר.

    עד כה פרסם שבעה-עשר ספרים, אשר אחד-עשר מהם הופיעו בתרגום עברי.

    נושאים

    תקציר

    ג'ק ריצ'ר נעמד בצד הכביש וזוקר אגודל. הוא מתכנן לצאת למסע שיחצה את ארצות הברית ממיין לקליפורניה. הוא לא מגיע רחוק. בדרך כפרית בעומק היער הוא רואה שלט המציין מקום שמעולם לא היה בו - העיירה שבה נולד אביו. עוד יום אחד לא יעלה ולא יוריד, הוא אומר לעצמו וסוטה מנתיבו.
    באותו רגע, באותו מקום מבודד, מכונית מתקלקלת. שני קנדים צעירים היו בדרכם לניו יורק למכור אוצר. עתה הם תקועים במוטל בודד באמצע שום מקום. הבעלים נדמים כמעט ידידותיים מדי. זה מקום מוזר, אבל זה כל מה שיש.
    למחרת בבוקר, בארכיון העירוני, מסתבר לריצ'ר שמעולם לא התגורר שם אדם ששמו ריצ'ר. ריצ'ר ידע שאביו עזב את המקום ולא חזר, אבל עכשיו הוא תוהה: האם בכלל היה כאן מלכתחילה?
    בעוד ריצ'ר מתחקה אחר חיי אביו, והקנדים ניצבים בפני סכנות מוות, חוטי העלילה השונים מתחילים להשתלב. מסתבר שההווה עשוי להיות קשה, אך העבר עשוי להיות מתוח... וקטלני.
     
    "לי צ'יילד לא עוצר לרגע. ריצ'ר הוא האדם שבשבילו הומצא הביטוי מצפן מוסרי: קוד ההתנהגות שלו קובע את מהלך הדברים... אתם זקוקים לאדם כזה." (דה אטלנטיק)
    "מעולה! צ'יילד שוזר במיומנות עלילות מרובות, מעלה עוד ועוד את סף המתח, וממשיך להציב רף גבוה מאוד!" (פאבלישרס ויקלי)
    "עוד הצדקה מהמעלה הראשונה לתו התקן המוזהב לכותבי מותחנים." (בוקליסט)
    "מסע דרכים נוסף, מהנה ורב־תהפוכות, של ריצ'ר שישמח את מעריציו הוותיקים והחדשים גם יחד." (לייבררי ג'ורנל)
    "אמן המתח האחד והיחיד." (אינטרטיימנט ויקלי)

    פרק ראשון

    1
     
     
    ג'ק ריצ'ר תפס את קרניה האחרונות של השמש הקיצית בעיירה קטנה לחוף מיין, ואז, כמו הציפורים שבשמים מעליו, הוא פתח בנדידה הארוכה דרומה. אבל לא, הוא חשב, ישר לאורך החוף. לא כמו הזהבנים והגבתונים והטירנים והסבכים והצופיות אדומות הגרון. הוא החליט לרדת דווקא במסלול אלכסוני, דרומה ומערבה, מהפינה הימנית העליונה של הארץ ועד הפינה השמאלית התחתונה, אולי דרך סירקיוז, וסינסינטי, וסנט לואיס, ואוקלהומה סיטי, ואלבקרקי, וכן הלאה כל הדרך עד סן דייגו. שבשביל איש חילות היבשה כמו ריצ'ר היתה אולי קצת מלאה מדי באנשי חיל הים, אבל במובנים אחרים היתה נקודה טובה להתחיל בה את החורף.
     
    זה נועד להיות מסע דרכים אפּי, וכזה שלא ערך כבר שנים.
     
    הוא ציפה לו מאוד.
     
    הוא לא הגיע רחוק.
     
    הוא צעד כשני קילומטרים כלפי פנים הארץ והגיע לכביש כפרי ושלף את האגודל. הוא היה גבר גבוה, יותר ממטר תשעים וחמש בנעליים, בעל גזרה מוצקה, כולו עצמות ושרירים, לא יפה תואר במיוחד, אף פעם לא לבוש יפה במיוחד, בדרך כלל קצת מוזנח. ככלל, לא מראה מעורר התפעלות במיוחד. כתמיד, רוב הנהגים האטו והעיפו מבט והמשיכו לנסוע. המכונית הראשונה שהיתה מוכנה להעניק לו הזדמנות הגיעה אחרי ארבעים דקות. זאת היתה סובארו סטיישן ישנה נהוגה בידי איש רזה בגיל העמידה, לבוש מכנסי כותנה עם קפלים וחולצת חאקי רעננה. מישהו שאשתו הלבישה, חשב ריצ'ר. האיש ענד טבעת נישואים. אבל מתחת לאריגים המשובחים היה לו גוף של פועל. צוואר עבה ומפרקי אצבעות אדומים גדולים. בוס קצת מופתע ודי מסויג של משהו, חשב ריצ'ר. מסוג החבר'ה שמתחילים לחפור בורות לעמודים ומוצאים את עצמם בעליה של חברה לבניית גדרות.
     
