הקדמה
כשמכת חושך שוב הכתה בארץ מצרים
הנילוס נראה כמו נחש מתפתל בלב המדבר. ישבתי בקדמת המסוק ובידי מפה, זאת כדי לעקוב אחר הניווט של הטייסים. נעזרתי באמצעים פרימיטיביים כמו אזימוט, טווח וזמן - לא שונים בהרבה מאלה ששימשו את רואלד אמונדסן. שקעתי במפה כדי לוודא שהתגלית מעוררת החששות שנחשפה בפנַי רק זמן קצר קודם לכן, לא תכשיל אותנו, לא תכשיל את הכול.
הלילה האפל והשקט כמו קיבל אותנו אליו בברכה ואיים גם יחד. פיתולו של נהר הנילוס נשא עמו בשורה טובה עבורי - אנחנו קרובים אל היעד. עוד רגעים אחדים ננחת ונשים אליו פעמינו. לפתע, אור חזק שטף אותנו - זרקור ענק כוּון אל שני המסוקים שלנו.
קשה לתאר את הניגודיות: פעולה שקטה וחשאית בעלטה, תוך משמעת קרבית מופתית, כיאה לקומנדו, שמופרת באחת עם הבהק אור במלוא העוצמה, כאילו היינו להקת רוק המופיעה מול עשרות אלפי איש. אין זה משנה כמה היינו לוחמים למודי קרבות וקשוחים. באותו רגע נחרדנו כולנו.
הסתכלנו האחד על השני. מילה לא נאמרה, אך הפנים המכונסות הסגירו את שהרגשנו. אמנם היינו כולנו יחד, אבל בשניות הארוכות הללו כל אחד היה לבדו עם מחשבותיו. מלכתחילה היה בפעולה זו הרבה מן החוצפה, מעין כניסה ללוע הארי. האומנם נלכדנו עכשיו בין שיניו?
▪▪▪
מה מבדיל בין הצלחה לכישלון? בין הישג מזהיר לבין מחדל מחפיר? לא התקלות והטעויות הן ההבדל. כאלו יש בשני המקרים. גם לא השקדנות, המסירות והערכיות. גם כאלה, לפי ניסיוני, יש בשני המקרים. גם אלו שחוכמתם אומנותם, החכמים שלאחר מעשה, כאלה שידעו והבינו וקלטו והתריעו והתנבאו, לוּ רק היו מקשיבים להם - אח, הכול ודאי היה אחרת! כן, גם כאלה, לפי ניסיוני, יש בשני המקרים.
מה שבעצם מבדיל בין הצלחה לכישלון הוא, במקרים רבים, מידת הנחישות. לפי ניסיוני, נחישות ברוח הצנחנים. וכמובן, גמישות מחשבתית בהתאם לנסיבות המשתנות, ולא פחות מכך, כמה טיפות מזל הנופלות למקום הנכון. וההבדל הזה בין הצלחה לכישלון לוקח אותי ללילה קר אחד לפני 50 שנה, בלב ארץ אויב.
בלא מעט סרטי פעולה יש סצנה הנשנית לעייפה, שבה לאחר שהובררה לנו, הצופים, חומרתו של המצב, משיבים את המפקד לשעבר לפעולה אחת אחרונה בהחלט ונועזת במיוחד. לעומת זאת, ביחידות המיוחדות של צה"ל, שכבר סיפקו לא מעט חומר גלם ראוי לסרטים מעין אלה, תופעה זו כמעט שלא התרחשה.
ובכל זאת, באוקטובר 1968, הסצנה הזו אכן התרחשה; נקראתי על ידי מח"ט הצנחנים, דני מט, לעזוב את תפקידי כסמג"ד 202 ולשוב לפעולה אחת בתור מפקד סיירת צנחנים. ומה הפעולה? הוא לא פירט, רק אמר, "גש לדוביק, הוא ייתן לך את הפרטים שאתה צריך לדעת כרגע".
עבורנו, המפקדים הצעירים בחטיבת צנחנים, דוביק תמרי היה אגדה חיה. אגדה שהחלה עוד כשהיה סג"מ בן 20 ב"פעולת קלקיליה". הוא שימש אז כסגן מפקד כוח חסימה בפיקודו של יהודה רשף. כשרשף נפצע, תמרי לקח פיקוד והפעיל את נוהל "אש על כוחותינו" - הוא הורה לארטילריה לירות לנ"צ, שם היו לוחמי הצנחנים. מהלך זה היה כרוך בסיכון רב, אבל האש פגעה בלגיונרים הירדנים וחילצה את כוחותינו לאחר שנקלעו לקרב קשה ורב נפגעים.
