הוא פקח את עיניו.
תחילה המתין עד שהתרגל ללובן המוחלט, הזוהר והמסנוור שהקיף אותו, ואז החל לחקור סביבו.
הוא חש שהמקום נרחב אך סגור בעת ובעונה אחת, כמו אולם כדורי ענקי, המואר באופן עז כל כך עד שהיה כמעט לוהט.
הוא החל להושיט את ידו לחלל שהיה מוקף במעין בועה אדירת ממדים, ונוכח שאף שחש את ידו נעה ומתרוממת, הוא אינו יכול לראותה. הוא שלח את ידו לאחוז ברעותה, לוודא את קיומה, אולם משזו לא הצליחה לנגוע בה נוכח שגם היא בלתי נראית ואולי אף אינה קיימת, אף שהיה יכול לחוש בתנועתה.
מבט מהיר על גופו גילה לו את שכבר הבין. גם גופו לא נראה. הפכתי לבלתי נראה, חשב. אולי כך חשה רוח רפאים?
הוא החל לנוע, חולף בחלל הבועה. כשהגיע לדופן עצר. תחושת הבלימה לא הייתה מוכרת. הדופן אמנם בלמה אותו, כך שלא יכול היה לחדור דרכה ולהמשיך, אולם לא הייתה זו בלימה מול חומר קשיח, רך או גמיש. הייתה זו בלימה ללא תחושה נלווית. קודם היה בתנועה ועתה במנוחה. המעבר מתנועה לנייחות התרחש בטבעיות וללא תחושות ביניים, כמו שאירע לו קודם לכן עם פקיחת העיניים ועצימתן.
באותה שלווה הבחין בהמוני אחרים שסבבו אותו. כפי שלא היו קודם, כך התקיימו עתה. הוא לא חש נזקק להבנה האם מסיבה כלשהי לא הבחין בהם קודם אף על פי שנמצאו שם כל הזמן.
הוא החל לנסות ולתרגם לעצמו שלב אחר שלב את תחושותיו, את הבנתו ואת ידיעותיו באשר לעצמו, לסביבתו ולאחרים. התחושה הייתה כשל אקווריום ענקי שרבבות דגים שוחים בו בשלוות אין קץ, מכונסים בעצמם ומתעלמים מסביבתם.
ללא כל סימן החלה התארגנות. במקום לנוע באקראיות, החלו האחרים להסתדר ולנוע במבנה מסוים. תחילה נעו לכיוון אחד, ולפתע חל שינוי כיוון, כלהקת זרזירים מעופפת המשנָה כיוונים תוך יצירת צורות תלת־ ממדיות מרהיבות. לאחר מכן הם התפצלו לקבוצות שנעו אחרי המנהיג במבנה. כעת דמו התנועות ללהקות עגורים הנעים במבנה ראש חץ, חוצים את שמי התכלת בנדודיהם האין־סופיים.
תחושת עונג אפפה אותו, מעין תחושת שייכות, קרבה והזדהות עם בני קבוצתו האחרים הנעים באחידות ברחבי הבועה הענקית בעקבות מנהיגם, חולפים על פני קבוצות אחרות, החוצות זו את נתיבה של זו, מבלי להיתקל או להתמזג קבוצה אחת ברעותה, כמו היו מבצעות מחול שמימי מורכב וקסום.
עתה הבחין שהבועה שוב אינה חלקה וסגורה כפי שחש בראשונה. ממבנה סגור, אטום, חלק ומושלם, הפכה לדופן עתירת אשנבים מעט שקופים, שדרכם אפשר היה להבחין בדברים שלא הצליח להגדיר. ואז, כשהמוביל פרץ החוצה דרך אחד האשנבים, פרץ גם הוא עם כל חברי קבוצתו, נעים אחרי המוביל כלהקת עגורים מרהיבה.
הקדמה
לדעתי כל בני האדם נולדים סקרנים.
ראו את עיניו של תינוק שזה עתה נולד סוקרות בסקרנות אין קץ את סביבתו. כבר בימיו הראשונים שולח הפעוט את ידיו לכל חפץ, לרוב אף מקָרבו לפיו כמנסה ללמוד עליו בכל דרך אפשרית. וכך, ככל שהוא גדל, גוברת סקרנותו, וכשהוא מתחיל לדבר, שאלותיו אינן מפסיקות.
