תעלול
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
תעלול
מכר
מאות
עותקים
תעלול
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים
3.9 כוכבים (23 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    • תרגום: שירלי פינצי לב
    • הוצאה: כתר
    • תאריך הוצאה: מאי 2019
    • קטגוריה: פרוזה תרגום
    • מספר עמודים: 264 עמ' מודפסים

    תקציר

    נסו לדמיין דו־קרב בין שני יריבים שאותו הדם זורם בעורקיהם. האחד - מאייר מצליח ונרגן המתקשה להשלים עם כך שכוכבו הולך ודועך והזִקנה פושה בגופו; השני - נכדו הפיקח בן הארבע. הסב שחי בגפו ונשוי לעבודתו מאז התאלמן מוצא את עצמו, למורת רוחו, משגיח על הזאטוט הדעתן במשך ארבעה ימים בזמן שהוריו, שנדמה כי לעולם אינם חדלים מלהתקוטט, נוסעים לכנס מקצועי.

    השניים מסתגרים בדירת המשפחה בנפולי, המאוכלסת גם ברוחות רפאים מילדותו של הסב, ומתגוששים בהומור וברצינות, כשברקע מנצנצים אורותיה של נפולי התוססת ומלאת הזיכרונות.

     

    'תעלול' היה מועמד סופי לפרס "נשיונל בוק אוורד" האמריקאי לשנת 2018 . זהו ספרו השלישי של דומֶֹניקוֹ סְטַרנונֹהֶ הרואה אור בעברית. קדמו לו 'שרוכים', שראה אור בסדרה הקטנה, ו'ויה ג'מיטו', שיצא לאור בהוצאת מודן.

