חוד המחט

1

באנגליה שרר החורף הקר ביותר זה ארבעים וחמש שנה. באזורים המרוחקים נותקו כפרים מחמת השלג, ומי התֶמזה קפאו. באחד מימי ינואר הגיעה הרכבת מגלזגוֹ ליוּסטון באיחור של עשרים וארבע שעות. השלג וההאפלה עשו יד אחת נגד התנועה בדרכים, עד שזו הפכה לסכנת נפשות: מספר תאונות הדרכים הוכפל, ואנשים התלוצצו שלנהוג במכונית אוסטין־שבע ברחוב פּיקָדילי מסוכן פי כמה מלחצות את קו זיגפריד בטנק.

אחר כך בא האביב, והימים היו נהדרים. בלוני חסימה נגד התקפות אוויר ריחפו בשמי תכלת זכים, ובחוצות לונדון התעסקו חיילים בחופשה עם נערות בשמלות בלי שרוולים.

למראית עין כמעט לא ניכר שזוהי בירתה של אומה הנתונה במלחמה. סימנים היו, כמובן. והֶנרי פֵייבֶּר, המדווש באופניו מתחנת ווֹטֶרלוּ לעבר הַייגֵייט, ידע להבחין בהם: ערמות של שקי חול במבואות בנייני ציבור חשובים, מִקלטי אנדרסון ניידים בגני פרוורים, מודעות הסברה בדבר הפינוי והוראות הג"א להתנהגות בשעת התקפות אוויר. פייבר שם לב לדברים כאלה — הוא ניחן בטביעת עין טובה מכפי שניתן לצפות מפקיד רכבות ממוצע. הוא ראה המוני ילדים בגנים הציבוריים והסיק מכאן שפעולת הפינוי לא עלתה יפה. הוא נתן את דעתו על מספר המכוניות החולפות בכבישים, על אף ההקצבה בדלק. והוא קרא על הדגמים החדשים שפרסמו יצרני הרכב. הוא ידע מה משמעות הדבר שהמוני פועלים נוהרים למשמרת הלילה בבתי חרושת שרק לפני חודשים מעטים לא הצליחו לספק עבודה אף למשמרת היום. מעל לכול, הוא פקח עין על תנועת הכוחות ברשת המסילות של בריטניה: כל הניירת עברה דרך משרדו. מהניירת הזאת היה אפשר ללמוד הרבה. היום, למשל, החתים בחותמת גומי צרור טפסים שמהם היה יכול להסיק כי מתארגן כוח משלוח חדש, שהכוח ימנה מאה אלף איש ושפניו מועדות לפינלנד.

סימנים היו, כן. אבל היה משהו מן הבדיחה בכל זה. תסכיתי בידור ברדיו הלעיגו על הסרבול שבתקנות החירום. במִקלטים התנהלה שירה בציבור, ונשים אופנתיות נשאו את מסכות הגז שלהן בתיקים שעוצבו בידי חייטים. דיברו על "המלחמה המשעממת". היא הצטיירה בעת ובעונה אחת כתופעה שבני אדם רגילים אינם מסוגלים לקלוט את מלוא חומרתה — וכעניין חסר חשיבות, כמו סרט קולנוע. כל ההתראות נגד התקפות אוויר, בלי יוצא מן הכלל, היו אזעקות שווא.

לפייבר הייתה השקפה אחרת בעניין, אלא שפייבר היה איש מסוג אחר.

הוא הפנה את אופניו לאַרצ'וויי רוֹד ונרכן קדימה כדי לצבור תנופה לקראת העלייה. רגליו הארוכות סובבו את הדוושות ללא לאות כבוכנות הקטר במסילה. כושרו הגופני היה טוב ביחס לגילו — שלושים ותשע, אף שנהג לשקר בדבר הגיל. למעשה נהג לשקר ברוב הדברים, כאמצעי ביטחון.

