פרק ראשון
שערה החום, הארוך והמלטף התבדר ברוח העדינה שהחלה נושבת. הוא כרך את זרועותיו סביב מותניה הדקיקים, עצם את עיניו ונשק לה על שפתיה. היא החזירה לו נשיקה, נרגשת ומאושרת מהמעמד הזה, שאליו השתוקקה זמן כה רב. מוזיקה נעימה החלה מתנגנת ברקע, עוטפת את שניהם בתוכה כמו שמיכת צמר חמימה. אחר כך הופיעו גם הכתוביות: שמות השחקנים, שם המפיק, שם הבמאי.
הסרט נגמר.
אדוארד התמתח ופיהק.
"איזה שיעמום," אמר לווינטר שישבה לצדו, מכורבלת בחיקו.
היא חייכה אליו חיוך סלחני.
"אני דווקא נהניתי," אמרה וקמה ממקומה כדי לסגור את החלון.
השעה היתה שש לפנות ערב ובחוץ כבר החשיך כמעט לגמרי. עלי השלכת, שנערמו אט אט כמעט מבלי שמישהו שם לב, החלו לשחק ביניהם תופסת, התפזרו, צחקקו, פיזמו לעצמם שיר־רשרוש עליז, וככל שגברה הרוח, כך נעשה משחק התופסת פראי יותר, מהיר יותר, עד שווינטר נאלצה לקום ולסגור את החלון, כי הצינה החלה לחדור פנימה.
סתיו. המדרכות כבר מכוסות עלים יבשים בגוונים עזים, מבהיקים ככנפי פרפרים. הימים נעימים, הלילות קרירים.
"תישאר לאכול איתנו ארוחת ערב, אדוארד?" נשמעה שאלתה של לורה מרחוק. היא ירדה במדרגות והציצה לסלון. זה היה מנהגה בכל פעם שחששה להפריע לווינטר ולאדוארד. היא היתה שואלת שאלה ממרחק, או משמיעה איזה קול — שיעול, עיטוש או כחכוח — לאות אזהרה: הנה, אני מתקרבת. ווינטר הודתה לה על כך בלבה, אם כי הדבר נראה לה מגוחך מעט.
"אני אשמח להצטרף, אם זה בסדר," השיב אדוארד והתרומם מהספה. "את צריכה עזרה?" שאל ומתח את איבריו שנרדמו במהלך הסרט הרומנטי וסוחט הדמעות שווינטר בחרה.
לורה שמחה וביקשה ממנו לערוך את השולחן.
לאחרונה היה אדוארד כמעט לבֶן־בית בבית משפחת בלו. מאז התהדקו יחסיו עם ווינטר הוא הגיע לביקורים תכופים יותר ויותר. טום ולורה היו מאושרים, הלוא אחד מחלומותיה הנסתרים של לורה היה לשדך בין בתה ובין ילד־פיות, ואם כבר ילד־פיות, היא לא יכלה לחשוב על מישהו מתאים יותר מאדוארד.
ווינטר סגרה את מקלט הטלוויזיה ונתנה ליטוף חטוף לאפצ'י, ששכב עדיין על הספה ונמנם, מגרגר חלושות. היא הביטה באדוארד ובאִמָּהּ וחייכה. היא שמחה לראות שהם מסתדרים ביניהם כל כך יפה. התקופה האחרונה היתה אחת המאושרות בחייה והיא נזכרה בחיוך כיצד אזרה די אומץ ושאלה את אדוארד אם עליה דיבר אז, כאשר עפו בחזרה הביתה מאותה מסיבה בארץ־קסם. היא נזכרה איך הסמיק אדוארד עד תנוכי אוזניו, כיצד הושיט לה את ידו ואמר, "כן, ווינטר, זו את." איך לבה הלם אז, כשגילתה לראשונה שגם היא, ממש כמוהו, מאוהבת, מאוהבת בו, באדוארד. היא נזכרה כיצד הכה בה הדבר באותה פתאומיות שבה מופיעה סופת ברקים ביום קיץ חם. היא חייכה לעצמה ונזכרה כיצד עמדו שניהם לצד עץ אלון ריחני, סמוך לביתה של טוליפ, כשסיימו את אחת ממשימותיהם לאותו ערב, וכיצד לחץ אדוארד את ידה בתוך ידו הגדולה. היא חששה שמא יצליח לשמוע את הולם לבה, אשר כמעט זינק מקרבה מרוב התרגשות. רגליו של אדוארד רעדו, היא ראתה זאת, גם קולו רעד.
