לקחת אחריות על השינוי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לקחת אחריות על השינוי
הוספה למועדפים

לקחת אחריות על השינוי

3 כוכבים (2 דירוגים)

עוד על הספר

כרמלה לב-ארי הינה מטפלת רגשית-רוחנית ומאמנת מבוגרים וילדים. 

תקציר

בחרו נושא בחייכם אותו הייתם רוצים לשנות, בו הייתם רוצים להצליח או שמסב לכם תסכול או כאב. התמקדו בו לאורך כל פרקי הספר. צעד אחר צעד תוכלו להבין: מדוע לא הצלחתם בשינוי עד כה? מה נשמתכם רצתה ללמד אתכם או לפתח בכם דרך הקושי שלכם? מהם השיעורים שבאתם ללמוד על הנושא? מהו הסיפור אותו סיפרתם לעצמכם כל חייכם? איך התת-מודע ניסה להגן עליכם בהקשר לנושא זה? כיצד גלגולים קודמים שלכם חסמו את הדרך אל השינוי? אילו כוחות מנוגדים פעלו בתוככם והתנגדו לשינוי?
בלווי אישי וצמוד של המחברת, מטפלת רוחנית-הוליסטית בעלת וותק של למעלה מ-25 שנים, תוכלו ללמוד כיצד להביט על כל תמונת חייכם ממבט הציפור, ממבטה של הנשמה, לשחרר את עצמכם מפצעי העבר בחיים אלו וגם בחיים קודמים, ולצעוד בבטחה לעבר השגת השינוי המיוחל. 
 
"לקחת אחריות על השינוי" הוא מדריך לריפוי רוחני, העצמה אישית והגשמה. באמצעות שיטות טיפול מעמיקות, תכנים מקוריים, קישור למדיטציות מוקלטות של המחברת אשר נועדו לשחרור הפגיעות הישנות וריפוי גלגולים קודמים (ומיועדות רק לרוכשים את הספר), ודרך סיפורי-מקרה רבים הממחישים את תהליכי העבודה במדריך זה, תוכלו באמת ובתמים לקחת אחריות מלאה על חייכם ולהגיע למקומות אליהם אתם שואפים.

פרק ראשון

פרק 1 
הרצון להציל, או: מדוע קשה כל־כך להשתנות?
 
אנה הגיעה אלי כדי לנסות לפתור את הבעיות שלה עם בן זוגה הנוכחי. הם הכירו לפני ארבע שנים ולמן ההתחלה הרגישו בחיבור טוב ביניהם. הייתה אהבה גדולה וחברות גדולה.
"לפחות חשבתי שהייתה חברות," תיארה את המצב ביניהם, "עכשיו אני כבר לא יודעת. כבר שנה שהוא מסתגר מפני וכועס עלי כל הזמן."
כשהכירו ידעה אנה שאדם סבל מדיכאונות לפרקים, מדחיינות כרונית ומחוסר מימוש עצמי.
"עשיתי לו אינספור שיחות מוטיבציה, ממש הרגשתי איך אני עוזרת לו להתרומם. הוא אפילו התחיל ללמוד, הצליח להחזיק עבודה קבועה שהוא אהב, אך לפני שנתיים התחילה שוב הידרדרות.
החזקתי לו את היד במשך כל הזמן הזה, עודדתי אותו, הראיתי לו את הדרך, אני מרגישה שממש כיוונתי אותו להגיע לאן שהוא רוצה. הוא היה מרים את הראש מעל פני המים לכמה שבועות ושוב נופל. הוא אפילו נעזר בתרופות, אבל נדמה שכלום לא עזר לו."
אנה התחילה להתייאש, מצד אחד אהבה את אדם אך מצד שני, את כל הכעסים הפנה כלפיה וכמות האנרגיה שהשקיעה בו ובקשר גזלה את מרבית כוחה.
***********
סיפורה של אנה מתאר תופעה מאוד שכיחה, כיוון שהרצון להציל את בן הזוג (או אדם יקר אחר) טבוע בהרבה מאוד אנשים. הם שומעים את קריאתו של האחר לעזרה ומרגישים מיד אחריות לעשות מעשה שיביא קץ למצוקתו של זה.
כפי שקורה פעמים רבות, אנשים אלו יחוו עד מהרה תסכול מכך שלא הצליחו באמת ובתמים במשימת ההצלה או השינוי המתבקש.
ראשית יש להפנים דבר מהותי: אף אחד לא יכול לשנות אדם אחר שאינו רוצה להשתנות. יתרה מזאת, זה לא מתפקידם לנסות לשנות אדם אחר.
אם יש דבר אחד שלמדתי מכל שנותיי בעבודתי כמטפלת הוא שאתה יכול להוביל סוס אל השוקת אך אינך יכול להכריח אותו לשתות ממנה.
כאשר אנשים מגיעים לטיפול הם בטוחים ברצונם להשתנות, להפטר מפחדיהם אשר עיכבו אותם, מטראומות עבר או ממחסומים שונים. שאיפתם של כולם היא לשנות את חייהם, אולם היות ושינוי כרוך ביציאה מאזור הנוחות, אימוץ ראייה חדשה והסתגלות לדרך החדשה, לא כולם יעשו את כל הדרוש לשם כך.
הטיפולים דומים לבלון שחוט קשור אליו. בתחילה, כל המטופלים מסכימים לאחוז בחוט זה.
כבר למן הטיפול הראשון הבלון מתחיל לנוע בכוון אליו טענו המטופלים שהם רוצים להגיע אליו. תוך הזזת כל המחסומים שעמדו בינם לבין חזונם, הדרך מתפנה והבלון נע קדימה. אבל אז מתרחש אחד משני הדברים הבאים: או שהמטופל ממשיך לאחוז בבלון ונותן לו להוביל אותו אל חזונו, או שהוא מרפה מהחוט ומסרב להמשיך בכוון אותו בחר בתחילה.
על מנת שמטופל (או יקירכם) באמת יוכל לבצע את השינוי שהוא מייחל לו צריכים להתקיים כמה תנאים:
 