על פעולתו עוטר תמרי בעיטור העוז, ומאז אותו לילה כוכבו דרך. בהמשך שימש כמפקד סיירת צנחנים, ולאחר מכן כמפקד סיירת מטכ"ל, ובתפקיד זה הוסיף לעצמו פעמיים את צל"ש הרמטכ"ל על פעולות חשאיות שביצעה היחידה. עתה הוא היה סמח"ט הצנחנים ונקראתי אליו, אל המומחה למבצעים מיוחדים.
דוביק ואני כבר נפגשנו בעבר, בפעולה בא־סמוע שבה נפצעתי, כשהוא הצטרף לזחל"ם של המג"ד שלי, יואב שחם. ועוד קודם לכן, בהיותי סג"מ, תמרי ניסה ללא הצלחה לצרף אותי ל"יחידה". משנפגשנו עתה שוב, הוא לא בזבז זמן על קבלות פנים ונימוסים.
"שמע, מתן, צריך לפוצץ תחנת טרנספורמציה. היא רחוקה מהגבול, כך שתוצנחו לשם. תכין צוות", אמר ולא יסף, למשל פרט חשוב - היכן התחנה הזו? בירדן, במצרים או בסוריה? ביני לבין עצמי ניחשתי שהיא בירדן או מצרים.
בתום הפגישה, חזרתי לחבר'ה מהסיירת. כבר היינו יחד בגבעות שליד כראמה. נלחמנו ואיבדנו חברים לנשק. אבל במפגש המחודש נאמרו רק מעט מילים. לא היינו דברנים גדולים, אם כי הבחנתי בחיוכים דקים על פניהם. הם שמחו לראות אותי, וכנראה היו מרוצים שבמשימה הלא־ברורה הזו, הרחק־הרחק מכאן, אני אהיה זה שיוביל אותם.
"עם מתן תמיד חוזרים הביתה", הם נהגו לומר.
הלוואי שאמירה זו היתה נכונה.
בכל אופן, הרכבתי צוות של הסיירת שכלל את המפקד גדי נגבי כסגני. עוד נכללו בו: הילל בר חיים ז"ל, ששימש כרץ מ"פ שלי במבצעים קודמים, עמירם זקין, מאיר לוינגר, יצחק חלוף, עופר גרינבוים, החובש בני ברגיל, שלמה אשכול, אלי זלדמן, צפריר ורדי ובנימין (ביניה) ג'דידי, בנה המאומץ של רחל רבין, שאותו הערכתי במיוחד, עד שנקטתי צעד לא רגיל והתעקשתי להוציאו באמצע קורס קצינים כדי שיצטרף לכוח המתגבש למבצע.
אל אלה צורפו בעלי תפקידים לפי הצורך: משה אדלשטיין, מפקד הפלחה"ן (פלוגת חבלה והנדסה, מהיחידות המיוחדות של החטיבה) שהצטרף כקצין החבלה, ואלחוטן מפלוגת הקשר החטיבתית, אילן מדינה שמו, ועמו מכשיר אס־אס־בי, שהיום נגיש לכל אחד, אבל אז היה נדיר במיוחד.
חשבתי לעצמי: מה מביאים לי לוחם, שלא שייך לסיירת, עם המכשיר הזה? אבל שיניתי את דעתי בתוך רגע. על המרפסת שבתל נוף אילן מדינה אמר שהוא רוצה לוודא שהמכשיר עובד, ועלה בקשר מול מישהו.
שאלתי, "עם מי דיברת?" והוא השיב: "עם הממסר שבג'בל יעלק".
כך הבנתי שזה רציני.
ג'בל יעלק הוא רכס הרים בסיני, מאות קילומטרים מתל נוף, שפסגתו היא המקום הגבוה ביותר בצפון חצי האי. על כן, תחנת הממסר של צה"ל בסיני היתה ממוקמת שם. ואם שומעים אותנו מצוין עד לשם, הסקתי, הדבר בהחלט יהיה לנו לעזר במבצע.
לאחר גיבוש הכוח התחלנו בהכנות, ותוך כדי נתקלנו באתגרים האופייניים למבצע ייחודי שמתרחש כה רחוק מישראל. לאחר חמש צניחות, הבנתי שצריך לשנות משהו בתוכנית.
"רפול", פניתי לקצח"ר רפאל איתן, "זה לא יעבוד בצניחה. או שנגיע לקרקע פרוסים מדי, או שמישהו ישבור רגל, או שיקרו שני הדברים גם יחד. צריך לעשות מאמץ להביא אותנו במסוקים קרוב ככל האפשר אל היעד". רפול גירד בפדחתו, הביט אלי והפטיר, "בסדר".
אף שהמשיך לתת בי מבט בוחן, הכרתי את האיש הזה מספיק כדי להניח שבזה נסתיימה השיחה שלנו. ידעתי שאצלו, המפקד הממעט במילים, בַּ"בסדר" הזה ובמבט הזה היה טמון מסר השווה לרבע שעה של דיבורים אצל אחרים. רפול שמע, הבין, החליט, וזהו - למשימה.
