כיצד הפך נתניהו את ישראל לאימפריה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כיצד הפך נתניהו את ישראל לאימפריה
מכר
מאות
עותקים
כיצד הפך נתניהו את ישראל לאימפריה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

כיצד הפך נתניהו את ישראל לאימפריה

4.3 כוכבים (9 דירוגים)

עוד על הספר

תקציר

"לקראת ביקורו של ראש ממשלת הודו בישראל, הצירים הבאים ייחסמו לתנועה...".
"היסטוריה מלכותית לראשונה בישראל: הנסיך וויליאם נחת בנתב"ג"
"פסגה ביטחונית בירושלים: ארה"ב-רוסיה-ישראל"
 
כאשר התפרסם בשנת 2017 מדד העוצמה הבינלאומית של המגזין האמריקני U.S. News & World Report, עיתונאים ישראלים רבים הזיעו בחליפותיהם. אחרי הכל, מדינת ישראל דורגה בו במקום השמיני, לפני מדינות ענק כמו תורכיה, איטליה או ספרד. 
אבל מה שהפתיע את התקשורת המקומית, היה ידוע כבר מזמן לעוקבים אחר מדדים בינלאומיים: בעשור האחרון הפכה מדינת ישראל לכוח מדיני מוביל שאי אפשר להתעלם ממנו.
 
כיצד מצאה עצמה מדינה קטנטנה, נטולת משאבים ומוקפת אויבים, בין המדינות המשפיעות בעולם? מה דחף מדינות מתפתחות באסיה ובאפריקה לחזר אחרי ישראל בעקשנות? ואיך הפכה איראן מהחברה הטובה של הבית הלבן למדינה מבודדת על סף קריסה?
 
התשובה הקצרה היא מדיניות העוצמות של בנימין נתניהו.
 
את התשובה הארוכה יותר, החל מנאום אחד נשכח שנשא נתניהו אי אז בשנת 1996, וכלה בחתימותיו האחרונות על שורת הסכמים בינלאומיים, תוכלו למצוא בספר שלפניכם.
 
פנס כיס היא סדרת ספרי איכות לקורא הישראלי, מבית הוצאת סלע מאיר. הסדרה מביאה מן המיטב של הספרות המקומית והזרה על מדיניות, תרבות, תקשורת ומה שביניהן.
 
 
עקיבא ביגמן הוא עיתונאי ופרשן בעיתון ישראל היום.
ביגמן החל את דרכו כתחקירן בעיתון 'מקור ראשון'. בשנת 2012 היה ממייסדי אתר האינטרנט 'מידה', ולאחר מכן עורכו הראשי. בעל תואר שני בהיסטוריה מאוניברסיטת בר אילן.
בספר שלפניכם משרטט ביגמן ביסודיות את מערכת העוצמות והבריתות של מדינת ישראל בעידן נתניהו, מדרום אמריקה ועד אסיה הרחוקה. 
ביגמן מתגורר עם משפחתו ביישוב רתמים בנגב. 
זהו ספרו הראשון.

פרק ראשון

מבוא
 
שנים מזהירים את אזרחי ישראל שארצם הופכת עוד רגע קט למבודדת ומצורעת. כבר במרץ 2011 ידע אהוד ברק להתריע כי "אנו עומדים בפני צונאמי מדיני שרוב הציבור לא מודע אליו. יש תנועה בינלאומית שתכיר במדינה פלסטינית בגבולות 1967... הדה-לגימטציה של ישראל באופק, גם אם האזרחים לא רואים זאת. זה מסוכן ביותר ודורש פעולה."
חצי שנה לאחר מכן, בטור שכותרתו "עכשיו זה קורה: תחילת הצונאמי," הסביר בן כספית שהנבואה כבר התגשמה. "קשה למצוא מנהיג שלא הזהיר את נתניהו ושריו מפני הצונאמי המתקרב, ללא הועיל. עכשיו, כשזה מגיע — כבר מאוחר מידי" (NRG, 11/9/2011). ולאלוף בן, עורך הארץ שפרסם טור באותו שבוע ממש, היה סיסמוגרף חד אפילו יותר: "הצונאמי המדיני כבר כאן" הוא הצהיר, וקבע: "ראש הממשלה לא עשה דבר ובמבחן התוצאה מצבה המדיני והאסטרטגי של ישראל הרבה יותר גרוע בהנהגתו."
אבל, הצונאמי הראשון לא הספיק, כי כעבור ארבע שנים הוא חזר שנית: "משרד החוץ מזהיר: כך ייראה הצונאמי המדיני" נכתב בידיעות אחרונות בינואר 2015, חודשיים לפני הבחירות. ושוב, הוא הפציע בפברואר 2016 כשיאיר לפיד הכריז כי "מצבנו הבינלאומי מעולם, מעולם, בכל תולדות המדינה מאז 1948 ועד היום, מעולם לא היה גרוע כל כך".
בפנתיאון תחזיות השווא הפוליטיות של כל הזמנים, תבהלת הצונאמי המדיני זוכה למקום של כבוד מיוחד. לא רק שהתחזית השחורה לא התגשמה, אלא שההיפך הגמור התרחש: ישראל הרחיבה את המעגלים המדיניים והמסחריים שלה, חיזקה קשרים בינלאומיים והוסיפה חדשים, ופרצה עם יכולותיה הטכנולוגיות והביטחוניות לעולם הרחב. בשנה החולפת חצתה מדינת ישראל את קו 110 מיליארד דולר בייצוא (לעומת 84 מיליארד דולר בשנת 2008), והיא מקיימת יחסים רשמיים עם 161 מדינות ויחסים לא רשמיים עם עוד כ-5 ממדינות ערב.
בירושלים ביקרו בחמש השנים האחרונות בין 250 ל-300 מנהיגים זרים מדי שנה, ביניהם ראש ממשלת הודו מודי, סגן נשיא סין שי-צ'אן, ראש ממשלת יפן אבה, נשיא ברזיל בולסונרו, קנצלרית גרמניה מרקל, וזאת מעבר לביקורים "הרגילים" של נשיאי ארצות הברית ואנשי ממשלם. אפילו במדינות המפרץ מתקבלת ישראל בברכה, עם ביקור רשמי שערך נתניהו בעומאן וועידה אזורית גדולה בבחריין.
הדיון הציבורי בישראל אודות התנהלות נתניהו, מתבוסס במי האפסיים של שיח התועלות הפוליטיות. השאלה האם צעד זה או אחר יועיל או יזיק לנתניהו בקלפי, מאפילה על דיון מעמיק, רחב ועקרוני בהיגיון הפנימי שבהתנהלותו, ובהשפעה ארוכת הטווח של כהונת אחד המדינאים הגדולים בזמננו על מעמדה המדיני של ישראל ועל חוסנה. ספר זה מבקש לייצר שיח כזה.
◻ ︎◻ ◻
 