    פרק ראשון

    פרק ראשון

    1

     
    ערב אחד טלפנה אליי בֶּטָה עצבנית יותר מכרגיל כדי להבין אם מתאים לי לשמור על הבן שלה בעת שהיא ובעלה ישתתפו בכנס של מתמטיקאים בקַליירי. חייתי במילאנו כבר עשרות שנים מאז עזבתי את נפולי, והבית הישן שירשתי מהוריי ושבו גרה בתי לפני שהתחתנה, לא מילא אותי שמחה. הייתי בן יותר משבעים ואחרי שנות האלמנות הארוכות כבר לא הייתי רגיל לחיות במחיצת אנשים אחרים, היה לי נוח רק במיטה שלי ובחדר האמבטיה שלי. מעבר לכך, שבועות ספורים קודם לכן עברתי ניתוח קטן שכבר במרפאה נראה שהזיק יותר משהועיל. אמנם הרופאים שהבליחו לרגע בחדרי בבקרים ובערבים אמרו לי שהכול התנהל כשורה, אבל ההמוגלובין היה נמוך, הפֶריטין היה יכול להיות יותר טוב, ואחר צהריים אחד ראיתי ראשים קטנים, לבנים כסיד, מבצבצים אליי מהקיר ממול. נתנו לי מייד עירוי, ההמוגלובין עלה קצת, ולבסוף שלחו אותי הביתה. אלא שכעת התקשיתי להתאושש. בבקרים הייתי כל כך חלש שהייתי צריך לאזור כוח כדי לעמוד על הרגליים, נאלצתי לדחוק את ירכיי באצבעות, לכופף את החזה קדימה כמו מכסה של מזוודה, למתוח את שרירי הגפיים העליונים והתחתונים בנחישות שהשאירה אותי קצר נשימה, ורק כאשר הכאב בגב התמתן הצלחתי למשוך למעלה את כל השלד, אבל בזהירות, ניתקתי לאט את האצבעות מהירכיים ושמטתי את הזרועות לצידי הגוף בחרחור שנמשך עד שהגעתי לתנוחה זקופה לחלוטין. לכן התשובה המיידית שלי לבקשה של בּטה הייתה:
    "הכנס הזה ממש חשוב לכם?"
    "זאת עבודה, אבא; אני צריכה לתת את הרצאת המבוא וההרצאה של סָבֶרְיוֹ היא ביום השני של הכנס, אחר הצהריים."
    "כמה זמן תהיו מחוץ לבית?"
    "מ-20 עד 23 בנובמבר."
    "כלומר אני צריך להישאר לבד עם הילד ארבעה ימים?"
    "סאלי תבוא כל בוקר, תסדר, תבשל לכם. וחוץ מזה מריו עצמאי לגמרי."
    "אין ילד בן שלוש שהוא עצמאי."
    "מריו בן ארבע."
    "גם בן ארבע. אבל לא זה העניין: יש לי עבודה דחופה לסיים ועוד לא התחלתי אפילו."
    "מה אתה צריך לעשות?"
    "לאייר סיפור של הנרי ג'יימס."
    "איזה סיפור?"
    "אדם שחוזר לבית הישן שלו בניו־יורק ומוצא שם רוח רפאים, שהיא בעצם מי שהיה הוא עצמו אילו היה איש עסקים."
    "וכמה זמן לוקח לך לאייר את הדמויות לסיפור כזה? יש עוד חודש, לא חסר לך זמן. בכל מקרה, אם לא תסיים עד ה-20 בחודש תוכל להביא איתך את העבודה לכאן, מריו רגיל לא להפריע."
    "בפעם הקודמת הוא רצה להיות כל הזמן על הידיים."
    "הפעם הקודמת הייתה לפני שנתיים."
    היא נזפה בי, אמרה שיש לי בעיות בתור סבא כמו שהיו לי בתור אבא. עניתי בחיבה והבטחתי לשמור על הילד למשך כל הזמן שהיא צריכה. היא שאלה מתי אני חושב להגיע, הגזמתי בתשובה. ומכיוון שהרגשתי שבתי אומללה יותר מכרגיל, ומכיוון שבמשך האשפוז שלי טלפנה לכל היותר שלוש־ארבע פעמים, ומכיוון שחוסר העניין שלה נראה כמו שיטה להעניש אותי על חוסר העניין שלי, הבטחתי להגיע לנפולי שבוע לפני הכנס, כדי שהילד יתרגל לחברתי. הוספתי בהתלהבות מעושה שמאוד מתחשק לי להיכנס לתפקיד הסבא לזמן־מה, שהיא יכולה לנסוע בלב שקט, שאני ומריו ניהנה מאוד.
    אבל כמו תמיד, גם הפעם לא הצלחתי לעמוד בהבטחה שלי. המו"ל הצעיר שעבורו עבדתי הציק לי. הוא רצה לדעת באיזה שלב אני. אני — שלא הצלחתי לעשות כמעט כלום באשמת תקופת ההחלמה האינסופית שלי — ניסיתי לסיים בחטף איורים אחדים. אבל בוקר אחד הדימום חזר, והייתי חייב לרוץ לרופא. הוא אמנם מצא שהכול בסדר, אבל חִייב אותי לחזור לביקורת כעבור שבוע. וככה, מפה לשם, נסעתי בסוף רק ב-18 בנובמבר, לאחר ששלחתי למו"ל שני איורים לא מלוטשים. הלכתי לתחנת הרכבת במצב רוח רע ונרגן, הכנסתי למזוודה חפצים מכל הבא ליד, ואפילו מתנה למריו לא לקחתי, פרט לשני ספרי אגדות שאיירתי לפני שנים רבות.
    הנסיעה הייתה מייגעת ומיוזעת בגלל החולשה ובגלל הרצון לחזור למילאנו. ירד גשם והייתי מתוח. הרכבת חצתה משבי רוח שערפלו את החלון בזרמי גשם רוטטים. לא פעם חששתי שהקרון יֵרד מהפסים, יתהפך בגלל הסופה, והבחנתי שככל שאתה מזדקן חשוב לך יותר להישאר בחיים. אבל ברגע שהגעתי לנפולי הרגשתי טוב יותר, למרות הקור והגשם. יצאתי מהתחנה ובתוך דקות ספורות הגעתי לבניין הפינתי שהכרתי היטב.

