הקדמה
כל עשור שעבר מאז הסתיימה מלחמת העולם השנייה היה בגדר הזדמנות לשוב ולהרהר בנסיבות המיוחדות שגררו את העולם למלחמה יוצאת דופן בהיקפה ובהרסנותה, שגימדה אפילו את הקורבנות ואת האבידות של "המלחמה הגדולה" שקדמה לה. מפתה לחשוב על סיבות גדולות מאוד לסכסוך אדיר שכזה, ואין ספק שהיו פגמים מערכתיים בסדר העולם שלפני המלחמה או בשיטה הקפיטליסטית או בגאוגרפיה הלאומית של אירופה, שהזינו את הסכסוך שעמד לפרוץ. ברחבי היבשת כולה אף שררה הרגשה כללית של גורל שנחרץ, והכול התאמצו להסתגל למציאות הקודרת ולהסכין עם העובדה שהאזור הזה, שראה בעצמו את לב התרבות המודרנית, עומד כנראה לשקוע במעמקיה של ברבריות חדשה.
זה הרקע שעליו נכתב הספרון הזה. כוונתי הייתה לספר סיפור קצר ורב־עוצמה שמתרחש בסופן של עשרים שנות המשבר וחוסר הביטחון שלאחר מלחמת העולם הראשונה. אבל כל כמה שהגורמים למלחמה היו כוחות גדולים או ארוכי טווח, היה רגע שבו נאלצו השחקנים הראשיים של ההיסטוריה לעמוד מולם פנים אל פנים ולהחליט החלטות קשות. בימים הדרמטיים ההם, ממש לפני פרוץ המלחמה, עדיין היו דברים רבים שלא הוכרעו לכאן או לכאן. מאורעות גדולים מחוללים דינמיקה משלהם, ויש להם היסטוריה פנימית מיוחדת להם. כיום המלחמה נראית תוצאה טבעית של המשבר הבין־לאומי שגרמניה של היטלר הייתה האחראית העיקרית לו. הדברים שלהלן מבקשים להראות שההיסטוריה לעולם אינה בלתי נמנעת. הדיאלוג המוזר בין המחזה לשחקנים עומד בלב הנרטיב ההיסטורי. המאורעות כשהם לעצמם יכולים להיות גם סיבה וגם תוצאה, ובייחוד כך הדבר במאורעות שגררו את אירופה למלחמה לפני שבעים שנה.
ריצ'רד אוברי,
מארס 2009