ייתכן שאף אני הייתי כזה, לפחות עד כמה שזכור לי, וייתכן מאוד שהיה זה בסביבות גיל חמש, לאחר ששמעתי את אבי אומר שמידת הסקרנות אצל אדם מראה על מידת האינטליגנציה שלו. איני פוסל את האפשרות, שאותה אמירת אגב גרמה לי כילד לרצות להיראות בעיני הבריות הרבה יותר נבון ממה שאני באמת, יתכן שמאז התחלתי או המשכתי לשאול את הסובבים אותי שאלות בכל תחום אפשרי, כך הפכתי לסקרן חסר תקנה, ויש הטוענים שעודני כזה.
בילדותי התעניינתי יותר בדברים החומריים, כמו כיצד פועלים צעצועים, שעונים, מכוניות, ומדוע יוצרו כך ולא אחרת. בנעוריי, בעקבות קריאת ספרי ז'ול ורן, ובהמשך ספרי מדע בדיוני, התעניינתי בהמצאות טכנולוגיות, במבנה היקום המוכר והבלתי מוכר. ניסיתי לקבל תשובות מדויקות לשאלות שספרים אלו העלו במוחי. בשלב כלשהו התחלתי לשאול שאלות שבעיני רבים נראו פחות מעשיות או מחוברות לקרקע. רוב השאלות האלה נותרו ללא פתרון או הסבר שהניח את דעתי, ומובן כי זה הפך אותן בעיניי למסקרנות יותר. בעיקר היו אלו שאלות קיומיות, שבוודאי כל אדם ברגעים מסוימים בחייו שואל את עצמו, ואז מניחן בצד, וממשיך בעיסוקיו. שאלות כגון:
"מי אני? או מה אני?"
"האם אני בכלל קיים?"
"מדוע אני קיים?"
"כיצד נוצרנו והאם יש מטרה לקיומנו?"
ברור לי שאיני יוצא דופן, ובעולם היו ותמיד יהיו אנשים סקרנים, מקצתם מלומדים, ששאלות כגון אלו מתעוררות במוחם. מקצתם, בעיקר הפיזיקאים והפילוסופים, אף חוקרים אותן באופן מדעי, פיזיקלי, מתמטי, או באמצעות חשיבה הגיונית טהורה מתוך כוונה ללמוד ולהבין "האם המציאות היא כפי שאני רואה אותה?" או "האם הזמן הוא חד־ כיווני, ואם כן מה יהיה העתיד, האם הוא כבר נקבע?" "האם גורלנו נקבע מראש או אפשר לשנותו ואם כן אז כיצד?" ועוד ועוד שאלות דומות ואחרות.
מאז ומתמיד התקשיתי להתמודד עם מצבים של אי־ודאות. כילד סקרן וחקרן בלתי נלאה, חיפשתי תשובות לכל השאלות או לבעיות השונות שעלו במוחי. במשך הזמן הסקתי שגם אחרים אינם יכולים לחיות בחוסר ידיעה לאורך זמן, וכמוני, גם הם רוצים לחזור לעולם הוודאות והשליטה בחייהם ועל סביבתם.
אולם רוב בני האדם משקיעים את מרב מרצם וזמנם בשאלות קיום יום־יומיות במקום לבזבז את זמנם היקר על שאלות פילוסופיות שלא יעזרו להם לגמור את החודש, או להכין את ילדיהם לקראת התחרות בעולם המבוגרים, ומחליטים, במודע או לא, להתעלם מאותן שאלות בעיקר אלו הקשורות לחוסר ודאות. וכשהשאלות מציקות קצת יותר, אזי הם מוכנים לקבל כאמת כמעט כל הסבר שישחרר אותם מוקדם ככל האפשר ממצב חוסר הוודאות. באופן מופלא מתארגנת צורת חשיבתם כך שכמעט כל תשובה או הסבר, גם אם לא נבדקו כהלכה, מתקבלים במוחם כהגיוניים ונכונים, ועולמם חוזר ונהיה הגיוני וצפוי.
ברגע כלשהו בחיי החלטתי שעליי לנסות ולהסתגל לעובדה, שייתכן שקיימת בעולמנו מעין תכונת יסוד הקובעת שמצב אי־ההבנה, כמו מצב של הבנה מוטעית, הוא המצב הטבעי של קיומנו, והוא הבסיס הקבוע שעליו מושתת הקיום הכלל־אנושי.