    סקירות וביקורות

    נכדים זה שמחה 'תעלול' הוא סיפור מצוין שמחדד את ההשערה כי לדומניקו סטרנונה יש קשר הדוק לאלנה פרנטה השאלה אם דומניקו סטרנונה קשור לאלנה פרנטה - כלומר שאשתו, אניטה ראיה, היא פרנטה, או שאולי זה הוא עצמו - עלתה לפני כשנתיים, בעקבות תחקיר עיתונאי שאיתר העברות של סכומי כסף גדולים באופן לא מוסבר לרשות בני הזוג. מבלי להיות עיתונאי חוקר, אלא רק מבקר ספרות, אני יכול לומר די בבטחה שלסטרנונה יש קשר הדוק לפרנטה. מקריאה ב'שרוכים', נובלה יפה שלו שתורגמה לפני כשנה, וכעת גם ב'תעלול', ניכר דמיון עמוק בנושאי הכתיבה ובראיית העולם של סטרנונה ופרנטה. במובן מסוים, ניתן לקרוא לשתי הנובלות האלה "הסיפור מהצד של נינו", כלומר של הדמות הגברית המושמצת ברומנים הנפוליטניים של פרנטה. הקרבה הזאת בין הכותבים אינה נשענת רק על העיסוק בנאפולי, ולא רק על העיסוק בהיחלצות מנאפולי בזכות כישרון. היא גם לא נשענת רק על תיאור של גברים מבריקים בעלי צד אנוכי חזק. היא נשענת על ראיית עולם מסוימת שפרנטה הציגה ברומנים שלה וקראה לה "השוליים המתפוגגים": ראיית העולם של לילה (אחת משתי הגיבורות של פרנטה) שחושפת ברגעי הבלחה, מבעד לקווי התיחום של האנשים והנופים, כוחות של הרס וכאב שמאיימים למוטט הכל תחתם. ראיית העולם הזאת בדיוק מרכזית גם ב'תעלול' - "למשך שניות אחדות ראיתי אותה - דבר שמעולם לא קרה - כמו חומר טהור וכואב שאימה ואני זרקנו לעולם ארבעה עשורים קודם לכן" - והיא מקנה לו, כמו לרומנים הנפוליטניים, אופי אמפיבי: האירועים נחווים במישור אחד, שגרתי, אבל כשצוללים לכמה רגעים, האירועים (האנשים, החפצים) נחווים כתנועת כאוס אדיר, תאוותני, נעדר תבונה ואיפוק. כמו לבה הנשפכת מהוזוב. זה סיפור על גבר אלמן ממילאנו, שנקרא יום אחד לשמור על נכדו בן הארבע שמתגורר עם הוריו בנאפולי. הסב עצמו גדל בנאפולי ונמלט ממנה, ואילו בתו וחתנו גרים בדירת נעוריו. הם נוסעים לכנס אקדמי וחייבים שישגיח על בנם למשך ארבעה ימים. הסב, בשנות ה-‭70‬ לחייו, אמנם סובל מבעיות בריאות, אבל עובד במלוא המרץ. הוא מאייר מבוקש, וממש לא דחוף לו להפוך לבייביסיטר. סטרנונה רוקח מהמפגש הזה סיפור מהנה מאוד. הוא יודע לא להפריז בנרגנותו