אחת הנחות היסוד המרכזיות בדיון הישראלי בעשורים האחרונים הייתה שבלי פתרון הסוגיה הפלסטינית נידונה ישראל להפוך למדינה מבודדת. "היה לי ברור שבלב הסכסוך הנמשך זה כמאה שנים, סכסוך שהחריף עם הקמתה של מדינת ישראל לפני 45 שנים, עומד העניין הפלסטיני" כתב שמעון פרס בספרו 'המזרח התיכון החדש' שיצא לאור בשנת 1993. זה גם היה ההיגיון שהניע את תהליך אוסלו: אם רק נסדר את העניינים עם הפלסטינים, נוכל לפתח יחסים עם מדינות ערב, ו"כינון שלום בין ישראל לשכנותיה הערביות יפתח פתח לשידוד מערכות יסודי במזרח התיכון... פתח לשיתוף פעולה מסוג חדש," כדברי פרס.
רוב מוחלט בתקשורת ובאקדמיה הישראלית ראה את הדברים עין בעין עם פרס, ומי שהתריעו מפני הסכנות שבהקמת מדינה פלסטינית נתפסו כאנשים קטנוניים וחסרי אחריות, שעלולים להוביל את ישראל לבידוד מדיני שיסכן את קיומה. מי שהוצג כסמל מתנגדי השלום ומחרחרי המלחמה באותה עת, היה כמובן מנהיג הימין בנימין נתניהו.
המחשה מצוינת לתהום הפעורה בין ההשקפות אירעה בספטמבר 2016, בשולי הלווייתו של הנשיא וראש הממשלה לשעבר שמעון פרס. הלוויה, שנערכה בהשתתפות ברק אובמה ועשרות מנהיגים אחרים מרחבי העולם, הייתה מחווה לחלום השלום של השמאל ומנהיגו פרס, עם רמיזה ל"סרבנותו" של נתניהו. "היות והישראלים והפלסטינים לא יכולים להפוך פתאום למשפחה אחת מאושרת, אין מנוס מלחלק את הבית הזה לשתי דירות ולהפוך אותו לבית דו משפחתי," אמר הסופר עמוס עוז, "עמוק בלב כמעט כולם יודעים את האמת הזאת. אבל היכן הם המנהיגים אמיצי הלב שיקומו ויגשימו אותה? היכן ממשיכיו של שמעון פרס?"
בסיום האירוע הממלכתי, היה חשוב לממשל האמריקני להעביר גם מסר ישיר יותר לנתניהו: "תגידו לו שאם הוא רוצה שיעשו גם לו לוויה כזו, כדאי שיתחיל לזוז בנושא הפלסטיני," אמר מזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי למקורבי נתניהו. כשנודע הדבר לנתניהו, הוא השיב: "זו תהיה הלוויה למדינה, לא לי."
אלא שבניגוד לתדמית שהקפידו ליצור לו בתקשורת הממסדית, נתניהו הוא הרבה מעבר ל"סרבן שלום" או "עקשן." למעשה, מי שיתחקה אחר פעולותיו ונאומיו הפומביים, יגלה בנקל שהוא פועל מתוך חזון רחב יותר, וכי כבר בתחילת דרכו הפוליטית הוא הציג אסטרטגיה חלופית לתפיסת השלום שחטפה את המדינה. בספרו מקום תחת השמש שיצא לאור ב-1995, הניח נתניהו יסודות רבים לשיטתו, אך את הניסוח הראשון להשקפתו בענייני מדיניות החוץ, ניתן למצוא דווקא בנאום שנשא בכנסת — נאומו האחרון כיו"ר האופוזיציה.
התאריך היה ינואר 1996, ובכנסת נערך דיון סוער על הסכם אוסלו ב', שבמסגרתו נסוגה ישראל מכל הערים הפלסטיניות ומשטחים נוספים ביהודה ושומרון, בחלוקה לשטחי A (שליטה פלסטינית מלאה), B (שליטה ביטחונית ישראלית ומוניציפלית פלסטינית) ו-C (שליטה ישראלית מלאה). דוברי ימין רבים עלו לדוכן באותו יום ותקפו את החסרונות שבהסכמים: ערפאת משקר, נסיגה תוביל לעוד נסיגה, אבדן רכסי יהודה ושומרון יסכן את כל הארץ, החמאס יתחזק וכדומה. אבל איש מהדוברים לא ניסה להציג חזון ימני חלופי לפרדיגמת אוסלו. אם שטחים תמורת שלום לא עובד, אז מה כן יעבוד? האם יש תכנית אלטרנטיבית לעתיד המדינה?
יו"ר האופוזיציה אז, שתוך חודשים אחדים ייבחר לכהונתו הראשונה כראש ממשלה, נטל על עצמו את המשימה, והתעמת באופן חזיתי עם חזון השלום של פרס:
"אני שומע שמסבירים לנו שזה צו ההיסטוריה ושאנחנו צריכים ללכת איתו. יש מזרח תיכון חדש, ואנחנו יודעים שאנחנו צריכים לפעול מתוך הכרה בעובדה שכך הדברים זורמים" פתח את דבריו, ומיד עבר להתקפה:
אני חושב, שבעניין הזה מר פרס כנראה איננו מבין בדיוק באיזה עולם אנחנו חיים. מה שקורה היום, מה שאנחנו יודעים שקורה, הוא, שהולך ונפער פער... בינינו לבין שכנינו. אנחנו נכנסים לעידן פוסט-תעשייתי של תעשיות ידע וטכנולוגיה, שאנחנו מצטיינים בהן. אנחנו יכולים באמת לקיים עתיד מזהיר למדינת ישראל…
יש אצלנו תעשיות מאוד מתוחכמות ואנשים מאוד מתוחכמים. אנשים שיוצאים ממערכות הצבא, מחיל האוויר, מהמודיעין, יכולים לפעול במערכות התקשורת החדשות, בתקשורת מחשבים, בביטחון מידע, בכל אותם אלמנטים של תעשיית הידע החדשה.
אנחנו עומדים להיות אחת הכלכלות המזהירות, אם נעשה את הליברליזציה שאנחנו מאמינים בה. אם נעשה את הצעדים הללו, הכוח הכלכלי של מדינת ישראל יהיה בין 15 הכלכלות הגדולות בעולם.
אבל, לפי נתניהו, לא כל העולם יזכה ליהנות מהתהליכים הללו:
אני יכול להגיד לך אילו חלקים לא יהיו חלק מהתעשייה או מהכלכלה החדשה. לצערי, רוב אפריקה או כמעט כל אפריקה לא תהיה, וחלקים נרחבים של אסיה. לצערי, כמעט כל המזרח התיכון, להוציא את מדינת ישראל, לא יהיה חלקים מזה." דבר, שלתפיסתו, מחייב משנה זהירות, וחיזוק הביטחון.
ומסביבנו לתוך החלל הזה נכנס הפונדמנטליזם. אם אנחנו רוצים להגן על עצמנו מול אותו מזרח תיכון אמיתי, שבו מדינת ישראל יכולה לזנק למעלה, אבל, לצערנו, שכנינו לא יוכלו להדביק את הקצב, הדרך לעשות זאת היא לא לפרק את החומות, חומות המגן שלנו, הדרך לעשות זאת היא לחזק את כוחנו, לבצר אותו — גם מבחינה כלכלית, גם מבחינה חברתית, גם מבחינת העלייה, גם מבחינת ההתיישבות.
אם יש תפיסה שניתן לכנותה "דוקטרינת נתניהו" הרי שהיא נמצאת בנאום הזה, כאן באחד הניסוחים הרשמיים הראשונים שלה. ליברליזציה ושחרור המשק יביאו לחיזוק הכלכלה, הכוח הכלכלי יסייע ליצור כוח צבאי — ושילוב היכולות האלה יעניק לישראל עצמה מדינית. הריאליזם המדיני של נתניהו דוחה את השקפת "המזרח התיכון החדש" האוטופית של פרס, ומציג חזון אחר המבוסס על ריבונות, עצמאות וכוח.
◻ ︎◻ ◻
 