אף חשבתי שהסקרנות הקיימת בי נובעת מהעובדה שאיני אדם דתי, וחוסר רצוני לקבל עובדות שאינן ניתנות להוכחה מדעית, הם פועל יוצא לכך שאיני אדם מאמין. ואמנם, במשך תקופה ארוכה חיפשתי את האמונה, אולם ללא הצלחה. אולי משום שאת האמונה לא צריך לחפש.
בני אדם שחושבים שהם מחפשים אמונה, מחפשים למעשה הוכחות. ראיות שיוכלו להסתמך עליהן. אמונה אמיתית פשוט קיימת, או מתחילה להתקיים בנו גם כשלא מחפשים אותה, ואולי דווקא אז.
כסטודנט ניצלתי את העובדה שהעולם האקדמי מאפשר לעסוק בחקר מגוון רחב של תחומים, ושילבתי בלימודים האקדמיים גם מקצועות פחות סטנדרטיים כמו תורת הקבלה, פראפסיכולוגיה ותורות אזוטריות שונות, בתקווה שבעזרתם אמצא נתיבים חדשים לחקור ולחפש תשובות למגוון האדיר, וכנראה האין־סופי של השאלות ששמרתי בתוכי, ושלא יכולתי להתנתק מהן.
התשובות שמצאתי היו חלקיות, חסרות, ולעתים קרובות נוכחתי כי אלו הציפו בי שאלות חדשות שהיו אף גדולות מהשאלות שניסו הראשונות לפתור. לצערי, נוכחתי שגם גדולי המדענים ואנשי הרוח, שאנו מנסים לשאוב מהם ידע, לא הצליחו בעבר, כפי שאינם מצליחים כיום, להגיע לתשובות חד־משמעיות.
בשלב מסוים הרגשתי שהגעתי למבוי סתום. חשתי שאני נמצא במעגל אין־סופי, כמו כלב הרודף אחר זנבו, או כאדם העוסק במאמץ סיזיפי של שאיבת מים דלוחים בעזרת דלי מחורר. לבסוף, החלטתי להפסיק לעסוק באותם חיפושים חסרי תועלת. דחקתי את סקרנותי עמוק ככל האפשר לפינה נסתרת בתוכי, והחלטתי לחזור לאורח חיים של אדם ממוצע מהיישוב.
תקופה ארוכה הייתי מרוצה מהחלטתי ומאורח חיי. מדי פעם בפעם עיינתי בהתפתחויות האחרונות בתחומי הפיזיקה, הטכנולוגיה, הפסיכולוגיה והפילוסופיה, ללא כוונה מיוחדת פרט לסקרנות טבעית ברמת היום־יום, עד שלפתע התרחש הדבר, בבת־אחת זה הופיע.
בערב נעים של חודש ספטמבר יצאתי עם אשתי היקרה לבילוי לרגל יום השנה לנישואינו. הלכנו לתיאטרון, ובסיום ההצגה הלכנו למסעדה טובה ובה אכלנו, שתינו ופטפטנו. חווינו ערב נפלא תוך תחושה הדדית של אהבה ואושר.
בסיומו של הערב חזרנו הביתה, זוג מאוהב מנותק מבעיות העולם, חי את תחושת השיתוף הקסומה של הרגע. ואז, ממש ברגעים אינטימיים אלו, כשכל מחשבה רציונלית נמוגה ממוחי ורק רגש טהור מילא את כולי, זה קרה.
חשתי כאילו זרם חשמלי הוחדר למוחי, מעין פרץ אנרגיה, הבזק אדיר שהתנפץ, שולח שלוחות לתוך מוחי ויוצר מעין רשת מסתעפת של נתיבים, מערכת חיבורים שכמו קיצרה ואיחתה מערך שלם של אזורים במוחי.
קשה לתאר את ההרגשה. ההבזק כמו שלח את שורשיו המחשמלים המתפתלים לתוך מוחי, מצרף ומשבץ כהרף עין את כל המידע הגולמי שנאגר במוחי במהלך עשרות שנות ליקוט ולימוד שקדני. מידע צבור, ששכן עד כה בחוסר סדר וארגון, ערבוביה של חלקי רעיונות ותורות הפזורים בפינות שונות במוחי, חלקי תצרף המושלכים בתפזורת לקופסה, ממתינים ומייחלים לזה שיבוא להרכיבם, להצמידם חזרה לחבריהם שמהם הופרדו.