במעלה הגבעה המוליכה להייגייט החל להתכסות זיעה. הבניין שגר בו היה מהגבוהים בלונדון. וזו בדיוק הסיבה שבחר בו כמקום מגוריו. זה היה בית לבֵנים ויקטוריאני בקצהו של מפלס בן שישה בניינים דומים. הבניינים היו גבוהים. צרים וחשוכים, כמוחותיהם של האנשים שלמענם נבנו. בכל אחד מהם היו שלוש קומות ומרתף עם כניסה למשרתים — בני המעמד הבינוני באנגליה של המאה התשע־עשרה לא ויתרו על הכניסה למשרתים גם כשמשרתים כבר לא היו להם. פייבר היה ציני בכל מה שנוגע לאנגלים.

בית מספר שש היה שייך בשעתו למר הארוֹלד גארדֶן. בעל חברת גארדן לתה וקפה, חברה קטנה שפשטה את הרגל בשנות השפל. מכיוון שדבק בעיקרון שאי פירעון חובות הוא חטא שכפרתו מוות, לא נותרה לו לגארדן פושט הרגל ברירה אלא למות. הבית היה כל הרכוש שהוריש לאלמנתו, והיא נאלצה להשכיר בו חדרים לדיירי משנה. את תפקידה כבעלת בית מילאה במלוא ההנאה, אף שכללי הנימוס בחוג החברתי שאליו השתייכה דרשו שתעמיד פנים שהיא קצת מתביישת בזה. חדרו של פייבר היה בעליית הגג והיה בו חלון מוארך. החדר שימש אותו בימים שני עד שישי, ולגברת גארדן אמר שאת סופי השבוע הוא נוהג לבלות עם אימו באֶרית. לאמיתו של דבר, הייתה לו בעלת בית נוספת בבּלקהית שקראה לו מר בייקר וסברה לתומה שהוא סוכן של יצרני מכשירי כתיבה העושה כל השבוע בנסיעות.

הוא הוביל את אופניו בשביל, מתחת לגביניהם הזעופים של החלונות הגבוהים הפונים לחזית. אחר כך העמיד אותם במחסן וקשר אותם במנעול למקצרת הדשא — השארת רכב לא נעול היא בגדר עבירה על החוק. תפוחי האדמה בארגזים שמילאו את המחסן החלו נובטים. הגברת גארדן הפכה את ערוגות הפרחים שלה לגן ירק לטובת המאמץ המלחמתי.

פייבר נכנס הביתה, תלה את כובעו על המתלה בפרוזדור, נטל את ידיו ופנה לחדר האוכל.

שלושה דיירים כבר ישבו בחדר ואכלו: נער מכוסה פצעונים מיורקשייר ששאף להתגייס לצבא, סוחר ממתקים ששערו הצהוב־אדמדם החל נסוג ממצחו, וקצין צי בדימוס שפייבר היה משוכנע שהוא מנוּון לחלוטין. פייבר הניד כלפיהם בראשו והתיישב.

הסוחר סיפר בדיחה. "אז מפקד הטייסת אומר: 'חזרת מוקדם!' והטייס מסתובב ואומר: 'כן, הטלתי את העלונים בחבילות. לא בסדר?' אז מפקד הטייסת אומר: 'אלוהים אדירים! יכולת לפגוע במישהו!'"

קצין הצי פלט צחקוק, ופייבר חייך. גברת גארדן נכנסה ובידה קנקן תה. "ערב טוב, מר פייבר. התחלנו בלעדיך, אני מקווה שלא אכפת לך."

פייבר מרח שכבת מרגרינה דקה על פרוסת לחם שחור, ולרגע תקפה אותו תשוקה עזה לנקניקייה עבה. "תפוחי האדמה שלך מוכנים לשתילה," אמר לה.

פייבר הזדרז לסיים את הארוחה. השאר התווכחו אם יש לפטר את צֶ'מבֶּרלין ולמנות את צ'רצ'יל תחתיו. הגברת גארדן חיוותה את דעתה ואחר כך נתנה מבט בפייבר בציפייה לתגובה. היא הייתה אישה מרושלת למראה וסבלה קצת מעודף משקל. אף שהייתה בת גילו של פייבר בערך, נהגה להתלבש כבת שלושים, והוא הניח שהיא מחפשת לה בעל חדש. הוא נמנע מלהשתתף בוויכוח.

הגברת גארדן הדליקה את הרדיו. נשמע זמזום קצר, ואחר כך קול הקריין: "שידורי הבי־בי־סי למולדת. 'שוב אותו האיש'!"

