ביקורת העורך

ביקורת ספר מזווית אחרת
ציון8
התחנה הבאה

תקציר

בעתיד מסתורי שבו מדינת ישראל כמו נבלעה בחור שחור והקשר עם תושביה נותק, נרקם קשר רומנטי בין אִיתן ואלה, זוג צעירים יהודים אמריקאים. בני הזוג, המגדלים את בנה הקטן של אלה ומלוּוים בהוריה הקשישים, משתדלים לשרוד פיזית ורוחנית במציאות הדיסטופית שהולכת וסוגרת סביבם. יהודי ניו יורק המדומיינת מכונסים ב"תחום המושב" וחשופים, כמו יהודים בעולם כולו, לעוד ועוד תופעות על־טבעיות, ועל רקע הכאוס הגובר והניסיונות של השלטונות לשמור על הסדר הקיים, האנטישמיות מרימה ראש.

התחנה הבאה הוא רומן עדין, מבריק, מותח ומעורר מחשבה על יהודיוּת, משפחה, קהילה וזהות בעולם מתפורר שבו ההיסטוריה חוזרת על עצמה. הספר, שנכתב לפני השבעה באוקטובר, כמו ניבא את העתיד ונעשה רלוונטי מאוד לנוכח התפרצות האנטישמיות בעולם.

בנג'מין רזניק, יליד 1983, שף לשעבר ומוסמך לרבנות, הוא רב הקהילה הקונסרבטיבית במרכז היהודי פלהאם בניו יורק. מתגורר בפלהאם עם אשתו ושני בניו. התחנה הבאה הוא ספרו הראשון.

געוואלד, אפוקליפסה! / רן בן נון
לצערנו גם בעתיד הנראה לעין, היהודים אשמים בכל
געוואלד, אפוקליפסה! / רן בן נון
לצערנו גם בעתיד הנראה לעין, היהודים אשמים בכל
  • תקציר מנהלים
  • תקציר מנהלים

  • איתן גדל בתקופת המגפה, ילד ניו יהודי-אמריקאי רגיל שמכור למיינקראפט וסליים ואוהב להטיס מטוסי נייר עם אביו. היום הוא כותב לאתרים שסוקרים טרנדים טכנולוגיים ושם, בחלל עבודה משותף בקומה ה-26 של בניין משרדים, הוא מכיר את אלה, צלמת פרילאנס במגזין, זערורית, יפה וחיוורת בטייטס ולאק בצבעים מתחלפים, אם חד הורית לילד בן 6, שמטיסה מטוסי נייר אפילו עכשיו. כך בעדינות, רגישות ואיפוק מינורי נפתח הרומן שבמרכז התחנה הבאה, ספרו הדיסטופי של בנג'מין רזניק, רב קונסרבטיבי ניו יורקי במקצועו האזרחי.
  • כמו מה זה
  • כמו מה זה

  • תקווה (טרגדיה)/ שלום אוסלנדר
  • קל/כבד?
  • קל/כבד?

  • כמו דיסטופיה טובה.
  • למה כן?
  • למה כן?

  • פרויקט הצילומים האחרון של אלה עסק במשפחה יהודית שעברה להתגורר באוהל בסאבוויי, תוצאה של הגבלות חדשות של תחום מושב מותר ליהודים. "תקופה לא קלה בשבילנו", לוחש לאיתן הבוס שלו, יהודי גם הוא. זה מתחיל כשברחבי העולם מופיעים ונעלמים חורים שחורים הבולעים את כל מה שסביבם, ואל תוך אחד מהם נעלמת גם כל מדינת ישראל. מסקנה, היהודים אשמים והאנומליה המטאפיזית מקבלת שם - יהודוחור. ואכן, היהודים נמשכים אל האנומליות האלה בעוצמה שקשה להתנגד לה, חלקם אפילו עוברים לתוכן, וזה כבר מספיק עבור העולם כדי ליצור גלגול חדש, עוד אחד, של אנטישמיות מודרנית, כשהיהודים הולכם ונדחקים שוב לגטאות. יהודים מכל העולם מגיעים, באמצעות מבריחים פלסטינים כמובן, אל החור השחור שהיה ישראל – וקופצים לתוכו בתקווה להיוולד מחדש בגאולה. כשקוראים את התיאורים האלה, קשה שלא לחשוב על ישראל כסוג של חור שחור עולמי גם כאן ועכשיו, ישות דמונית שרק זורעת מוות והרס סביבה. התחנה הבאה הוא דיסטופיה כתובה היטב, שמתקדמת אל הכאוס כמו וירוס הולך ומתפשט. כולם מאשימים בכל זה, באנומליה הזו, דווקא את היהודים, כי זה התחיל בירושלים, כי היהודים קשורים לחורים השחורים; ואולי בעצם זו בדיוק הנקודה -מאשימים את היהודים כי תמיד מאשימים אותם, פשוט ככה. והספר נכתב לפני 7 באוקטובר, זמן שבו עדיין לא היתה סיבה טובה להאשים את היהודים, או לפחות את הישראלים.
  • למה גם כן?
  • למה גם כן?