כדי להביא אותנו ליעד במסוקים, האתגר מבחינתם של אנשי טייסת הסופר פרלון היה לצאת לדרך עם כמות דלק מספקת. אנשי המקצוע בחיל ביצעו את החישובים והכריעו: זה אפשרי.
ובינתיים היה עלי לתכנן את הפיצוץ עצמו.
התאמנו במודלים על מבנים קטנים בהרבה מזה שנגיע אליו, פשוט כי לא היו לו מקבילים בישראל. נפגשנו עם מומחים - מהנדסי חשמל שעלו מרומניה, אשר קודם לעלייתם בנו מתקני תשתית חשמל כאלה בגוש הסובייטי.
על פניו נדמה היה כי יידרש חומר נפץ רב לפיצוץ מתקן ענק שכזה, מלא בקונסטרוקציות חשמליות, אלא שהמהנדסים כיוונו אותנו לנקודת התורפה שלו. מסתבר כי בכל טרנספורמטור ישנו סליל שמתלהט בזמן שהוא פועל, ולכן הוא נמצא בתוך מכל שמן שמצנן אותו. כדי לחבל במכל, אנחנו צריכים לפרוץ את דופן הטרנספורמטור, ואז יישפך ממנו שמן. לא דבר מסובך, לדבריהם, וחצי ק"ג בלבד של חומר נפץ "יעשה את העבודה".
הרמטכ"ל חיים בר לב לא השתכנע: "תטוסו מאות קילומטרים בשביל חצי ק"ג של חומר נפץ?" אז ליתר ביטחון לקחנו תשעה ק"ג עבור כל יחידה שנפוצץ.
שאלה אחרת נגעה למעבר החומה המקיפה את המקום, שלושה מטרים גובהה. החלטנו שכדי לטפס עליה צריך סולם חבלים. כיום הדברים מוסדרים, ופיתוח אמצעי לחימה מתבצע במסגרת יחידת יפת"ח, או בצוותים מיוחדים ביחידוֹת, אבל אז הדברים נעשו בצורה חצי פרטיזנית, ברוח הקיבוצים.
הרי חוץ משלושה - מנגבי, מברגיל וממני - כל לוחמי הסיירת היו בני ההתיישבות העובדת. מִפקדת החטיבה והיחידות המיוחדות שלה היו בבסיס תל נוף, ושם שקדנו על ההכנות. מאחר שקיבוץ גבעת ברנר נמצא לא הרחק משם, אחד מקציני הסיירת, בן המקום, איקי קוטלר, הלך למסגריית הקיבוץ וטיפל בנושא. במסגרייה גם בנינו גליל עץ לפריסת פתיל רועם כפול באורך מאות מטרים.
כשבוע בלבד חלף מרגע שנקראתי להוביל את המבצע, ונותרו עתה רק שלושה ימים עד לשעת השין. נקראתי לתדריך האחרון במטכ"ל. בבור שבקריה בתל אביב, שבהמשך שירותי עוד אכיר היטב, תיארתי את שיטת הפיצוץ.
הרמטכ"ל בר לב, שכמ"פ צעיר בפלמ"ח פיקד ב-1946 על הכוח שפוצץ את גשר אלנבי בליל הגשרים, מבצע מסובך בפני עצמו, העיר: "את גשר אלנבי פוצצנו בשיטות אחרות".
הסתכלתי עליו ועניתי: "המפקד, עברו הרבה שנים ואנחנו השתכללנו מאז".
זו בהחלט תשובה חצופה מפי סרן בן 24, אך בר לב קיבלהּ ברוח טובה.
עוד סוגיה שעלתה היתה כיצד נפעיל את המטען, כשהדיון נסוב על אורך פתיל ההשהיה על מנת שנוכל להתרחק ממקום הפיצוץ. התעקשתי על פתיל השהיה הכי קצר שמותר לפי הוראות הבטיחות - 15 שניות, אבל עלו גם הצעות אחרות.
לקצין הנדסה ראשי היה רעיון נהדר: "למה להסתבך עם פתיל השהיה? שימו עפרונות השהיה כימיים. אחרי רבע שעה הם יפוצצו את החומר".
היום אנו רגילים לסמוך על הטכנולוגיה. בימים ההם סמכנו עליה הרבה פחות, וכנראה היתה לכך סיבה. עם זאת, ליתר ביטחון, לקחתי שני עפרונות השהיה ושמתי על אדן החלון בחדרי שבסיירת, ללא הנפץ, כך שאם הם יעבדו - הם כמובן לא יתפוצצו, אלא רק יעשו מעט רעש. ובכן, הם לא התפוצצו עד היום.
