תמיד רציתי בת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
תמיד רציתי בת
הוספה למועדפים

תמיד רציתי בת

5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    נושאים

    תקציר

    "אימא, אני רוצה להסתפר", היא אומרת לי. על מה היא מדברת, לא הצלחתי להבין. מאיפה זה הגיע פתאום? לספר את שיערה הבלונדיני, הארוך והגולש, שמספריים לא נגעו בו מאז שנולדה. הרי היא מעולם לא רצתה להסתפר.
    ככה זה התחיל, פתאום, סתם כך, באמצע החיים שלי. שלי, אבל לא שלה, כי אלו לא היו החיים שלה, היא רצתה, ללכת עם האמת ואני נסחפתי בזרם החזק, צמודה חזק־חזק להחלטות, שגוררות אותי לשינוי. התנפץ לי החלום, מרעיד את עולמי, ולירון הופך/ת לנגד עיני לנער יפה תואר. והנער הזה מלמד אותי המון, יותר ממה שיכולתי לדמיין. על נחישות, על תקווה, על קווים שאסור סתם כך ליישר רק כדי שיתאימו למה שמקובל ולמה שאומרים, ועל כך שבחירה היא זכות באותה מידה שהיא גם חובה.
    עופרית מצס בת 47 , משמשת סייעת רפואית ומאפרת מקצועית. היא אם לליעד וללירון, בן שנולד בגוף של בת, שבגיל שש־עשרה הגיע והפך את עולמה, טלטל אותו מצד לצד, עד שהגיעו לצד האחר, האמיתי יותר, הבטוח יותר, המוגשם. את התהליך עברה עופרית באומץ ובאהבה של אימא, יד ביד עם לירון, על כל הטלטלות והדמעות שבדרך. הם משפחה מקבלת, שלמדה רבות ובאה לשתף. סיפורה של המשפחה מתועד בסדרה דוקומנטרית על ידי מדליה הפקות עבור YES דוקו.

    פרק ראשון

    הקדמה
     
    את הסיפור שלנו כנראה לא תשמעו בשיחת סלון, או סתם בבית זאת על אף ההד הגדול שסיפורים מהסוג הזה זוכים לו לאחרונה. צללתי אליו יותר, בעל כורחי, רק כדי לגלות שחסר בו כל כך הרבה. לא בסיפור עצמו אולי, אך בהחלט בנושא. בתחום המנטלי, שכרוך בחוטים דקים ושבירים בנושא המדובר, חסר כל כך הרבה, עד שבסופו של דבר, ההתמודדות היא פרטית שלנו, ומבוססת רובה על התפר העדין של בין להיות הורה, לבין טובת הילד. גם המסגרות הרגילות, החל בבתי הספר וכלה בצבא, עומדות לעתים קרובות חסרות אונים מול התופעה, אף־על־פי שבצבא יש יחידה העוסקת במגדר ונותנת מענה לטרנסג'נדרים, למיטב ידיעתי, נכון לזמן כתיבת הספר, עדיין אין מספיק מפקדים או אנשי מקצוע בצבא, שקיבלו הכוונה מספקת כדי להכיל ולטפל בחיילים המתגייסים במגדר שונה ממגדר לידתם.
     
    המחשבה על כתיבת הספר החלה כאשר תהיתי לעצמי מה עושות אימהות אחרות כאשר מגיעה אליהן בשורה כזו. איך הן מתמודדות? מאיפה יש להן את הכלים או את הידע להכיל ולקבל את המידע הלא פשוט הזה, שנוחת עליהן ביום בהיר אחד?
     
    הספר הזה, בזכות גילוי הלב שבו נכתב, יכול לעזור למשפחות רבות שחוות את ה"תקלה" הזאת באמצע החיים, ככה, בלי הכנה מוקדמת. אני קוראת לזה 'תקלה' כי לאחר הפנמה, הבנה, קריאת חומר בנושא, שיחות רבות וצפייה יום־יומית בבן שלי, אני יכולה לומר בוודאות שהוא בן שנולד בגוף של בת. לא היה פשוט להכיר בזה. תהליך ההפנמה היה ארוך מאוד, והדרך לוותה בקשיים רבים שעוד אדבר עליהם בהמשך.
     