פייבר שמע כבר את התסכית. הוצג בו דרך קבע מרגל גרמני בשם פוּנף. פייבר התנצל על שהוא יוצא ועלה לחדרו.

לאחר שהסתיים 'שוב אותו האיש!' נותרה הגברת גארדן לבדה: קצין הצי הלך למסבאה עם הסוחר, והבחור מיורקשייר, שהיה דתי, הלך לתפילה בציבור בכנסייה. היא ישבה בטרקלין ובידה כוסית ג'ין, התבוננה בווילונות ההאפלה וחשבה על מר פייבר. אילו רק בילה קצת פחות זמן בחדרו. היא נזקקה לחברה. והוא היה בדיוק סוג החברה שנזקקה לו.

מחשבות כאלה עוררו בה רגשות אשמה. כדי לרכך אותם הסבה את מחשבותיה למר גארדן. הזיכרונות היו מוכרים אבל מטושטשים, כמו הדפסה ישנה של סרט קולנוע שחריריו בלויים והפסקול עמום. וכך, אף שיכלה לזכור בנקל את השעות שבילו כאן יחד בחדר הזה, קשה היה לה לדמיין את פניו או את הבגדים שנהג ללבוש או את ההערות שהיה עשוי להשמיע בתגובה לחדשות היומיות על מהלך המלחמה. הוא היה איש קטן ונמרץ, שהצליח בעסקים כשהתמזל לו מזלו ושלא הצליח כשלא התמזל לו, איש שלא גילה רגשות כלפי חוץ אבל בצנעת חדר המיטות היה מאהב שאינו יודע שובע. היא אהבה אותו מאוד. לא יעבור זמן רב ונשים רבות יהיו במצבה — אם המלחמה הזאת תתחיל אי־פעם להתנהל במלוא הקיטור. היא מזגה לה עוד משקה.

מר פייבר הוא מהטיפוסים השקטים — זאת הצרה. נראה שהוא נקי מחטאים. הוא לא מעשן, אף פעם לא הריחה ריח משקה מנשימתו, וכל ערב הוא מבלה בחדרו, מאזין למוזיקה קלאסית במקלט הרדיו שלו. הוא מרבה לקרוא עיתונים ולצאת לטיולים ארוכים ברגל. היא חושדת שהוא די פיקח, על אף משרתו הצנועה: ההערות שהוא תורם לשיחות בחדר האוכל תמיד מעידות שהוא מעמיק לחשוב מהאחרים. אין ספק שהיה משיג משרה טובה יותר אילו רק השתדל. דומה שלא נתן לעצמו את ההזדמנות שמגיעה לו.

כך גם הופעתו. הוא גבר נאה: גבוה, חסון בצוואר ובכתפיים, בלי טיפת שומן מיותרת, רגליים ארוכות. יש לו פנים חזקות. עם מצח גבוה ולסת מוארכת ועיניים כחולות בהירות. לא פנים של כוכב קולנוע, אבל פנים שנשים נמשכות אליהן. חוץ מהפה — פה קטן וצר, שהיא יכולה לזהות בו קו של אכזריות. מר גארדן לא היה מסוגל לאכזריות.

עם זאת, במבט ראשון אין הוא מהגברים שנשים מסתכלות עליהם פעם שנייה. מכנסי חליפתו הבלויה מיושן לא ידעו טעם גיהוץ — היא הייתה מוכנה לגהץ בשבילו, כמובן, אבל הוא לא מבקש — ותמיד מעיל הגשם המרופט וכומתת הסוורים השטוחה. הוא לא מגדל שפם, ואחת לשבועיים הוא מסתפר קצר. דומה שהוא משתדל להיראות חסר זהות.

הוא צריך אישה, בכך אין שום ספק. לרגע תהתה שמא הוא מאלה שנהוג לכנותם "נשיים", אך דחתה את הרעיון על הסף. הוא צריך אישה שתדאג להלביש אותו כמו בן אדם ותדרבן אותו להתקדם בחיים. והיא צריכה גבר כדי שלא להיות לבד, ובשביל — כלומר — אהבה.

