פרנקנשטיין

הקדמה⁶

האירוע העומד בבסיס היצירה הבדיונית הזאת נחשב כבלתי אפשרי בעיניהם של ד״ר דרווין וכמה פיזיולוגים גרמנים. אני עצמי מעולם לא האמנתי באפשרות שסיפור דמיוני כזה יתממש; ובכל זאת, כאשר בחרתי להשתית עליו את יצירתי הדמיונית, לא ראיתי את עצמי כמי שטווה סידרה של התרחשויות על־טבעיות בלבד. האירוע שהסיפור עוסק בו פטור מתחלואיה של אגדת רפאים או של מעשיית כשפים פשוטה. הוא יוצא נשכר מן המצבים החדשניים שהוא מפתח, ואף־על־פי שאינו אפשרי מבחינה גופנית, הוא מספק נקודת מבט להתבוננות בתשוקות אנוש עמוקות ועזות מאלה הנוצרות במסגרת יחסים רגילים ומאורעות מציאותיים.

השתדלתי לשמור על אמיתותם של העקרונות הבסיסיים של הטבע האנושי, אף שלא היססתי לחדש בכל הנוגע לצירופים ביניהם. האיליאדה (שירתה הטרגית של יוון), שייקספיר (בסערה ובחלום ליל קיץ) ובמיוחד מילטון (בגן העדן האבוד) מצייתים לכלל הזה; וסופר צנוע, המבקש להעניק או לשאוב שעשוע מעמלו, עשוי, בלי כל יומרה, להחיל על הפרוזה הבדיונית את החירות האמנותית, או את הכלל שאימוצו הוליד צירופים ייחודיים כה רבים של תחושות אנוש באותן דוגמאות נפלאות של שירה.

התרחיש העומד בבסיס סיפורי הועלה אגב שיחה שגרתית. אפשר לומר שהחל כמעין שעשוע וכניסיון לעשות שימוש במשאבים רוחניים שטרם מוצו. מניעים אחרים נוספו לאלה עם התקדמות העבודה. אין בכוונתי להתעלם מן האפשרות שהקורא עשוי להיות מושפע מנטיותיהן המוסריות של הדמויות או מן הרגשות המוזכרים בו, אך מבחינה זו השתדלתי בעיקר להימנע מהשפעותיהם הנפסדות של רומנים בני זמננו ולהציג רגשות של חיבה, נועם ומוסריות כללית. הדעות הנובעות באופן טבעי מאופיו וממצבו של הגיבור אינן מעידות בשום אופן על דעותי־שלי; כמו כן אין להסיק מהדפים הבאים שהם שוללים תורה פילוסופית כלשהי.

נקודה מעניינת נוספת היא שסיפור זה החל לקרום עור וגידים באזור המקסים שבו מתרחשת רוב עלילתו ובקרב חוג ידידים שהגעגועים אליו אינם פוסקים. בשנת 1816 שהיתי במהלך הקיץ בסביבות ז'נבה. העונה היתה קרה וגשומה, ובערבים הסתופפנו סביב האח המבוערת והשתעשענו מדי פעם בסיפורי רפאים גרמניים שהזדמנו לנו במקרה. הסיפורים הללו עוררו בנו תשוקת חיקוי עולצת. חבורה זו, בצירוף שני חברים נוספים (אשר סיפור מפרי עטו של אחד מהם עתיד להתקבל בציבור באהדה שאני־עצמי לא אוכל לקוות לה אי־פעם), הסכימה שכל אחד מבני החבורה יכתוב סיפור המבוסס על התרחשות על־טבעית.

אך מזג האוויר התבהר לפתע, ושני ידידי יצאו לטיול באלפים, ובנופים הנהדרים נמחו מזכרונם כל חזיונות הרפאים שלהם. לפיכך, הסיפור שלהלן הוא היחיד שהושלם.

מארלו, ספטמבר 1817

6 פרסי שלי הוא שכתב את ההקדמה, כדובר מפיה של אשתו.