    אני מקווה שהספר יגיע לידיהם של רבים, כדי שיידעו קצת יותר על הטרנסג'נדרים ועל מה שהם ובני משפחותיהם עוברים. זה צעד חשוב בדרך לשוויון חברתי והכלת הציבור.
     
    נוסף על כך חשוב לי מאוד שגם בני משפחתי, הן הרחוקה והן הקרובה, יבינו מה עבר עלינו בשנתיים האחרונות, מעבר למידע השטחי ולעתים המגומגם שהצלחתי לשתף. כן, לא תמיד היה לי קל להסביר ולשתף בתהליך ובמה שעובר על לירון ועליי. בעיקר משום שנקודת הזמן הייתה לא פשוטה: גם אני הייתי בשלב העיכול, והיה לי קשה לספר לאחרים את מה שאני בעצמי עוד מעכלת, ובאותה עת לשמש קו הגנה נחוץ לבני. הספר יסביר במדויק את המהלכים ואת החוויות — הטובות והפחות טובות, על התהליך שעברנו ועל כל מה שחווינו במהלך התקופה.
     
    אבל קודם כול, מעט רקע על עצמי.
     
     
     
    אני, בקצרה
     
    נולדתי השלישית והאחרונה להורים ילידי רומניה שהיו כבר מבוגרים. הוריי היו אנשים פשוטים שעברו חיים קשים מאוד. הם שרדו את השואה ברומניה בילדותם. אבי עבד בעבודות כפייה בעבודות פרך, ואמי הייתה ילדה צעירה שהתייתמה מאמה בגיל שבע.
     
    אחיי גדולים ממני בשנים רבות, תשע־עשרה וחמש־עשרה שנה, והם כבר עזבו את הבית כאשר הייתי בת ארבע, כך שבעצם גדלתי כמו בת יחידה, הבת המפונקת של אימא ואבא. אבי היה המפרנס בבית ועבד בעבודות בניין, ואמי, לאחר שנים של עבודה קשה, חזרה להיות עקרת בית כדי לגדל אותי. גרנו בחדרה. הייתי ילדה משועממת, זקוקה לתשומת לב, מחפשת עניין, שובבה וקשורה לאמי מאוד. הייתי לבד, אחיי הגדולים עזבו את הבית. לא היה מה לראות בטלוויזיה. גדלתי כמו בת יחידה, כפי שסיפרתי קודם. התכנית היחידה שהעסיקה אותי וחיכיתי לה, שודרה כל יום ב-17:30 וחוץ מזה, לא היה לי ממש מה לעשות. כשהייתי בת שש עברנו לגור בראשון לציון. שנתיים קודם לכן, אחותי הבכורה עברה לגור שם והוריי רצו להתקרב אליה, וכך, באמצע כיתה א, מצאתי את עצמי בראשון לציון. המעבר היה לי קשה. ההתאקלמות, החברים החדשים. הייתי ביישנית מאוד, שקטה ומופנמת. חסרת ביטחון עצמי. רציתי מאוד להיות ילדה טובה, עם זאת חיפשתי תשומת לב כל הזמן, ואם לא השגתי תשומת לב חיובית, אז גם תשומת לב שלילית הייתה כשרה בעיניי. לא אחת הושלכו לעברי כפכפים בבית ונאמר לי שאני ילדה רעה ושובבה, כי פעם, כך היה נהוג להגיד לילדים שמשתובבים או חורגים מן הכללים. עם השנים למדתי להעריך את הוריי יותר ואפילו לרחם עליהם. הם עבדו קשה מאוד, ומעולם לא היה לנו מספיק כסף. חיינו בצמצום. לא היה לנו רכב. להוריי לא היה אפילו רישיון נהיגה, וקנאתי הייתה נתונה למשפחות שנוסעות לטיולים ברכב משפחתי.
     