אבל הוא מעולם לא נקף אצבע. לפעמים יכלה לצרוח מרוב תסכול. היא בטוחה שהיא אישה מושכת. היא מזגה לה עוד ג'ין והביטה במראה. יש לה פנים נאות ושיער בהיר מתולתל, וגוף שיש לגבר מה לתפוס בו... היא צחקקה למחשבה. כנראה היא מתחילה להיות קצת מטושטשת.

היא לגמה מהמשקה ושקלה בדעתה אם היא צריכה לעשות את הצעד הראשון. ברור שמר פייבר הוא ביישן — ביישן כרוני. הוא לא אדיש למין — זאת גילתה מהמבט בעיניו בשתי הפעמים שראה אותה בכותונת לילה. אולי תצליח להדביר את ביישנותו אם תגלה העזה. מה יש לה כבר להפסיד? היא ניסתה להעלות בדמיונה את האפשרות הגרועה ביותר, פשוט כדי לבחון איך תגיב. נניח שידחה אותה. נכון, זה מביך — אפילו משפיל. גאוותה תיפגע. אבל איש מלבדם אינו צריך לדעת על כך. הוא פשוט יצטרך לעזוב.

המחשבה על דחייה גרמה לה לסגת מכל הרעיון. היא קמה לאיטה על רגליה וחשבה: אני פשוט לא מהטיפוסים החוצפניים. השעה הייתה מאוחרת. אם תשתה עוד כוסית ג'ין במיטה, תצליח להירדם. היא לקחה את הבקבוק ועלתה למעלה.

חדר השינה שלה היה מתחת לחדרו של מר פייבר, ובזמן שהתפשטה הגיעה לאוזניה נגינת כינור שבקעה מהרדיו שלו. היא לבשה כותונת לילה חדשה, ורודה ורקומה סביב מפתח הצוואר — כמה חבל שאין מי שיראה אותה! — והכינה לה משקה אחרון. היא תהתה מה מראהו של מר פייבר בלי בגדים. הבטן שלו שטוחה בוודאי, ויש לו שערות על הפטמות, והצלעות שלו בולטות כי הוא רזה. בטח התחת שלו קטן. היא צחקקה שוב, וחשבה בליבה: חסרת בושה שכמוני.

היא הביאה איתה את המשקה למיטה ולקחה בידה ספר, אבל לא יכלה להתרכז בשורות המודפסות. בכלל, נמאסו עליה רומנים כתחליף. סיפורים על פרשיות אהבים מסוכנות הם טובים ויפים כל זמן שאת בעצמך מנהלת פרשת אהבים מוגנת ובטוחה לחלוטין עם בעלך. אבל אישה לא יכולה להסתפק בברברה קרטלנד. היא לגמה מהג'ין והתפללה שמר פייבר יכבה את הרדיו. מרוב רעש אפשר לחשוב שהיא מנסה להירדם במסיבה.

היא יכולה, כמובן, לבקש ממנו שיכבה את הרדיו. היא הביטה בשעון שלצד המיטה: השעה כבר אחרי עשר. היא תוכל ללבוש את חלוק הלילה, שמתאים לכותונת, לסרק קצת את שערה, לתחוב את הרגליים לנעלי הבית — מגונדרות כאלה, עם ציור של ורדים — ולעלות במדרגות לקומה הבאה ופשוט לדפוק על הדלת. הוא יפתח את הדלת, אולי יעמוד שם במכנסיים וגופייה, ואז הוא יביט בה כמו שהביט אז, כשראה אותה בכותונת הלילה בדרך לחדר האמבטיה...

"איזה מטומטמת," אמרה לעצמה בקול רם. "את סתם מחפשת תירוצים לעלות אליו."

ואז שאלה את עצמה מדוע היא זקוקה לתירוצים. היא אישה מבוגרת ובשלה, והבית הזה הוא הבית שלה, וזה עשר שנים לא פגשה גבר שיתאים לה. ולכל הרוחות, היא צריכה להרגיש מישהו חזק וקשה ושעיר שוכב עליה, מועך את שדיה ונושף באוזניה ומפריד את ירכיה בידיו הרחבות והשטוחות, כי מחר אולי ינחתו עליהם פצצות הגז מגרמניה וכולם ימותו בחנק ושנק והרעלה והיא תחמיץ את ההזדמנות האחרונה שלה.