21 שנים מאוחר יותר, בנאום שנשא בכנסת בנובמבר 2017, נתניהו כבר יכול היה להצביע על שורה ארוכה של יעדים שהושגו. הדוקטרינה הגולמית של יו"ר האופוזיציה הפכה למשנה מגובשת, סדורה ועקבית של ראש מדינה. ולאחר ניסיון עשיר של עשור ויותר בראשות הממשלה ועוד קדנציה עמוסה כשר אוצר, התבונן נתניהו לאחור בסיפוק, בנאום שזכה לכינוי "נאום שלוש העוצמות":
אנו הופכים את ישראל, ועיניכם רואות את זה, לכוח עולמי עולה. לא היה אף פעם דבר כזה בתולדותינו. איך אנחנו עושים את זה? איך נוצרו ההזדמנויות האלה? לא נוצר, אנחנו מייצרים אותן, כי אנחנו מטפחים את העוצמה הכלכלית-הטכנולוגית שלנו על ידי שחרור השוק. אף אחד לא יפתח פה טכנולוגיה אם לא יהיה כדאי. אנחנו עושים את זה רווחי וכדאי, וחותכים ברגולציה.
והדבר השני שקורה זה שאנחנו מטפחים את העוצמה הצבאית והמודיעינית שלנו. זה גם דורש המון כסף, וזה גם בא מהצמיחה.
ובכן, השילוב של העוצמה הכלכלית-טכנולוגית מחד והעוצמה הצבאית-מודיעינית מנגד יוצרים את העוצמה השלישית - והיא העוצמה הבינלאומית. עוצמה מדינית בינלאומית כבירה שלא הייתה מעולם למדינת ישראל. מדינות עומדות בתור להדק את הקשרים איתנו, וזה קורה יום יום.
אז רבותיי, בואו נסכים אחת ולתמיד שאין לא צונאמי מדיני ולא בידוד מדיני — יש רנסנס מדיני. וביחס למה שקורה באזורנו, אנחנו לא מחמיצים הזדמנויות מדיניות - אנחנו מייצרים הזדמנויות כאלה.
אני רק יכול לומר שאנחנו ניצבים כתף אל כתף עם מדינות במחנה המתון בעולם הערבי, גם מול סכנות האסלאם הקיצוני, ולא משנה אם זה בא מכיוון איראן או מכיוון דאע"ש ואחרים. אני חושב שההתקרבות וההתייצבות הזאת, קודם כל היא טובה לביטחון ולדעתי היא טובה בסופו של דבר לשלום.
וזו, אם כן, המשוואה המלאה על פי נתניהו. עוצמה כלכלית + עוצמה צבאית = עוצמה מדינית.
ז'בוטינסקי הוריש לימין את קיר הברזל ואת "חמשת הממים"; נתניהו ניסח את משוואת העוצמה.
תפיסת עולמו של נתניהו היא תפיסה ריאליסטית קלאסית, לפיה המערכת הבינלאומית מוּנעת מאינטרסים ומכוחות קמאיים של הישרדות ושליטה, והדרך היחידה להתקיים בתוכה היא באמצעות טיפוח העוצמה והכוח. המשימות שעמדו לנגד עיניו היו בראש ובראשונה קידום הליברליזציה הכלכלית, שחרור המשק והנהגת משטר שוק חופשי שיאפשר לישראל לצמוח ולהתפתח. מתוך העוצמה הכלכלית שישראל תבנה היא תוכל להתעצם גם צבאית, והשילוב של השניים יאפשר לה לפתח עוצמה מדינית ולחזק את מעמד הבינלאומי מעמדת כוח.
נתניהו ניגש למערכת הבינלאומית חמוש בהשקפת העולם הזו, ודרכה הוא פעל ומימש הזדמנויות. כשהמערכת הבינלאומית נטתה לרעת ישראל — כפי שהיה בדרך כלל תחת הממשלים הדמוקרטיים בארצות הברית — נתניהו נקט באסטרטגיה של הכלה ובלימה, בניסיון לצמצם נזקים ולהימנע מפעולות חד צדדיות. זו המדיניות שאפיינה אותו בהתמודדותו עם הסכמי אוסלו ועם הסכם הגרעין האיראני, מול קלינטון ואחר כך מול אובמה. אולם, במקום שבו נוצרו הזדמנויות — במזרח הרחוק, באפריקה, במדינות ערב, במזרח אירופה ובאמריקה הלטינית — נתניהו פעל לממשן, בכוונה לחזק קשרים קיימים, לפתח חדשים, ולהרחיב את המסחר והיחסים המדיניים.
 