לפי התוכנית, היינו אמורים להמריא בשני מסוקים. בראשון שמונה לוחמים ואני ביניהם ובשני שישה לוחמים נוספים ועגלה, שמצאנו במחנה תוך כדי ההכנות למבצע. בימי שגרה היא שימשה להעברת ציוד בין המחסנים ועליה תכנַנו להעמיס את המטען הכבד, כך שהגב יהיה פנוי. ביצענו תרגילי מודל ליד דימונה והרגשנו מוכנים. בתרגיל האחרון, בנוכחות המח"ט, נחשף היעד - מדובר בתחנת הטרנספורמציה נג'ע חמאדי, שסיפקה כ-70% מצריכת החשמל של מצרים.
זה שני עשורים שמצרים היתה האויב האימתני ביותר של ישראל. כך היה במלחמת העצמאות ובמלחמת ששת הימים (ובתווך גם במבצע סיני).
השבועות שקדמו למבצע היו קשים וכואבים כתוצאה ממתקפות מצריות. היתה זו מלחמת ההתשה שלפני מלחמת ההתשה. בשתי תקריות אש קשות במיוחד, בספטמבר ובאוקטובר 1968, נהרגו 25 מלוחמינו ו-76 נפצעו. בהנהגה הפוליטית והצבאית בישראל התגבשה הבנה כי צריך לנקוט צעד לא שגרתי כדי להעביר למצרים מסר שאנחנו יכולים לפגוע בהם קשות. או, אם תרצו, שמוטב להם שישקיעו בהגנת העורף לפני שהם יוזמים עוד תוכניות התקפיות נגדנו. למעשה, חיל האוויר יכול היה לבצע משימה כזו, אבל ישראל רצתה להדגים למצרים שאנו יכולים להגיע לכל מקום ולא רק עם חיל האוויר.
בינתיים, הלוחמים היו עסוקים בהכנות אחרונות: לימוד ותרגול של הצמדת מטען לטרנספורמטור וחיבור לפתיל רועם ראשי. בנוסף, מומחה לימד את הלוחמים מילים בסיסיות בערבית למקרה של היתקלות, וניתן גם תדריך למקרה של נפילה בשבי.
עלינו על מטוס תובלה כבד בדרכנו לשארם א־שייח', נקודת הפתיחה לפעולה, כמו במבצע אנטבה ב-1976. הדמיון בין שני המבצעים - שבאחד הייתי מפקדו ובשני סגנו של דן שומרון - לא הסתכם בנקודת היציאה בלבד. למעשה, במובנים רבים, הזרעים למבצע המפורסם נטמנו בנג'ע חמאדי, ועיקרם עצם התעוזה שבביצוע פעולה ביעד כה רחוק, בתוספת אתגרי הקשר והתדלוק של כלי הטיס.
התחלתי לבדוק את הציוד של כל חייל. אמנם אני אדם חילוני, תמיד הייתי. אבל אם אומרים שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים, הרי שמהבחינה הזו אני אדם אדוק לגמרי.
עד כמה שהדבר יישמע מוזר, אחד הדברים החשובים בפעולה מעין זו הוא פשוט להתנהג כרגיל. בקו החזית כל אחד חשוד, ולכן בעומק שטחו של האויב נדרש הלוחם המיומן לערער על כל ההרגלים שהוטבעו בו בדם, עמל, דמעות ויזע. במקום לרוץ או ללכת שפוף, עליו ללכת באופן רגיל לגמרי. כך אף אחד לא יחשוב שהוא נמנה על האויב. מסיבה זו גם לא נירה בכל אחד שבו ניתקל.
היכולת לפעול בעומק השטח היא דבר שנבנה בהדרגה. מהבחינה הזו, אחרי שנים אינטנסיביות של פעילות ביטחונית - פשיטות בעומק שטח האויב ומרדפים בבקעת הירדן, הגענו לפעולות בנג'ע חמאדי ובאנטבה כשאנו כבר למודי קרבות.
בשארם א־שייח' המתינו לנו שר הביטחון משה דיין, הרמטכ"ל חיים בר לב, ראש אג"ם עזר ויצמן, וכמחצית מפורום מטכ"ל. היה ברור שמדובר באירוע משמעותי. תוך כדי אכילה, הצעתי לחיילַי בחיוך: "תאכלו טוב. זו הסעודה האחרונה שלכם".
הומור שחור היה חלק מההווי בצנחנים, אבל בצחוק הזה היה יותר משמץ של אמת. היה זה מבצע שאפתני, עם סיכוי גבוה לכישלון. אמנם האחריות הכבדה היתה על הרמטכ"ל, אבל ידעתי שבשטח האחריות תהיה כולה שלי. כשתמה הארוחה, מיד יצאנו אל המסוקים.