    התברר שהניחוש היה לא רע בכלל. שיחה ראשונית העלתה שהבחור התחיל בלי שום דבר על התחת חוץ מהפטיש הישן של אבא שלו, ומצא את עצמו בעליה של חברת בנייה, אחראי לארבעים פועלים, ולתקוות ולחלומות של קבוצה גדולה של לקוחות. הוא סיים את הסיפור במשיכת שפתיים קלה, ספק צניעות ינקית ספק תימהון אמיתי. כאילו, איך בדיוק זה קרה? תשומת לב לפרטים, חשב ריצ'ר. זה בחור מאורגן מאוד, מלא רעיונות ופתרונות־שווא ועקרונות ואמונות מוצקות, שאחת מהן היא שבסוף הקיץ מוטב להתרחק גם מכביש מספר אחת וגם מה־I-95, ולמעשה לצאת לגמרי ממיין מהר ככל האפשר, מה שאומר בהקדם והצדה, בכביש מספר שתיים, ישר מערבה לתוך ניו המפשייר. אל מקום מדרום לברלין, שהאיש הכיר בו אוסף של כבישים צדדיים שיביאו אותם דרומה לבוסטון מהר מכל דרך אחרת. לשם הוא נסע, האיש, לפגישה בנוגע לדלפקי שיש. ריצ'ר שמח. אין כל רע בבוסטון כנקודת התחלה. שום רע בכלל. משם זה קו ישר לסירקיוז. שאחריה יהיה קל להגיע לסינסינטי, דרך רוצ'סטר ובאפלו וקליבלנד. אולי אפילו דרך אֶקרון, אוהיו. ריצ'ר כבר היה במקומות גרועים מזה. רובם במסגרת השירות.
     
    הם לא הגיעו לבוסטון.
     
    האיש קיבל שיחה בנייד, אחרי חמישים ומשהו דקות בדרך דרומה בכבישים הצדדים הנ"ל בניו המפשייר. שהיו בדיוק כפי שתיאר אותם. ריצ'ר היה מוכרח להודות שהתוכנית של האיש עובדת. לא היתה שום תנועה בכבישים. שום פקקים, שום עיכובים. הם נסעו חלק, מאה קמ"ש, קלי קלות. עד שהטלפון צילצל. הוא היה מחובר למכשיר הרדיו של המכונית, ועל מסך מערכת הניווט הופיע שם עם תמונה קטנה כעזר זיהוי חזותי, במקרה הזה של גבר אדום־פנים חובש כובע קשיח ונושא לוח כתיבה. איזה מין מנהל עבודה באתר בנייה. האיש שעל ההגה לחץ על כפתור, ורחש הטלפון מילא את המכונית מכל הרמקולים, כמו במערכת סראונד.
     
    האיש על ההגה דיבר אל מגן השמש מעליו ואמר, "כדאי מאוד שיהיו לך חדשות טובות."
     
    לא היו. היה איזה עניין עם פקח מאגף הבנייה העירוני, וציפוי לפיר מתכת מעל אח עצים במבואה שהייתה מבודדת כהלכה, לגמרי לפי התקן, אלא שלא היה אפשר להוכיח את זה חזותית בלי להרוס את חיפוי האבן — שבנקודה הזאת כבר התנשא לגובה של שלוש קומות, כמעט גמור, והבנאים כבר היו ערוכים להתחיל עבודה חדשה בשבוע הבא — או לחלופין בלי לעקור את חיפוי עץ האגוז בהזמנה אישית בחדר האוכל מהצד השני של הארובה, או את חיפוי העץ בארון מעל, עץ סיסם ועל כן מסובך עוד יותר, אבל המפקח לא היה מוכן לוותר והתעקש לראות את הבידוד במו עיניו.
     
    האיש שעל ההגה העיף מבט בריצ'ר ואמר, "מי המפקח?"
     
    האיש שבטלפון אמר, "החדש."
     
    "הוא יודע שהוא מקבל תרנגול הודו לחג ההודיה?"
     
    "אמרתי לו ששנינו באותו הצד כאן."
     
    האיש שעל ההגה העיף מבט נוסף בריצ'ר, כאילו הוא מבקש את רשותו, או מביע התנצלות, או שניהם, ואחר כך חזר להביט לפנים ואמר, "הצעת לו כסף?"
     
    "חמש מאות. הוא לא מוכן לקחת."
     
    הקליטה בטלפון נעלמה. הקול התעוות כמו רובוט שטובע בבריכת שחייה, ואחר כך השתתק. במסך נאמר שהמכשיר מחפש תדר.
     
    המכונית המשיכה בדרכה.
     
    ריצ'ר אמר, "למה בן אדם רוצה אח עצים בכניסה?"
     
    האיש שעל ההגה אמר, "קבלת פנים נעימה למי שנכנס."
     
    "נראה לי שהיסטורית המטרה היתה דווקא לדחות. זה היה אקט הגנתי, כמו מדורה בוערת בפתח מערה. היא נועדה להרחיק טורפים."
     
    "אני צריך לחזור," אמר האיש. "אני מצטער."
     
    הוא האט את המכונית וסטה אל שולי העפר. לבד לגמרי, בכביש הצדדי. שום תנועה נוספת. על המסך נאמר שהמכשיר עדיין מחפש תדר.
     
    "אני אצטרך להוריד אותך פה," אמר האיש. "זה בסדר?"
     
    "אין בעיה," אמר ריצ'ר. "לקחת אותי חלק מהדרך. ועל זה אני מודה לך מאוד."
     
    "בבקשה."
     
    "של מי הארון מעץ הסיסם?"
     
    "שלו."
     
    "תעשה בו חור גדול ותַראה לפקח. אחרי זה תן ללקוח שלך חמש סיבות הגיוניות למה הוא צריך להתקין כספת. כי זה בחור שרוצה כספת. אולי הוא עדיין לא יודע את זה, אבל בחור שרוצה אח עצים בכניסה רוצה כספת בארון בחדר השינה. אין שום ספק. זה הטבע האנושי. תפיק מזה רווח. תגבה ממנו על הזמן שלקח לעשות את החור."
     
    "גם אתה בעסק הזה?"
     
    "היתי שוטר צבאי."
     
    האיש אמר, "הא."
     
