מעבר לקופה

ביקורת העורך

ביקורת ספר מזווית אחרת
ציון9
הנכד
דרור בורשטיין

תקציר

אריה ודניאל, אב כבן שמונים ובנו כבן השישים, הולכים ברגל ביחד ממוזיאון הטבע בתל אביב לבית היולדות באיכילוב ביום לידת נכדו הראשון של דניאל.

הימים ימי מלחמה מתמשכת. במסעם, שעות ספורות בבוקר של סוף פסח, הם עוברים בהווה הישראלי, מדוכן סביח/פלאפל למוזיאון תל אביב לאמנות; מחוף הים שהרוחצים והמציל נמלטו ממנו לפסנתר מכוסה מדבקות בכיכר אלף החטופים; מאתרים של אלימות לאפשרות של חסד. ועם הגיעם לבית היולדות יגלו כי מסעם רק התחיל.

להציג הכל...
לקריאת הפרק הראשון
דרך לא דרך / רן בן נון
מי בכלל רוצה להביא ילדים במקום הנורא הזה
לקריאת הפרק הראשון
דרך לא דרך / רן בן נון
מי בכלל רוצה להביא ילדים במקום הנורא הזה
  • תקציר מנהלים

  • תקציר מנהלים

  • דניאל, ביולוג המתמחה בחרקים וצפר חובב, גרוש מזה 6 שנים, מתבשר שנולד לו נכד. הוא נמצא עם אביו האלמן, אריה, פנסיונר התעשייה האווירית, בגן הבוטני בתל אביב. מה פתאום נכד עכשיו, מי בכלל מביא ילדים לעולם כזה של מלחמות ופשעים נגד האנושות, נכד שיגדל בין מקלטים ומגיפות; ואולי דווקא מגפה כזו תציל אותנו, אולי רק אם נהיה חולים לא נוכל כבר להילחם, אולי הפלנטה חכמה מאיתנו והיא תחסל את הנגע האנושי ותירפא ממנו. דניאל הוא דרור בורשטיין, הסופר הפילוסוף, איש מדעי הטבע, שרואה בספרו הנכד את אפסותנו מול הבריאה, את הרוע שבנו מול הטוב האלוהי; ומולו ניצב האב, אריה, איש המעש, ואומר, עזוב שטויות, פשוט תחיה כאן ועכשיו, אבל גם הוא נמלא לפתע פיוט והגות. האב מספר שהתחיל לכתוב שירה. כל יום יכתוב שיר לנכדו, וכולם יתפרסמו כעבור שנה בספר, שייקרא הנכד.
  • כמו מה זה

  • כמו מה זה

  • קונגלומרט/ איל חלפון
  • קל/כבד?

  • קל/כבד?

  • לא קל.
  • למה כן?

  • למה כן?

  • אריה כמו מתעלה לגודל הרגע, וזה מאפשר לעברית של בורשטיין לנסוק לגבהים חדשים, שפה שמעריצה את הטבע וסולחת לאדם, שפה של זריחות ושקיעות, מעוף ואפילו תקווה. זו שפה שיש בה רגישות מופלאה לניואנסים, ניבים עכשוויים, אנגליזמים וערביזמים, צלילה איטית אל עבר חוסר משמעות וסתמיות, אך עם זאת אהבה עצומה למילה המדוברת והכתובה. המסע הרגלי של האב ובנו מהאוניברסיטה לאיכילוב הוא רצף של תמונות ישראליות בהווה גרוע רק במעט מהעכשיו; כל האנשים עם הפרצוף בסלולרי, מברברים עצמם לדעת ושוכחים, או לא יודעים, מה חשוב ואמיתי, מהו העולם. הכלבים שאיתם הם מטיילים ברחוב מנסים להסביר להם, אך לשווא, הראש בתוך המסך, האצבע מגוללת.
  • למה גם כן?

  • למה גם כן?

