חיוך של דולפין
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חיוך של דולפין
מכר
מאות
עותקים
חיוך של דולפין
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

חיוך של דולפין

עוד על הספר

נחושתן אוקון, עורך את התוכנית "חמש עם רפי רשף" בערוץ 10, מפיק בהווה ואיש גל"צ בעברו. 

תקציר

אסף יקותיאלי, קצין משטרה בכיר, מגלה במהלך חופשה רומנטית במקסיקו סיטי את אשתו רחלה חבוקה בזרועות גבר אחר בבית קפה. יקותיאלי ההמום, שחזר מריצת הבוקר שלו, עולה לחדרם במלון, אורז את תיקו ובורח לקובה. בתשוקתו להסיח את דעתו מהמראה שזה עתה ראה, הוא נענה לבקשה מישראל לסייע בהחזרת גופת תרמילאי צעיר שמת בתאונת צלילה. הוא נשאב לתוך חקירה של מוות מסתורי שמעלה סימני שאלה רבים. מהר מאוד מסתבר לו שהוא נוגע בכאב גדול ובשתיקה טעונה שסוד גדול עומד מאחוריהם.
 
על רקע נופיה המשכרים של קובה, תושביה המחוספסים ושוטרת יפהפייה אחת, חושף יקותיאלי סיפור עצוב שהתחיל בלילה חשוך בכפר שכוח ליד שכם. באותו לילה נהרג מפקד אהוב של צוות לוחמי יחידה מובחרת בצה"ל במהלך פריצה לבית חשוד. לאחר התקרית נפרדות דרכיהם של הלוחמים הצעירים והם מתפזרים בעולם, מנסים לשכוח את הלילה ההוא.
 
"חיוך של דולפין" הוא סיפור על חברות, על מיתוס בלתי-אפשרי של גבורה ושל גבריות, על פגיעוּת ועל כאב. אסף יקותיאלי הוא דמות בלתי-נשכחת של שוטר נחוש, מיומן ורגיש – גיבור נוגע ללב המזכיר את הגיבורים הגדולים של מיטב הספרות הבלשית.
 
נחושתן אוקון הוא מפיק טלוויזיה בהווה ואיש גלי צה"ל בעבר. ספרו הקודם "אקדח טעון ומילה טובה" יצא לאור בהוצאת ידיעות ספרים בשנת 2007.