    ריצ'ר פתח את הדלת ויצא, וסגר את הדלת מאחוריו, והלך רחוק מספיק לאפשר לאיש לסובב את הסובארו, משולי עפר עד שולי עפר, לכל רוחב הכביש, ולצאת לדרך חזרה על עקבותיו. והוא אכן עשה את כל אלה בלוויית תנועה קצרה שריצ'ר פירש כנפנוף "בהצלחה" עגום. אחר כך הוא נהיה קטן יותר ויותר באופק, וריצ'ר הסתובב והמשיך ללכת דרומה בכיוון המיועד. בכל הזדמנות אפשרית הוא אהב להמשיך קדימה. הכביש שצעד לצדו היה דו־נתיבי, רחב מספיק, מתוחזק היטב, מתעקל פה ושם, עליות וירידות קלות. אבל שום בעיה למכונית מודרנית. הסובארו נסעה בו מאה. אבל לא היתה תנועה. שום תנועה בכלל. שום דבר, בשני הכיוונים. דממה מוחלטת. רק אנחת רוח בעצים, וזמזום קל של חום העולה מהאספלט.
     
    ריצ'ר המשיך ללכת.
     
    כעבור שלושה קילומטרים הכביש התעקל במתינות שמאלה, וכביש חדש זהה בגודלו ובמראהו התפצל לימין. לא בדיוק פנייה. יותר כמו בחירה שוות־ערך. צומת מזלג קלאסי. הסטה קלה של ההגה שמאלה, או הסטה קלה של ההגה ימינה. בחירה שלך. שתי האפשרויות נבלעו מהעין בין עצים אדירים כל כך שממש יצרו מערה.
     
    היה שלט בצומת.
     
    חץ נוטה שמאלה שכתוב עליו פורטסמוּת, וחץ נוטה ימינה שכתוב עליו לאקוֹניה. אבל האפשרות הימנית היתה כתובה בכתב קטן יותר, והחץ היה קטן יותר, כאילו לאקוניה פחות חשובה מפורטסמות. סתם דרך כפרית, למרות העובדה שהכביש באותו הגודל.
     
    לאקוניה, ניו המפשייר.
     
    שֵם שריצ'ר הכיר. הוא ראה אותו על כל מיני מסמכים משפחתיים מן העבר, והוא שמע אותו מוזכר מפעם לפעם. מקום הולדתו של אביו המנוח, המקום שבו גדל, עד שברח בגיל שבע־עשרה להצטרף לחיל הנחתים. כך סיפרה האגדה המשפחתית המעורפלת. ממה בדיוק ברח, לא נאמר. אבל הוא אף פעם לא חזר. אפילו לא פעם אחת. ריצ'ר עצמו נולד יותר מחמש־עשרה שנה לאחר מכן, ואז כבר היתה לאקוניה פרט מת בעבר רחוק, נידחת כמו הטריטוריה של דקוטה, שעל פי הסיפורים אחד מאבותיו הקדמונים הקדומים יותר חי ועבד בה. שום ביקורים. הסבא והסבתא מתו בגיל צעיר והוזכרו רק לעתים רחוקות. לא היו כנראה דודות או דודים או בני דודים או קרובים רחוקים מכל סוג אחר. אבל לאף אחד חוץ מלאבא שלו לא היה שום מידע אמיתי, ואף אחד לא עשה ניסיון של ממש לחלץ את המידע הזה ממנו. היו דברים שלא דובר בהם במשפחות של נחתים. הרבה לאחר מכן, בהיותו קצין זוטר בחילות היבשה, הוצב אחיו של ריצ'ר, ג'ו, בצפון, ואמר משהו על כך שניסה למצוא את החווה המשפחתית, אבל שום דבר לא יצא מזה. יכול להיות שגם ריצ'ר עצמו אמר משהו מהסוג הזה מדי פעם. אבל גם הוא אף פעם לא היה שם.
     
    שמאלה או ימינה. החלטה שלו.
     
    פורטסמות תהיה בחירה מוצלחת יותר. יש בה כבישים ראשיים ותנועה ואוטובוסים. קו ישר ממנה לבוסטון. סן דייגו קורצת. האזור הצפון־מזרחי הולך להתקרר.
     
    אבל מה זה כבר יום נוסף?
     
    הוא סטה ימינה ובחר בפיצול המזלג שהוביל ללאקוניה.
     
    באותו רגע של שעת אחר צהריים מאוחרת, כמעט חמישים קילומטר משם, בדרכה דרומה בכביש צדדי אחר, נסעה הונדה סיוויק ישנה נהוגה בידי גבר בן עשרים וחמש ששמו שוֹרטי פלֶק. לידו במושב הנוסע ישבה אישה בת עשרים וחמש ששמה פּאטי סַנדסטרוֹם. הם היו חברים שנולדו וגדלו שניהם בסנט לֶנרד, עיירה קטנה ורחוקה בניו בראנסוויק, קנדה. לא הרבה קרה שם. החדשות הגדולות ביותר בזיכרונם של התושבים היו כאשר עשר שנים קודם לכן, משאית נושאת שנים־עשר מיליון דבורים התהפכה בעיקול דרך. העיתון המקומי דיווח בגאווה שזו התאונה הראשונה מסוגה בניו בראנסוויק. פאטי עבדה במנסרת עצים. היא היתה נכדתו של בחור ממינסוטה שחמק צפונה חצי מאה קודם לכן כדי להתחמק מהגיוס לווייטנאם. שורטי גידל תפוחי אדמה. משפחתו התגוררה בקנדה מדורי דורות. והוא לא היה נמוך במיוחד. אולי פעם, כשהיה ילד. אבל עכשיו הוא חשב שהוא נראה כמו מה שכל אחד יכנה בחור ממוצע.
     
