ביקורת העורך

ביקורת ספר מזווית אחרת
ציון10
האישה המוזרה והעיר הגדולה

תקציר

מועמד ברשימה הסופית של פרס מעגל המבקרים הלאומי בקטגוריית כתיבה אוטוביוגרפית
שיר הלל מרגש לחברויות, לאהבה ולחיים בעיר הגדולה מאת מחברת רב־המכר "היקשרויות עזות" 

האישה המוזרה והעיר הגדולה חוקר את מערכות היחסים שמעצבות את חייה העירוניים של אישה עצמאית מאוד; קשרים רומנטיים לצד חברויות הנתונות לשינוי תמידי, מכרים שפוגשים מעת לעת בארוחות ערב, לצד מפגשים אינטימיים עם זרים ברחוב. 

בלשון שנונה וחדה, ויוויאן גורניק בוחנת את טיבם של קשרים ואת אותו דבר חמקמק שגורם להם להתהדק או להיפרם. זהו ממואר של גילוי עצמי שמיישיר מבט צלול אל האתגרים המשחרים לפתחו של כל מי שמעוניין ליצור קשר בימינו, וכתוב בידי אישה שמימשה את הקונפליקטים שלה, ולאו דווקא את הפנטזיות, ממש כמו העיר ניו יורק, שבה היא מתגוררת כל חייה.

ויוויאן גורניק, ילידת ניו יורק (1935), היא מחברת ממוארים ומסאית, מבקרת ספרות ועיתונאית. ספרה "היקשרויות עזות", שראה אור לראשונה ב-1987, פורסם לאחרונה בעברית (תשע נשמות, 2022) ותואר כ"ממואר גאוני" (מיה סלע, "הארץ") וכ"מלאכת מחשבת של כתיבה, התבוננות וחשיבה." (ירון פריד, "מעריב").

"מצחיק, נוגה, לא מתפשר על האמת... זהו ספר קצר עם הד גדול... מה שמבליט אותו במיוחד הוא העומק שבו גורניק נכנסת לעובי הקורה של הרגשות. היא הכותבת הטובה ביותר על חברות שיש לנו." – The New York Times

"הספרים הטובים ביותר, כמו החברים הטובים ביותר... גורמים לנו להרגיש מובנים. הם גורמים לנו להרגיש בבית. 'האישה המוזרה והעיר הגדולה' יכול להיקרא כמדריך לקיום." –Los Angeles Times Review of Books 

"מרגש להפליא." – The New Republic

"ממואר חמקמק ומסעיר." – Los Angeles Times

היקשרויות עזות פחות / רן בן-נון
הממואר המופתי של ויויאן גורניק הוא הגות אורבנית מושלמת
היקשרויות עזות פחות / רן בן-נון
הממואר המופתי של ויויאן גורניק הוא הגות אורבנית מושלמת
  • תקציר מנהלים
  • תקציר מנהלים

  • ויוויאן גורניק פרסמה את הממואר המבריק שלה, "האישה המוזרה והעיר הגדולה", ב-2015, כשהייתה בת 80, אבל הוא מרגיש חי, חקרן וצעיר כאילו כתבה אותו כל חייה, עם עיניים של בת 20 וחוכמה של בת 40. הספר הוא בעיקר שיר הלל לעיר ניו יורק וגורניק, שבאה מהברונקס, גדלה כשעיניה נשואות אל השדרות היפות של העיר העילית, עם השוערים בפתחי הבניינים המפוארים מהאבנים החומות המפורסמות. אבל כעת, כשהיא בוגרת וכותבת, היא משוטטת עם הידיד ההומו הטוב לאונרד דווקא בחלקים הכי קשוחים, קשים ורועשים של העיר ומבינה שזהו העולם האמיתי, הרוח האנושית, השיחה, חילופי הדברים. בשביל זה אנחנו כאן, כדי ליצור קשר עם בני אדם אחרים. אבל, וזה חשוב, זה יכול להיות אדם אחר בכל פעם. החיים הם בעצם המעברים האלה, מאדם לאדם. אם יצירת המופת של גורניק מ-87' נקראה "היקשרויות עזות", הרי ש"האישה המוזרה" יכול להיקרא היקשרויות עזות פחות, אך לא פחות חשובות.
  • כמו מה זה
  • כמו מה זה

  • גברים, אני שונאת אותם/ פולין ארמאנז'
  • קל/כבד?
  • קל/כבד?