"אז... את... רוצה... שננסה... לצאת?" שאל לבסוף, "אני מתכוון... שנהיה חברים...? כלומר, גם עכשיו אנחנו חברים... אבל... אני חשבתי על משהו... יותר בכיוון של... בני זוג..."
ווינטר פרצה אז בצחוק מתגלגל ומשחרר. מעולם לא ראתה את אדוארד כה חסר ביטחון כמו באותם רגעים. מובן שהסכימה. היא הנהנה נמרצות, מוכנה ומזומנה לתת הזדמנות להירקמותו של קשר מסוג חדש בינה לבין אדוארד.
"וויני!" ניערה אותה לורה ממחשבותיה, "אולי תעזרי גם את?" קולה היה רגוז מעט, "מאוד לא מנומס מצדך לתת לחבר שלך לעזור לי להכין אוכל, בעוד את עומדת ובוהה בתקרה..."
"החבר שלך". כמה אהבה ווינטר לשמוע את צירוף המילים הזה. היא היתה גאה בו, באדוארד, ומאוהבת עד מעל לראש.
"את צודקת, אני באה," אמרה ואספה מחדש את שערה שנפרע במהלך הרביצה על הספה.
אדוארד צחק. הוא היה רגיל לחולמניותה של ווינטר, ולא רק שהדבר לא הפריע לו, להפך, הוא אהב לראות אותה שוקעת במחשבות. הוא ידע שאפשר לסמוך עליה, שאם יהיה צורך, היא תפעל ברגע הנכון, ולכן לא ראה פסול בהיותה חולמנית מעט מפעם לפעם.
"משהו מריח נפלא!" אמר טום ששב מהעבודה רגעים ספורים אחר כך. "מה זה, לורה, צלי?" שאל והוסיף לרחרח את האוויר כחיה מורעבת. הוא הניח את התיק שלו בכניסה ונכנס למטבח.
"לא צלי," תיקנה אותו לורה, "ספגטי ברוטב בולונז."
"גם טוב," אמר טום וניסה להסתיר את אכזבתו. "מה העניינים, גבר?" שאל וטפח בחוזקה על גבו של אדוארד.
אדוארד נטה מעט קדימה, סופג את הטפיחה ההגונה בשקט, ולאחר שייצב את עצמו מחדש אמר, "מצוין!" וחייך.
טום קרץ לו. הוא חיבב אותו מאוד. העובדה שאביה ניסה להתיידד עם אדוארד במין "ידידות של בנים" שעשעה את ווינטר מאוד. הוא נהג לצפות איתו במשחקי כדורסל, לשוחח איתו על מכוניות, על היאבקות ועל כל שאר הדברים הללו שאמורים לעניין בנים. בייחוד היתה מגוחכת בעיניה העובדה שאף לא אחד מן הנושאים הללו עניין באמת את טום או את אדוארד, אבל היות שטום התאמץ כל כך ליצור קשר עם אדוארד, ואדוארד השתדל כל כך שלא לפגוע ברגשותיו, מצאו השניים את עצמם דנים בנושאים משעממים עד אימה.
"אמא, יש לנו גבינת פַּרְמֶזָן מגוררת?" שאלה ווינטר בעודה פותחת את המקרר וחופרת בתוכו, כשראשה בפנים.