לפי התוכנית, שני מסוקים היו אמורים לפגוע בשני גשרים על הנילוס, בלי להיעזר בַּכוחות שעל הקרקע. במסגרת יחידת יפת"ח, שהקים דוד לסקוב, נבנו מטענים שנקראו "מזלפים", שנועדו במיוחד לפיצוץ גשרים מסיביים. בשונה מרוב המקרים, שבהם פצצות מוטלות על מטרה מן האוויר, המזלפים - שהוצמדו לגחון המסוק - הורדו אל יעד הפיצוץ באמצעות כבל ארוך, עד שהונחו עליו, ואז הופעלו. את המסוקים הטיסו מפקד הטייסת חיים נוה, מהחיילים המעוטרים בתולדות צה"ל, ונחמיה דגן, לימים קצין חינוך ראשי.
כפי שכבר ציינתי, תקלות הן חלק בלתי נפרד כמעט מכל מבצע, וכאילו כדי להמחיש זאת, הופיעה התקלה הראשונה. התברר שיש בעיה באחד המסוקים ושלא נוכל לטוס איתו. באותו זמן בצה"ל היו מעט מסוקים כשירים, מתוכם חמישה הוקצו למבצע - שניים יועדו לצוות שלי, שניים לפיצוץ הגשרים ועוד אחד לחילוץ הכוח.
"לוקחים את מסוק החילוץ", פסק הרמטכ"ל, תוך שהוא מעלה את רף הסיכון. הרי מה יקרה אם הדברים ישתבשו והכוח יזדקק לחילוץ? האם המסוק המקולקל יתוקן עד לפינוי המתוכנן של הכוח?
בעוד הלוחמים מחליפים מסוק, הגיע אלי בריצה קמ"ן קצח"ר, דני וולף.
וולף היה דמות מיוחדת בחטיבה האדומה. בצעירותו הוא קרא את הספר "מפקד הרפאים", ובעקבות כך העריץ את דייוויד סטירלינג, מייסדה ומפקדה של יחידת הקומנדו הבריטית אס־אַיי־אס, שלחמה במדבר המערבי בצפון אפריקה במלחמת העולם השנייה ותקפה שדות תעופה ובסיסים בעומק המערך הגרמני.
בהשראת סטירלינג, היה וולף ממובילי המבצעים המיוחדים בצה"ל, ובהמשך גם פיקד על סיירת שקד והחליף אותי כמפקד חטיבת המילואים 55 של צנחנים.
עתה הוא ניגש אלי, ובפיו בשורה לא משמחת בעליל. "שמע, יש פער של 50 ק"מ במפות. זה משנה את הכול, וכמובן מחריף את האתגר עם הדלק".
חשבתי מה לעשות, ובו במקום קיבלתי החלטה. "דני, אני אתייחס למה שאמרת כאגדת־עם. אנחנו ממשיכים. זו הבעיה של חיל האוויר כי הם אלה שאחראים להביא אותי ליעד". אבל בתוכי ידעתי שזו עלולה להיות גם בעיה שלי.
אגדות כאלו תמיד צצות במבצעים. הן עלולות להוות תירוץ על מנת להימנע מפעולה או כדי "לבטח" את עצמך כמי שהתריע על תקלה למקרה שהמבצע ייכשל. אבל מנהיגות בשטח ובזמן אמת היא גם לקיחת החלטות טובות בתחום האפור, בממלכת אי־הוודאות, אם להשתמש במילותיו של קרל פון קלאוזביץ.
המראנו בשני מסוקים. על הגה המסוק המוביל - הטייס זאב מטס וסגנו שמעון קרן, ובשני שאול שפי וטייס המשנה עקיבא ורדי. כשחצינו את קו החוף, טסנו גבוה, ואז ירדנו לטיסה נמוכה וללא אורות לכיוון הנילוס. שעה וחצי ריחפו המסוקים באפלה מעל לנוף מדברי המוכר לנו מהנגב ומסיני - ואז הוטל עלינו אור חזק.
לרגע נחרדנו כולנו, אבל למעשה היה זה עוד אחד מן ההבדלים בין מצב רגיל מבחינתו של לוחם בשדה הקרב לבין פעולות מסוג זה. בחזית, אור כזה ילוּוה מיד במטח אש. במקרה שלנו היה זה נהג רכבת שספק אם שמע על ישראל וסביר כי נמנם באותו זמן. בנו, בכל אופן, הוא בוודאי לא הבחין.
המשכנו עוד קצת, ועתה כבר זיהינו את היעד שלנו. התחלתי לחוש ביתר שאת את האדרנלין והדריכות. לקראת הנחיתה, הפנה הטייס זאב מטס את תשומת לבי למדורות הפזורות בשטח. לפי התוכנית המקורית, היינו אמורים ללכת שישה קילומטרים אל היעד, אבל בגלל העיכוב, הוריתי לטייס לקָרב אותנו עוד יותר. הנחתי שגם אם המצרים ישמעו את רעש המסוק - הם לא יעלו על דעתם שמשמעותו פעולת קומנדו ישראלית בעומק שטחם. תקלה אחת רדפה אחרת, ואולי בעצם ההבדל שבין הצלחה לכישלון הוא בעיקר היכולת להתמודד עם התקלות שבלתי נמנע שיציפו את הכוח בעת משימתו.