    הם ניסו להגיע בנסיעה רציפה מסנט לנרד לעיר ניו יורק. שזאת חתיכת נסיעה קשה בכל קנה מידה. אבל היה מבחינתם יתרון גדול בלעשות את זה. היה להם משהו למכור בעיר, וחיסכון של לילה במלון ימקסם את הרווח. הם תיכננו מראש את המסלול, עקפו ממערב את נופשי הקיץ שחוזרים הביתה מהחופים, נסעו בדרכים צדדיות, אצבעה הקהה של פאטי מונחת על המפה, מבטה שלוח לפנים לאתר שלטים ותמרורים. הם תיזמנו את הנסיעה על הנייר והגיעו למסקנה שהתוכנית בת יישום.
     
    אלא שהם יצאו לדרך מאוחר משרצו, גם בגלל מעט חוסר ארגון ברמה הכוללת, אבל בעיקר מפני שהמצבר המזדקן של ההונדה לא אהב את הטמפרטורות הסתוויות הקרירות שהתחילו לנשב פתאום מכיוון האי פרינס אדוארד. העיכוב הביא לידי עמידה ארוכה בתור בגבול ארצות הברית, ולאחר מכן ההונדה התחילה להתחמם יתר על המידה, ולפרק זמן ארוך היה צריך להקפיד לא לנסוע יותר משמונים קמ"ש.
     
    הם היו עייפים.
     
    ורעבים, וצמאים, וזקוקים לשירותים, ובאיחור, בפיגור אחרי לוח הזמנים. ומתוסכלים. ההונדה התחממה שוב. המחוג נשק לאזור האדום. קולות טחינה בקעו מתחת למכסה המנוע. אולי אין מספיק שמן. אי־אפשר לדעת. כל האורות בלוח המחוונים דלקו כל הזמן כבר שנתיים וחצי.
     
    שורטי שאל, "מה יש קדימה?"
     
    פאטי אמרה, "שום דבר."
     
    קצה האצבע שלה היה מונח על קו אדום מתעקל, מסומן במספר בן שלוש ספרות שנראה מתפתל מצפון לדרום דרך כתם ירקרק ששוליו משוננים. אזור מיוער. מה שעלה בקנה אחד עם הנוף בחוץ. העצים נדחקו מכל עבר, דוממים וכהים, כורעים תחת הנטל הכבד של עלי סוף הקיץ. המפה הראתה קורי־קווים אדומים זעירים פה ושם, כמו ורידים ברגלה של אישה זקנה, שהיו כנראה דרכים למקום כלשהו, אבל לא משהו גדול. לא משהו שאפשר לצפות שיהיה בו מכונאי או חנות חומרי סיכה או מים לרדיאטור. ההימור הכי מוצלח נמצא במרחק חצי שעת נסיעה, קצת יותר מזרחה מדרומה, עיירה ששמה מודפס באותיות לא כל כך קטנות ומודגשות מעט, מה שאומר שמוכרחה להיות בה לפחות תחנת דלק. קוראים לה לאקוניה.
     
    היא שאלה, "נצליח לעבור עוד שלושים קילומטר?"
     
    עכשיו המחוג כבר היה לגמרי בתחום האדום.
     
    "אולי," אמר שורטי. "אם נלך ברגל את העשרים ותשעה האחרונים."
     
    הוא האט את המכונית והמשיך בנסיעה על אדי דלק, שהפיקה פחות חום חדש במנוע, אבל גם משכה פחות אוויר דרך סבכת הרדיאטור, כך שהחום הישן לא היה יכול להתפזר מהר כל כך. בטווח הקצר אפוא מחוג הטמפרטורה המשיך לטפס. פאטי הסיעה את קצה האצבע קדימה על המפה, ניסתה להתאים אותה להתקדמותם לפי הערכתה. וריד אדום דקיק התקרב מימין. שביל דק מתעקל בתוך הדיו הירוקה למקום המרוחק רק שני סנטימטרים. בלי משב האוויר החזק מחלונה הלא־אטום היה ביכולתה לשמוע את הרעשים הבוקעים מהמנוע. קרקוש, דפיקה, טחינה. הולך ומחמיר.
     
    ואז מימין מלפנים היא ראתה את פתחה של דרך צרה. הווריד הדקיק, בדיוק בזמן. אבל יותר מנהרה מאשר דרך. היה חשוך בפנים. העצים נפגשו מעליה. בכניסה על עמוד אכול־כפור היה תקוע לוח שהוברגו אליו אותיות פלסטיק מעוטרות, וחץ מצביע לעבר המנהרה. על השלט היה כתוב מוטל.
     
    "מה דעתך?" היא שאלה.
     
    המכונית ענתה. מחוג הטמפרטורה היה תקוע לגמרי בתחום העצירה. שורטי הרגיש את החום בשוקיו. כל גוש המנוע הלך ונאפה. לשנייה אחת הוא תהה מה יקרה אם ימשיכו לנסוע בכל זאת. אנשים מדברים על מנועי מכוניות שמתפוצצים או נמסים. אלה בטח רק צורות ביטוי. לא תהיה שום שלולית של מתכת מותכת. לא תתרחש שום התפוצצות של ממש. המנוע פשוט יתקלקל, בשלווה. או ייתפס. הוא פשוט ישייט במתינות עד שייעצר.
     
    אבל באמצע שום מקום, בלי שום תנועה של מכוניות או קליטה סלולרית.
     
    "אין ברירה," הוא אמר ובלם וסובב את ההגה ופנה אל תוך המנהרה. מקרוב הם ראו שאותיות הפלסטיק בשלט נצבעו בזהב במברשת דקה וביד יציבה, כמו הבטחה, כאילו המוטל הוא מקום משובח. שלט נוסף, זהה, ניצב בפניו לנהגים בכיוון ההפוך.
     
    "או־קיי?" אמר שורטי.
     