1. המטופל צריך באמת ובתמים לרצות את השינוי.
 
2. השינוי צריך להיות עבור המטופל עצמו ולא למען אנשים אחרים: הוריו, משפחתו או מוסכמות חברתיות, שכן אז הוא לא נעשה מבחירה אישית והוא נדון להיכשל.
 
3. המטופל צריך להיות מוכן לשאת בתוצאותיו האפשריות של השינוי, אשר כוללות בתוכן גם רגעים לא קלים. 
יש לזכור שגם הפרפר כשהוא יוצא מתוך הגולם חווה מן הסתם רגעים ראשוניים של פחד על יציאתו מהמקום המוכר (גם אם היה מגביל וחונק) אל מרחבי האינסוף. לאן לעוף, כעת כשהבחירה בידו, היא שאלה מפחידה ומבלבלת עבור הרבה אנשים שהחלו לעשות שינוי בחייהם.
 
4. המטופל צריך להיות בעל מוכנות לא להיות קורבן יותר, לא לשבת ורק להתלונן על מצבו, לא רק לחלום על מה שיכול היה להיות אילו רק חלומותיו היו מתגשמים, אלא להתמודד עם המבחן האמתי, כעת כשחזונו התממש. תופתעו לגלות שמרבית האנשים מעדיפים להמשיך ולחלום מאשר 'לצאת לשם' ולחיות את חלומם. 
מה יקרה אם למרות הכל החלום אינו מה שרצו? מה יקרה אם הצבעים של החלום בהקו באור יקרות והמציאות של מימוש החלום תהיה פחות זוהרת? כל אלו שאלות מפחידות שמעכבות את תחילת ביצוע השינוי.
שהייה במצב של חלימה מתמדת על השינוי כמוה כהשארות בתוך הגולם, מהפחד שמרחבי האינסוף לא מגנים ושומרים מפני פגיעה אפשרית. מן הסתם, יש בכך אמת; הרבה דברים יכולים להתרחש במרחבי האינסוף. ישנה התמודדות, וישנו מאמץ של הכנפיים, ואימון השרירים, וישנו החשש לא להצליח בעולם הגדול והנכסף, אך מעבר לכל ישנה שאלה אחת שמהדהדת ולא מרפה: "ועכשיו מה?" 
ועל כן, יהיו אנשים שיעשו את השינוי ויהיו אנשים שלא ילכו עמו עד הסוף. יהיו כאלה שירחפו אל מרחבי האינסוף שלהם וינסו לממש את מלוא הפוטנציאל שלהם ויהיו כאלה שישאפו לשוב אל אזור הנוחות של הגולם.
בין אם מדובר במטופלים ובין שמדובר בבני זוג או אנשים יקרים ללבכם, היכולת שלנו לגרום לשינוי מבלי שהם מוכנים לכך, או לרצות אותו עבורם יותר מהם, זהים: נדונו לכישלון.
 