מיד עם הנחיתה הדלקתי את פנס הקרן כדי להנחית את המסוק השני, אבל לפתע הוא איבד את מד הגובה האלקטרוני ופגע בקרקע בעוצמה רבה, תוך הדלקת פנסי הנחיתה.
אלוהים אדירים! מסוק מרוסק, הצטמררתי. אלא שלאחר רגע יצאו ממנו כל הלוחמים. קצת שרוטים יותר מאשר קודם, אבל עדיין בריאים וכשירים, וכך גם העגלה. חייכתי אליהם ולעצמי. מסתבר כי צריך קצת יותר מזה כדי להרוג אותנו.
הוריתי לאלחוטן להפעיל את האס־אס־בי, אלא שהקשר, שעובד נהדר מהארץ ועד לג'בל יעלק, אמנם השמיע עתה כל מיני רעשים, אך לא ממש תפקד כקשר אמיתי למסירת ולקבלת דיווחים. בקשר הרגיל שמעתי את מטוס הממסר שמעל המפרץ, אבל הוא לא שמע אותי.
אחרי כמה דקות של ניסיונות, ויתרתי. הקשר היחיד שנותר לנו הוא באמצעות מכשירי המוטורולה שלי ושל נגבי, שאיתם יכולנו לתקשר רק בינינו. לפי ההוראות, אם אין קשר, נשארים במקום וממתינים לפינוי. אבל זהו? לוותר כך על המשימה? התקשיתי לקבל את האפשרות הזו. ומצד שני, בחירה להמשיך בניגוד להוראות תגדיל את אחריותי האישית לכל הסתבכות.
הקדשתי את חמש השניות שהיו לי למחשבה על כך והחלטתי. "זזים". סימנתי ללוחמים.
התארגַנו והתחלנו בתנועה. תוך כדי הליכה הייתי מוטרד; שמעתי טרטור בדומה לרעש של רכב וחשבתי שעוקבים אחרינו. עצרתי את הכוח פעמיים כדי להקשיב. לאחר כמה רגעים הסתבר שהקול בוקע מהאס־אס־בי. מכשיר חסר תועלת, חשבתי לעצמי. הוא לא עובד, אבל הרעש שלו עלול לסבך אותנו. הוריתי לאילן לכבות את המכשיר.
לאחר שעת הליכה הגענו לקיר התחנה. טרם צאתנו למשימה נאמר לנו שלפי ההערכות, לא תהיה במקום שמירה, וזאת בשל מיקומו הרחוק והמבודד. במודיעין, כמובן, לא ידעו דבר ולא יכלו לדעת על המקומות האלה, אבל אנחנו למדנו במהרה מה שהיינו צריכים לדעת.
נגבי ואני עלינו לתצפית. שלמה אשכול, אז חייל בכוח מקיבוץ עין המפרץ וכיום מהנדס עיריית ירושלים, הרים אותי בעמידה על כתפיו, וכך יכולתי לצפות מעבר לחומה. חששנו שעל החומה יהיו זכוכיות, ועל כן הצטיידנו בכפפות אזבסט כדי להסיר אותן.
המראה הראשון שנפרס לנגד עינַי היה שטח צהוב מואר בגודל של מגרש כדורגל, וכמאה מטרים ממני ניצבה שורת הטרנספורמטורים. ירדתי בחזרה והוריתי לפרוס סולם חבלים ולהתחיל לעבור. לקראת המעבר לצד השני של החומה, עליתי שוב לראשה ונגלה לעיני פרט חדש - שומר מצרי הלך ממש מתחתַי, רובה קלצ'ניקוב שמוט על כתפו ולראשו תרבוש לבן. אמרתי לעצמי - הוא יעבור וימשיך לענייניו, ואנחנו נלך לעניינינו.
אלא שהשומר לא הלך ונעלם, ובמקום זאת התיישב ליד ערימת ארגזים. הוא החליט לנמנם במקום מאוד לא מוצלח לדידנו, ובעצם גם עבורו.
מה עושים? סיכויי הישרדות של כוח פשיטה שנחשף בעומק שטח האויב הם נמוכים. בנוסף, הימצאותו של השומר הגדילה את הסבירות לכך שיש במקום שומרים נוספים, שיפתחו עלינו באש בזמן שנניח את המטענים. עלולים להיות נפגעים לכוח, וזה גם יסבך בהמשך את הפינוי. ומצד שני, המשימה כל כך קרובה. הרי לא נחזור עכשיו כלעומת שבאנו.
באותו הזמן שמעתי את פיצוץ הגשרים על ידי כוחותינו שהורידו אליהם את המזלפים. צריך להזדרז, חשבתי, וקפצתי לצד השני, קפיצה כבדה כיאה ללוחם בחגור מלא. לפתע הבחנתי - השומר התעורר.