היא רוקנה אפוא את הכוס, קמה מהמיטה ולבשה את החלוק, החליקה מעט את שערה, נעלה את נעלי הבית ולקחה את צרור המפתחות למקרה שהוא נעל את הדלת ולא ישמע את דפיקתה בגלל הרעש מהרדיו.

המסדרון היה שומם. היא מצאה את המדרגות בחשכה והתכוננה לדלג מעל למדרגה החורקת, אך מעדה על המרבד הרפוי ודרכה עליה בכבדות. אך איש לא שמע דבר, כנראה, והיא המשיכה למעלה ודפקה על הדלת שבקצה המדרגות. היא ניסתה לפתוח אותה בעדינות. הדלת הייתה נעולה.

קול הרדיו הונמך, ומר פייבר קרא: "כן?"

הוא מדבר יפה: בלי היגוי הרחוב הלונדוני, בלי היגוי זר — בלי כלום, בעצם. פשוט קול סתמי ונעים.

היא אמרה: "אפשר להחליף איתך מילה?"

הוא כאילו היסס. אחר כך אמר: "אני לא לבוש."

"גם אני לא," צחקקה ופתחה את הדלת במפתח שלה. הוא עמד לפני הרדיו ובידו מין חפץ שנראה כמו מברג. הוא היה לבוש מכנסיים אבל בלי גופייה. פניו היו חיוורות, והוא נראה מבוהל עד מוות.

היא פסעה פנימה וסגרה את הדלת מאחוריה, ולא ידעה מה לומר. פתאום נזכרה במשפט מסרט אמריקאי. ואמרה: "התכבד נערה בודדה במשקה?" זה היה מטופש, למען האמת, כי היא ידעה שאין לו משקאות בחדר. והיא ודאי שאינה לבושה כדי לצאת. אבל זה נשמע מפתה.

נראה שהדברים פעלו את פעולתם. בלי אומר, החל מתקרב לעברה לאיטו. יש לו באמת שערות על הפטמות. היא פסעה צעד אחד קדימה. ואז נכרכו זרועותיו סביבה, והיא עצמה את עיניה והרימה אליו את פניה, והוא נשק לה, והיא נעה קלות בזרועותיו, ופתאום חשה כאב חד, נורא ואיום ובלתי נסבל בגבה ופערה את פיה לפלוט צעקה.

הוא שמע כשמעדה על המדרגות. אילו המתינה עוד רגע, היה מספיק להטמין את המשדר במזוודה ולהכניס את ספרי הצופן למגירה, והיא הייתה נשארת בחיים. אך לפני שהספיק להעלים את הראיות שמע את סיבוב המפתח בחור המנעול, וכאשר פתחה את הדלת היה הפגיון דרוך בידו.

כיוון שהיא נעה קלות בזרועותיו, החטיא פייבר בנעיצה הראשונה ולא פגע בליבה. והוא נאלץ לתחוב את אצבעותיו לתוך גרונה כדי למנוע ממנה לצעוק. הוא דקר אותה שנית, אך היא זזה שוב, והלהב פגע בעצם הצלע ורק פצע אותה חיצונית. ואז החל הדם לפרוץ, והוא ידע שלא תהיה זו רציחה נקייה — כמו תמיד כשמחטיאים במכה הראשונה.

עכשיו היא כבר מתפתלת יותר מדי, ודקירה לא תספיק כדי להרוג אותה. בעודו מחזיק את אצבעותיו בפיה תפס את לסתהּ באגודלו ודחף אותה לעבר הדלת. ראשה הוטח אל העץ בחבטה רמה, והוא הצטער שהנמיך את קול הרדיו — אבל איך היה יכול לראות את הנולד?

הוא היסס לפני שהרג אותה. מוטב היה לו מתה על המיטה — מוטב מבחינת ההסוואה שכבר החלה מתגבשת במוחו — ועכשיו הוא מסופק אם יעלה בידו להעביר אותה מרחק כזה בלי להקים רעש. הוא לפת בחוזקה את הלסת שלה, לחץ את ראשה אל הדלת והניף את הפגיון בקשת קטילה רחבה שביתקה כמעט את כל גרונה. הפגיון איננו סכין קטילה, והגרון מעולם לא היה המטרה החביבה על פייבר.