תסמונת החדר המבולגן
 
"דמייני לעצמך," אמרתי לאנה, "שהאומללות של בן זוגך כאשר הוא נשאר בתוך התקיעות של חייו (תהיה זו נפשית, מקצועית או כל נושא אחר שהוא אינו מטפל בו לעומק ואינו בוחר לשנותו מהיסוד) משולה להימצאותו בתוך חדר מבולגן, אשר נמצא בתוך ביתכם.
יכול להיות שהוא מרבה להתלונן באוזנך כמה לא נוח לו בחדר הזה, כמה קשה לו למצוא דברים בתוך הכאוס הגמור שהוא מתגורר בו, כמה הוא מלוכלך והפוך והוא אינו מצליח למצוא בו דבר. את רואה כמה הוא לא רגוע.
את, כבת זוג 'טובה', עוזרת לו לסדר את החדר או אף מתנדבת לסדר אותו למענו. לאחר שטרחת והשקעת את מיטב מאמציך בניקיון ובסידור החדר, את מאוד מרוצה מהתוצאה ומצפה שכך החדר יישאר מעתה: מאורגן ומסודר. אלא שאת נחרדת לגלות שתוך יומיים החדר חזר למצבו הקודם!
שוב את מסדרת, או עוזרת לו לסדר את החדר, רק כדי לגלות שתוך שבוע החדר שוב מבולגן, המגבות על הרצפה, הבגדים שוכבים בערימות על הכיסא, כוסות קפה מעלות עובש על השולחן, סירחון קל נודף משאריות אוכל בצלחות שנערמו בפינה, בכל מקום בו את דורכת על הרצפה יש עיתונים ועטיפות מסטיק ישנות והפעם את באמת כועסת ומתוסכלת.
את מרגישה שכל העבודה שהשקעת הייתה לחינם, שהוא לא מעריך את העבודה שעשית בסידור וניקיון חדרו, ואת גם מתחילה לחשוד שמשהו בו ממש לא בסדר, שהרי כיצד אדם יכול לחיות כך, בלכלוך ובבלגן תמידי?
אם כל זה לא היה מספיק, בשלב מסוים בן זוגך מתחיל להאשים אותך בכך שאת מציקה לו, הוא טוען שלא ביקש את עזרתך מלכתחילה.
במוקדם או במאוחר עליך להבין שזוהי בחירתו שלו באם לסדר את החדר ובאם לא, באם לשמור עליו נקי או ללכלך אותו כעבור שעה וחצי. הוא זה שבוחר כל יום מחדש לחיות כך."
"אז למה הוא מתלונן כמה קשה לו בחייו?" היא שואלת.
"אני מאמינה לו כשהוא טוען שקשה לו, אבל בין להתלונן ולהוציא את תסכולו החוצה לבין להחליט לשנות את אורח חייו המרחק רב," אני משיבה, "ובתוך כל הבלגן שלו את זו שנשאבת למערבולת הזו, לדרמה שלו.
חשבי על כך שאולי יש לו רווח מהמצב; הוא זוכה להתלונן ולפרוק את רגשותיו, הוא ממשיך להיות קורבן בלא שנדרש ממנו מאמץ אמתי לשם ביצוע השינוי בחייו.
ככל שהוא משאיר יותר זמן את החדר מבולגן ומלוכלך, כך קשה לו יותר להפטר משאריות הזבל שנערמו בחייו / בחדרו. אולם עדיין, האחריות על סידור ושימור החדר מוטלת אך ורק עליו ולא עליך."
"זו לא אחריותי בתור מי שאוהבת אותו לעזור לו לצאת מהמצב הזה?" שואלת אנה, ובצדק.