"חפשי במקפיא, חומד," אמרה לורה והמשיכה לחתוך במרץ חסה ועגבניות לסלט.
"שמעת איזה משחק היה אתמול?" שאל טום את אדוארד, ואדוארד הנהן.
כן, הוא שמע. למעשה, הוא נאלץ להתקשר לאחד מחבריו מבעוד מועד ולברר איתו מי ניצח במשחק, כדי שיוכל לשוחח על כך הערב עם טום. הוא הניח שטום ישאל אותו על המשחק, ורצה להיות מוכן.
"בואו נשב," אמרה לורה וערבבה את הפסטה המהבילה בסיר האמייל בעל עיטורי הכלניות.
"אני מורעב," אמר טום וטפח על בטנו.
בינתיים נכנס גם אפצ'י למטבח. נדמה היה לו כי הרִיח ספגטי ברוטב בולונז, והוא רק רצה לאמת את העניין בטרם ישקע בשעת שינה נוספת. הפסטה הוגשה לשולחן, חמה ומעלה אדים, ולורה יצקה עליה במצקת רחבה רוטב בולונז סמיך, עשיר ואדום, שניחוחו מילא את חלל הבית. טום בצע לעצמו לחמנייה טרייה והושיט אחת גם לאדוארד.
ערב נפלא עבר על ארבעתם, השיחה קלחה, והאוכל היה נהדר. ווינטר היתה מאושרת לראות עד כמה טוב משתלב אדוארד בחיק משפחתה הקטנה. הוא התבדח עם הוריה, סיפר סיפורים וחוויות מבית הספר ואכל בתיאבון שלא היה מבייש, לדעתה, סוסת יאור בהיריון מתקדם.
כשסיימו כולם לאכול, ופאי התותים שקנתה לורה בדרך הביתה מהעבודה חוסל כליל (בעיקר בידי שני הגברים), קמו ווינטר ואדוארד מהשולחן, פינו את צלחותיהם ועלו אל חדרה של ווינטר. אדוארד ידע שעוד מעט יצטרך לשוב אל ביתו, אך בעודו מטפס במדרגות, הציעה לו ווינטר לעלות בערב יחד לארץ־קסם, כי היא ממש מוכרחה לבדוק את מצב עכבישי־השלכת. אתמול, כך סיפרה לאדוארד, הם לא חשו בטוב. אדוארד הסכים והשניים החליטו להפוך את עצמם לילדי־פיות ולהתעופף מעלה, אל שמי הלילה.
"הוא משהו־משהו, הבחור הזה," לחשה לורה באוזנו של בעלה, בעוד שניהם צופים בהנאה בבתם העולה במדרגות אל הקומה השנייה, שלובת ידיים עם עלם חמודות.
"מסכים איתך," אמר טום וחיבק את כתפיה של אשתו, כשפניו זורחות מאושר. "ווינטר שלנו באמת לא יכלה למצוא לעצמה מישהו טוב יותר."
פרק שני
הבחילה הקשה שאחזה בעכבישי־השלכת ביום הקודם חלוף חלפה לה, וכשווינטר ואדוארד הגיעו לבקרם, שמחו העכבישים מאוד. ווינטר הציגה לפניהם את אדוארד והסבירה לו כי אתמול היו העכבישים חולים מאוד והקיאו לכל עבר בלי הפסק.
"אז טוליפ שלחה אותי לטפל בהם," סיפרה. "הכנתי להם תה אלוורה עם כמה כפיות דבש וראה זה פלא — היום נראה שהם ממש חזרו לעצמם!"
שני עכבישי־שלכת שיהקו בקול רם.
"לבריאות!" אמרה ווינטר. "אני מקווה שאתם לא עומדים שוב להקיא..."
"גם אנחנו מקווים," השיבו העכבישים והניחו כף יד אדומה על פיהם.