לפתע, מסיבה כלשהי נתחברו הנתונים. שאלה ששכנה בפינה אחת התחברה לתשובה ששכנה בפינה אחרת. שברי רעיון זרמו והתכנסו יחדיו לרעיון שלם, לתצרף מרהיב של הבנה מושלמת, כן, פתאום הבנתי.
שמעתי בעבר על הבזקי הבנה או הארה שהתרחשו אצל אנשים שונים, בעיקר כשהעניינים שנראו קודם לכן חסרי הסבר או פתרון החלו נפתרים כאילו מאליהם. אומרים שחלק גדול מהרעיונות או ההמצאות הגדולות אירעו כתוצאה מהברקה שהגיעה ברגע בלתי צפוי. הפעם חשתי זאת על בשרי, או לפחות במוחי.
לפתע הבנתי שייתכן שמצאתי תשובה לכל השאלות שחשבתי שכבר נשכחו ממני. כאילו בבת־אחת נגלתה לי האמת על כל סודותיה. חשתי שהפעם אני יודע את האמת שהסתתרה ממני כל העת. אני יודע מי אנו, מהיכן באנו, לאן פנינו מועדות, כיצד הכול התחיל וכנראה כיצד יסתיים.
באותו לילה כבר לא ישנתי. בהחלטה של רגע התיישבתי מול המחשב והתחלתי לכתוב. חשתי כיצד אצבעותיי מרחפות על פני המקשים, כאילו המידע שקיים בראשי מחובר לקצות האצבעות, וכל החומר הקיים בו זורם דרכן למעבד התמלילים.
כשהרמתי את עיניי הופתעתי לגלות שהשחר מפציע. הבנתי שחלפו כמה שעות בלי שחשתי בכך. קמתי, הכנתי לעצמי כוס קפה, וחזרתי לחדר העבודה. תוך כדי שתיית הקפה חלפתי על החומר שכתבתי וחשכו עיניי. זה היה אסון. בְּלִיל מילים ומשפטים כמעט ללא קשר ביניהם. החומר נראה כאילו כתבו אותו כמה אנשים וכנראה אף מעורערים בנפשם. חשתי את הייאוש מתחיל לחלחל לתוכי. מה קורה כאן? היכן היופי והנשגבות של הרעיון שחשתי? האם קרה לי משהו? האם השתגעתי?
החלטתי שכדי לשמור על שפיותי, אני חייב לנוח ואף לישון מעט. כיביתי את המחשב, חזרתי למיטתי, התכרבלתי ליד אשתי ונרדמתי.
התעוררתי ממגע ידה של אשתי המודאגת על מצחי. התברר לי שישנתי יום שלם. לאחר מקלחת וארוחה קלה, נכנסתי בחשש לחדר העבודה. ניגשתי למחשב והדפסתי לעצמי כמה דפי פוליו מהחומר שכתבתי בלילה. נטלתי את הדפים המודפסים וקראתי אותם שוב. החומר עדיין נראה מבולבל, ללא סדר הגיוני. תחילה חשבתי שהאשמה בי, אבל תוך כדי קריאה הבנתי שהבעיה אינה בלבול או עייפות ליל אמש. פשוט בלתי אפשרי להעלות את הרעיון הגולמי על הכתב, ואין באפשרותי להעביר ולהסביר לאחרים את שאני עצמי הבנתי לגבי המציאות. ידעתי שכל ניסיון להעביר את החוויה ואת הידע שהתגבש בי יגרום לסובבים אותי להתייחס אליי במקרה הטוב כאל אדם שאיבד את שפיותו. התחלתי להבין את מה שחשים אלו שבטוחים שראו עב"מים, או נחטפו בידי חייזרים ומתלבטים אם ואיך לספר זאת. בעיקר, אם עד לאותו הרגע נחשבו אנשים רציניים ומיושבים בדעתם.
שבוע ימים לא נגעתי בחומר. חשבתי והתלבטתי, עד שבאחד הימים יצא לי לשוחח עם עורכת ספרותית, המשמשת גם מתרגמת של כתבי עת וספרים בשפות שונות.