אנו תמיד מרגישים אחריות כלפי אלו שיקרים לנו, לנסות לעזור להם, בייחוד אם נדמה לנו שהם זועקים לעזרה. אם אין אנו מגישים את העזרה שנדמה לנו כי היא דרושה, אנו מתחילים להרגיש אשמה.
לכן, הבעיה האמתית היא בעצם הקושי שלנו להתמודד עם רגשות האשמה שבתוכנו. נדמה לנו שאנו רואים מישהו טובע ואיננו ניגשים להציל אותו.
בדיחה ידועה מספרת על אדם שמצא את עצמו בלב ים, אבוד. הוא זועק לאלוהים שיציל אותו. גלגל הצלה הופיע במרחק מה מהאיש, כל שנדרש ממנו היה לשחות אליו ולהיאחז בו, אך האיש התעלם ממנו והמשיך לזעוק: "אלוהים, אלוהים, אל תנטוש אותי, אני לא רוצה למות כאן." מטוס קל חלף בשמיים מעליו ובמקום שהאיש יסמן לו, הוא המשיך לבכות ולקרוא לאלוהיו.
לבסוף טבע האיש ובשמיים צעק לאלוהים: "מדוע לא הצלת אותי? מדוע הענשת אותי?"
"טיפש," השיב אלוהים, "שלחתי לך גלגל הצלה, שלחתי לך מטוס, למה חשבת שהם נועדו אם לא כדי להציל אותך?"
אז מה עושים במצב כזה, כשהאחר טוען שהוא זקוק לעזרתנו, או רק מלין על מר גורלו ונדמה לנו שהוא מחכה שנעזור לו לשנות את חייו?
הדבר היחיד שאנו אכן יכולים לעשות הוא לתת לאדם זה את הכלים כדי לשנות את חייו בעצמו.
"לתת את הכלים, במשל של החדר המבולגן, משמע ללמד אותו פעם אחת בלבד כיצד הוא אמור לשמור על החדר, באם הוא באמת ביקש את עצתך. את יכולה להראות לו שאת הבגדים יש לקפל ולסדר מיד בארון או לזרוק אותם ישירות לכביסה, שאת הספלים יש לשטוף ולסדר בארון המטבח, שאת החדר יש לשטוף פעם בכמה ימים, וכו'.
במציאות, את יכולה להעניק לו עצות או כלים שיעזרו לו לצאת ממצב התקיעות בו הוא נמצא, אולם בכך די.
לאחר שנתת לו את העצות או הכלים לסידור הבלגן שבחייו / בחדרו, את מניחה לו לנפשו. מה שהוא יבחר לעשות עם עצות או כלים אלו אחר־כך זוהי כבר אחריותו הבלעדית, בחירתו החופשית ויש לכבד אותה.
היות והחדר נמצא בעצם בתוך הבית שלך / החיים שלך, את צריכה להשלים עם כך שישנו חדר אחד בבית שאינו שלך, אינו באחריותך. בין אם הוא מסודר או לא, בין אם עולה משם לפעמים ריח צחנה או לא, הוא אינו שייך לך. החדר הזה, בו מתגורר בן זוגך, הוא אך ורק שלו ונמצא תחת אחריותו הבלעדית. את לא חייבת להשאר לגור בבית זה, אם זוהי בחירתך, אך באם את בוחרת להשאר - את לא שופטת את מצב החדר, את יכולה להביע את אהבתך וחמלתך האדירות, אך בכך מסתכם תפקידך. את כבר יודעת בשלב זה שהבלגן, או הסדר, שייכים לסיפור שלו, לשינויים שהוא יבחר או לא יבחר לעשות בחייו."