אדוארד הציע שווינטר והוא יתרחקו כמה צעדים אחורה, ליתר ביטחון.
עכבישי־השלכת היו עכבישים גדולים למדי, וצבעם כצבע היין. על גבו של כל אחד מהם התנוסס עלה שלכת ענקי, ששימש להם מעין בגד או כיסוי. כל עכביש־שלכת נהג להתפאר בעלה שעל גבו והיה משוכנע כי זהו העלה היפה ביותר בעולם. כעת, בסתיו, היו העכבישים פעילים במיוחד והתקשטו בשלל עלים בגוני צהוב־זהוב־ארגמן. בימות החורף הם היו שרויים בתרדמה, ובאביב היו מקיצים ומתחילים לתור אחר עלים טריים. מובן שבאביב לא מצאו עלי שלכת ונאלצו להסתפק בעלים ירוקים, עד שיבוא שוב הסתיו.
"טוב," אמרה ווינטר וניערה אבק מכפות ידיה. "אם אתם באמת מרגישים בסדר, אולי מוטב שנזוז."
"רוב תודות לך, עלמתי," הודתה לה עכבישת־שלכת גדולה ומנומשת. "עזרת לנו מאוד!"
ווינטר חייכה וקדה קידה קלה. "אני שמחה שיכולתי לעזור."
"ועכשיו בואי קחי לך עלה שלכת יפה במתנה," הציעה העכבישה, "לא היה לי נעים להגיד לך אתמול, יקירתי, אבל ללכת ככה עירומה, בלי שעלה שלכת מכסה את גבך, זה מאוד לא צנוע..."
"הו..." הסמיקה ווינטר, "אבל אני ממש לא עירומה, אני לבושה לגמרי, רק שאין לי עלה על הגב..."
אדוארד צחק.
"כן," אמר, "אם אפשר להגיד דבר אחד על ווינטר זה באמת שהיא לא צנועה..."
"כן, אני רואה," אמרה העכבישה שהתייחסה למשפטו המגחך של אדוארד ברצינות רבה, "נו, אין מה לעשות, לא כולנו נולדנו צנועים. והבגדים שלכם? בוודאי שלא די בהם! להסתובב ללא עלה על הגב זו הפקרות לשמה! ועכשיו, בואי איתי, חביבה, ובחרי לעצמך עלה שלכת."
היא הפנתה את מבטה אל אדוארד: "ואתה, בדיוק כמוה." היא בחנה את גופו ואת בגדיו הירוקים, "בוא גם אתה ובחר לך עלה. לא נאה ולא יאה להסתובב כך בעירום מלא!"
ווינטר ואדוארד לא התווכחו. הם כבר הבינו כי בגדיהם אינם מספקים בעיני העכבישה, ולכן הלכו בעקבותיה על מנת לבחור לעצמם ממיטב מחלצותיהם של עכבישי־השלכת. העכבישה הגדולה והמנומשת הובילה אותם אל מה שנראה כמו מחסן תת־קרקעי שמוקם בתוך מחילה צרה ועבשה. בתוך אותו מחסן נתלו על קולבי עץ קטנים אינספור עלי שלכת בשלל מרקמים, גוונים וגדלים.
"שלום!" אמרה עכבישת־שלכת קטנה שישבה בתוך המחסן העבש וטוותה סוודר אופנתי מקוּרים שקופים. הקול שלה היה צפצפני במיוחד.
"שלום!" ענו הילדים, והעכבישה שהובילה אותם לשם אמרה, "שני ילדי־הפיות הללו זקוקים בדחיפות לתלבושות, אז הבאתי אותם הנה, לחנות. אכפת לך למצוא להם משהו ללבוש?"