הספר שלפניכם מציג סקירה של ההתפתחויות ביחסיה הבינלאומיים של ישראל תחת שלטון נתניהו, ובוחן את מידת הצלחת האסטרטגיה רבתי שלו. האמור בספר מבוסס על שיחות עם גורמים בכירים ששירתו בעבר בלשכתו ועם גורמים אחרים הפועלים בתוכה גם כיום. הללו, שהיו שותפים לביצוע המהפכה המדינית הזו, שופכים אור חדש על אחד התהליכים החשובים ביותר שעברו על ישראל בעשור האחרון.
◻◻◻︎
 
רבים סייעו בתחקיר שקדם לספר ובכתיבתו, ויהיה קשה למנות את כולם. מבין המומחים ובעלי התפקידים לשעבר שאת שמם אפשר להזכיר, אבקש להודות לד"ר דורי גולד, נשיא המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, לשעבר מנכ"ל משרד החוץ ושגריר ישראל באו"ם; לתא"ל (במיל') ד"ר יעקב נגל, ממלא מקום ראש המל"ל לשעבר; לאלוף (במיל') יעקב עמידרור ראש המל"ל לשעבר; ולאל"מ (במיל') ד"ר ערן לרמן, סגן למדיניות חוץ ועניינים בינלאומיים במל"ל, וכיום סגן נשיא מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים; ולחברי הטוב, ד"ר רן ברץ, ראש מערך ההסברה לשעבר, מייסד ועורך אתר 'מידה'. כולם הקדישו מזמנם להסביר, לספר ולשתף מניסיונם האישי בפרטי האירועים שבהם עוסק ספר זה. אני מודה להם על כך.
תודה לראש הממשלה מר בנימין נתניהו, שהקדיש מזמנו לשוחח עימי ולפרוש את השקפת עולמו בנושאים רבים.
לאנשי הוצאת סלע מאיר מניות זהב בספר זה. אני מודה למו"ל רותם סלע, שעצותיו ורעיונותיו שיפרו את כתב היד, ובמרצו האין סופי הצליח להוליד את הפרויקט הזה בזמן שיא. תודה רבה מגיעה גם לעורך הסדרה בעז לוי, שתשומת הלב שלו לפרטים, רעיונותיו היצירתיים וכשרון הניסוח שלו מבצבצים מכל עמוד.
ואחרונה, תודה מיוחדת לאשתי אהובתי ברכי, שלסבלנותה ולתמיכתה אין קץ.

עוד על הספר

כיצד הפך נתניהו את ישראל לאימפריה עקיבא ביגמן
מבוא
 
שנים מזהירים את אזרחי ישראל שארצם הופכת עוד רגע קט למבודדת ומצורעת. כבר במרץ 2011 ידע אהוד ברק להתריע כי "אנו עומדים בפני צונאמי מדיני שרוב הציבור לא מודע אליו. יש תנועה בינלאומית שתכיר במדינה פלסטינית בגבולות 1967... הדה-לגימטציה של ישראל באופק, גם אם האזרחים לא רואים זאת. זה מסוכן ביותר ודורש פעולה."
חצי שנה לאחר מכן, בטור שכותרתו "עכשיו זה קורה: תחילת הצונאמי," הסביר בן כספית שהנבואה כבר התגשמה. "קשה למצוא מנהיג שלא הזהיר את נתניהו ושריו מפני הצונאמי המתקרב, ללא הועיל. עכשיו, כשזה מגיע — כבר מאוחר מידי" (NRG, 11/9/2011). ולאלוף בן, עורך הארץ שפרסם טור באותו שבוע ממש, היה סיסמוגרף חד אפילו יותר: "הצונאמי המדיני כבר כאן" הוא הצהיר, וקבע: "ראש הממשלה לא עשה דבר ובמבחן התוצאה מצבה המדיני והאסטרטגי של ישראל הרבה יותר גרוע בהנהגתו."
אבל, הצונאמי הראשון לא הספיק, כי כעבור ארבע שנים הוא חזר שנית: "משרד החוץ מזהיר: כך ייראה הצונאמי המדיני" נכתב בידיעות אחרונות בינואר 2015, חודשיים לפני הבחירות. ושוב, הוא הפציע בפברואר 2016 כשיאיר לפיד הכריז כי "מצבנו הבינלאומי מעולם, מעולם, בכל תולדות המדינה מאז 1948 ועד היום, מעולם לא היה גרוע כל כך".
בפנתיאון תחזיות השווא הפוליטיות של כל הזמנים, תבהלת הצונאמי המדיני זוכה למקום של כבוד מיוחד. לא רק שהתחזית השחורה לא התגשמה, אלא שההיפך הגמור התרחש: ישראל הרחיבה את המעגלים המדיניים והמסחריים שלה, חיזקה קשרים בינלאומיים והוסיפה חדשים, ופרצה עם יכולותיה הטכנולוגיות והביטחוניות לעולם הרחב. בשנה החולפת חצתה מדינת ישראל את קו 110 מיליארד דולר בייצוא (לעומת 84 מיליארד דולר בשנת 2008), והיא מקיימת יחסים רשמיים עם 161 מדינות ויחסים לא רשמיים עם עוד כ-5 ממדינות ערב.
בירושלים ביקרו בחמש השנים האחרונות בין 250 ל-300 מנהיגים זרים מדי שנה, ביניהם ראש ממשלת הודו מודי, סגן נשיא סין שי-צ'אן, ראש ממשלת יפן אבה, נשיא ברזיל בולסונרו, קנצלרית גרמניה מרקל, וזאת מעבר לביקורים "הרגילים" של נשיאי ארצות הברית ואנשי ממשלם. אפילו במדינות המפרץ מתקבלת ישראל בברכה, עם ביקור רשמי שערך נתניהו בעומאן וועידה אזורית גדולה בבחריין.
הדיון הציבורי בישראל אודות התנהלות נתניהו, מתבוסס במי האפסיים של שיח התועלות הפוליטיות. השאלה האם צעד זה או אחר יועיל או יזיק לנתניהו בקלפי, מאפילה על דיון מעמיק, רחב ועקרוני בהיגיון הפנימי שבהתנהלותו, ובהשפעה ארוכת הטווח של כהונת אחד המדינאים הגדולים בזמננו על מעמדה המדיני של ישראל ועל חוסנה. ספר זה מבקש לייצר שיח כזה.
◻ ︎◻ ◻
 