    בגיל ההתבגרות חוויתי כמה הטרדות מיניות מצד אנשים שונים שנקלעו בדרכי. לא העזתי לספר זאת לאיש, בעיקר לא להוריי. התביישתי, פחדתי. הביטחון העצמי הנמוך שלי כעת ירד עוד יותר, וחוויתי קשיים בלימודים. כנראה לא הייתי מרוכזת מספיק. היו דברים אחרים שהעסיקו את מחשבותיי, דברים שאיתם הייתי צריכה להתמודד לבד, כמו מה עליי ללבוש כדי לא לעורר תשומת לב מיוחדת אצל גברים שהרשו לעצמם לגעת בי בניגוד לרצוני, ואיך בכלל אספר דברים כאלה להוריי. שני משפטים תמיד חזרו על עצמם לגביי בבית הספר: "היא לא מממשת את הפוטנציאל שיש לה", ו"היא עצלנית". אבל אני לא הרגשתי ככה. מבחינתי — השקעתי, הקפדתי להכין את שיעורי הבית ומעולם לא הגעתי לבית הספר בלי שיעורים. היום אני יודעת שמדובר בבעיית קשב וריכוז. אז לא היה לזה מענה, חוץ מלקרוא לילדים כאלו 'עצלנים'.
     
    כך חלפו להן השנים.
     
    מבחינה חברתית תמיד הייתה לי חברה טובה אחת, שאיתה חלקתי את כל הסודות, וכשהיה מדובר בבנים, נעניתי לכל מי שרצה להיות חבר שלי. לא היו הרבה כאלה, לכן לא רציתי לפספס. בן הזוג השני בחיי היה אביהם של לירון וליעד, ליעד בן עשרים ואחת ולירון בן שמונה־עשרה. לבן הזוג הזה נישאתי. לאחר שבע שנות חברות, אני כבר לחצתי על נישואין. היינו צעירים מאוד, בני עשרים ושתיים, וכיאה לגיל זה — התמימות עלתה על גדותיה. רבים מבני גילי יצאו לטייל בעולם אחרי הצבא, אותי זה לא עניין. אני רק רציתי להתחתן. פחדתי שניפרד ואז 'אוכל אותה' וכבר לא יהיה מי שירצה אותי.
     
    כעבור עשר שנות נישואין התגרשתי. הגירושים היו מהירים מדי. לירון הייתה אז בת ארבע וליעד בן שבע, ומאז, בעצם, הם חיו בלי דמות גברית בבית. במהלך תקופת הגירושים הייתה לי בת זוג. להפתעתי הגמורה, לאחר שבע־עשרה שנים של חיים לצד גבר. בתחילה היינו חברות טובות שתומכות זו בזו. עם הזמן, החברות התפתחה ונהייתה לרומנטית. גיליתי בי צד חדש, שאני מתאהבת באופי של האדם ולא במגדר שלו, ולכן זה לא היה דבר שהתביישתי בו. מובן שלא הלכתי ברחוב ובישרתי על כך לכל עובר ושב, אבל המקורבים אליי ידעו. התקופה הזאת נמשכה שנתיים והסתיימה בפרידה כואבת. בכלל, קשה לי עם פרידות מכל סוג שהוא ובכל רגע ורגע בחיי, במיוחד מאנשים שאני אוהבת.. עברתי גם את זה. כנראה שהזמן באמת מרפא הכול. או לפחות, כמעט הכול.
     
    נשארתי לבד במשך כשנה, עם שני ילדיי המתוקים, שכולם התמוגגו מהם. אי אפשר היה שלא — ילדים יפים, חכמים ואמיצים. כעבור שנה הכרתי את בן זוגי, נעשינו ידידים טובים ובהמשך היינו לזוג. היום אנחנו יחד והמשפחות מתערבבות זו בזו, שלי ושל הגרוש שלי, ועם בן זוגי. כולנו משפחה אחת. גם מתארחים זה אצל זה ולפעמים חוגגים את החגים יחד.
     