העכבישה הקטנה הניחה מידיה את הסוודר שטוותה ופנתה לבחון את הילדים. "הממ..." המהמה, "לָךְ הייתי נותנת עלה משונן בגוון זהוב," אמרה לווינטר, "אולי עם כמה נקודות כתומות, נראה אם יש לי במלאי משהו כזה..." היא פשפשה בין אינסוף העלים שהיו תלויים, עד שמצאה עלה שמצא חן בעיניה. היא חוררה בו שני חורים, לידיה של ווינטר, והלבישה אותו על גבה כשריון של צב, נלחמת תוך כדי כך בכנפיה של ווינטר שהקשו מאוד את ביצוע המשימה. אחר כך בחרה עלה גם לאדוארד. הפעם היה זה עלה עגול בגוון כתום עם מעט חום. אדוארד לא התנגד, ואף נראה משועשע מאוד מן העניין. העכבישה הלבישה אותו, שפשפה את כפיה זו בזו בסיפוק ואמרה, "עכשיו אתם נראים כמו שצריך!"
"תודה," אמרו הילדים ומיהרו להסתלק משם לפני שעכבישי־השלכת יציעו לחבוש לראשם גם כובע תואם.
הם התרחקו בהליכה, כיוון שלא היו מסוגלים לעוף בתוך תלבושת העלים המשונה הזאת, ורק לאחר שהתרחקו מהמקום מספיק, ביקשה ווינטר מאדוארד שיסיר את העלה מגבה, כי הכנפיים כבר מתחילות לכאוב לה. אדוארד קרע את העלה, ואחר כך עשתה ווינטר את אותו הדבר בעבורו. הם צחקו. אדוארד נשק לה על שפתיה והיא נשקה לו בחזרה. הם עמדו חבוקים בין שיחי האספרגוס וורדי־הבר, כשהקרקע סביבם מכוסה חלקיקי עלים יבשים, שאותם קרעו מעל גבם.
"בוא נעוף לבית של טוליפ," הציעה ווינטר. "אני אשאל אותה אם היא צריכה ממני משהו הערב."
"בואי נעוף לבית של פרֶזיה," הציע אדוארד, "אני אשאל אותה אם היא צריכה ממני משהו הערב."
שניהם צחקו.
"טוב, נעוף קודם לטוליפ ואחר כך לפרזיה," אמרה ווינטר.
"או שנעוף קודם לפרזיה ואחר כך לטוליפ," אמר אדוארד.
"נו, אד!" הזעיפה ווינטר את פניה, "אל תהיה כזה מעצבן!"
וכך סוכם כי יעופו קודם כול אל ביתה של טוליפ.
הדרך עברה בנעימים. הם עפו שלובי ידיים ופטפטו. לווינטר אף פעם לא היה משעמם בחברתו של אדוארד וכמעט לא היו ביניהם רגעי שתיקה מביכים.
הם נחתו בסמוך לבית־הפרחים של טוליפ. ווינטר הניחה את כף ידה הפרושה על הדלת הכתומה וזו נפתחה לפניהם בציוץ עדין.
"שלום!" הודיעה ווינטר על בואם, וכעבור רגע קט התעופפו אל הכניסה שלוש פיות־הבית הצחקניות של טוליפ.
"ווינטר! אדוארד!" קראו בפליאה, "ברוכים הבאים! מה אתם עושים כאן?"
"חשבתי שטוליפ אולי זקוקה לי," אמרה ווינטר והביטה סביב, מחפשת במבטה אחר טוליפ.
"הו..." אמרה אחת מפיות־הבית, "אני לא חושבת שהיא זקוקה לך הלילה, חמודה."
"אה..." השיבה ווינטר ונימת אכזבה בקולה.
"תשתו משהו?" שאלה פיית־הבית השנייה.
"נשמח," אמר אדוארד וניגש אל חדר האורחים.
הוא התיישב על הספה הרכה ושילב את ידיו מאחורי עורפו. ווינטר התיישבה לצדו, והבריחה משם בטעות שלוש דבורים וחמישה פרפרי־שיר שישנו שינה עמוקה בין הכריות.