של הסב וגם לא בצרות שמעולל לו הנכד; הפרזות שיביאו אותו למחוזות הקלישאה וחוסר האמינות (כמו בסיפור של או. הנרי על חוטפי ילד מעצבן, ששילמו להוריו על מנת שיקבלו אותו בחזרה). אבל הסב הוא אכן אגואיסט, ויש משהו מרענן בייצוג של דמויות כאלה, כלומר סבים שאינם מסורים ואלטרואיסטים, שבעולם האמיתי הרי נפוצים למדי. גם המתיחות בין הוריו של הילד - החווים משבר בנישואיהם בעקבות חשדו של הבעל כי אשתו בוגדת בו עם ראש המחלקה החדש למתמטיקה - מוסיפה לעניין שמעוררת הנובלה. וכמוה גם זיכרונות הילדות של הסב מנאפולי ולבטי הקריירה שלו בהווה. הכל מעולה ממש עד מחציתה השנייה של הנובלה. גם היא אינה רעה חלילה. ויש שיאמרו שהיא שיאו של הסיפור; שאחרי הצגת הדמויות ונתוני הפתיחה, סטרנונה מתפנה ל"דרמה", לאירוע העלילתי ההכרחי ליצירת עניין. אבל זו בדיוק הנקודה. בפרוזה ריאליסטית משובחת, יש מתח מובנה בין שני צרכים כמעט סותרים: מצד אחד, להציב אותנו בעמדת מתבוננים בחיים עצמם, בטיבם העקרוני (שופנהאואר וברנר הם דוגמאות בולטות למי שתפסו כך את הספרות הריאליסטית). מצד שני, הרומן צריך "לעניין", והחיים עצמם, כידוע, לא תמיד מעניינים. כדי לייצר מידה של דרמה, הסופר נדרש לעיתים להגיש את האירועים לא בטמפרטורת החדר. לחמם אותם קצת. במחצית השנייה של 'תעלול', חימום האירועים מעט מופרז לטעמי. גם אם שתי ההתרחשויות כשלעצמן לא סנסציוניות במיוחד. בראשונה, הסב מתוודע לפתע לכישרון הציור העצום של נכדו. ודוק: העצום. לא סתם נחמד או מבטיח. האירוע השני - שלא אחשוף כדי לא לקלקל - הוא לב העלילה. אירוע מפחיד ומשעשע בו-זמנית, שאמנם הופך את הקריאה למרתקת, אבל גם יוצר תחושה של מלאכותיות מסוימת, של חריגה מ"החיים עצמם". כאילו הסופר שלח יד לארגז החול של העלילה והזיז, מעט בגסות, את הדמויות, כדי שיתחולל משהו מעניין יותר. גם כך 'תעלול' הוא כאמור ספר מומלץ לקריאה, אבל הייתי נהנה ממנו יותר אם סטרנונה היה מצליח להימנע מחימום יתר. עוד 3 ספרים על סבים וסבתות: החיוך האטרוסקי > חוסה לואיס סמפדרו הדבר היה ככה > מאיר שלו אינה דדה > יעקב ביטון בתמונה: ציור של נורמן רוקוול,‭ 1933 ‬ אריק גלסנר 7 לילות 16/08/2019 לקריאת הסקירה המלאה > 7 לילות