    עם השנים צברתי קצת יותר ביטחון עצמי. השתתפתי בכל מיני סדנאות העצמה, למדתי קורסים שונים, התפתחתי והתבגרתי,
     
    על ־אף שבתוך תוכי אני עדיין ילדה. תמיד אשאר ילדותית, הילדה הקטנה של אימא.
     
    אבי נפטר לפני שבע שנים אחרי מחלת כליות קשה. סעדתי אותו כמה שנים עד שנגמל מהייסורים. אמי היקרה, שתיבדל לחיים ארוכים, היא כיום עיוורת וחולה במחלת הפרקינסון. אישה חכמה מאוד, אמיצה, נחושה. פיזית היא אמנם לא מתפקדת כמעט, אבל המוח עדיין עובד היטב. היא יודעת ומקבלת את כל השינוי שעבר לירון, מה שמפתיע אותי מאוד. היא הייתה הראשונה שהצליחה להכיל את הבשורה. אמי משתתפת בהבנה בכל התהליך, תומכת, שואלת, מתעניינת על בסיס יום־יומי ודואגת לנכדיה. היום אני יכולה לומר שירשתי את העקשנות ואת כוח הרצון מהוריי, ששרדו דברים קשים מאוד בחייהם ולא ויתרו.
     
    התהליך הזה, וההתעקשות של לירון להיות מי שהוא באמת, לימדו אותי המון על החיים. למשל: אני, ורק אני, יכולה לקבל החלטות בקשר לחיי. כאשר רוצים משהו, משיגים אותו. לעתים הדרך קשה ומפותלת, ויש מכשולים שצריך לעבור לכיוון המטרה, אבל כאשר נחושים להגיע אליה, בסופו של דבר מגיעים.
     
    הייתי ילדה שלא משתפת את הוריה. הרגשתי יראת כבוד כלפיהם, ואם נפרק את הביטוי הזה — זה בסדר גמור להרגיש 'כבוד' כלפי ההורים, אבל ה'יראה', הפחד, יכולים לשתק. והפחד הזה באמת שיתק אותי בסיטואציות רבות שבהן כילדה הייתי אמורה לפנות אליהם כדי לקבל תמיכה. לא אפשרתי לעצמי לעשות זאת. לכן קיבלתי החלטה שכאשר יהיו לי ילדים, אתן להם להרגיש בפתיחות שלי, כדי שיוכלו לשתף אותי בכל דבר, גם אם אלה הדברים הקשים ביותר שיכולים להיות. אני חושבת שהצלחתי בזה.
     
    אני כותבת מנקודת המבט שלי, כמו שאני ראיתי וחוויתי את הדברים. את הסיפור אספר ממש מהרגע שלירון החליט לעשות את השינוי הראשון שלו, ומבחינתי — הקיצוני: להסתפר. זו בעצם הייתה הפעם הראשונה מאז שנולד, שהוא ביקש להסתפר.
     
     
     
     

    עוד על הספר

    נושאים

    תמיד רציתי בת עופרית מצס
    הקדמה
     
    את הסיפור שלנו כנראה לא תשמעו בשיחת סלון, או סתם בבית זאת על אף ההד הגדול שסיפורים מהסוג הזה זוכים לו לאחרונה. צללתי אליו יותר, בעל כורחי, רק כדי לגלות שחסר בו כל כך הרבה. לא בסיפור עצמו אולי, אך בהחלט בנושא. בתחום המנטלי, שכרוך בחוטים דקים ושבירים בנושא המדובר, חסר כל כך הרבה, עד שבסופו של דבר, ההתמודדות היא פרטית שלנו, ומבוססת רובה על התפר העדין של בין להיות הורה, לבין טובת הילד. גם המסגרות הרגילות, החל בבתי הספר וכלה בצבא, עומדות לעתים קרובות חסרות אונים מול התופעה, אף־על־פי שבצבא יש יחידה העוסקת במגדר ונותנת מענה לטרנסג'נדרים, למיטב ידיעתי, נכון לזמן כתיבת הספר, עדיין אין מספיק מפקדים או אנשי מקצוע בצבא, שקיבלו הכוונה מספקת כדי להכיל ולטפל בחיילים המתגייסים במגדר שונה ממגדר לידתם.
     