מכתב ראשון

לגברת סאוויל, אנגליה

סיינט־פטרסבורג, 11 בדצמבר, 17xx

בוודאי תשמחי לשמוע ששום אסון לא ליווה את תחילת מבצעי, שכה חששת מפניו. הגעתי לכאן אתמול, וקודם כול נטלתי על עצמי להודיע לאחותי היקרה ששלומי טוב ולהבטיח לה שמשימתי תעלה יפה.

הצפנתי כבר הרחק מלונדון, ועכשיו אני פוסע ברחובות פטרסבורג וחש את רוח הצפון הקרה, המנשבת על לחיי, דורכת את עצבי וממלאת אותי שמחה. האם תוכלי להבין את התחושה הזאת? הרוח הזאת, המגיעה מן המחוזות שפני מועדים אליהם, מאפשרת לי לטעום שמץ מן האקלים הקפוא הזה. הרוח הטובה הזאת מפיחה בי חיים, וחלומותי בהקיץ נעשים עזים ונלהבים יותר. אני מנסה להקשיב לאלה האומרים לי שהקוטב הוא מקום של כפור ושממה, אך בכל זאת הוא מצטייר לי כמחוז של יופי ושמחה. שם, מרגרט, השמש נראית בלי הרף; הדסקית הגדולה שלה מלחכת את האופק וזורה יפעה תמידית. שם (כי ברשותך, אחותי, אבטח במידת־מה בספנים שקדמו לי) השלג והכפור נשכחים. וכשנשוט על פני הים הרוגע, אולי נינשא אל יבשה מלאת פלאים ויופי, שכמותם לא נגלו בשום אזור מיושב בעולמנו. ייתכן שאין אח ורע לפועלה ולתוארה של היבשת הזאת, כשם שאין אח ורע לתופעת הגופים השמימיים במקומות הנידחים והנעלמים האלה. האם יש דבר שלא יעלה על הדעת בארץ האור הנצחי? אולי אגלה שם את כוח הפלאים המושך את מחט המצפן? ואולי אמצא את הגורם שיאחד בין מאות התצפיות בשמים ויישב לעד את הסתירות ביניהן? שם אספק את סקרנותי הבוערת, כשאתבונן בחבל ארץ שאיש לא ביקר בו לפני, ואולי אף אציב את רגלי במקומות שרגל אדם לא דרכה בהם. אלה הם הדברים שמפתים אותי, ובזכותם אתגבר על כל פחד מסכנה או ממוות ואתחיל את המסע המייגע הזה בשמחה, כמו ילד המשיט סירה קטנה עם רעיו לחופשה, כשהם יוצאים לסייר במעלה הנהר הסמוך. אך גם אם יתברר שכל השערותי היו מוטעות, אינך יכולה לשער איזה יתרון בל־ישוער יהיה לי על פני כל בן־אנוש עד אחרון הדורות, אם אגלה ליד הקוטב מעבר אל אותן הארצות שעתה נדרשים חודשים כה רבים כדי להגיע אליהן; או בכך שאברר את סוד המגנט, שאפשר לגלותו, אם בכלל, רק באמצעות משימה כמו שלי.

הרהורים אלה הניסו את החרדה שתיארתי בתחילת מכתבי, ואני מרגיש שליבי נמלא התלהבות המרוממת אותי לשחקים. כי אין דבר המשרה שלוות נפש כמו מטרה ברורה, נקודה שהנשמה יכולה למקד בה את עינה התבונית. מסע זה היה מושא חלומותי עוד בנעורי. קראתי בשקיקה את סיפוריהם של הנוסעים השונים, שניסו להגיע אל האוקיינוס השקט הצפוני דרך הים המקיף את הקוטב. אולי את זוכרת את סיפוריהם של מסעות הגילוי שגדשו את ספרייתו של דודנו תומס האהוב. אומנם איש לא דאג להשכלתי, אך בכל זאת אהבתי כל־כך לקרוא. יום ולילה למדתי את הכרכים הללו, וההתוודעות אליהם העצימה את הצער שחשתי כילד, כאשר נודע לי שאבי, על ערש מותו, ציווה על דודי שלא ירשה לי לבחור בחיי ספן.

