נעמי אפרון (ילידת 1981, חיה במרכז הארץ) מצטיירת כאישה באמצע חייה, החיה בתוך המציאות הישראלית של אזעקות ושגרה נסדקת. היא עובדת עם מילים – עורכת וכותבת – והמקצוע שלה הוא להקשיב למה שלא נאמר ולהפוך אותו לניסוח מדויק. בשיריה חוזרים יחסי אם–בת, אהבות שלא הושלמו וזיכרונות שנשארים פתוחים; מתוכם עולה פילוסופיית חיים של צניעות וחמלה, העדפה של שאלות על פני תשובות ושל שקט על פני רעש, ואמונה שהשירה היא דרך להיות עדה לעצמה ולעולם שסביבה. זהו ספר השירה הראשון שלה.