סיפרתי לה על חוסר יכולתי לארגן את החומר בצורה מסודרת ולערוך אותו כך שיהיה מובן לקוראים. עיקר הבעיה היה איך להעביר לקוראים מחשבות ומושגים שאינם מוכרים להם. היא ענתה לי שגם היא נתקלת לעתים במילים או במשפטים שאין להם תרגום מתאים לשפה אחרת, אם בגלל שוני בתרבויות, בנורמות החברתיות או באורח החיים הייחודי לאוכלוסיית היעד. במקרה כזה היא נותנת פירוש משלה שלדעתה הוא המתאים ביותר לכוונת המקור, ולעתים אין לה ברֵרה אלא לתרגם מילה אחת למשפט שלם בשפה האחרת, או ההפך, והעיקר שתִיוותר כוונת הסופר.
החלטתי לנסות ולפעול לפי עצתה. ארגנתי את הידע והרעיונות כך שהחלו להיראות בעיניי מובנים, וכך המשכתי עד לסיום כתיבת ספרי.
ערכתי את הספר כך שתחילה יופיעו פרקים של ידע כללי, מקצתו מדעי ומקצתו פסאודו־מדעי, שמן הראוי שיימצא ברשות הקוראים כהכנה לקראת הבנת הרעיון המרכזי, המתחיל למעשה רק בפרקים המאוחרים של הספר.
השתדלתי לתאר את רעיונותיי באופן קל וברור, נוח להבנה, ללא הרחבות וללא התעמקות יתרה, תוך הימנעות ככל האפשר משימוש במונחים ובהסברים מדעיים מורכבים מדי.
למרות זאת מובאים בספר על קצה המזלג, הסברים שעוסקים ברעיונות מדעיים שונים, ולעתים אף סיפורים, מקצתם דמיוניים, על דמויות היסטוריות שהצעידו את החשיבה האנושית ובכך תרמו להתפתחות האנושות ולקידומה. סיפורים אלו יסייעו, כך אני מקווה, להבהיר את המוטיב המרכזי, והקוראים יוכלו לעקוב עקב בצד אגודל אחר הרעיון שהספר מנסה להתוות.
רוב ההסברים והתיאורים שיופיעו במהלך הספר אינם מתיימרים להיות מדויקים, חד־משמעיים, או לטעון שהם משקפים אמת מוחלטת כלשהי. עיקר מטרתם הוא לאפשר למעוניינים בכך להיפתח לקראת שינויים בתפיסותיהם הישנות ולגלות שאפשר לחשוב גם אחרת.
כעצה לקוראים, בשלב הראשון אם תתקשו, אל תנסו להבין בדקדקנות ולעומק כל רעיון או נושא, ובעיקר לא לנתח ולבקר את הכתוב. פתחו את מוחכם, תנו לדמיונכם יד חופשית לצאת ממוגבלות ההבנה הממוסדת שהורגלתם אליה, נסו להתנתק מאותם מסגרות וחוקי היגיון שהוטבעו בכם במהלך שנות חייכם.
העניקו לעצמכם את הזכות להפליג על מרחבי ים היצירתיות, ולרחף על כנפי הדמיון למחוזות חדשים ובלתי מוכרים, תוך שחרור ממוסכמות וממגבלות היום־יום.
תנו למידע לזרום אליכם בצורה טבעית וקולחת. אולי בתחילה תיתקלו בקטעים או בנקודות שלא יהיו ברורים דיים, ואף יתעוררו כמה שאלות ללא פתרון גם בתום קריאת הספר.
כל שעליכם לעשות הוא לחזור ולעיין שוב בפרק זה או אחר, ואולי אף לקרוא שוב את הספר מראשיתו. ייתכן שאז תיווכחו שהעובדות מתבהרות והשאלות נפתרות כאילו מאליהן.
הספר ישיג את המטרה שלשמה נכתב, אם בשלב כלשהו תבינו שהעולם אינו עולם של גורל או עתיד שנגזר ונקבע מראש, כמו שאין זה עולם של מקריות או צירופי מקרים.
זהו עולמכם הבלעדי, עולם שבו אתם השולטים. עולם שבו אפשר לתכנן לא רק את העתיד, אלא (אף שכרגע הדבר נראה בלתי הגיוני לחלוטין) אולי תוכלו לתקן אירועים וטעויות שכבר התרחשו בעבר.