    המחשבה על כתיבת הספר החלה כאשר תהיתי לעצמי מה עושות אימהות אחרות כאשר מגיעה אליהן בשורה כזו. איך הן מתמודדות? מאיפה יש להן את הכלים או את הידע להכיל ולקבל את המידע הלא פשוט הזה, שנוחת עליהן ביום בהיר אחד?
     
    הספר הזה, בזכות גילוי הלב שבו נכתב, יכול לעזור למשפחות רבות שחוות את ה"תקלה" הזאת באמצע החיים, ככה, בלי הכנה מוקדמת. אני קוראת לזה 'תקלה' כי לאחר הפנמה, הבנה, קריאת חומר בנושא, שיחות רבות וצפייה יום־יומית בבן שלי, אני יכולה לומר בוודאות שהוא בן שנולד בגוף של בת. לא היה פשוט להכיר בזה. תהליך ההפנמה היה ארוך מאוד, והדרך לוותה בקשיים רבים שעוד אדבר עליהם בהמשך.
     
    אני מקווה שהספר יגיע לידיהם של רבים, כדי שיידעו קצת יותר על הטרנסג'נדרים ועל מה שהם ובני משפחותיהם עוברים. זה צעד חשוב בדרך לשוויון חברתי והכלת הציבור.
     
    נוסף על כך חשוב לי מאוד שגם בני משפחתי, הן הרחוקה והן הקרובה, יבינו מה עבר עלינו בשנתיים האחרונות, מעבר למידע השטחי ולעתים המגומגם שהצלחתי לשתף. כן, לא תמיד היה לי קל להסביר ולשתף בתהליך ובמה שעובר על לירון ועליי. בעיקר משום שנקודת הזמן הייתה לא פשוטה: גם אני הייתי בשלב העיכול, והיה לי קשה לספר לאחרים את מה שאני בעצמי עוד מעכלת, ובאותה עת לשמש קו הגנה נחוץ לבני. הספר יסביר במדויק את המהלכים ואת החוויות — הטובות והפחות טובות, על התהליך שעברנו ועל כל מה שחווינו במהלך התקופה.
     
    אבל קודם כול, מעט רקע על עצמי.
     
     
     
    אני, בקצרה
     
    נולדתי השלישית והאחרונה להורים ילידי רומניה שהיו כבר מבוגרים. הוריי היו אנשים פשוטים שעברו חיים קשים מאוד. הם שרדו את השואה ברומניה בילדותם. אבי עבד בעבודות כפייה בעבודות פרך, ואמי הייתה ילדה צעירה שהתייתמה מאמה בגיל שבע.
     
    אחיי גדולים ממני בשנים רבות, תשע־עשרה וחמש־עשרה שנה, והם כבר עזבו את הבית כאשר הייתי בת ארבע, כך שבעצם גדלתי כמו בת יחידה, הבת המפונקת של אימא ואבא. אבי היה המפרנס בבית ועבד בעבודות בניין, ואמי, לאחר שנים של עבודה קשה, חזרה להיות עקרת בית כדי לגדל אותי. גרנו בחדרה. הייתי ילדה משועממת, זקוקה לתשומת לב, מחפשת עניין, שובבה וקשורה לאמי מאוד. הייתי לבד, אחיי הגדולים עזבו את הבית. לא היה מה לראות בטלוויזיה. גדלתי כמו בת יחידה, כפי שסיפרתי קודם. התכנית היחידה שהעסיקה אותי וחיכיתי לה, שודרה כל יום ב-17:30 וחוץ מזה, לא היה לי ממש מה לעשות. כשהייתי בת שש עברנו לגור בראשון לציון. שנתיים קודם לכן, אחותי הבכורה עברה לגור שם והוריי רצו להתקרב אליה, וכך, באמצע כיתה א, מצאתי את עצמי בראשון לציון. המעבר היה לי קשה. ההתאקלמות, החברים החדשים. הייתי ביישנית מאוד, שקטה ומופנמת. חסרת ביטחון עצמי. רציתי מאוד להיות ילדה טובה, עם זאת חיפשתי תשומת לב כל הזמן, ואם לא השגתי תשומת לב חיובית, אז גם תשומת לב שלילית הייתה כשרה בעיניי. לא אחת הושלכו לעברי כפכפים בבית ונאמר לי שאני ילדה רעה ושובבה, כי פעם, כך היה נהוג להגיד לילדים שמשתובבים או חורגים מן הכללים. עם השנים למדתי להעריך את הוריי יותר ואפילו לרחם עליהם. הם עבדו קשה מאוד, ומעולם לא היה לנו מספיק כסף. חיינו בצמצום. לא היה לנו רכב. להוריי לא היה אפילו רישיון נהיגה, וקנאתי הייתה נתונה למשפחות שנוסעות לטיולים ברכב משפחתי.
     