"אופס..." גמגמה כשהדבורים פלטו לעברה קללה עסיסית בטרם נמלטו משם.
בבית עמד ריח נפלא של פרחים טריים ושל מאפים מתוקים והילדים שאפו את הניחוחות עמוק אל תוך ריאותיהם.
"קצת יותר מדי פרחים, אם את שואלת אותי," אמר אדוארד והביט ברצפה שמתחתיו, שהיתה מכוסה בצפיפות רבה במרבדי פרחי כובע־הנזיר, סיגליות, נרקיסים, כלניות, פרגים ונוריות.
"בעינַי זה מקסים," אמרה ווינטר ומשכה בכתפיה.
"לא הייתי רוצה לגור כאן," אמר אדוארד, "זה נראה לי די מציק, להסתובב כל היום בתוך הפרחים האלה..."
"קודם כול, אף אחד לא הזמין אותך לגור כאן," הקניטה אותו ווינטר, "וחוץ מזה, לא חייבים להסתובב, אפשר לרחף בין הפרחים. בשביל זה יש כנפיים!"
הפעם היה זה אדוארד שמשך בכתפיו. הוא כבר ידע שאין לו סיכוי לנצח את ווינטר בשום ויכוח, ולכן בחר להרפות מהעניין.
כעבור רגעים אחדים שָבו שתיים מפיות־הבית, ובידיהן שני מגשים: על אחד מהם הונח קנקן מיץ פירות צונן ושתי כוסות גבוהות ועל השני הונחה צלחת שקופה ובתוכה מאפי דבש זהובים, שמהם נטפו טיפות דבש דביקות וזוהרות.
"בבקשה, התכבדו," אמרה אחת מהן, "זה יצא ממש הרגע מהתנור. באתם בדיוק בזמן."
"קשה לפספס כאן," אמרה ווינטר, "איכשהו אנחנו תמיד באים בזמן..."
הפיות צחקו במבוכה מהמחמאה והילדים מזגו לעצמם מן המיץ הכתום ולגמו ממנו בהנאה.
"אז איפה טוליפ?" שאלה ווינטר ונעצה את שיניה במאפה דבש פריך ונימוח.
"אה..." גמגמה אחת מפיות־הבית והביטה לעבר חברתה, "היא לא בבית הערב."
"כן, את זה כבר הבנתי," אמרה ווינטר וליקקה את אצבעותיה הדביקות, "אבל איפה היא?"
"אה..." אמרה הפיה השנייה, "לא בבית."
"אם לא הייתי מכירה אתכן," אמרה ווינטר, "הייתי חושבת שאתן מנסות להסתיר ממני משהו."
הפיות לכסנו מבטיהן זו אל זו וזעו באי־נוחות.
ווינטר הביטה בהן, מייחלת למוצא פיהן.
"ובכן..." פתחה אחת מהן, עדיין מהססת, "היא הלכה להיכל הקריסְטָל..."
"היכל הקריסטל?" שאל אדוארד, "מעולם לא שמעתי על מקום כזה..."
הפיה חייכה. "כן," אמרה בסלחנות, "זה הגיוני מאוד..."
"מה הגיוני מאוד?" לא הבין אדוארד.
"העובדה שלא שמעת על המקום הזה," השיבה הפיה וגירדה באפה.
"למה זה הגיוני מאוד?" שאל אדוארד.
"כי..." אמרה הפיה השנייה, "זה משהו שלא כל כך מדברים עליו, אתם מבינים... אני מניחה שגם אני לא הייתי אמורה לדבר איתכם על זה, אבל קשה לי לעמוד בפני העיניים היפות של ווינטר, וכשהיא מבקשת ממני משהו ויש לה המבט הזה, כמו של גור קטן... נו, אני פשוט לא עומדת בפניה."
ווינטר חייכה.