אחת הנחות היסוד המרכזיות בדיון הישראלי בעשורים האחרונים הייתה שבלי פתרון הסוגיה הפלסטינית נידונה ישראל להפוך למדינה מבודדת. "היה לי ברור שבלב הסכסוך הנמשך זה כמאה שנים, סכסוך שהחריף עם הקמתה של מדינת ישראל לפני 45 שנים, עומד העניין הפלסטיני" כתב שמעון פרס בספרו 'המזרח התיכון החדש' שיצא לאור בשנת 1993. זה גם היה ההיגיון שהניע את תהליך אוסלו: אם רק נסדר את העניינים עם הפלסטינים, נוכל לפתח יחסים עם מדינות ערב, ו"כינון שלום בין ישראל לשכנותיה הערביות יפתח פתח לשידוד מערכות יסודי במזרח התיכון... פתח לשיתוף פעולה מסוג חדש," כדברי פרס.
רוב מוחלט בתקשורת ובאקדמיה הישראלית ראה את הדברים עין בעין עם פרס, ומי שהתריעו מפני הסכנות שבהקמת מדינה פלסטינית נתפסו כאנשים קטנוניים וחסרי אחריות, שעלולים להוביל את ישראל לבידוד מדיני שיסכן את קיומה. מי שהוצג כסמל מתנגדי השלום ומחרחרי המלחמה באותה עת, היה כמובן מנהיג הימין בנימין נתניהו.
המחשה מצוינת לתהום הפעורה בין ההשקפות אירעה בספטמבר 2016, בשולי הלווייתו של הנשיא וראש הממשלה לשעבר שמעון פרס. הלוויה, שנערכה בהשתתפות ברק אובמה ועשרות מנהיגים אחרים מרחבי העולם, הייתה מחווה לחלום השלום של השמאל ומנהיגו פרס, עם רמיזה ל"סרבנותו" של נתניהו. "היות והישראלים והפלסטינים לא יכולים להפוך פתאום למשפחה אחת מאושרת, אין מנוס מלחלק את הבית הזה לשתי דירות ולהפוך אותו לבית דו משפחתי," אמר הסופר עמוס עוז, "עמוק בלב כמעט כולם יודעים את האמת הזאת. אבל היכן הם המנהיגים אמיצי הלב שיקומו ויגשימו אותה? היכן ממשיכיו של שמעון פרס?"
בסיום האירוע הממלכתי, היה חשוב לממשל האמריקני להעביר גם מסר ישיר יותר לנתניהו: "תגידו לו שאם הוא רוצה שיעשו גם לו לוויה כזו, כדאי שיתחיל לזוז בנושא הפלסטיני," אמר מזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי למקורבי נתניהו. כשנודע הדבר לנתניהו, הוא השיב: "זו תהיה הלוויה למדינה, לא לי."
אלא שבניגוד לתדמית שהקפידו ליצור לו בתקשורת הממסדית, נתניהו הוא הרבה מעבר ל"סרבן שלום" או "עקשן." למעשה, מי שיתחקה אחר פעולותיו ונאומיו הפומביים, יגלה בנקל שהוא פועל מתוך חזון רחב יותר, וכי כבר בתחילת דרכו הפוליטית הוא הציג אסטרטגיה חלופית לתפיסת השלום שחטפה את המדינה. בספרו מקום תחת השמש שיצא לאור ב-1995, הניח נתניהו יסודות רבים לשיטתו, אך את הניסוח הראשון להשקפתו בענייני מדיניות החוץ, ניתן למצוא דווקא בנאום שנשא בכנסת — נאומו האחרון כיו"ר האופוזיציה.