הוא מיד התחיל לצעוק בערבית מבולבלת, ודאי חשב שאני גנב שנכנס למתחם. התחלתי ללכת לקראתו, מסתיר את העוזי עם המשתיק־קול, וצעקתי לו בחזרה "ג'ש מסרי" ("צבא מצרי"). אבל עם כל הכבוד לערבית שלי, השומר שם לב למבטא. אולי לרגע עוד התלבט אם זה אקצנט מגליציה או בסרביה, אבל זה הספיק לו כדי להבין שגנבים אנחנו לא.
הוא החל לרוץ ולצרוח כמו מטורף, בדיוק לעבר האזור שלגביו התריעו בפנינו שאם נעבור שם - נתחשמל למוות. ירדתי למצב כריעה וכיוונתי, אבל הבנתי שלא אספיק לפגוע בו.
היה ברור שהוא יזעיק עזרה, אבל הערכתי שאם נפעל במהירות רבה, נקדים את הגעתם של מצרים נוספים. מיד הוריתי ללוחמים להיכנס. נגבי חילק אותם על הטרנספורמטורים, חייל אחד לכל שניים כאלה, בעוד אני אִבטחתי, יחד עם הילל בר־חיים, את הכיוון הצפוי של הגעת כוחות מצריים. ביניה נשאר לבדו מחוץ לחומה לשמור על העגלה.
תוך כדי הנחת המטענים, דיווח לי נגבי במוטורולה, "חמישה בדרך אליך".
ואכן, ארבע או חמש דמויות הגיעו אלי בריצה חזיתית. מיד זיהיתי ביניהם את מכּרִי, חובש התרבוש. "אתה מימין ואני משמאל", אמרתי להילל, "במרחק שמונה מטרים לפתוח באש!"
בעת הירי שמעתי רק את הסדן נע בתוך כלי הנשק. בתוך רגע שלושה מהם נפגעו מהאש - והיתר נמלטו.
אבל המצב הסתבך עתה עוד יותר; היה ברור שהכוח התגלה ושעלינו לפעול לפני שתגיע עוד תגבורת. הלחץ היה בשיאו. אם ניקלע לקרב ויהיו נפגעים, נהיה בסיטואציה שונה לגמרי, וכלל לא בטוח שיש לנו מסוק חילוץ, או דרך לדווח על מצבנו, כמעט 300 ק"מ מישראל.
הסתכלתי על הלוחמים - הם פעלו במרץ ומקצועיות. לא היה כל צורך לזרז אותם. אם נפעל מהר, רבים סיכויינו להתגבר על כל התקלות. אבל כשכמעט סיימנו להניח את כל המטענים - הופיעו עוד מצרים.
הם ירדו מרכב והחלו לירות לכל הכיוונים. רצנו במהירות לחומה וקפצנו לצדה השני, בעוד האש החלה להגיע גם מימין. זקין חיפה כשהוא שוכב על החומה, נגבי ואני המתנו בעוד הלוחמים עוברים. לאחר שזקין וידא שאחרון הלוחמים יצא מהתחנה, קפצתי גם אני מעל החומה והוריתי לאדלשטיין לחבר את מערכת ההפעלה הקצרה ביותר.
"15 שניות!" צעקתי לו.
הוא הדליק את הפתיל והתחלנו לרוץ במלוא כוחותינו.
10, 11, 12, 13, 14, 15!
לפתע רעדה האדמה ונשמע רעש עצום של 450 טון שמן רותח שעף אל על. פטריית עשן ענקית כיסתה את השמים. היה זה מראה מרהיב ומעורר אימה גם יחד. ההדף העיף את כולנו אל הקרקע, גל חום אדיר שטף אותנו, וטיפות שמן ורסיסי ברזל ירדו עלינו כמו גשם.
אבל מיד השתרר שקט, ואחריו - פרץ צחוק.
איני יודע מי היה הראשון מחיילַי שצחק, אבל כולם הצטרפו אליו בן רגע. זה היה צחוק גדול, צחוק של הקלה עצומה. גם אני התחלתי לצחוק.
לאכזבתנו, מסביב נותר האזור מואר משל לא הצלחנו במשימה, אבל למעשה בעקבות הפעולה, חלק גדול מהבירה המצרית וסביבתה נדרשו להסתדר זמן־מה בלי חשמל. כמו בסיפור התנכי, העימות עם ישראל הביא על המצרים מכת חושך, והנה בני ישראל בסיני צועדים במהרה לארץ המובטחת, מלווים בעמוד אש ובעמוד ענן.