פרק ראשון

אין כלבים גזעיים בהוואנה, אין פחי אשפה על המדרכות, אין אנטנות על הגגות והשוטרים מקפידים על כל פרט במדים. אפילו השרשרת העדינה של המשרוקית מושחלת אצלם כראוי בין חודי הכוכב המחומש, משמאל, על החזה. כל הדברים הקטנים צדים את העין של ניצב משנה אסף יקותיאלי על הטיילת של הוואנה. ראש הצח"ם הפורה ביותר במשטרת ישראל נס מאשתו, פוסע בקצב המרושל שלו לכיוון מזרח, מול השמש הצהובה שכבר עלתה מעבר לקו הבניינים הכבד של העיר. ככה הוא מותיר את רחלה במערב, במקסיקו סיטי, בזרועותיו של ד"ר יואל רביב, עם אס אם אס מיוסר. "תמשיכי בשלך, יקירה, אני בדרך אחרת. אל תתקשרי." מולו, על שלט דרכים עירוני, אכול רוחות של האוקיינוס, מורים החצים על כל כיווני העיר: מלון אמבוס מונדוס, מוזיאון לאמנות יפה קולוניאלית, בית המכס העתיק, בית הכנסת עדת ישראל.
יקותיאלי מתפתה בלי להסס אל החץ המכוון לבית הכנסת. שבת בבוקר היום, הרי כולנו יהודים. ברחוב, לפני בית הכנסת, מתוך חבורה של אנשים שהצטופפה שם, צד אותו מיד מקס ליבליך. איפה תת ניצב ראובן קונפינו וההרצאה הנודדת שלו בקורסים המתקדמים על טביעת האצבעות של מקריות מכוונת. "נכנסת לחקור את בעל הבית, ואת הדלת פותחת אשתו הרגישה," הוא היה מתפייט באוזני החניכים המשתאים. "בעל הבית בוחר לשתוק ומבקש לדבר מיד עם עורך הדין המשפחתי. אבל אשתו בטוחה שהיא יודעת לדבר ברגישות על החיים, ולא מבחינה בין חוק לצדק. והנה אתם על האוטוסטרדה המהירה לווידוי מושלם. כביש חוצה ישראל." מקס הרי היה יכול להרצות בלהט על מצוקתו ליהודי אחר בחצר, והוא היה מהנהן בצייתנות לסיפור ההתמסרות של מקס למהפכה של קובה, לבגידה הגדולה של פידל בפקיד הנאמן שלו. אבל מכולם צד מקס דווקא אותו, ובחיוך גדול של פתיין מנוסה פורש עליו את כנפיו. "לא תואר לו ולא הדר," הוא מציג בפניו את בית הכנסת בכנות עצובה, "אבל כמה היסטוריה וכמה נשמה."
ומקס ליבליך, בלי שיניים בפה, ממשיך להתפייט. "אני לרשותך, יהודי מארץ ישראל, יידיש, ספרדית ואנגלית, מה שתבחר, ביקור בבית הכנסת או סיור ברובע שלנו." קצין יחסי הציבור של בית הכנסת עדת ישראל מוביל את יקותיאלי חמש עשרה מדרגות אל מתחת פני האדמה. עקרות בית מבוגרות תופרות שם בשיעמום, "כדי לשרוד את החיים," כמו שמנסח את זה מקס ביידיש. יקותיאלי מגמגם אליו משהו בתשובה, ומקס מזהה מיד את היידיש שלו ומגלה לו שהוא לא מחבב גליציאנים, כי הם רק חושבים כל הזמן איך לרמות. ים של יידיש מקיף את יקותיאלי באחת, אוקיינוס שלם. מקס מספר שהיו לו בבית הכְּנֶסת אורחים מכל הסוגים, אפילו חשובים מאוד. שהוא כבר פגש כאן את רפי איתן, שלכד את אייכמן, והיה קליבר חשוב מאוד במוסד.
"אתה בטח יודע על מי אני מדבר," הוא בודק אצל יקותיאלי, "עכשיו הוא המיניסטר שלכם לפנסיונרים." יקותיאלי מהנהן ומקס בשלו. "פעם היו שלושה בתי כנסת בהוואנה, אחד של הפולנים, אחד של הליטאים ואחד של הספרדים. אבל היום נותר רק אחד. ועם ראול קסטרו יהיה עוד יותר קשה, כי ראול הוא סטאליניסט מושבע. לא פידל הרומנטיקן. אפילו שסבתא של ראול היתה יהודייה שהיגרה מלבנון לקובה. זו השמועה האחרונה שמסתובבת אצל הדייגים במפרץ. הם יודעים הכול."
יהודי מפה ויהודי משם מתגודדים סביב יקותיאלי. לא בכל יום מכבד אותם תייר מישראל בביקור. אבל מקס רוצה אותו רק לעצמו ועוקר אותו מהם לסיור זיכרונות פרטי משלו ברחבי הרובע.