הוא ניתר לאחור כדי לחמוק מסילון הדם הראשון שפרץ בזרם אדיר, ואחר כך חזר ופסע קדימה כדי לאחוז בה בטרם תיפול ארצה. הוא גרר אותה אל המיטה, משתדל להסב את מבטו מצווארה, והשכיב אותה שם.

הוא כבר הרג לפני כן, ולכן ציפה לתגובה — זו באה תמיד ברגע שהרגיש שהסכנה חלפה. הוא ניגש אל הכיור שבפינת החדר והמתין. פניו נשקפו אליו ממראת הגילוח הקטנה. הוא היה חיוור ועיניו קרועות לרווחה. הוא הביט בעצמו וחשב: רוצח. ואז הקיא.

עכשיו הוטב לו, והוא יוכל לגשת למלאכה. הוא ידע מה עליו לעשות: הפרטים עלו בדעתו עוד בזמן שהרג אותה.

הוא רחץ את פניו, צחצח את שיניו וניקה את הכיור. אחר כך התיישב אל השולחן ליד המשדר שלו. הוא הביט בפנקסו, מצא את המקום הנכון, והחל נוקש במפתח המוֹרס. כשנכנסה עסק בשיגור שדר ארוך, על ארגון כוח משלוח לפינלנד, והוא כבר היה באמצע הדיווח כשנאלץ להפסיק בגלל ההפרעה. השדר היה רשום בצופן בדפדפת. עכשיו סיים אותו וחתם במילים: "ד"ש לווילי."

אחרי שארז את המשדר בקפידה, במזוודה שעוצבה במיוחד למטרה זו, סידר פייבר את חפציו במזוודה שנייה. הוא פשט את מכנסיו ושטף את כתמי הדם. אחר כך רחץ את כל גופו.

לבסוף הפנה את מבטו לעבר הגופה.

עכשיו יוכל להתייחס אליה בקור רוח. הימים ימי מלחמה, והאישה פשוט לא השתייכה למחנה שלו. אלמלא הרג אותה, הייתה מביאה למותו. היא היוותה איוּם, ותחושתו היחידה ברגע זה הייתה הקלה על שהאיום הוסר. אסור היה לה להפחיד אותו.

אף על פי כן, המשימה האחרונה לא הייתה נעימה. הוא פתח את חלוקה והפשיל את כותונת הלילה כלפי מעלה, עד לגובה המותניים. היא לבשה תחתונים ארוכים עד לברכיים. הוא קרע אותם, עד שנגלה שְׂעַר ערוותה. אישה מסכנה: היא רק רצתה לפתות אותו. אבל לא היה סיכוי שיצליח להוציא אותה מהחדר בלי שתראה את המשדר. והתעמולה הבריטית החדירה בעם ערנות ורגישות מיוחדת ביחס למרגלים — ממש עד כדי גיחוך: אילו היה לאַבּווהר, הריגול הצבאי הגרמני, צבא מרגלים כפי שהצטייר הדבר מתוך העיתונים, כי אז היו הבריטים מפסידים במלחמה מזמן.

הוא פסע לאחור והביט בה בהטיית ראש. משהו לא היה בסדר. הוא ניסה לחשוב כסוטה מין. אילו הייתי נטרף מתשוקה לאישה כמו יוּנה גארדן, והייתי רוצח אותה רק כדי שאוכל להשביע בה את תאוותי, מה הייתי עושה?

כמובן: מטורף כזה ירצה להביט בשדיה. פייבר נרכן מעל הגופה, תפס בצווארון הכותונת וקרע אותה עד לקו המותניים. שדיה הגדולים נשמטו לצדדים.

רופא המשטרה יגלה עד מהרה שהיא לא נאנסה, אך פייבר לא ייחס לכך חשיבות. הוא למד בקורס לקרימינולוגיה בהַיידלבּרג וידע שתקיפות מין רבות אינן כרוכות באונס דווקא. ובכלל, עד כדי כך לא היה יכול להרחיק לכת במעשה התרמית, אפילו לא למען המולדת. הוא בכל זאת לא אחד מאנשי האס־אס. כמה מאלה היו כבר עומדים בתור כדי לאנוס את הגופה... הוא סילק את המחשבה ממוחו.