כרמלה לב-ארי הינה מטפלת רגשית-רוחנית ומאמנת מבוגרים וילדים. 

עוד על הספר

לקחת אחריות על השינוי כרמלה לב-ארי
פרק 1 
הרצון להציל, או: מדוע קשה כל־כך להשתנות?
 
אנה הגיעה אלי כדי לנסות לפתור את הבעיות שלה עם בן זוגה הנוכחי. הם הכירו לפני ארבע שנים ולמן ההתחלה הרגישו בחיבור טוב ביניהם. הייתה אהבה גדולה וחברות גדולה.
"לפחות חשבתי שהייתה חברות," תיארה את המצב ביניהם, "עכשיו אני כבר לא יודעת. כבר שנה שהוא מסתגר מפני וכועס עלי כל הזמן."
כשהכירו ידעה אנה שאדם סבל מדיכאונות לפרקים, מדחיינות כרונית ומחוסר מימוש עצמי.
"עשיתי לו אינספור שיחות מוטיבציה, ממש הרגשתי איך אני עוזרת לו להתרומם. הוא אפילו התחיל ללמוד, הצליח להחזיק עבודה קבועה שהוא אהב, אך לפני שנתיים התחילה שוב הידרדרות.
החזקתי לו את היד במשך כל הזמן הזה, עודדתי אותו, הראיתי לו את הדרך, אני מרגישה שממש כיוונתי אותו להגיע לאן שהוא רוצה. הוא היה מרים את הראש מעל פני המים לכמה שבועות ושוב נופל. הוא אפילו נעזר בתרופות, אבל נדמה שכלום לא עזר לו."
אנה התחילה להתייאש, מצד אחד אהבה את אדם אך מצד שני, את כל הכעסים הפנה כלפיה וכמות האנרגיה שהשקיעה בו ובקשר גזלה את מרבית כוחה.
***********
סיפורה של אנה מתאר תופעה מאוד שכיחה, כיוון שהרצון להציל את בן הזוג (או אדם יקר אחר) טבוע בהרבה מאוד אנשים. הם שומעים את קריאתו של האחר לעזרה ומרגישים מיד אחריות לעשות מעשה שיביא קץ למצוקתו של זה.
כפי שקורה פעמים רבות, אנשים אלו יחוו עד מהרה תסכול מכך שלא הצליחו באמת ובתמים במשימת ההצלה או השינוי המתבקש.
ראשית יש להפנים דבר מהותי: אף אחד לא יכול לשנות אדם אחר שאינו רוצה להשתנות. יתרה מזאת, זה לא מתפקידם לנסות לשנות אדם אחר.
אם יש דבר אחד שלמדתי מכל שנותיי בעבודתי כמטפלת הוא שאתה יכול להוביל סוס אל השוקת אך אינך יכול להכריח אותו לשתות ממנה.
כאשר אנשים מגיעים לטיפול הם בטוחים ברצונם להשתנות, להפטר מפחדיהם אשר עיכבו אותם, מטראומות עבר או ממחסומים שונים. שאיפתם של כולם היא לשנות את חייהם, אולם היות ושינוי כרוך ביציאה מאזור הנוחות, אימוץ ראייה חדשה והסתגלות לדרך החדשה, לא כולם יעשו את כל הדרוש לשם כך.
הטיפולים דומים לבלון שחוט קשור אליו. בתחילה, כל המטופלים מסכימים לאחוז בחוט זה.
כבר למן הטיפול הראשון הבלון מתחיל לנוע בכוון אליו טענו המטופלים שהם רוצים להגיע אליו. תוך הזזת כל המחסומים שעמדו בינם לבין חזונם, הדרך מתפנה והבלון נע קדימה. אבל אז מתרחש אחד משני הדברים הבאים: או שהמטופל ממשיך לאחוז בבלון ונותן לו להוביל אותו אל חזונו, או שהוא מרפה מהחוט ומסרב להמשיך בכוון אותו בחר בתחילה.
על מנת שמטופל (או יקירכם) באמת יוכל לבצע את השינוי שהוא מייחל לו צריכים להתקיים כמה תנאים:
 
1. המטופל צריך באמת ובתמים לרצות את השינוי.
 
2. השינוי צריך להיות עבור המטופל עצמו ולא למען אנשים אחרים: הוריו, משפחתו או מוסכמות חברתיות, שכן אז הוא לא נעשה מבחירה אישית והוא נדון להיכשל.
 
3. המטופל צריך להיות מוכן לשאת בתוצאותיו האפשריות של השינוי, אשר כוללות בתוכן גם רגעים לא קלים. 
יש לזכור שגם הפרפר כשהוא יוצא מתוך הגולם חווה מן הסתם רגעים ראשוניים של פחד על יציאתו מהמקום המוכר (גם אם היה מגביל וחונק) אל מרחבי האינסוף. לאן לעוף, כעת כשהבחירה בידו, היא שאלה מפחידה ומבלבלת עבור הרבה אנשים שהחלו לעשות שינוי בחייהם.
 