"פעם היו עשרים אלף יהודים בקובה, והיום אין די לאסוף מספיק סנטים לפסו אחד. פעם כל היהודים היו עשירים, היום הזקנות שלנו תופרות ממחטות כדי לקנות קצה של חלה לשבת." יקותיאלי נגרר בין סמטאות הרובע. חם בהוואנה בשעה הזאת. ילדים בגופיות אוחזים באלות ומכים בכדורים מעופפים במשחק הבייסבול השכונתי. האחים הגדולים שלהם שרועים על קצה המדרכה, רגליים על הכביש, מאזינים לטנגו לא מוכר שמכה בין הבתים בזכות שני רמקולים עצומים. זוג אחד מרשה לעצמו להתנועע על המדרכה לקצב הצלילים. יקותיאלי נלחם בשמש בלי קרם הגנה. רחלה היתה מוציאה אותו להורג ברוך שלה, בגלל טעות בריאותית כזאת. "אם אתה רוצה למות לפני שאני אמות, תעשה את זה בחן, יקירי," היא היתה מפנקת אותו במילים מנגנות. "תשתה למוות ותהרוס את הכבד שלך, תתפטם באווזים ותתמלא בכולסטרול, אבל למה להרוג את עצמך בשמש עם המחלה הזאת? זה לא מסתדר לי בתוכניות האישיות לעתיד." עכשיו היא מורחת את ד"ר רביב בקרמים, הוא מזכיר לעצמו כדי לא להתגעגע. היא דואגת לו לכובע מדהים שיתאים למכנסיים הצבעוניים בטיול רגוע בשדרות המוארות של מקסיקו סיטי.
מקס תולש את יקותיאלי מהגעגועים המטרידים ומוליך אותו לסמטה חדשה. בפינה ניצבת גינה שמורה ובה מניין עצים צעירים וביניהם מנורה גדולה. "תראה את המנורה שלנו. המיניסטר שלכם, רפי איתן, הביא אותה אלינו, ונטע את הגינה הזאת סביבה, זכר לששת המיליונים. היה פה טקס מכובד מאוד, ורק בגלל שפידל כבר היה קנאקר אמיתי, הוא לא הגיע לאירוע החשוב הזה." עכשיו הוא מכריח את יקותיאלי להצטלם עם המנורה, מזכרת לחברים בארץ. הוא רק מאוכזב מהמצלמה של יקותיאלי שמאובזרת בתוך הטלפון. "לצילום כזה צריך מצלמה טובה," הוא גוער ביקותיאלי. מקס לוחץ על המתג שוב ושוב וממשיך לספר על נפלאות רפי איתן. איך הוא מגדל ברחבי קובה תפוזים וענבים וכל מיני פירות אחרים, שיקותיאלי לא מזהה אותם ביידיש. אפילו את מירמר המיוחסת הוא התחיל לשפץ. והכול רק מפני שהוא חבר כזה טוב של פידל. "מיליונים הוא עושה פה בלי שום בעיות. מה זה מיליונים, מיליארדים של דולרים מדי שנה בשנה. זה יהודי שיודע להרוויח כמו שצריך." מקס כבר בדרך לאתר הבא, לא מפסיק לרטון, "נכון שרפי איתן הוא יהודי שעושה רק כבוד לישראל, אבל הצעירים שלכם שבאים משם עושים בושות. בפסח האחרון הם התייצבו אצלנו כולם בבית הכנסת עם התרמילים הגדולים שלהם לחגוג את הסדר. אכלו ושתו, ואפילו פסו אחד לא הותירו מאחוריהם, תרומה לקהילה ענייה. את היין של אליהו הנביא הם שתו מהכוס הגדולה, שרו וצחקו ואחר כך קמו והלכו. תראה איך שהם גדלים אצלכם שם בארץ ישראל." גשם של יידיש יורד משמים על יקותיאלי, ומקס פולט הערה לא ברורה בערבוביה הזאת, על ילד ישראלי שמת אצלם בדרום. יקותיאלי בטוח שהוא לא הבין את היידיש ומנסה לחזור על הבשורה באנגלית אטית. מקס מהנהן בידענות.
"מתי הוא מת?" מתעקש יקותיאלי.
"אתמול, אולי שלשום, על שפת הים בחירון, שיכור מיין של קידוש."
"ילד מישראל מת על שפת הים בחירון?" יקותיאלי חוזר על השאלה, משאיר רושם לא טוב על מקס.
"כן, כן, כן," מסביר לו מקס כמו לילד אטי, "מת כמו דג במוצאי שבת. ואם אתה רוצה לדעת את האמת, הוא נרצח. פשוט נרצח."
 