התאריך היה ינואר 1996, ובכנסת נערך דיון סוער על הסכם אוסלו ב', שבמסגרתו נסוגה ישראל מכל הערים הפלסטיניות ומשטחים נוספים ביהודה ושומרון, בחלוקה לשטחי A (שליטה פלסטינית מלאה), B (שליטה ביטחונית ישראלית ומוניציפלית פלסטינית) ו-C (שליטה ישראלית מלאה). דוברי ימין רבים עלו לדוכן באותו יום ותקפו את החסרונות שבהסכמים: ערפאת משקר, נסיגה תוביל לעוד נסיגה, אבדן רכסי יהודה ושומרון יסכן את כל הארץ, החמאס יתחזק וכדומה. אבל איש מהדוברים לא ניסה להציג חזון ימני חלופי לפרדיגמת אוסלו. אם שטחים תמורת שלום לא עובד, אז מה כן יעבוד? האם יש תכנית אלטרנטיבית לעתיד המדינה?
יו"ר האופוזיציה אז, שתוך חודשים אחדים ייבחר לכהונתו הראשונה כראש ממשלה, נטל על עצמו את המשימה, והתעמת באופן חזיתי עם חזון השלום של פרס:
"אני שומע שמסבירים לנו שזה צו ההיסטוריה ושאנחנו צריכים ללכת איתו. יש מזרח תיכון חדש, ואנחנו יודעים שאנחנו צריכים לפעול מתוך הכרה בעובדה שכך הדברים זורמים" פתח את דבריו, ומיד עבר להתקפה:
אני חושב, שבעניין הזה מר פרס כנראה איננו מבין בדיוק באיזה עולם אנחנו חיים. מה שקורה היום, מה שאנחנו יודעים שקורה, הוא, שהולך ונפער פער... בינינו לבין שכנינו. אנחנו נכנסים לעידן פוסט-תעשייתי של תעשיות ידע וטכנולוגיה, שאנחנו מצטיינים בהן. אנחנו יכולים באמת לקיים עתיד מזהיר למדינת ישראל…
יש אצלנו תעשיות מאוד מתוחכמות ואנשים מאוד מתוחכמים. אנשים שיוצאים ממערכות הצבא, מחיל האוויר, מהמודיעין, יכולים לפעול במערכות התקשורת החדשות, בתקשורת מחשבים, בביטחון מידע, בכל אותם אלמנטים של תעשיית הידע החדשה.
אנחנו עומדים להיות אחת הכלכלות המזהירות, אם נעשה את הליברליזציה שאנחנו מאמינים בה. אם נעשה את הצעדים הללו, הכוח הכלכלי של מדינת ישראל יהיה בין 15 הכלכלות הגדולות בעולם.
אבל, לפי נתניהו, לא כל העולם יזכה ליהנות מהתהליכים הללו:
אני יכול להגיד לך אילו חלקים לא יהיו חלק מהתעשייה או מהכלכלה החדשה. לצערי, רוב אפריקה או כמעט כל אפריקה לא תהיה, וחלקים נרחבים של אסיה. לצערי, כמעט כל המזרח התיכון, להוציא את מדינת ישראל, לא יהיה חלקים מזה." דבר, שלתפיסתו, מחייב משנה זהירות, וחיזוק הביטחון.
ומסביבנו לתוך החלל הזה נכנס הפונדמנטליזם. אם אנחנו רוצים להגן על עצמנו מול אותו מזרח תיכון אמיתי, שבו מדינת ישראל יכולה לזנק למעלה, אבל, לצערנו, שכנינו לא יוכלו להדביק את הקצב, הדרך לעשות זאת היא לא לפרק את החומות, חומות המגן שלנו, הדרך לעשות זאת היא לחזק את כוחנו, לבצר אותו — גם מבחינה כלכלית, גם מבחינה חברתית, גם מבחינת העלייה, גם מבחינת ההתיישבות.
אם יש תפיסה שניתן לכנותה "דוקטרינת נתניהו" הרי שהיא נמצאת בנאום הזה, כאן באחד הניסוחים הרשמיים הראשונים שלה. ליברליזציה ושחרור המשק יביאו לחיזוק הכלכלה, הכוח הכלכלי יסייע ליצור כוח צבאי — ושילוב היכולות האלה יעניק לישראל עצמה מדינית. הריאליזם המדיני של נתניהו דוחה את השקפת "המזרח התיכון החדש" האוטופית של פרס, ומציג חזון אחר המבוסס על ריבונות, עצמאות וכוח.
◻ ︎◻ ◻
 