    עוד על הספר

    • תרגום: שירלי פינצי לב
    • הוצאה: כתר
    • תאריך הוצאה: מאי 2019
    • קטגוריה: פרוזה תרגום
    • מספר עמודים: 264 עמ' מודפסים

    סקירות וביקורות

    נכדים זה שמחה 'תעלול' הוא סיפור מצוין שמחדד את ההשערה כי לדומניקו סטרנונה יש קשר הדוק לאלנה פרנטה השאלה אם דומניקו סטרנונה קשור לאלנה פרנטה - כלומר שאשתו, אניטה ראיה, היא פרנטה, או שאולי זה הוא עצמו - עלתה לפני כשנתיים, בעקבות תחקיר עיתונאי שאיתר העברות של סכומי כסף גדולים באופן לא מוסבר לרשות בני הזוג. מבלי להיות עיתונאי חוקר, אלא רק מבקר ספרות, אני יכול לומר די בבטחה שלסטרנונה יש קשר הדוק לפרנטה. מקריאה ב'שרוכים', נובלה יפה שלו שתורגמה לפני כשנה, וכעת גם ב'תעלול', ניכר דמיון עמוק בנושאי הכתיבה ובראיית העולם של סטרנונה ופרנטה. במובן מסוים, ניתן לקרוא לשתי הנובלות האלה "הסיפור מהצד של נינו", כלומר של הדמות הגברית המושמצת ברומנים הנפוליטניים של פרנטה. הקרבה הזאת בין הכותבים אינה נשענת רק על העיסוק בנאפולי, ולא רק על העיסוק בהיחלצות מנאפולי בזכות כישרון. היא גם לא נשענת רק על תיאור של גברים מבריקים בעלי צד אנוכי חזק. היא נשענת על ראיית עולם מסוימת שפרנטה הציגה ברומנים שלה וקראה לה "השוליים המתפוגגים": ראיית העולם של לילה (אחת משתי הגיבורות של פרנטה) שחושפת ברגעי הבלחה, מבעד לקווי התיחום של האנשים והנופים, כוחות של הרס וכאב שמאיימים למוטט הכל תחתם. ראיית העולם הזאת בדיוק מרכזית גם ב'תעלול' - "למשך שניות אחדות ראיתי אותה - דבר שמעולם לא קרה - כמו חומר טהור וכואב שאימה ואני זרקנו לעולם ארבעה עשורים קודם לכן" - והיא מקנה לו, כמו לרומנים הנפוליטניים, אופי אמפיבי: האירועים נחווים במישור אחד, שגרתי, אבל כשצוללים לכמה רגעים, האירועים (האנשים, החפצים) נחווים כתנועת כאוס אדיר, תאוותני, נעדר תבונה ואיפוק. כמו לבה הנשפכת מהוזוב. זה סיפור על גבר אלמן ממילאנו, שנקרא יום אחד לשמור על נכדו בן הארבע שמתגורר עם הוריו בנאפולי. הסב עצמו גדל בנאפולי ונמלט ממנה, ואילו בתו וחתנו גרים בדירת נעוריו. הם נוסעים לכנס אקדמי וחייבים שישגיח על בנם למשך ארבעה ימים. הסב, בשנות ה-‭70‬ לחייו, אמנם סובל מבעיות בריאות, אבל עובד במלוא המרץ. הוא מאייר מבוקש, וממש לא דחוף לו להפוך לבייביסיטר. סטרנונה