    האוויר היה קר במנהרה. בקלות עשר מעלות פחות מאשר בכביש הראשי. עלים מהסתיו שעבר ובוץ מהחורף שעבר נחו דחוסים יחד בשוליים.
     
    "או־קיי?" שאל שורטי שוב.
     
    הם עברו מעל כבל שהיה מונח על הכביש. משהו שמן מגומי, לא קטן בהרבה מצינור גינה. כמו שיש בתחנות דלק, שנועדו לצלצל בפעמון בחנות, כדי שהמתדלק יצא החוצה לעזור.
     
    פאטי לא ענתה.
     
    שורטי אמר, "כמה גרוע זה יכול להיות? זה מסומן במפה."
     
    "השביל מסומן."
     
    "השלט היה נחמד."
     
    "אני מסכימה," אמרה פאטי. "הוא היה נחמד."
     
    הם המשיכו לנסוע.

    ג'ים גרנט (נולד בשנת 1954), שכותב תחת שם העט לי צ'יילד (אנגלית: Lee Child), הוא מחבר ספרות בלשית בריטי החי בארצות הברית. הפרוטגוניסט הבלעדי בספריו הוא חוקר פרטי וקשוח (Private Eye או Hard Boiled Detective) בשם ג'ק ריצ'ר. ספרו הראשון "כסף קטלני" זכה בפרס אנטוני לספר הראשון הטוב ביותר.

    עד כה פרסם שבעה-עשר ספרים, אשר אחד-עשר מהם הופיעו בתרגום עברי.

    עוד על הספר

    נושאים

    זמן עבר לי צ'יילד
    1
     
     
    ג'ק ריצ'ר תפס את קרניה האחרונות של השמש הקיצית בעיירה קטנה לחוף מיין, ואז, כמו הציפורים שבשמים מעליו, הוא פתח בנדידה הארוכה דרומה. אבל לא, הוא חשב, ישר לאורך החוף. לא כמו הזהבנים והגבתונים והטירנים והסבכים והצופיות אדומות הגרון. הוא החליט לרדת דווקא במסלול אלכסוני, דרומה ומערבה, מהפינה הימנית העליונה של הארץ ועד הפינה השמאלית התחתונה, אולי דרך סירקיוז, וסינסינטי, וסנט לואיס, ואוקלהומה סיטי, ואלבקרקי, וכן הלאה כל הדרך עד סן דייגו. שבשביל איש חילות היבשה כמו ריצ'ר היתה אולי קצת מלאה מדי באנשי חיל הים, אבל במובנים אחרים היתה נקודה טובה להתחיל בה את החורף.
     
    זה נועד להיות מסע דרכים אפּי, וכזה שלא ערך כבר שנים.
     
    הוא ציפה לו מאוד.
     
    הוא לא הגיע רחוק.
     
    הוא צעד כשני קילומטרים כלפי פנים הארץ והגיע לכביש כפרי ושלף את האגודל. הוא היה גבר גבוה, יותר ממטר תשעים וחמש בנעליים, בעל גזרה מוצקה, כולו עצמות ושרירים, לא יפה תואר במיוחד, אף פעם לא לבוש יפה במיוחד, בדרך כלל קצת מוזנח. ככלל, לא מראה מעורר התפעלות במיוחד. כתמיד, רוב הנהגים האטו והעיפו מבט והמשיכו לנסוע. המכונית הראשונה שהיתה מוכנה להעניק לו הזדמנות הגיעה אחרי ארבעים דקות. זאת היתה סובארו סטיישן ישנה נהוגה בידי איש רזה בגיל העמידה, לבוש מכנסי כותנה עם קפלים וחולצת חאקי רעננה. מישהו שאשתו הלבישה, חשב ריצ'ר. האיש ענד טבעת נישואים. אבל מתחת לאריגים המשובחים היה לו גוף של פועל. צוואר עבה ומפרקי אצבעות אדומים גדולים. בוס קצת מופתע ודי מסויג של משהו, חשב ריצ'ר. מסוג החבר'ה שמתחילים לחפור בורות לעמודים ומוצאים את עצמם בעליה של חברה לבניית גדרות.
     
    התברר שהניחוש היה לא רע בכלל. שיחה ראשונית העלתה שהבחור התחיל בלי שום דבר על התחת חוץ מהפטיש הישן של אבא שלו, ומצא את עצמו בעליה של חברת בנייה, אחראי לארבעים פועלים, ולתקוות ולחלומות של קבוצה גדולה של לקוחות. הוא סיים את הסיפור במשיכת שפתיים קלה, ספק צניעות ינקית ספק תימהון אמיתי. כאילו, איך בדיוק זה קרה? תשומת לב לפרטים, חשב ריצ'ר. זה בחור מאורגן מאוד, מלא רעיונות ופתרונות־שווא ועקרונות ואמונות מוצקות, שאחת מהן היא שבסוף הקיץ מוטב להתרחק גם מכביש מספר אחת וגם מה־I-95, ולמעשה לצאת לגמרי ממיין מהר ככל האפשר, מה שאומר בהקדם והצדה, בכביש מספר שתיים, ישר מערבה לתוך ניו המפשייר. אל מקום מדרום לברלין, שהאיש הכיר בו אוסף של כבישים צדדיים שיביאו אותם דרומה לבוסטון מהר מכל דרך אחרת. לשם הוא נסע, האיש, לפגישה בנוגע לדלפקי שיש. ריצ'ר שמח. אין כל רע בבוסטון כנקודת התחלה. שום רע בכלל. משם זה קו ישר לסירקיוז. שאחריה יהיה קל להגיע לסינסינטי, דרך רוצ'סטר ובאפלו וקליבלנד. אולי אפילו דרך אֶקרון, אוהיו. ריצ'ר כבר היה במקומות גרועים מזה. רובם במסגרת השירות.
     