4. המטופל צריך להיות בעל מוכנות לא להיות קורבן יותר, לא לשבת ורק להתלונן על מצבו, לא רק לחלום על מה שיכול היה להיות אילו רק חלומותיו היו מתגשמים, אלא להתמודד עם המבחן האמתי, כעת כשחזונו התממש. תופתעו לגלות שמרבית האנשים מעדיפים להמשיך ולחלום מאשר 'לצאת לשם' ולחיות את חלומם. 
מה יקרה אם למרות הכל החלום אינו מה שרצו? מה יקרה אם הצבעים של החלום בהקו באור יקרות והמציאות של מימוש החלום תהיה פחות זוהרת? כל אלו שאלות מפחידות שמעכבות את תחילת ביצוע השינוי.
שהייה במצב של חלימה מתמדת על השינוי כמוה כהשארות בתוך הגולם, מהפחד שמרחבי האינסוף לא מגנים ושומרים מפני פגיעה אפשרית. מן הסתם, יש בכך אמת; הרבה דברים יכולים להתרחש במרחבי האינסוף. ישנה התמודדות, וישנו מאמץ של הכנפיים, ואימון השרירים, וישנו החשש לא להצליח בעולם הגדול והנכסף, אך מעבר לכל ישנה שאלה אחת שמהדהדת ולא מרפה: "ועכשיו מה?" 
ועל כן, יהיו אנשים שיעשו את השינוי ויהיו אנשים שלא ילכו עמו עד הסוף. יהיו כאלה שירחפו אל מרחבי האינסוף שלהם וינסו לממש את מלוא הפוטנציאל שלהם ויהיו כאלה שישאפו לשוב אל אזור הנוחות של הגולם.
בין אם מדובר במטופלים ובין שמדובר בבני זוג או אנשים יקרים ללבכם, היכולת שלנו לגרום לשינוי מבלי שהם מוכנים לכך, או לרצות אותו עבורם יותר מהם, זהים: נדונו לכישלון.
 