רוקח מהמפגש הזה סיפור מהנה מאוד. הוא יודע לא להפריז בנרגנותו של הסב וגם לא בצרות שמעולל לו הנכד; הפרזות שיביאו אותו למחוזות הקלישאה וחוסר האמינות (כמו בסיפור של או. הנרי על חוטפי ילד מעצבן, ששילמו להוריו על מנת שיקבלו אותו בחזרה). אבל הסב הוא אכן אגואיסט, ויש משהו מרענן בייצוג של דמויות כאלה, כלומר סבים שאינם מסורים ואלטרואיסטים, שבעולם האמיתי הרי נפוצים למדי. גם המתיחות בין הוריו של הילד - החווים משבר בנישואיהם בעקבות חשדו של הבעל כי אשתו בוגדת בו עם ראש המחלקה החדש למתמטיקה - מוסיפה לעניין שמעוררת הנובלה. וכמוה גם זיכרונות הילדות של הסב מנאפולי ולבטי הקריירה שלו בהווה. הכל מעולה ממש עד מחציתה השנייה של הנובלה. גם היא אינה רעה חלילה. ויש שיאמרו שהיא שיאו של הסיפור; שאחרי הצגת הדמויות ונתוני הפתיחה, סטרנונה מתפנה ל"דרמה", לאירוע העלילתי ההכרחי ליצירת עניין. אבל זו בדיוק הנקודה. בפרוזה ריאליסטית משובחת, יש מתח מובנה בין שני צרכים כמעט סותרים: מצד אחד, להציב אותנו בעמדת מתבוננים בחיים עצמם, בטיבם העקרוני (שופנהאואר וברנר הם דוגמאות בולטות למי שתפסו כך את הספרות הריאליסטית). מצד שני, הרומן צריך "לעניין", והחיים עצמם, כידוע, לא תמיד מעניינים. כדי לייצר מידה של דרמה, הסופר נדרש לעיתים להגיש את האירועים לא בטמפרטורת החדר. לחמם אותם קצת. במחצית השנייה של 'תעלול', חימום האירועים מעט מופרז לטעמי. גם אם שתי ההתרחשויות כשלעצמן לא סנסציוניות במיוחד. בראשונה, הסב מתוודע לפתע לכישרון הציור העצום של נכדו. ודוק: העצום. לא סתם נחמד או מבטיח. האירוע השני - שלא אחשוף כדי לא לקלקל - הוא לב העלילה. אירוע מפחיד ומשעשע בו-זמנית, שאמנם הופך את הקריאה למרתקת, אבל גם יוצר תחושה של מלאכותיות מסוימת, של חריגה מ"החיים עצמם". כאילו הסופר שלח יד לארגז החול של העלילה והזיז, מעט בגסות, את הדמויות, כדי שיתחולל משהו מעניין יותר. גם כך 'תעלול' הוא כאמור ספר מומלץ לקריאה, אבל הייתי נהנה ממנו יותר אם סטרנונה היה מצליח להימנע מחימום יתר. עוד 3 ספרים על סבים וסבתות: החיוך האטרוסקי > חוסה לואיס סמפדרו הדבר היה ככה > מאיר שלו אינה דדה > יעקב ביטון בתמונה: ציור של נורמן רוקוול,‭ 1933 ‬ אריק גלסנר 7 לילות 16/08/2019 לקריאת הסקירה המלאה > 7 לילות
    תעלול דומניקו סטרנונה