    הם לא הגיעו לבוסטון.
     
    האיש קיבל שיחה בנייד, אחרי חמישים ומשהו דקות בדרך דרומה בכבישים הצדדים הנ"ל בניו המפשייר. שהיו בדיוק כפי שתיאר אותם. ריצ'ר היה מוכרח להודות שהתוכנית של האיש עובדת. לא היתה שום תנועה בכבישים. שום פקקים, שום עיכובים. הם נסעו חלק, מאה קמ"ש, קלי קלות. עד שהטלפון צילצל. הוא היה מחובר למכשיר הרדיו של המכונית, ועל מסך מערכת הניווט הופיע שם עם תמונה קטנה כעזר זיהוי חזותי, במקרה הזה של גבר אדום־פנים חובש כובע קשיח ונושא לוח כתיבה. איזה מין מנהל עבודה באתר בנייה. האיש שעל ההגה לחץ על כפתור, ורחש הטלפון מילא את המכונית מכל הרמקולים, כמו במערכת סראונד.
     
    האיש על ההגה דיבר אל מגן השמש מעליו ואמר, "כדאי מאוד שיהיו לך חדשות טובות."
     
    לא היו. היה איזה עניין עם פקח מאגף הבנייה העירוני, וציפוי לפיר מתכת מעל אח עצים במבואה שהייתה מבודדת כהלכה, לגמרי לפי התקן, אלא שלא היה אפשר להוכיח את זה חזותית בלי להרוס את חיפוי האבן — שבנקודה הזאת כבר התנשא לגובה של שלוש קומות, כמעט גמור, והבנאים כבר היו ערוכים להתחיל עבודה חדשה בשבוע הבא — או לחלופין בלי לעקור את חיפוי עץ האגוז בהזמנה אישית בחדר האוכל מהצד השני של הארובה, או את חיפוי העץ בארון מעל, עץ סיסם ועל כן מסובך עוד יותר, אבל המפקח לא היה מוכן לוותר והתעקש לראות את הבידוד במו עיניו.
     
    האיש שעל ההגה העיף מבט בריצ'ר ואמר, "מי המפקח?"
     
    האיש שבטלפון אמר, "החדש."
     
    "הוא יודע שהוא מקבל תרנגול הודו לחג ההודיה?"
     
    "אמרתי לו ששנינו באותו הצד כאן."
     
    האיש שעל ההגה העיף מבט נוסף בריצ'ר, כאילו הוא מבקש את רשותו, או מביע התנצלות, או שניהם, ואחר כך חזר להביט לפנים ואמר, "הצעת לו כסף?"
     
    "חמש מאות. הוא לא מוכן לקחת."
     
    הקליטה בטלפון נעלמה. הקול התעוות כמו רובוט שטובע בבריכת שחייה, ואחר כך השתתק. במסך נאמר שהמכשיר מחפש תדר.
     
    המכונית המשיכה בדרכה.
     
    ריצ'ר אמר, "למה בן אדם רוצה אח עצים בכניסה?"
     
    האיש שעל ההגה אמר, "קבלת פנים נעימה למי שנכנס."
     
    "נראה לי שהיסטורית המטרה היתה דווקא לדחות. זה היה אקט הגנתי, כמו מדורה בוערת בפתח מערה. היא נועדה להרחיק טורפים."
     
    "אני צריך לחזור," אמר האיש. "אני מצטער."
     
    הוא האט את המכונית וסטה אל שולי העפר. לבד לגמרי, בכביש הצדדי. שום תנועה נוספת. על המסך נאמר שהמכשיר עדיין מחפש תדר.
     
    "אני אצטרך להוריד אותך פה," אמר האיש. "זה בסדר?"
     
    "אין בעיה," אמר ריצ'ר. "לקחת אותי חלק מהדרך. ועל זה אני מודה לך מאוד."
     
    "בבקשה."
     
    "של מי הארון מעץ הסיסם?"
     
    "שלו."
     
    "תעשה בו חור גדול ותַראה לפקח. אחרי זה תן ללקוח שלך חמש סיבות הגיוניות למה הוא צריך להתקין כספת. כי זה בחור שרוצה כספת. אולי הוא עדיין לא יודע את זה, אבל בחור שרוצה אח עצים בכניסה רוצה כספת בארון בחדר השינה. אין שום ספק. זה הטבע האנושי. תפיק מזה רווח. תגבה ממנו על הזמן שלקח לעשות את החור."
     
    "גם אתה בעסק הזה?"
     
    "היתי שוטר צבאי."
     
    האיש אמר, "הא."
     
    ריצ'ר פתח את הדלת ויצא, וסגר את הדלת מאחוריו, והלך רחוק מספיק לאפשר לאיש לסובב את הסובארו, משולי עפר עד שולי עפר, לכל רוחב הכביש, ולצאת לדרך חזרה על עקבותיו. והוא אכן עשה את כל אלה בלוויית תנועה קצרה שריצ'ר פירש כנפנוף "בהצלחה" עגום. אחר כך הוא נהיה קטן יותר ויותר באופק, וריצ'ר הסתובב והמשיך ללכת דרומה בכיוון המיועד. בכל הזדמנות אפשרית הוא אהב להמשיך קדימה. הכביש שצעד לצדו היה דו־נתיבי, רחב מספיק, מתוחזק היטב, מתעקל פה ושם, עליות וירידות קלות. אבל שום בעיה למכונית מודרנית. הסובארו נסעה בו מאה. אבל לא היתה תנועה. שום תנועה בכלל. שום דבר, בשני הכיוונים. דממה מוחלטת. רק אנחת רוח בעצים, וזמזום קל של חום העולה מהאספלט.
     