  • בערי אמריקה, משמרות אזרחיים שכונתיים הופכים למיליציות מקומיות. האלימות נראית אקראית לחולטין ולכן גם בלתי אנושית, אלימות של כוח טבע, בלתי ניתנת לעצירה, אלימות מתפרצת בלתי צפויה שיוצרת מתח בלתי פוסק, אימה עמוקה וחרדה קיומית, בשילוב מדויק ונכון של מד"ב עם ריאליזם מאגי. במשחק תודעה מתוחכם, רזניק גורם לנו להיות בטוחים שהרע מכל עומד לקרות, ואז כשקורה משהו אחר אנו חושבים אוקיי, לא נורא, ואז, מה לא נורא, הכל כאן כל כך נורא ואיום; וזה המסר התת קרקעי של הספר החכם הזה, הנורמליות של הרוע, ולא בעתיד דיסטופי, אלא ממש כאן ועכשיו. חלקו השני של הספר מתרחש במה שנקרא תחום המושב, מילה מכובסת לגטו, שאליו נדחסים כל יהודי העיר, מפוקחים על ידי מחסומים, רחפנים וכלבי מתכת מכניים נושאי מקלעים, ומנסים לשמור על צורה של שלטון עצמי סביר; להשאיר עד כמה שניתן את מה שקורה מחוץ לגטו, בחוץ, ואת מה שקטרה בגטו - מחוץ לבית. ההיסטוריה מלמדת שזה אף פעם לא עובד. בין אלה לאיתן מתחילים להתגלות מתחים וכעסים, ויכוחים מרים וקשים, דברים שלא צריכים להיאמר. היא מבעלי המזל שעדיין יש להם עבודה, הוא לא, אז איתן משקיע את זמנו בעבודה קהילתית הכוללת מטבע הדברים בילוי עם גורמים רדיקליים ובהם מוטי, האקטיביסט הישראלי החתרן, ושתייה מופרזת בלילות. זה כבר מתחיל להיות ממש בעיה, אבל גם מביא איתו הומור יהודי שחור משחור, משובח ועילאי, וסיפור אהבה אמיתי, יפהפה, על אנשים שפשוט חיים ביחד, עם הקל והקשה, המר והמתוק. וכל החילופים הקטנים, הנעימים והנעימים פחות, שעוברים ביניהם לאורך חיים שלמים.
  • למה לא?
  • למה לא?

  • האנטישמיות כאן היא מטאפיזית לגמרי, גזרה משמיים שנפלה עלינו על לא עוול בכפנו ובלי שום קשר לפשעים נגד האנושות שמדינתנו הפראית מבצעת ברחבי המזרח התיכון כמעט שלוש שנים ברציפות. בקיצור, ניכר שרב יהודי מאמין כתב את הספר הזה.
  • דמות לקחת
  • דמות לקחת

  • מייקל, בנה של אלה, הוא העתיד, הוא האדם הנכון שאולי עוד ייצא מהגנטיקה הדלילה והעייפה שלנו. בזכותו, התקווה עדיין חיה.
  • משפט לקחת
  • משפט לקחת

  • "בזמן שהרגיש את גופה נע כנגד גופו הוא ניסה להיזכר בחייו לפני שנפגשו, ניסה לדמיין חיים בלעדיה, וגילה שהוא לא יכול או לא רוצה, והחליט שזה היינו הך."
  • איפה קוראים?
  • איפה קוראים?

  • ניו יורק. אבל זו של עכשיו, לא של האפוקליפסה.
  • נחזור לעוד?
  • נחזור לעוד?

  • אפשרי בהחלט. רזניק ממש יודע לכתוב ולהחזיק סיפור מרתק ומותח.
  • השורה האחרונה
  • השורה האחרונה

  • המשיכה אל החור השחור, האנומליה, הולכת וגוברת, ואוכלוסיית התחום המושב הולכת ומתמעטת. כמו באגס באני - מסביר ג'ואל, אביה של אלה, לבנה מייקל - הארנב היהודי שתמיד מצליח לברוח לתוך חור באדמה. זוהי המורשת שלנו, מה שמחבר בין הדורות לנצח. האפוקליפסה היהודית עלובה למדי, גלותית משהו, דוויה ומטונפת. אבל אם יודעים לחפש, מוצאים שם את המשיח, לפחות ככה האיש קורא לעצמו; אז הוא קצת מעלי-אקספרס, אז מה. צריך רק להאמין. אחרי הכל, ליהודים לא נותר דבר מלבד אמונה. האם כל מה שיש הוא רק להמשיך לשבת ולחכות לנס, או שעלינו ליטול את גורלנו בידנו ולצאת אל הלא נודע?