אך כל המראות הללו היטשטשו כשעיינתי לראשונה בכתביהם של המשוררים הדגולים, שהמיית ליבם היפנטה את נשמתי ורוממה אותה לשחקים. גם אני נהפכתי למשורר, ובמשך שנה הייתי ספון בגן־העדן של יצירותי. דימיתי בנפשי שאולי גם אני אזכה בפינה משלי במקדש המנציח את שמותיהם של הומר ושייקספיר. בוודאי תזכרי היטב את כשלוני הצורב, ואת נטל האכזבה שהעיק עלי מאוד. אך עד מהרה ירשתי את הונו של דודי, והרהורי שבו ונפנו אל ערוצם הקודם.

שש שנים חלפו מאז החלטתי לצאת למשימתי הנוכחית. אפילו עכשיו אני זוכר את השעה שבה הקדשתי את עצמי למבצע הגדול הזה. בתחילה חישלתי את גופי לקראת המאמץ הגופני הקשה. התלוויתי אל דייגי הלווייתנים במשלחות רבות אל הים הצפוני; מרצוני הטוב סבלתי קור, רעב, צמא וחוסר שינה; לא פעם, במהלך היום, עבדתי קשה יותר מן המלחים הפשוטים, ואת לילותי הקדשתי ללימודי המתמטיקה והרפואה ולאותם ענפי מדע שהרפתקן ימי עשוי לשאוב מהם יתרון מעשי. פעמיים הפלגתי על סיפונה של ספינת לווייתנים גרינלנדית, ואף הצטיינתי בכך. עלי להודות שנמלאתי גאווה כאשר רב־החובל הציע לי להיות סגנו באונייה והפציר בי בכל ליבו שאשאר; עד כדי כך הוקיר את שירותי.

ובכן, מרגרט יקירתי, האם איני ראוי לכבוש יעד נשגב כלשהו? יכולתי לחיות חיי מותרות שאננים, אך העדפתי את התהילה על פני כל פיתוי שהעושר הניח בדרכי. הו, הלוואי שאשמע קול מעודד העונה בחיוב! אומץ ליבי והחלטתי נחושים כתמיד, אך תקוותי מתעתעות לעיתים ורוחי נופלת לא פעם. אני עומד להמשיך במסע ארוך ומפרך, שתלאותיו ימצו את כל כוח סבלי: אצטרך לעודד את רוחם של אחרים, ואף לנהוג אורך רוח כשרוחם תקצר.

זוהי העונה הטובה ביותר לנסיעה לרוסיה. המזחלות טסות במהירות על השלג, התנועה נעימה, ולדעתי, היא נוחה הרבה יותר מאשר בכרכרות האנגליות. הקור אינו מוגזם כשמקפידים להתעטף בפרוות, וכבר אימצתי לי את הלבוש הזה, כי יש הבדל גדול בין הליכה על הסיפון לישיבה בלי ניע במשך שעות, כשדבר אינו מונע את קפיאת הדם בעורקים. איני רוצה לאבד את חיי בדרך מסיינט־פטרסבורג לארכנגלסק.

בעוד שבועיים־שלושה אצא לארכנגלסק, ובכוונתי לשכור שם ספינה, דבר שלא אתקשה לעשותו אם אשלם את דמי הביטוח לבעלים ואשכור מלחים די צורכי, מאלה המורגלים בספינות לווייתנים. איני מתכוון להפליג לפני חודש יוני. ומתי אחזור? הו, אחותי היקרה, איך אוכל לענות על השאלה הזאת? אם אצליח, יחלפו חודשים רבים, אולי אף שנים, עד שאת ואני ניפגש. ואם אכשל, תזכי לראותי בקרוב, או לא תראי אותי שוב לעולם.

שלום, מרגרט היקרה והנהדרת שלי. המרומים ירעיפו עלייך ברכות וישמרו עלי, כדי שאוכל שוב ושוב להכיר לך טובה על כל אהבתך וטוב ליבך.

אחיך האוהב,

ר' וולטון

מכתב שני

לגב' סאוויל, אנגליה

ארכנגלסק, 28 במארס, 17xx

כמה לאט עובר כאן הזמן כשאני מוקף כפור ושלג! אך בכל זאת הצלחתי לקדם במעט את משימתי. שכרתי ספינה, ועכשיו אני טרוד באיסוף מלחים. אלה שכבר שכרתי נראים אמינים ועשויים לבלי חת.