21 שנים מאוחר יותר, בנאום שנשא בכנסת בנובמבר 2017, נתניהו כבר יכול היה להצביע על שורה ארוכה של יעדים שהושגו. הדוקטרינה הגולמית של יו"ר האופוזיציה הפכה למשנה מגובשת, סדורה ועקבית של ראש מדינה. ולאחר ניסיון עשיר של עשור ויותר בראשות הממשלה ועוד קדנציה עמוסה כשר אוצר, התבונן נתניהו לאחור בסיפוק, בנאום שזכה לכינוי "נאום שלוש העוצמות":
אנו הופכים את ישראל, ועיניכם רואות את זה, לכוח עולמי עולה. לא היה אף פעם דבר כזה בתולדותינו. איך אנחנו עושים את זה? איך נוצרו ההזדמנויות האלה? לא נוצר, אנחנו מייצרים אותן, כי אנחנו מטפחים את העוצמה הכלכלית-הטכנולוגית שלנו על ידי שחרור השוק. אף אחד לא יפתח פה טכנולוגיה אם לא יהיה כדאי. אנחנו עושים את זה רווחי וכדאי, וחותכים ברגולציה.
והדבר השני שקורה זה שאנחנו מטפחים את העוצמה הצבאית והמודיעינית שלנו. זה גם דורש המון כסף, וזה גם בא מהצמיחה.
ובכן, השילוב של העוצמה הכלכלית-טכנולוגית מחד והעוצמה הצבאית-מודיעינית מנגד יוצרים את העוצמה השלישית - והיא העוצמה הבינלאומית. עוצמה מדינית בינלאומית כבירה שלא הייתה מעולם למדינת ישראל. מדינות עומדות בתור להדק את הקשרים איתנו, וזה קורה יום יום.
אז רבותיי, בואו נסכים אחת ולתמיד שאין לא צונאמי מדיני ולא בידוד מדיני — יש רנסנס מדיני. וביחס למה שקורה באזורנו, אנחנו לא מחמיצים הזדמנויות מדיניות - אנחנו מייצרים הזדמנויות כאלה.
אני רק יכול לומר שאנחנו ניצבים כתף אל כתף עם מדינות במחנה המתון בעולם הערבי, גם מול סכנות האסלאם הקיצוני, ולא משנה אם זה בא מכיוון איראן או מכיוון דאע"ש ואחרים. אני חושב שההתקרבות וההתייצבות הזאת, קודם כל היא טובה לביטחון ולדעתי היא טובה בסופו של דבר לשלום.
וזו, אם כן, המשוואה המלאה על פי נתניהו. עוצמה כלכלית + עוצמה צבאית = עוצמה מדינית.
ז'בוטינסקי הוריש לימין את קיר הברזל ואת "חמשת הממים"; נתניהו ניסח את משוואת העוצמה.
תפיסת עולמו של נתניהו היא תפיסה ריאליסטית קלאסית, לפיה המערכת הבינלאומית מוּנעת מאינטרסים ומכוחות קמאיים של הישרדות ושליטה, והדרך היחידה להתקיים בתוכה היא באמצעות טיפוח העוצמה והכוח. המשימות שעמדו לנגד עיניו היו בראש ובראשונה קידום הליברליזציה הכלכלית, שחרור המשק והנהגת משטר שוק חופשי שיאפשר לישראל לצמוח ולהתפתח. מתוך העוצמה הכלכלית שישראל תבנה היא תוכל להתעצם גם צבאית, והשילוב של השניים יאפשר לה לפתח עוצמה מדינית ולחזק את מעמד הבינלאומי מעמדת כוח.
נתניהו ניגש למערכת הבינלאומית חמוש בהשקפת העולם הזו, ודרכה הוא פעל ומימש הזדמנויות. כשהמערכת הבינלאומית נטתה לרעת ישראל — כפי שהיה בדרך כלל תחת הממשלים הדמוקרטיים בארצות הברית — נתניהו נקט באסטרטגיה של הכלה ובלימה, בניסיון לצמצם נזקים ולהימנע מפעולות חד צדדיות. זו המדיניות שאפיינה אותו בהתמודדותו עם הסכמי אוסלו ועם הסכם הגרעין האיראני, מול קלינטון ואחר כך מול אובמה. אולם, במקום שבו נוצרו הזדמנויות — במזרח הרחוק, באפריקה, במדינות ערב, במזרח אירופה ובאמריקה הלטינית — נתניהו פעל לממשן, בכוונה לחזק קשרים קיימים, לפתח חדשים, ולהרחיב את המסחר והיחסים המדיניים.
 