    פרק ראשון

    1

     
    ערב אחד טלפנה אליי בֶּטָה עצבנית יותר מכרגיל כדי להבין אם מתאים לי לשמור על הבן שלה בעת שהיא ובעלה ישתתפו בכנס של מתמטיקאים בקַליירי. חייתי במילאנו כבר עשרות שנים מאז עזבתי את נפולי, והבית הישן שירשתי מהוריי ושבו גרה בתי לפני שהתחתנה, לא מילא אותי שמחה. הייתי בן יותר משבעים ואחרי שנות האלמנות הארוכות כבר לא הייתי רגיל לחיות במחיצת אנשים אחרים, היה לי נוח רק במיטה שלי ובחדר האמבטיה שלי. מעבר לכך, שבועות ספורים קודם לכן עברתי ניתוח קטן שכבר במרפאה נראה שהזיק יותר משהועיל. אמנם הרופאים שהבליחו לרגע בחדרי בבקרים ובערבים אמרו לי שהכול התנהל כשורה, אבל ההמוגלובין היה נמוך, הפֶריטין היה יכול להיות יותר טוב, ואחר צהריים אחד ראיתי ראשים קטנים, לבנים כסיד, מבצבצים אליי מהקיר ממול. נתנו לי מייד עירוי, ההמוגלובין עלה קצת, ולבסוף שלחו אותי הביתה. אלא שכעת התקשיתי להתאושש. בבקרים הייתי כל כך חלש שהייתי צריך לאזור כוח כדי לעמוד על הרגליים, נאלצתי לדחוק את ירכיי באצבעות, לכופף את החזה קדימה כמו מכסה של מזוודה, למתוח את שרירי הגפיים העליונים והתחתונים בנחישות שהשאירה אותי קצר נשימה, ורק כאשר הכאב בגב התמתן הצלחתי למשוך למעלה את כל השלד, אבל בזהירות, ניתקתי לאט את האצבעות מהירכיים ושמטתי את הזרועות לצידי הגוף בחרחור שנמשך עד שהגעתי לתנוחה זקופה לחלוטין. לכן התשובה המיידית שלי לבקשה של בּטה הייתה:
    "הכנס הזה ממש חשוב לכם?"
    "זאת עבודה, אבא; אני צריכה לתת את הרצאת המבוא וההרצאה של סָבֶרְיוֹ היא ביום השני של הכנס, אחר הצהריים."
    "כמה זמן תהיו מחוץ לבית?"
    "מ-20 עד 23 בנובמבר."
    "כלומר אני צריך להישאר לבד עם הילד ארבעה ימים?"
    "סאלי תבוא כל בוקר, תסדר, תבשל לכם. וחוץ מזה מריו עצמאי לגמרי."
    "אין ילד בן שלוש שהוא עצמאי."
    "מריו בן ארבע."
    "גם בן ארבע. אבל לא זה העניין: יש לי עבודה דחופה לסיים ועוד לא התחלתי אפילו."
    "מה אתה צריך לעשות?"
    "לאייר סיפור של הנרי ג'יימס."
    "איזה סיפור?"
    "אדם שחוזר לבית הישן שלו בניו־יורק ומוצא שם רוח רפאים, שהיא בעצם מי שהיה הוא עצמו אילו היה איש עסקים."
    "וכמה זמן לוקח לך לאייר את הדמויות לסיפור כזה? יש עוד חודש, לא חסר לך זמן. בכל מקרה, אם לא תסיים עד ה-20 בחודש תוכל להביא איתך את העבודה לכאן, מריו רגיל לא להפריע."
    "בפעם הקודמת הוא רצה להיות כל הזמן על הידיים."
    "הפעם הקודמת הייתה לפני שנתיים."
    היא נזפה בי, אמרה שיש לי בעיות בתור סבא כמו שהיו לי בתור אבא. עניתי בחיבה והבטחתי לשמור על הילד למשך כל הזמן שהיא צריכה. היא שאלה מתי אני חושב להגיע, הגזמתי בתשובה. ומכיוון שהרגשתי שבתי אומללה יותר מכרגיל, ומכיוון שבמשך האשפוז שלי טלפנה לכל היותר שלוש־ארבע פעמים, ומכיוון שחוסר העניין שלה נראה כמו שיטה להעניש אותי על חוסר העניין שלי, הבטחתי להגיע לנפולי שבוע לפני הכנס, כדי שהילד יתרגל לחברתי. הוספתי בהתלהבות מעושה שמאוד מתחשק לי להיכנס לתפקיד הסבא לזמן־מה, שהיא יכולה לנסוע בלב שקט, שאני ומריו ניהנה מאוד.
    אבל כמו תמיד, גם הפעם לא הצלחתי לעמוד בהבטחה שלי. המו"ל הצעיר שעבורו עבדתי הציק לי. הוא רצה לדעת באיזה שלב אני. אני — שלא הצלחתי לעשות כמעט כלום באשמת תקופת ההחלמה האינסופית שלי — ניסיתי לסיים בחטף איורים אחדים. אבל בוקר אחד הדימום חזר, והייתי חייב לרוץ לרופא. הוא אמנם מצא שהכול בסדר, אבל חִייב אותי לחזור לביקורת כעבור שבוע. וככה, מפה לשם, נסעתי בסוף רק ב-18 בנובמבר, לאחר ששלחתי למו"ל שני איורים לא מלוטשים. הלכתי לתחנת הרכבת במצב רוח רע ונרגן, הכנסתי למזוודה חפצים מכל הבא ליד, ואפילו מתנה למריו לא לקחתי, פרט לשני ספרי אגדות שאיירתי לפני שנים רבות.
    הנסיעה הייתה מייגעת ומיוזעת בגלל החולשה ובגלל הרצון לחזור למילאנו. ירד גשם והייתי מתוח. הרכבת חצתה משבי רוח שערפלו את החלון בזרמי גשם רוטטים. לא פעם חששתי שהקרון יֵרד מהפסים, יתהפך בגלל הסופה, והבחנתי שככל שאתה מזדקן חשוב לך יותר להישאר בחיים. אבל ברגע שהגעתי לנפולי הרגשתי טוב יותר, למרות הקור והגשם. יצאתי מהתחנה ובתוך דקות ספורות הגעתי לבניין הפינתי שהכרתי היטב.