  • דניאל ואריה יושבים בחוף מציצים ומתעלמים מהאזעקות, בדיוק כפי שעושה אורנה, בתו, המחבקת את תינוקה במחלקת היולדות. הם כמו מסרבים להשלים עם האמת הפשוטה, לא צריך להוליד כאן ילדים למציאות הזו. אורנה נאלצת להקשיב למונולוג של מוכרנית ציוד רפואי לתינוקות, עקרה ואישה מוכה שברחה מבעלה, כמה אירוני ואכזרי, ואז ממשיכה לבית כנסת מאולתר שבו צמד ילדים חולים בני 11 מתכוננים לעלייה לתורה מוקדמת, כי לא יגיעו לגיל 13. ובינתיים, אריה ודניאל בסביח פרישמן, שומעים שהדור הבא האבוד עוזב את הארץ, אף אחד כבר לא נשאר כאן, בתוך גל אלימות מתפרצת חסרת פשר, עיוורת ומבעיתה, על כלום ועל שום דבר, מוגזמת וגרוטסקית במכוון, רק תסכול מהמצב, מהחיים, מהכל. באמצע הספר זה מתפרץ לו, במונולוג אדיר בלתי ניתן לעצירה, הייאוש הנורא, האשמה הכבדה על מה שגרמנו לעולם ומה שאנו משאירים לנכד הזה; רק הרס, חורבן ושואה אקולוגית, נפשית ומוסרית. ואז הם מגיעים לאיכילוב ואל הנכד, והסיפור מתרחק אל מחוזות המתח והאימה, שתשאב מהם את שאריות האמונה האחרונות. כי אלה הם חיינו בזמן האחרון, רק חרדה ומצוקה.
  • למה לא?

  • למה לא?

  • זה ספר מאוד מוזר, ורוב הזמן גם לא הכי אופטימי.
  • דמות לקחת

  • דמות לקחת

  • במרתף/ חניון בית החולים דניאל נתקל בשני שחקני שש-בש. אחד מהם צריך קוביות 4-4 וזה בדיוק מה שהוא מקבל, כשדניאל הופך לרגע לקמע המזל שלהם. איזו סצנה גאונית ומשונה.
  • משפט לקחת

  • משפט לקחת

  • לשים את הדרכון הגרמני בכיס ולעלות למטוס ולא לחזור. לרוץ מהר, לצאת מכאן דחוּף, לרוץ לתוך מטוס, לתוך ספינה, ולהמשיך לרוץ שעות, ימים, לרוץ גם במטוס, לרוץ בבטן הספינה, מירכתיים לחרטום, לרוץ משדה התעופה הקר, לרוץ ברחובות ואז ליפול תשוש בלייפציג, שם נולד סבך ומשם נמלט בעור שיניו, בחצי חדר בשכונה סתמית, רק שיהיה רחוק מכאן, רחוק מהכאב ומהאשמה על כל הסבל הבוער סביב, להיות רחוק, להיות לא כאן, ולהתחיל למחוק את עצמך לאט, עד שמכּל מה שכתוב בך, מכּל הספר הכבד הזה, יישארו דפים ריקים, ולהתחיל לִחיות אחרת, מחדש.
  • איפה קוראים?

  • איפה קוראים?

  • תל אביב של בורשטיין, מוכה ופצועה, היא עדיין המקום האחרון שבו התקווה עדיין חיה. היא עוד תשוב.
  • נחזור לעוד?

  • נחזור לעוד?

  • כן. בורשטיין הוא כותב נדיר ומיוחד, בכל הצורות והפורמטים שיש.
  • השורה האחרונה

  • השורה האחרונה

  • לקראת הסוף, הספק אפוקליפטי ספק אופטימי, עולה האפשרות שבמקום לכתוב ולקרוא, אולי עדיף פשוט לשיר. כשהכל מטומטם, זו ככל הנראה האופציה השפויה האחרונה. אז מי יהיה הנכד הזה, איזה מן אדם יצמח ממנו, איך ישרוד בעולם כה מטורף? ובכן, אולי בעולם שלו, האוטופי, הישרדות כבר לא תהיה המילה היחידה. אולי בעולם שלו, יהיה אפשר סוף סוף פשוט לחיות.
עוד ביקורות לספרים