הספר שלפניכם מציג סקירה של ההתפתחויות ביחסיה הבינלאומיים של ישראל תחת שלטון נתניהו, ובוחן את מידת הצלחת האסטרטגיה רבתי שלו. האמור בספר מבוסס על שיחות עם גורמים בכירים ששירתו בעבר בלשכתו ועם גורמים אחרים הפועלים בתוכה גם כיום. הללו, שהיו שותפים לביצוע המהפכה המדינית הזו, שופכים אור חדש על אחד התהליכים החשובים ביותר שעברו על ישראל בעשור האחרון.
◻◻◻︎
 
רבים סייעו בתחקיר שקדם לספר ובכתיבתו, ויהיה קשה למנות את כולם. מבין המומחים ובעלי התפקידים לשעבר שאת שמם אפשר להזכיר, אבקש להודות לד"ר דורי גולד, נשיא המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, לשעבר מנכ"ל משרד החוץ ושגריר ישראל באו"ם; לתא"ל (במיל') ד"ר יעקב נגל, ממלא מקום ראש המל"ל לשעבר; לאלוף (במיל') יעקב עמידרור ראש המל"ל לשעבר; ולאל"מ (במיל') ד"ר ערן לרמן, סגן למדיניות חוץ ועניינים בינלאומיים במל"ל, וכיום סגן נשיא מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים; ולחברי הטוב, ד"ר רן ברץ, ראש מערך ההסברה לשעבר, מייסד ועורך אתר 'מידה'. כולם הקדישו מזמנם להסביר, לספר ולשתף מניסיונם האישי בפרטי האירועים שבהם עוסק ספר זה. אני מודה להם על כך.
תודה לראש הממשלה מר בנימין נתניהו, שהקדיש מזמנו לשוחח עימי ולפרוש את השקפת עולמו בנושאים רבים.
לאנשי הוצאת סלע מאיר מניות זהב בספר זה. אני מודה למו"ל רותם סלע, שעצותיו ורעיונותיו שיפרו את כתב היד, ובמרצו האין סופי הצליח להוליד את הפרויקט הזה בזמן שיא. תודה רבה מגיעה גם לעורך הסדרה בעז לוי, שתשומת הלב שלו לפרטים, רעיונותיו היצירתיים וכשרון הניסוח שלו מבצבצים מכל עמוד.
ואחרונה, תודה מיוחדת לאשתי אהובתי ברכי, שלסבלנותה ולתמיכתה אין קץ.