אך צורך אחד עדיין לא הצלחתי לספק, וחסרונו מעיק עלי מאוד עכשיו: אין לי ידיד, מרגרט. אני מתמלא התלהבות בשעת הצלחה, ואין איש שיחלוק עימי את אושרי; אכזבה מציפה את ליבי, ואין איש שיתמוך בי במצוקתי. אומנם אני מעלה את הרהורי על הכתב, אך לא קל לבטא כך רגשות. אני משתוקק לחברתו של אדם שיוכל להבין לליבי, שעיני ימצאו מענה בעיניו. אולי תאמרי שאני רומנטי, אחותי היקרה, אך חסרונו של חבר מציק לי מאוד. אילו רק היתה לצידי נפש עדינה אך חדורת אומץ, תרבותית ורחבת אופקים, שטעמיה דומים לשלי, שהיתה יכולה לאשר את תוכניותי או לתקן אותן. ידיד כזה בוודאי היה מצליח לשפר את פגמיו של אחיך המסכן! אני נחפז לבצע, אני קצר רוח לנוכח קשיים, אך חסרוני הגדול טמון בכך שנאלצתי לרכוש את השכלתי בכוחות עצמי: בארבע־עשרה השנים הראשונות לחיי הלכתי בטל, ולא קראתי אלא את ספרי המסעות של דודי תומס. בגיל ארבע־עשרה התוודעתי אל משוררי ארצנו המפורסמים, אך רק אז, כששוב לא יכולתי לצאת נשכר מכך, הבנתי שיש צורך בידיעת שפות נוספות מלבד שפת ארצי. עכשיו מלאו לי עשרים ושמונה, ובורותי גדולה משל תלמידים בני חמש־עשרה. אומנם הקדשתי זמן רב למחשבה, וחלומותי בהקיץ מפורטים ונפלאים, אך הם מקוטעים ואינם מתגבשים לכדי שלם אחד. ואני זקוק מאוד לחבר שיהיה נבון דיו לא לבוז לי כרומנטיקן, ובחיבתו אלי יהיה מוכן להתאמץ כדי להנחות את רוחי.

אך כל אלה הן קובלנות חסרות טעם, שהרי בוודאי לא אמצא חבר באוקיינוס הרחב, וגם לא בארכנגלסק, בין הסוחרים והימאים. ובכל זאת דומה שתכונות מסוימות, המרוממות מעט מעל טבע האנוש הבהמי, מתגלות גם בקרב בעלי החזות המחוספסים. הסגן שלי, לדוגמה, הוא אדם בעל אומץ ויוזמה יוצאים מן הכלל. הוא מתאווה בכל ליבו לתהילה, או ליתר דיוק, הוא משתוקק להתקדם במקצועו. הוא אנגלי, ולמרות השקפותיו הפוליטיות והמקצועיות שלא תורבתו ועודנו, הוא ניחן בתכונות אציליות ביותר. הכרתי אותו על סיפונה של אוניית לווייתנים, וכשנודע לי שהוא משוטט בלי מעש בעיר הזאת, רתמתי אותו מייד למשימתי.

רב־המלחים הוא אדם בעל אופי מוצלח, שנועם הליכותיו ומתינותו ניכרים על הסיפון. בזכותם, וגם משום שהוא חדור יושר ואומץ, השתוקקתי מאוד לצרף אותו אל צוותי. מכיוון שעלומי חלפו עלי בבדידות ומיטב שנותי עברו עלי תחת השגחתך הנשית הענוגה, התעדנה נפשי עד כדי כך שאני סולד מגסות הרוח הרגילה הנהוגה על סיפוני אוניות, שמעולם לא האמנתי בנחיצותה. ולכן, כששמעתי על ימאי המצטיין בטוב ליבו אך יודע לעורר כבוד וצייתנות בלב פקודיו, ידעתי שהתמזל לי המזל כשהתאפשר לי לשכור את שירותיו. שמעו הגיע לאוזני מסיפור רומנטי למדי, שסיפרה לי גבירה החבה לו את אושרה, וזהו סיפורו בקצרה:

לפני שנים ספורות התאהב האיש ברוסייה צעירה, ממשפחה לא עשירה במיוחד, ולאחר שזכה בסכום כסף ניכר, הסכים אביה לשידוך. הספן נפגש עם כלתו פעם אחת לפני הטקס המתוכנן, אך פניה היו שטופי דמעות, והיא השליכה את עצמה לרגליו והפצירה בו שיחוס עליה, שכן היא אוהבת בחור אחר, עני, שאביה לא יסכים לעולם להשיאה לו. ידידי הנדיב הפיג את חששותיה של הנערה, וכשנודע לו שמו של אהובה חזר בו מייד מכוונותיו. קודם לכן קנה חווה בכספו, שבה תיכנן לחיות את שארית חייו, אך עתה העניק הכול ליריבו, יחד עם שארית סכום הזכייה, כדי שיקנה לו משק חי, והוא עצמו הפציר באבי הנערה שיסכים להשיאה לאהובה. אך הזקן סירב בכל תוקף, שכן ראה עצמו מחויב להבטחתו הראשונית, ומשנוכח ידידי שהאב לא יתרצה, עזב את ארצו, ולא שב אליה עד שנודע לו שכלתו לשעבר נישאה על־פי נטיית ליבה.

"איזה אדם אצילי!" תקראי. אכן כן, אך הוא אינו משכיל כלל: הוא שותק כפרא, ויש בו אדישות של בערות המעצימה את התדהמה לנוכח התנהגותו האצילית, אך מפחיתה מן העניין והאהדה שהיה עשוי לעורר.

אך אל תחשבי שנתקפתי היסוסים משום שאני מתלונן קצת, או משום שאני עלול לא לראות שכר לעמלי. החלטתי נחרצת כגורל עצמו, ומסעי נדחה עתה רק עד שמזג האוויר יאפשר לי להרים עוגן. החורף היה קשה להחריד, אך האביב מאיר פניו, ואומרים שהקדים להפליא השנה, כך שאולי אוכל להפליג מוקדם מן הצפוי. לא אעשה דבר בחופזה; הרי את מכירה אותי היטב ויודעת שאפשר לסמוך על זהירותי ומתינותי כאשר בטחונם של אחרים נתון בידי.

לא אוכל לתאר את תחושותי לקראת ההפלגה הממשמשת ובאה. אין מילים שיתארו את הרטט המענג והמפחיד לסירוגין, המלווה את הכנותי ליציאה. אני עומד לתור מחוזות ב״ארץ הערפל והשלג"; אך לא אהרוג שום אלבטרוס, כך שאל תחששי לשלומי. ואולי אחזור אלייך תשוש ומיוסר כ״ספן הזקן"? התייחסותי ליצירה זו בוודאי מעלה בך חיוך, אך אגלה לך סוד: לא פעם ייחסתי את משיכתי אל מסתרי הים המסוכנים ואת תשוקתי העזה אליהם ליצירה מלאת דמיון זו של גדול המשוררים המודרניים.‎ דבר־מה פועל בנשמתי, שאינו מובן לי. אני חרוץ ושקדן מטבעי, אדם המבצע דברים בהתמדה ובעיקשות, אבל מעבר לזה יש בי אהבה אל המופלא, אמונה במופלא השזורה בכל מעשי ומניעה אותי לסטות מנתיביהם השגורים של אנשים ולצאת אל הים הפראי ואל המחוזות הנידחים שאני עומד לחקור.

אך אם נחזור אל הרהורים מהותיים יותר: האם אפגוש אותך שוב, לאחר שאחצה ימים אדירים ואחזור דרך הכף הדרומי ביותר של אפריקה או אמריקה? איני מעז לקוות להצלחה כזאת, ובכל זאת איני מסוגל לשקול כל אפשרות אחרת. המשיכי בינתיים לכתוב לי בכל הזדמנות, וייתכן שאקבל לעיתים את מכתבייך, כשאזדקק יותר מכול לעידוד רוחני. אני אוהב אותך בכל ליבי. זכרי אותי בחיבה אם לא תשמעי ממני שוב.

אחיך האוהב,

רוברט וולטון