  • הגותי, אבל הכי נעים וזורם.
  • למה כן?
  • למה כן?

  • היומיום הניו יורקי מספק לגורניק מצע אינסופי להגות שאין דרך אחרת לקרוא לה מלבד פילוסופיה אורבנית, צורת חשיבה הנובעת מההליך הקדום של שוטטות והתבוננות. ללכת דווקא בשכונות הפחות טובות ופחות מצוחצחות, להביט, להקשיב, לספוג את כל מה שהוא אנושי, לטוב ולרע, ואז לדבר על זה עם חבר שהוא ציניקן ניהיליסט מהולל ומחודד. ולבסוף, לכתוב את כל מה שראית, להפוך את זה לספרות בלתי נשכחת, שמרימה את הקורא ומרחיבה את תודעתו.
  • למה גם כן?
  • למה גם כן?

  • שם הספר לקוח מהקלאסיקה "הנשים המוזרות" של ג'ורג' גיסינג מסוף המאה ה-19, שאמנם נוצרה על ידי גבר אבל הציגה דמות ראשונית של פמיניסטית רדיקלית, רודה, שהפכה לגיבורתה של גורניק. בסוג הפמיניזם הזה יש בחירה בבדידות בנוסח שנות ה-70: המשפחה היא כלא, הילדים הם עבדות, האהבה היא שקר שנועד לכבול אותך לממסד ולשמר את הסדר הקיים. גורניק מעדיפה להישאר לבד והיא בהחלט מודעת לסבל הלא קטן שטמון בבחירה האמיצה הזו, שעליה היא מפצה בדיאלוג פנימי: מישהו תמיד נמצא שם, מישהו לדבר אתו, לחלוק, לשתף, והאדם הזה הוא את בעצמך.
  • למה לא?
  • למה לא?

  • אנחנו כל כך, כל כך משתוקקים לקרוא פרוזה של גורניק שאינה ממואר.
  • דמות לקחת
  • דמות לקחת

  • ג'ון, החבר מדי פעם, שמקריא טקסט של סמואל בקט באופן שגורם לך לחשוב שוב על החיים עצמם, כשברקע נשמעת הקלטה שלו עצמו מקריא את אותו הטקסט בדיוק, אבל כשהיה בן 20. הפער הזה הוא כל מה שרציתם לדעת על הקיום האנושי.
  • משפט לקחת
  • משפט לקחת

  • אלפים על אלפים של אנשים שאני מאמין כי הם כמוני, מעולם לא מצאו את העור המקצועי שיתאים למהומה שבנפשותיהם. רבים לא ימצאו לעולם.
  • איפה קוראים?
  • איפה קוראים?

  • מהברונקס ועד מנהטן, מבאטרי פארק ועד לסנטרל פארק, רק תהיו שם.
  • נחזור לעוד?
  • נחזור לעוד?

  • כן. פשוט כן וזהו. אין מה להוסיף.
  • השורה האחרונה
  • השורה האחרונה

  • לקראת סוף הספר היא מצליחה לשחרר את עברה ולשוטט ברחובות מבלי להיזכר איך הרגיש אותו המקום כשהיתה צעירה יותר. העול הכבד של החיים מוסר מעל כתפיה והיא חיה את החלום הרוחני האמיתי - להיות ברגע, ברגע הזה ממש, ואך ורק בו. ואז, כשדעתה מוסחת והיא כמעט נדרסת על ידי משאית, אדם זר מציל אותה בשנייה האחרונה ממש. הרגע הזה שאנו כה כמהים אליו הוא שברירי ובר חלוף. הכל יכול להילקח מאיתנו ולהיעלם בשנייה אחת, כהרף עין. וכך, אחרי סיבוב פילוסופי אינטלקטואלי שלם, מרהיב, גורניק משאירה אותנו עם מסקנה אחת בהירה: תהיו כאן, תהיו עכשיו, פשוט תהיו.