    בגיל ההתבגרות חוויתי כמה הטרדות מיניות מצד אנשים שונים שנקלעו בדרכי. לא העזתי לספר זאת לאיש, בעיקר לא להוריי. התביישתי, פחדתי. הביטחון העצמי הנמוך שלי כעת ירד עוד יותר, וחוויתי קשיים בלימודים. כנראה לא הייתי מרוכזת מספיק. היו דברים אחרים שהעסיקו את מחשבותיי, דברים שאיתם הייתי צריכה להתמודד לבד, כמו מה עליי ללבוש כדי לא לעורר תשומת לב מיוחדת אצל גברים שהרשו לעצמם לגעת בי בניגוד לרצוני, ואיך בכלל אספר דברים כאלה להוריי. שני משפטים תמיד חזרו על עצמם לגביי בבית הספר: "היא לא מממשת את הפוטנציאל שיש לה", ו"היא עצלנית". אבל אני לא הרגשתי ככה. מבחינתי — השקעתי, הקפדתי להכין את שיעורי הבית ומעולם לא הגעתי לבית הספר בלי שיעורים. היום אני יודעת שמדובר בבעיית קשב וריכוז. אז לא היה לזה מענה, חוץ מלקרוא לילדים כאלו 'עצלנים'.
     
    כך חלפו להן השנים.
     
    מבחינה חברתית תמיד הייתה לי חברה טובה אחת, שאיתה חלקתי את כל הסודות, וכשהיה מדובר בבנים, נעניתי לכל מי שרצה להיות חבר שלי. לא היו הרבה כאלה, לכן לא רציתי לפספס. בן הזוג השני בחיי היה אביהם של לירון וליעד, ליעד בן עשרים ואחת ולירון בן שמונה־עשרה. לבן הזוג הזה נישאתי. לאחר שבע שנות חברות, אני כבר לחצתי על נישואין. היינו צעירים מאוד, בני עשרים ושתיים, וכיאה לגיל זה — התמימות עלתה על גדותיה. רבים מבני גילי יצאו לטייל בעולם אחרי הצבא, אותי זה לא עניין. אני רק רציתי להתחתן. פחדתי שניפרד ואז 'אוכל אותה' וכבר לא יהיה מי שירצה אותי.
     
    כעבור עשר שנות נישואין התגרשתי. הגירושים היו מהירים מדי. לירון הייתה אז בת ארבע וליעד בן שבע, ומאז, בעצם, הם חיו בלי דמות גברית בבית. במהלך תקופת הגירושים הייתה לי בת זוג. להפתעתי הגמורה, לאחר שבע־עשרה שנים של חיים לצד גבר. בתחילה היינו חברות טובות שתומכות זו בזו. עם הזמן, החברות התפתחה ונהייתה לרומנטית. גיליתי בי צד חדש, שאני מתאהבת באופי של האדם ולא במגדר שלו, ולכן זה לא היה דבר שהתביישתי בו. מובן שלא הלכתי ברחוב ובישרתי על כך לכל עובר ושב, אבל המקורבים אליי ידעו. התקופה הזאת נמשכה שנתיים והסתיימה בפרידה כואבת. בכלל, קשה לי עם פרידות מכל סוג שהוא ובכל רגע ורגע בחיי, במיוחד מאנשים שאני אוהבת.. עברתי גם את זה. כנראה שהזמן באמת מרפא הכול. או לפחות, כמעט הכול.
     