הוא חזר ורחץ את ידיו והתלבש. השעה הייתה כמעט חצות. הוא ימתין שעה בטרם יצא: מאוחר יותר יוכל לצאת בבטחה.

הוא התיישב לחשוב כיצד קרה שהדברים השתבשו.

אין ספק שטעה. אילו היה לו כיסוי מושלם, הוא היה מובטח לחלוטין. אילו היה מובטח לחלוטין, איש לא היה חושף את סודו. הגברת גארדן חשפה את סודו — או נכון יותר, הייתה עלולה לחשוף אותו, אילו ארכו חייה עוד שניות אחדות — מכאן שהוא איננו מובטח לחלוטין. כלומר, הכיסוי שלו אינו מושלם. ומכאן שטעה.

היה עליו לנעול את הדלת בבריח. מוטב שיחשבו שהוא ביישן כרוני משיתגנבו אליו בעלות בית עם מפתחות בכותנות הלילה שלהן.

זו הייתה הטעות שעל פני השטח. אך שורש הרע נעוץ בעובדה שהוא מושך מכדי שיהיה רווק. הוא חשב על כך ברוגז, לא ביוהרה. הוא ידע שהוא גבר נעים ומושך, ושלכאורה לא הייתה כל סיבה שיישאר רווק. הוא החל נותן את דעתו על מציאת כיסוי שיתרץ את הדבר מבלי שיזמין הצעות מצד כל מיני גברות מסוגה של יוּנה גארדן ז"ל.

עליו להיות מסוגל למצוא את השראתו באישיותו האמיתית. מדוע בעצם נשאר רווק? הוא זע באי נוחות: הוא לא אהב מראות. הסיבה הייתה פשוטה. הוא נשאר רווק בגלל מקצועו. אם היו לכך סיבות עמוקות יותר, לא היה לו כל רצון לעמוד עליהן.

יהיה עליו לבלות את הלילה בחוץ. הַייגֵייט ווּד יספיק למטרה זו. בבוקר יפקיד את מזוודותיו במשרד לשמירת חפצים באחת מתחנות הרכבת, ולמחרת בערב ייסע לחדרו בבּלקהִית.

הוא ילבש את זהותו השנייה. לא היה לו כל חשש שייתפס בידי המשטרה. הסוכן הנוסע שגר בבלקהית בסופי השבוע לא דמה כלל לפקיד הרכבות שרצח את בעלת הבית שלו. האיש בבלקהית היה פזרני, המוני ורעשני. הוא נהג לענוב עניבות צעקניות ולהזמין את כולם לסיבובי משקה, והייתה לו תסרוקת אחרת. המשטרה תפיץ תיאור של סוטה קטן ועלוב שאינו מסוגל לפגוע בזבוב כל זמן שיצריו אינם מתלקחים, ואיש לא יביט פעמיים בסוחר הנאה בחליפת הפסים, שניכר בעליל שהוא טיפוס שיצריו מתלקחים פחות או יותר בקביעות ושאינו צריך לרצוח נשים כדי שיראו לו את שדיהן.

יהיה עליו להכין לעצמו זהות נוספת — תמיד היו שמורות עימו לפחות שתיים. הוא יצטרך למצוא עבודה חדשה, תעודות חדשות — דרכון, תעודת זהות, פנקס קיצוב, תעודת לידה. כל זה כרוך בסיכון עצום. גברת גארדן הארורה. מדוע לא יכלה להמשיך לשתות עד שתיפול עליה התרדמה, כמו תמיד?

השעה הייתה אחת. פייבר העיף מבט אחרון סביב החדר. הוא לא חשש לעקבות שהוא משאיר אחריו — ממילא טביעות אצבעותיו פזורות בכל הבית ואיש לא יפקפק לרגע מיהו הרוצח. אף לא התעורר בו רגש קל שבקלים על שהוא עוזב את המקום ששימש לו בית במשך שנתיים: מעולם לא חשב עליו כעל בית. מעולם לא חשב על שום מקום כעל בית.

הוא תמיד יחשוב על הבית הזה כעל המקום שבו למד שעל דלת צריך להתקין בריח.

הוא כיבה את האור, הרים את מזוודותיו וחמק במורד המדרגות אל הדלת ומשם החוצה אל תוך הלילה.