אבל עדיין התוצאות המרשימות של הפעולה לא שינו את סיכויינו לחזור ארצה. המחשבה הראשונה שלי היתה שמסוק החילוץ לא יוכל לחלץ אותנו בגלל העשן. ניסיתי ליצור קשר עם החפ"ק, שוב ללא הצלחה. פנַי היו עתה לעבר הרכס שהיה מרוחק 12 ק"מ מאיתנו. סוכם שנגיע אליו במקרה חירום, שם נוכל להסתתר למקרה שלא יגיע פינוי.
הובלתי את הלוחמים בקצב מהיר, תוך שאנו מתעכבים רק כדי להטמין בעקבותינו מוקשי־נעל עבור מי שירצה לרדוף אחרינו. במשך ההליכה ניסיתי שוב ושוב לתקשר עם המסוקים, לא באמצעות המכשיר המיוחד ההוא ששומעים־לא־שומעים עד ג'בל יעלק, אלא בעזרת הפי־אר־סי הרגיל, ה-25.8 רק שהקֶשר יעבוד, שיהיה מסוק שיוכל לקחת אותנו הביתה, חשבתי.
לפתע - קול מהיקום ענה לי. היה זה קולו של הטייס דן פסח. "שלוש דקות אני אצלך", הוא אמר.
כלפי חוץ, כך לפי עדויות חיילַי לאחר מכן, נראיתי קר רוח לאורך כל הדרך, אך בפנים הלחץ וכובד האחריות היו גדולים, ועתה חשתי הקלה גדולה, שהתחזקה לאחר רגע כששמענו את קולו הגואל של הסופר פרלון והבחנו בצלליתו המתקרבת.
אמנון ליפקין־שחק, קמ"ן החטיבה, המתין לנו במסוק, ולכל לוחם שנכנס הוא חילק בננה, והלוחמים "השיבו" לו בכך שמשך תקופה ארוכה לאחר המבצע כינוהו "אמנון בננה".
התחבקנו, גם כי הכרנו זה מכבר, עוד מימי הפנימייה הצבאית ובה"ד 1, וגם כי ברגע הזה כל המתח שבתוכי השתחרר - עמדנו במשימה, וכל אנשַי שבו הביתה בשלום.
זו היתה פעולה קלסית של קומנדו שבוצעה בדיוק של אזמל מנתחים. לימים היא קיבלה את השם "מבצע הלם", והיו לה כמה תוצאות חשובות; כשמה היא השרתה הלם ותדהמה במצרים, בגלל הפגיעה במטרות עומק, ומשום שלמצרים לא היה מושג כיצד הגיע לשם הכוח ומה היתה שיטת הפעולה.
בעקבות המבצע הורה נשיא מצרים, ג'מאל עבד אל־נאצר, להקים את "הצבא העממי" - ארגוני הגנה עצמית, שייעודם הגנה על אזוריה הפנימיים של מצרים. בראש ארגונים אלה הועמד גנרל סעד א־שאזלי, מפקד הקומנדו ובהמשך הרמטכ"ל המצרי במלחמת יום כיפור. מעבר לכך, בשלושת החודשים שלאחר מכן הקפידו המצרים לשמור על הפסקת האש, מה שאִפשר את הקמת קו המעוזים לאורך התעלה.
בתוך זה, ההימורים והסיכונים שנלקחו במסגרת המבצע הנועז הם שהביאו, בסופו של דבר, להצלחתו ולכך שנסתיים בלא אבדות לכוחותינו. כמו כן, בפעולה זו חשתי היטב את את גודל האחריות האישית שלי לגורלו של המבצע.
אחרי שעה וחצי של טיסה נחתנו בשארם א־שייח', וראש אג"ם, עזר ויצמן, נישק אותי, וציין: "אני אף פעם לא מנשק גברים, אבל הפעם כן". קשה היה להחמיץ את שביעות רצונו. ויצמן לא היה הדמות המרוצה היחידה מהצלחת המבצע. שר הביטחון, משה דיין, אף הרים טלפון לאבי, איש ידיעת הארץ, זאב וילנאי. השניים הכירו עוד הרבה קודם, אבל עיקר הקשר בין המשפחות נעשה באמצעות אשתו של דיין, רות. הוריה, רחל וצבי שוורץ, היו מגיעים במשך שנים לבקר את הורי בביתנו, ואנחנו היינו מבקרים אצלם.
בחיוכו המוכר, אמר משה דיין, איש הצבא, לאבי: "זאב, אתה עוד תראה. מתן יהיה רמטכ"ל". ואחר רגע, האיש הפוליטי דיין סייג: "אם ירצו רמטכ"ל טוב, מתן יהיה רמטכ"ל. אבל לא בטוח שזה מה שהם יחפשו".
הוא סיים את השיחה בברכה וניתק. ואבי, עודנו מחזיק באפרכסת, התרגש מהשיחה ומהמחמאה שבצדה, אבל לצד זאת היה נבון דיו כדי לעכל גם את סוף דבריו של דיין.
.jpg)