    נשארתי לבד במשך כשנה, עם שני ילדיי המתוקים, שכולם התמוגגו מהם. אי אפשר היה שלא — ילדים יפים, חכמים ואמיצים. כעבור שנה הכרתי את בן זוגי, נעשינו ידידים טובים ובהמשך היינו לזוג. היום אנחנו יחד והמשפחות מתערבבות זו בזו, שלי ושל הגרוש שלי, ועם בן זוגי. כולנו משפחה אחת. גם מתארחים זה אצל זה ולפעמים חוגגים את החגים יחד.
     
    עם השנים צברתי קצת יותר ביטחון עצמי. השתתפתי בכל מיני סדנאות העצמה, למדתי קורסים שונים, התפתחתי והתבגרתי,
     
    על ־אף שבתוך תוכי אני עדיין ילדה. תמיד אשאר ילדותית, הילדה הקטנה של אימא.
     
    אבי נפטר לפני שבע שנים אחרי מחלת כליות קשה. סעדתי אותו כמה שנים עד שנגמל מהייסורים. אמי היקרה, שתיבדל לחיים ארוכים, היא כיום עיוורת וחולה במחלת הפרקינסון. אישה חכמה מאוד, אמיצה, נחושה. פיזית היא אמנם לא מתפקדת כמעט, אבל המוח עדיין עובד היטב. היא יודעת ומקבלת את כל השינוי שעבר לירון, מה שמפתיע אותי מאוד. היא הייתה הראשונה שהצליחה להכיל את הבשורה. אמי משתתפת בהבנה בכל התהליך, תומכת, שואלת, מתעניינת על בסיס יום־יומי ודואגת לנכדיה. היום אני יכולה לומר שירשתי את העקשנות ואת כוח הרצון מהוריי, ששרדו דברים קשים מאוד בחייהם ולא ויתרו.
     
    התהליך הזה, וההתעקשות של לירון להיות מי שהוא באמת, לימדו אותי המון על החיים. למשל: אני, ורק אני, יכולה לקבל החלטות בקשר לחיי. כאשר רוצים משהו, משיגים אותו. לעתים הדרך קשה ומפותלת, ויש מכשולים שצריך לעבור לכיוון המטרה, אבל כאשר נחושים להגיע אליה, בסופו של דבר מגיעים.
     
    הייתי ילדה שלא משתפת את הוריה. הרגשתי יראת כבוד כלפיהם, ואם נפרק את הביטוי הזה — זה בסדר גמור להרגיש 'כבוד' כלפי ההורים, אבל ה'יראה', הפחד, יכולים לשתק. והפחד הזה באמת שיתק אותי בסיטואציות רבות שבהן כילדה הייתי אמורה לפנות אליהם כדי לקבל תמיכה. לא אפשרתי לעצמי לעשות זאת. לכן קיבלתי החלטה שכאשר יהיו לי ילדים, אתן להם להרגיש בפתיחות שלי, כדי שיוכלו לשתף אותי בכל דבר, גם אם אלה הדברים הקשים ביותר שיכולים להיות. אני חושבת שהצלחתי בזה.
     
    אני כותבת מנקודת המבט שלי, כמו שאני ראיתי וחוויתי את הדברים. את הסיפור אספר ממש מהרגע שלירון החליט לעשות את השינוי הראשון שלו, ומבחינתי — הקיצוני: להסתפר. זו בעצם הייתה הפעם הראשונה מאז שנולד, שהוא ביקש להסתפר.