    ריצ'ר המשיך ללכת.
     
    כעבור שלושה קילומטרים הכביש התעקל במתינות שמאלה, וכביש חדש זהה בגודלו ובמראהו התפצל לימין. לא בדיוק פנייה. יותר כמו בחירה שוות־ערך. צומת מזלג קלאסי. הסטה קלה של ההגה שמאלה, או הסטה קלה של ההגה ימינה. בחירה שלך. שתי האפשרויות נבלעו מהעין בין עצים אדירים כל כך שממש יצרו מערה.
     
    היה שלט בצומת.
     
    חץ נוטה שמאלה שכתוב עליו פורטסמוּת, וחץ נוטה ימינה שכתוב עליו לאקוֹניה. אבל האפשרות הימנית היתה כתובה בכתב קטן יותר, והחץ היה קטן יותר, כאילו לאקוניה פחות חשובה מפורטסמות. סתם דרך כפרית, למרות העובדה שהכביש באותו הגודל.
     
    לאקוניה, ניו המפשייר.
     
    שֵם שריצ'ר הכיר. הוא ראה אותו על כל מיני מסמכים משפחתיים מן העבר, והוא שמע אותו מוזכר מפעם לפעם. מקום הולדתו של אביו המנוח, המקום שבו גדל, עד שברח בגיל שבע־עשרה להצטרף לחיל הנחתים. כך סיפרה האגדה המשפחתית המעורפלת. ממה בדיוק ברח, לא נאמר. אבל הוא אף פעם לא חזר. אפילו לא פעם אחת. ריצ'ר עצמו נולד יותר מחמש־עשרה שנה לאחר מכן, ואז כבר היתה לאקוניה פרט מת בעבר רחוק, נידחת כמו הטריטוריה של דקוטה, שעל פי הסיפורים אחד מאבותיו הקדמונים הקדומים יותר חי ועבד בה. שום ביקורים. הסבא והסבתא מתו בגיל צעיר והוזכרו רק לעתים רחוקות. לא היו כנראה דודות או דודים או בני דודים או קרובים רחוקים מכל סוג אחר. אבל לאף אחד חוץ מלאבא שלו לא היה שום מידע אמיתי, ואף אחד לא עשה ניסיון של ממש לחלץ את המידע הזה ממנו. היו דברים שלא דובר בהם במשפחות של נחתים. הרבה לאחר מכן, בהיותו קצין זוטר בחילות היבשה, הוצב אחיו של ריצ'ר, ג'ו, בצפון, ואמר משהו על כך שניסה למצוא את החווה המשפחתית, אבל שום דבר לא יצא מזה. יכול להיות שגם ריצ'ר עצמו אמר משהו מהסוג הזה מדי פעם. אבל גם הוא אף פעם לא היה שם.
     
    שמאלה או ימינה. החלטה שלו.
     
    פורטסמות תהיה בחירה מוצלחת יותר. יש בה כבישים ראשיים ותנועה ואוטובוסים. קו ישר ממנה לבוסטון. סן דייגו קורצת. האזור הצפון־מזרחי הולך להתקרר.
     
    אבל מה זה כבר יום נוסף?
     
    הוא סטה ימינה ובחר בפיצול המזלג שהוביל ללאקוניה.
     
    באותו רגע של שעת אחר צהריים מאוחרת, כמעט חמישים קילומטר משם, בדרכה דרומה בכביש צדדי אחר, נסעה הונדה סיוויק ישנה נהוגה בידי גבר בן עשרים וחמש ששמו שוֹרטי פלֶק. לידו במושב הנוסע ישבה אישה בת עשרים וחמש ששמה פּאטי סַנדסטרוֹם. הם היו חברים שנולדו וגדלו שניהם בסנט לֶנרד, עיירה קטנה ורחוקה בניו בראנסוויק, קנדה. לא הרבה קרה שם. החדשות הגדולות ביותר בזיכרונם של התושבים היו כאשר עשר שנים קודם לכן, משאית נושאת שנים־עשר מיליון דבורים התהפכה בעיקול דרך. העיתון המקומי דיווח בגאווה שזו התאונה הראשונה מסוגה בניו בראנסוויק. פאטי עבדה במנסרת עצים. היא היתה נכדתו של בחור ממינסוטה שחמק צפונה חצי מאה קודם לכן כדי להתחמק מהגיוס לווייטנאם. שורטי גידל תפוחי אדמה. משפחתו התגוררה בקנדה מדורי דורות. והוא לא היה נמוך במיוחד. אולי פעם, כשהיה ילד. אבל עכשיו הוא חשב שהוא נראה כמו מה שכל אחד יכנה בחור ממוצע.
     
    הם ניסו להגיע בנסיעה רציפה מסנט לנרד לעיר ניו יורק. שזאת חתיכת נסיעה קשה בכל קנה מידה. אבל היה מבחינתם יתרון גדול בלעשות את זה. היה להם משהו למכור בעיר, וחיסכון של לילה במלון ימקסם את הרווח. הם תיכננו מראש את המסלול, עקפו ממערב את נופשי הקיץ שחוזרים הביתה מהחופים, נסעו בדרכים צדדיות, אצבעה הקהה של פאטי מונחת על המפה, מבטה שלוח לפנים לאתר שלטים ותמרורים. הם תיזמנו את הנסיעה על הנייר והגיעו למסקנה שהתוכנית בת יישום.
     