נחושתן אוקון, עורך את התוכנית "חמש עם רפי רשף" בערוץ 10, מפיק בהווה ואיש גל"צ בעברו. 

עוד על הספר

חיוך של דולפין נחושתן אוקון

אין כלבים גזעיים בהוואנה, אין פחי אשפה על המדרכות, אין אנטנות על הגגות והשוטרים מקפידים על כל פרט במדים. אפילו השרשרת העדינה של המשרוקית מושחלת אצלם כראוי בין חודי הכוכב המחומש, משמאל, על החזה. כל הדברים הקטנים צדים את העין של ניצב משנה אסף יקותיאלי על הטיילת של הוואנה. ראש הצח"ם הפורה ביותר במשטרת ישראל נס מאשתו, פוסע בקצב המרושל שלו לכיוון מזרח, מול השמש הצהובה שכבר עלתה מעבר לקו הבניינים הכבד של העיר. ככה הוא מותיר את רחלה במערב, במקסיקו סיטי, בזרועותיו של ד"ר יואל רביב, עם אס אם אס מיוסר. "תמשיכי בשלך, יקירה, אני בדרך אחרת. אל תתקשרי." מולו, על שלט דרכים עירוני, אכול רוחות של האוקיינוס, מורים החצים על כל כיווני העיר: מלון אמבוס מונדוס, מוזיאון לאמנות יפה קולוניאלית, בית המכס העתיק, בית הכנסת עדת ישראל.
יקותיאלי מתפתה בלי להסס אל החץ המכוון לבית הכנסת. שבת בבוקר היום, הרי כולנו יהודים. ברחוב, לפני בית הכנסת, מתוך חבורה של אנשים שהצטופפה שם, צד אותו מיד מקס ליבליך. איפה תת ניצב ראובן קונפינו וההרצאה הנודדת שלו בקורסים המתקדמים על טביעת האצבעות של מקריות מכוונת. "נכנסת לחקור את בעל הבית, ואת הדלת פותחת אשתו הרגישה," הוא היה מתפייט באוזני החניכים המשתאים. "בעל הבית בוחר לשתוק ומבקש לדבר מיד עם עורך הדין המשפחתי. אבל אשתו בטוחה שהיא יודעת לדבר ברגישות על החיים, ולא מבחינה בין חוק לצדק. והנה אתם על האוטוסטרדה המהירה לווידוי מושלם. כביש חוצה ישראל." מקס הרי היה יכול להרצות בלהט על מצוקתו ליהודי אחר בחצר, והוא היה מהנהן בצייתנות לסיפור ההתמסרות של מקס למהפכה של קובה, לבגידה הגדולה של פידל בפקיד הנאמן שלו. אבל מכולם צד מקס דווקא אותו, ובחיוך גדול של פתיין מנוסה פורש עליו את כנפיו. "לא תואר לו ולא הדר," הוא מציג בפניו את בית הכנסת בכנות עצובה, "אבל כמה היסטוריה וכמה נשמה."
ומקס ליבליך, בלי שיניים בפה, ממשיך להתפייט. "אני לרשותך, יהודי מארץ ישראל, יידיש, ספרדית ואנגלית, מה שתבחר, ביקור בבית הכנסת או סיור ברובע שלנו." קצין יחסי הציבור של בית הכנסת עדת ישראל מוביל את יקותיאלי חמש עשרה מדרגות אל מתחת פני האדמה. עקרות בית מבוגרות תופרות שם בשיעמום, "כדי לשרוד את החיים," כמו שמנסח את זה מקס ביידיש. יקותיאלי מגמגם אליו משהו בתשובה, ומקס מזהה מיד את היידיש שלו ומגלה לו שהוא לא מחבב גליציאנים, כי הם רק חושבים כל הזמן איך לרמות. ים של יידיש מקיף את יקותיאלי באחת, אוקיינוס שלם. מקס מספר שהיו לו בבית הכְּנֶסת אורחים מכל הסוגים, אפילו חשובים מאוד. שהוא כבר פגש כאן את רפי איתן, שלכד את אייכמן, והיה קליבר חשוב מאוד במוסד.
"אתה בטח יודע על מי אני מדבר," הוא בודק אצל יקותיאלי, "עכשיו הוא המיניסטר שלכם לפנסיונרים." יקותיאלי מהנהן ומקס בשלו. "פעם היו שלושה בתי כנסת בהוואנה, אחד של הפולנים, אחד של הליטאים ואחד של הספרדים. אבל היום נותר רק אחד. ועם ראול קסטרו יהיה עוד יותר קשה, כי ראול הוא סטאליניסט מושבע. לא פידל הרומנטיקן. אפילו שסבתא של ראול היתה יהודייה שהיגרה מלבנון לקובה. זו השמועה האחרונה שמסתובבת אצל הדייגים במפרץ. הם יודעים הכול."