תסמונת החדר המבולגן
 
"דמייני לעצמך," אמרתי לאנה, "שהאומללות של בן זוגך כאשר הוא נשאר בתוך התקיעות של חייו (תהיה זו נפשית, מקצועית או כל נושא אחר שהוא אינו מטפל בו לעומק ואינו בוחר לשנותו מהיסוד) משולה להימצאותו בתוך חדר מבולגן, אשר נמצא בתוך ביתכם.
יכול להיות שהוא מרבה להתלונן באוזנך כמה לא נוח לו בחדר הזה, כמה קשה לו למצוא דברים בתוך הכאוס הגמור שהוא מתגורר בו, כמה הוא מלוכלך והפוך והוא אינו מצליח למצוא בו דבר. את רואה כמה הוא לא רגוע.
את, כבת זוג 'טובה', עוזרת לו לסדר את החדר או אף מתנדבת לסדר אותו למענו. לאחר שטרחת והשקעת את מיטב מאמציך בניקיון ובסידור החדר, את מאוד מרוצה מהתוצאה ומצפה שכך החדר יישאר מעתה: מאורגן ומסודר. אלא שאת נחרדת לגלות שתוך יומיים החדר חזר למצבו הקודם!
שוב את מסדרת, או עוזרת לו לסדר את החדר, רק כדי לגלות שתוך שבוע החדר שוב מבולגן, המגבות על הרצפה, הבגדים שוכבים בערימות על הכיסא, כוסות קפה מעלות עובש על השולחן, סירחון קל נודף משאריות אוכל בצלחות שנערמו בפינה, בכל מקום בו את דורכת על הרצפה יש עיתונים ועטיפות מסטיק ישנות והפעם את באמת כועסת ומתוסכלת.
את מרגישה שכל העבודה שהשקעת הייתה לחינם, שהוא לא מעריך את העבודה שעשית בסידור וניקיון חדרו, ואת גם מתחילה לחשוד שמשהו בו ממש לא בסדר, שהרי כיצד אדם יכול לחיות כך, בלכלוך ובבלגן תמידי?
אם כל זה לא היה מספיק, בשלב מסוים בן זוגך מתחיל להאשים אותך בכך שאת מציקה לו, הוא טוען שלא ביקש את עזרתך מלכתחילה.
במוקדם או במאוחר עליך להבין שזוהי בחירתו שלו באם לסדר את החדר ובאם לא, באם לשמור עליו נקי או ללכלך אותו כעבור שעה וחצי. הוא זה שבוחר כל יום מחדש לחיות כך."
"אז למה הוא מתלונן כמה קשה לו בחייו?" היא שואלת.
"אני מאמינה לו כשהוא טוען שקשה לו, אבל בין להתלונן ולהוציא את תסכולו החוצה לבין להחליט לשנות את אורח חייו המרחק רב," אני משיבה, "ובתוך כל הבלגן שלו את זו שנשאבת למערבולת הזו, לדרמה שלו.
חשבי על כך שאולי יש לו רווח מהמצב; הוא זוכה להתלונן ולפרוק את רגשותיו, הוא ממשיך להיות קורבן בלא שנדרש ממנו מאמץ אמתי לשם ביצוע השינוי בחייו.
ככל שהוא משאיר יותר זמן את החדר מבולגן ומלוכלך, כך קשה לו יותר להפטר משאריות הזבל שנערמו בחייו / בחדרו. אולם עדיין, האחריות על סידור ושימור החדר מוטלת אך ורק עליו ולא עליך."
"זו לא אחריותי בתור מי שאוהבת אותו לעזור לו לצאת מהמצב הזה?" שואלת אנה, ובצדק.
אנו תמיד מרגישים אחריות כלפי אלו שיקרים לנו, לנסות לעזור להם, בייחוד אם נדמה לנו שהם זועקים לעזרה. אם אין אנו מגישים את העזרה שנדמה לנו כי היא דרושה, אנו מתחילים להרגיש אשמה.
לכן, הבעיה האמתית היא בעצם הקושי שלנו להתמודד עם רגשות האשמה שבתוכנו. נדמה לנו שאנו רואים מישהו טובע ואיננו ניגשים להציל אותו.
בדיחה ידועה מספרת על אדם שמצא את עצמו בלב ים, אבוד. הוא זועק לאלוהים שיציל אותו. גלגל הצלה הופיע במרחק מה מהאיש, כל שנדרש ממנו היה לשחות אליו ולהיאחז בו, אך האיש התעלם ממנו והמשיך לזעוק: "אלוהים, אלוהים, אל תנטוש אותי, אני לא רוצה למות כאן." מטוס קל חלף בשמיים מעליו ובמקום שהאיש יסמן לו, הוא המשיך לבכות ולקרוא לאלוהיו.
לבסוף טבע האיש ובשמיים צעק לאלוהים: "מדוע לא הצלת אותי? מדוע הענשת אותי?"
"טיפש," השיב אלוהים, "שלחתי לך גלגל הצלה, שלחתי לך מטוס, למה חשבת שהם נועדו אם לא כדי להציל אותך?"
אז מה עושים במצב כזה, כשהאחר טוען שהוא זקוק לעזרתנו, או רק מלין על מר גורלו ונדמה לנו שהוא מחכה שנעזור לו לשנות את חייו?
הדבר היחיד שאנו אכן יכולים לעשות הוא לתת לאדם זה את הכלים כדי לשנות את חייו בעצמו.
"לתת את הכלים, במשל של החדר המבולגן, משמע ללמד אותו פעם אחת בלבד כיצד הוא אמור לשמור על החדר, באם הוא באמת ביקש את עצתך. את יכולה להראות לו שאת הבגדים יש לקפל ולסדר מיד בארון או לזרוק אותם ישירות לכביסה, שאת הספלים יש לשטוף ולסדר בארון המטבח, שאת החדר יש לשטוף פעם בכמה ימים, וכו'.
במציאות, את יכולה להעניק לו עצות או כלים שיעזרו לו לצאת ממצב התקיעות בו הוא נמצא, אולם בכך די.
לאחר שנתת לו את העצות או הכלים לסידור הבלגן שבחייו / בחדרו, את מניחה לו לנפשו. מה שהוא יבחר לעשות עם עצות או כלים אלו אחר־כך זוהי כבר אחריותו הבלעדית, בחירתו החופשית ויש לכבד אותה.
היות והחדר נמצא בעצם בתוך הבית שלך / החיים שלך, את צריכה להשלים עם כך שישנו חדר אחד בבית שאינו שלך, אינו באחריותך. בין אם הוא מסודר או לא, בין אם עולה משם לפעמים ריח צחנה או לא, הוא אינו שייך לך. החדר הזה, בו מתגורר בן זוגך, הוא אך ורק שלו ונמצא תחת אחריותו הבלעדית. את לא חייבת להשאר לגור בבית זה, אם זוהי בחירתך, אך באם את בוחרת להשאר - את לא שופטת את מצב החדר, את יכולה להביע את אהבתך וחמלתך האדירות, אך בכך מסתכם תפקידך. את כבר יודעת בשלב זה שהבלגן, או הסדר, שייכים לסיפור שלו, לשינויים שהוא יבחר או לא יבחר לעשות בחייו."