    אלא שהם יצאו לדרך מאוחר משרצו, גם בגלל מעט חוסר ארגון ברמה הכוללת, אבל בעיקר מפני שהמצבר המזדקן של ההונדה לא אהב את הטמפרטורות הסתוויות הקרירות שהתחילו לנשב פתאום מכיוון האי פרינס אדוארד. העיכוב הביא לידי עמידה ארוכה בתור בגבול ארצות הברית, ולאחר מכן ההונדה התחילה להתחמם יתר על המידה, ולפרק זמן ארוך היה צריך להקפיד לא לנסוע יותר משמונים קמ"ש.
     
    הם היו עייפים.
     
    ורעבים, וצמאים, וזקוקים לשירותים, ובאיחור, בפיגור אחרי לוח הזמנים. ומתוסכלים. ההונדה התחממה שוב. המחוג נשק לאזור האדום. קולות טחינה בקעו מתחת למכסה המנוע. אולי אין מספיק שמן. אי־אפשר לדעת. כל האורות בלוח המחוונים דלקו כל הזמן כבר שנתיים וחצי.
     
    שורטי שאל, "מה יש קדימה?"
     
    פאטי אמרה, "שום דבר."
     
    קצה האצבע שלה היה מונח על קו אדום מתעקל, מסומן במספר בן שלוש ספרות שנראה מתפתל מצפון לדרום דרך כתם ירקרק ששוליו משוננים. אזור מיוער. מה שעלה בקנה אחד עם הנוף בחוץ. העצים נדחקו מכל עבר, דוממים וכהים, כורעים תחת הנטל הכבד של עלי סוף הקיץ. המפה הראתה קורי־קווים אדומים זעירים פה ושם, כמו ורידים ברגלה של אישה זקנה, שהיו כנראה דרכים למקום כלשהו, אבל לא משהו גדול. לא משהו שאפשר לצפות שיהיה בו מכונאי או חנות חומרי סיכה או מים לרדיאטור. ההימור הכי מוצלח נמצא במרחק חצי שעת נסיעה, קצת יותר מזרחה מדרומה, עיירה ששמה מודפס באותיות לא כל כך קטנות ומודגשות מעט, מה שאומר שמוכרחה להיות בה לפחות תחנת דלק. קוראים לה לאקוניה.
     
    היא שאלה, "נצליח לעבור עוד שלושים קילומטר?"
     
    עכשיו המחוג כבר היה לגמרי בתחום האדום.
     
    "אולי," אמר שורטי. "אם נלך ברגל את העשרים ותשעה האחרונים."
     
    הוא האט את המכונית והמשיך בנסיעה על אדי דלק, שהפיקה פחות חום חדש במנוע, אבל גם משכה פחות אוויר דרך סבכת הרדיאטור, כך שהחום הישן לא היה יכול להתפזר מהר כל כך. בטווח הקצר אפוא מחוג הטמפרטורה המשיך לטפס. פאטי הסיעה את קצה האצבע קדימה על המפה, ניסתה להתאים אותה להתקדמותם לפי הערכתה. וריד אדום דקיק התקרב מימין. שביל דק מתעקל בתוך הדיו הירוקה למקום המרוחק רק שני סנטימטרים. בלי משב האוויר החזק מחלונה הלא־אטום היה ביכולתה לשמוע את הרעשים הבוקעים מהמנוע. קרקוש, דפיקה, טחינה. הולך ומחמיר.
     
    ואז מימין מלפנים היא ראתה את פתחה של דרך צרה. הווריד הדקיק, בדיוק בזמן. אבל יותר מנהרה מאשר דרך. היה חשוך בפנים. העצים נפגשו מעליה. בכניסה על עמוד אכול־כפור היה תקוע לוח שהוברגו אליו אותיות פלסטיק מעוטרות, וחץ מצביע לעבר המנהרה. על השלט היה כתוב מוטל.
     
    "מה דעתך?" היא שאלה.
     
    המכונית ענתה. מחוג הטמפרטורה היה תקוע לגמרי בתחום העצירה. שורטי הרגיש את החום בשוקיו. כל גוש המנוע הלך ונאפה. לשנייה אחת הוא תהה מה יקרה אם ימשיכו לנסוע בכל זאת. אנשים מדברים על מנועי מכוניות שמתפוצצים או נמסים. אלה בטח רק צורות ביטוי. לא תהיה שום שלולית של מתכת מותכת. לא תתרחש שום התפוצצות של ממש. המנוע פשוט יתקלקל, בשלווה. או ייתפס. הוא פשוט ישייט במתינות עד שייעצר.
     
    אבל באמצע שום מקום, בלי שום תנועה של מכוניות או קליטה סלולרית.
     
    "אין ברירה," הוא אמר ובלם וסובב את ההגה ופנה אל תוך המנהרה. מקרוב הם ראו שאותיות הפלסטיק בשלט נצבעו בזהב במברשת דקה וביד יציבה, כמו הבטחה, כאילו המוטל הוא מקום משובח. שלט נוסף, זהה, ניצב בפניו לנהגים בכיוון ההפוך.
     
    "או־קיי?" אמר שורטי.
     
    האוויר היה קר במנהרה. בקלות עשר מעלות פחות מאשר בכביש הראשי. עלים מהסתיו שעבר ובוץ מהחורף שעבר נחו דחוסים יחד בשוליים.
     
    "או־קיי?" שאל שורטי שוב.
     
    הם עברו מעל כבל שהיה מונח על הכביש. משהו שמן מגומי, לא קטן בהרבה מצינור גינה. כמו שיש בתחנות דלק, שנועדו לצלצל בפעמון בחנות, כדי שהמתדלק יצא החוצה לעזור.
     
    פאטי לא ענתה.
     
    שורטי אמר, "כמה גרוע זה יכול להיות? זה מסומן במפה."
     
    "השביל מסומן."
     
    "השלט היה נחמד."
     
    "אני מסכימה," אמרה פאטי. "הוא היה נחמד."
     
    הם המשיכו לנסוע.