יהודי מפה ויהודי משם מתגודדים סביב יקותיאלי. לא בכל יום מכבד אותם תייר מישראל בביקור. אבל מקס רוצה אותו רק לעצמו ועוקר אותו מהם לסיור זיכרונות פרטי משלו ברחבי הרובע.
"פעם היו עשרים אלף יהודים בקובה, והיום אין די לאסוף מספיק סנטים לפסו אחד. פעם כל היהודים היו עשירים, היום הזקנות שלנו תופרות ממחטות כדי לקנות קצה של חלה לשבת." יקותיאלי נגרר בין סמטאות הרובע. חם בהוואנה בשעה הזאת. ילדים בגופיות אוחזים באלות ומכים בכדורים מעופפים במשחק הבייסבול השכונתי. האחים הגדולים שלהם שרועים על קצה המדרכה, רגליים על הכביש, מאזינים לטנגו לא מוכר שמכה בין הבתים בזכות שני רמקולים עצומים. זוג אחד מרשה לעצמו להתנועע על המדרכה לקצב הצלילים. יקותיאלי נלחם בשמש בלי קרם הגנה. רחלה היתה מוציאה אותו להורג ברוך שלה, בגלל טעות בריאותית כזאת. "אם אתה רוצה למות לפני שאני אמות, תעשה את זה בחן, יקירי," היא היתה מפנקת אותו במילים מנגנות. "תשתה למוות ותהרוס את הכבד שלך, תתפטם באווזים ותתמלא בכולסטרול, אבל למה להרוג את עצמך בשמש עם המחלה הזאת? זה לא מסתדר לי בתוכניות האישיות לעתיד." עכשיו היא מורחת את ד"ר רביב בקרמים, הוא מזכיר לעצמו כדי לא להתגעגע. היא דואגת לו לכובע מדהים שיתאים למכנסיים הצבעוניים בטיול רגוע בשדרות המוארות של מקסיקו סיטי.
מקס תולש את יקותיאלי מהגעגועים המטרידים ומוליך אותו לסמטה חדשה. בפינה ניצבת גינה שמורה ובה מניין עצים צעירים וביניהם מנורה גדולה. "תראה את המנורה שלנו. המיניסטר שלכם, רפי איתן, הביא אותה אלינו, ונטע את הגינה הזאת סביבה, זכר לששת המיליונים. היה פה טקס מכובד מאוד, ורק בגלל שפידל כבר היה קנאקר אמיתי, הוא לא הגיע לאירוע החשוב הזה." עכשיו הוא מכריח את יקותיאלי להצטלם עם המנורה, מזכרת לחברים בארץ. הוא רק מאוכזב מהמצלמה של יקותיאלי שמאובזרת בתוך הטלפון. "לצילום כזה צריך מצלמה טובה," הוא גוער ביקותיאלי. מקס לוחץ על המתג שוב ושוב וממשיך לספר על נפלאות רפי איתן. איך הוא מגדל ברחבי קובה תפוזים וענבים וכל מיני פירות אחרים, שיקותיאלי לא מזהה אותם ביידיש. אפילו את מירמר המיוחסת הוא התחיל לשפץ. והכול רק מפני שהוא חבר כזה טוב של פידל. "מיליונים הוא עושה פה בלי שום בעיות. מה זה מיליונים, מיליארדים של דולרים מדי שנה בשנה. זה יהודי שיודע להרוויח כמו שצריך." מקס כבר בדרך לאתר הבא, לא מפסיק לרטון, "נכון שרפי איתן הוא יהודי שעושה רק כבוד לישראל, אבל הצעירים שלכם שבאים משם עושים בושות. בפסח האחרון הם התייצבו אצלנו כולם בבית הכנסת עם התרמילים הגדולים שלהם לחגוג את הסדר. אכלו ושתו, ואפילו פסו אחד לא הותירו מאחוריהם, תרומה לקהילה ענייה. את היין של אליהו הנביא הם שתו מהכוס הגדולה, שרו וצחקו ואחר כך קמו והלכו. תראה איך שהם גדלים אצלכם שם בארץ ישראל." גשם של יידיש יורד משמים על יקותיאלי, ומקס פולט הערה לא ברורה בערבוביה הזאת, על ילד ישראלי שמת אצלם בדרום. יקותיאלי בטוח שהוא לא הבין את היידיש ומנסה לחזור על הבשורה באנגלית אטית. מקס מהנהן בידענות.
"מתי הוא מת?" מתעקש יקותיאלי.
"אתמול, אולי שלשום, על שפת הים בחירון, שיכור מיין של קידוש."
"ילד מישראל מת על שפת הים בחירון?" יקותיאלי חוזר על השאלה, משאיר רושם לא טוב על מקס.
"כן, כן, כן," מסביר לו מקס כמו לילד אטי, "מת כמו דג במוצאי שבת. ואם אתה רוצה לדעת את האמת, הוא נרצח. פשוט נרצח."