"מכל מקום," אמרה הפיה, "תשכחו מה שאמרנו ואל תגידו לאף אחד כלום, טוב?"
"מה לא להגיד?" לא הבינה ווינטר, "על מה בכלל דיברנו?" היא הביטה לסירוגין בשתי פיות־הבית וכיווצה את גבותיה.
"אני שמחה לראות שכבר שכחת..." צחקקה פיית־הבית.
"טוב," אמר אדוארד ועיקם את שפתיו, "זו היתה שיחה משונה ביותר... בואי, ווינטר, נלך לפרזיה. נראה אם היא צריכה ממני משהו הערב."
"רגע!" עצרה אותו אחת מפיות־הבית, "גם פרזיה לא נמצאת הערב בבית, חבל שתעופו עד לשם. אני מציעה שפשוט תשובו הביתה. אף אחד לא זקוק לכם הלילה, קחו לעצמכם ערב אחד של מנוחה."
"איך את יודעת שפרזיה לא בבית?" התעניין אדוארד, "איפה היא?"
הפיות שוב החליפו ביניהן מבטים.
"יחד עם טוליפ," לחשה אחת מהן לבסוף.
"אני לא מבינה," אמרה ווינטר, "כל הפיות נפגשות הלילה במקום הזה שאמרתם... היכל ה... מה זה היה, הפלסטיק, לא, זכוכית... אה, הקריסטל? מה, הפיות העבירו את כל הישיבות שלהן למקום חדש, במקום בית־הישיבות?"
"לא, מה פתאום," צחקה אחת מפיות־הבית, "הן שם רק הערב. הן נפגשות שם פעם בשנה."
"אז באמת כל הפיות שם?" שאלה ווינטר, ושָׂמחה שהצליחה לנתב סוף סוף את השיחה לכיוון מעניין.
"אה, כן..." גמגמה הפיה והוסיפה, "אז אתם באמת יכולים ללכת עכשיו הביתה, חמודים."
"סתם מתוך סקרנות — איפה נמצא ההיכל הזה?" שאל אדוארד, מנסה להישמע תמים ככל שניתן.
"אה, מתוך סקרנות, כמובן..." צחקה הפיה ונענעה את ראשה מצד אל צד, "כמו שאני מכירה אתכם, אתם בטח כבר רוצים לגשת לשם, לא?"
"לא, לא," ביטל אדוארד את דבריה, "אני דווקא רוצה ללכת לישון. ומה איתך, ווינטר?"
ווינטר פיהקה פיהוק ארוך והתמתחה. "גם אני עייפה נורא."
פיות־הבית הביטו זו בזו.
"הוא נמצא ביער תותי־הבר," אמרה אחת מהן, שלא הצליחה להתאפק, "הוא חבוי היטב בלב היער. לא קל למצוא אותו."
"אהה..." אמר אדוארד בטון משועמם, "אני בכלל לא מבין מה כל כך מיוחד במקום הזה ולמה הפיות היו צריכות להיפגש דווקא שם."
"טוב, את זה כבר לא תצליח להוציא ממני!" אמרה פיית־הבית. היא הניחה את ידיה על מותניה בהחלטיות וגערה בווינטר ובאדוארד, "הסקרנות שלכם עוד תגרום לכם יום אחד נזק רציני!"
הילדים לא השיבו.
לפתע נשמע מן המטבח רעש זכוכית מתנפצת ולאחריו קולה המבוהל של פיית־הבית השלישית, "אוי, לא!"
שתי פיות־הבית רצו למטבח, והילדים בעקבותיהן.
על מרבד הפרחים של רצפת המטבח היו מפוזרים אינסוף שברי חרס חומים ודוממים ונוזל דביק וסמיך בצבע סגול כהה נטף ונזל לכל עבר, מטביע בתוכו את הכלניות והסיגליות שעליהן נחת.
"איך זה קרה?" שאלה אחת מפיות־הבית ועיקמה את פניה.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
