שער האריות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שער האריות
מכר
מאות
עותקים
שער האריות
מכר
מאות
עותקים

שער האריות

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

תקציר

5 ביוני 1967. סכנה קיומית מאיימת על מדינת ישראל בת ה-19. המצרים חוסמים את מצרי טיראן לשיט ישראלי ומזרימים כוחות שריון גדולים אל חצי האי סיני, בכיוון הגבול הדרומי. ממזרח מקדמים הירדנים והעיראקים כוחות ממוכנים וטייסות קרב לתקיפה ב"מותניים הצרים" של ישראל, כדי לנתק את דרום הארץ מצפונה. הסורים החמושים היטב צרים מצפון. נשיא מצרים, גמאל עבדול נאצר, מכריז שהמטרה של צבאות ערב היא להרוס את מדינת ישראל עד היסוד. שאר העולם מעלים עין מהסכנה המוחשית שבה נתונה המדינה הצעירה. לאחר תקופת המתנה ארוכה מגיעים ראשי השלטון והצבא למסקנה שעל צה"ל לצאת למתקפה.
 
10 ביוני 1967. צבאות ערב מובסים, דיוויזיות השריון מחוסלות, חילות האוויר הרוסים עד היסוד. חיילי צה"ל כבשו את רצועת עזה ואת חצי האי סיני מידי המצרים, את רמת הגולן מידי הסורים ואת הגדה המערבית מידי הירדנים. השטח שבשליטתה של מדינת ישראל גדל פי שלושה. משה דיין, שר הביטחון, נכנס דרך שער האריות אל העיר העתיקה של ירושלים וניצב לצד הצנחנים ששחררו את הכותל המערבי, שריד לבית המקדש שבנה שלמה המלך, שלא היה בשליטתם של יהודים במשך 1,900 שנים. זהו אחד הניצחונות הצבאיים הבלתי-סבירים ועוצרי הנשימה ביותר בהיסטוריה.
 
סטיבן פרספילד ערך ראיונות עומק עם חיילים שלחמו במלחמת ששת הימים – טייסי קרב וטייסי מסוקים, צנחנים, מפקדי טנקים וחיילי מודיעין – וגם עם חיילות, עם רעיות של מגויסים ועוד, כדי לספר את סיפורה של מלחמת ששת הימים כפי שלא שמעתם מעולם. הוא מביא את קולותיהם של הגברים והנשים הצעירים, שלחמו לא רק כדי לשמור על חייהם אלא גם כדי להגן על קיומה של מדינת ישראל.
 
שער האריות הוא ספר מלא השראה, מרתק ומרגש בעת ובעונה אחת. הספר מביא לקוראים גילויים אמיתיים של אומץ לב תחת אש ומתאר מסע אל המהות האמיתית של מלחמה למען עם.

פרק ראשון

הקדמת המחבר 
הערה על היסטוריה היברידית
 
לפני שאתאר מה יש בספר הזה, הרשו לי לומר מה אין בו.
זו אינה היסטוריה מקיפה וכוללת של מלחמת ששת הימים. קרבות רבים וחשובים שהתחוללו בה אינם מתוארים בספר כלל. חומרים חיוניים בהקשרים שונים, כמו המערכה הדיפלומטית הבינלאומית, המצב הפוליטי בתקופה שלפני המלחמה, נקודת המבט הערבית ואפילו ההיסטוריה של העם היהודי - כל אלה הוזכרו רק אם נגעו לעדויותיהם של גיבורי הספר - הלוחמים. גם בתוך צה״ל, יחידות שתרומתן למלחמה היתה חיונית - חטיבת גולני, אוגדת יפה, החטיבה הירושלמית וחטיבת הראל, סיירת מטכ״ל, חיל הים ויחידות רבות נוספות - כולן קיבלו אזכורים שוליים בלבד.
״שער האריות״ מתחקה אחר חוויותיהם והתנסויותיהם של הלוחמים בכמה מיחידות צה״ל - טייסת 119 (מיראז'), חטיבה 7 של חיל השריון (ובייחוד פלוגת הסיור שלה), טייסת 124 (מסוקים), גדוד 71 של הצנחנים ויחידות נוספות. גם בתוך היחידות האלה מתרכז הספר רק בדמויות בודדות. מקור החומר העיקרי כאן הוא 63 ראיונות שערכתי בישראל, בצרפת ובארצות הברית, בסך הכול כ־370 שעות. ההתמקדות היא במכוון אישית, סובייקטיבית ואידיוסינקרטית.
הספר גם אינו מתיימר להציג את עובדות המלחמה. הסיפור העיקרי הוא עדויות הצנחנים, השריונרים והטייסים. אלה הזיכרונות שלהם, והזיכרון מתעתע לעתים, כידוע. האם זו ״אמת״? האם זו ״היסטוריה״? האם אלה ה״עובדות״?
אני מתעניין פחות בשאלות האלה - שממילא אין להן תשובה - ויותר במציאות האנושית של הרגע הנתון. מרתקת אותי ההתנסות הישירה, הסובייקטיבית, בזמן אמת. אני רוצה להיות בתא הטייס, בתוך הטנק, כשהקסדה לראשי. חשובה בעיני החוויה כפי שהאיש או האישה שהיו שם חוו אותה.
אמינותו של הזיכרון, כפי שאנחנו יודעים, מפוקפקת למדי. הזיכרון עלול לשמש כלי להאדרת חלקו של אדם או להסרת אשמה. הזיכרון מיטשטש והולך. בני אדם שוכחים. מגלים פערים וחורים שחורים בזיכרונם.
מלבד זאת, תמיד יהיה רשומון. הקורא הערני יוכל למצוא גם בספר הזה מקרים שבהם שלושה בני אדם מציגים שלוש גרסאות שונות לאותו האירוע, שכולם נכחו בו או השתתפו בו. התופעה הזאת אירעה גם בראיונות. כשנפגשתי עם יותר מאדם אחד בו בזמן היו המרואיינים מתערבים לעתים קרובות באמצע העדות של חברם: ״לא, מה פתאום! זה קרה לפני שהחשיך. אתה לא זוכר?״
הקורא חייב להיות ער לכל השיקולים האלה בשעה שהוא שופט את העדויות ואת התיאורים המופיעים בספר.
ומילה נוספת על החומרים בראיונות. יש מקרים שבהם העדות של המרואיין מופיעה כפי שהיא, מילה במילה. במקרים אחרים ערכתי, שיניתי סדר, שיניתי לשון עבר ללשון הווה או להפך, צמצמתי והפעלתי אמצעי עריכה נוספים. הראיונות התקיימו באנגלית, אך לרוב המרואיינים האנגלית היא שפה שנייה או שלישית. מקצת הראיונות כללו תרגום ישיר של עמיתי, דני גרוסמן. כשסידרתי את החומר לספר הזה ניסיתי לפעמים לשחזר את דברי המרואיין כאילו נאמרו בשפת אמו.
חלק מהמרואיינים - יעל דיין, רות דיין, צ'יטה כהן, עוזי עילם, רן רונן (פקר), גיורא רום, מורל'ה בר־און, אביגדור קהלני ואחרים - כתבו ספרים על מלחמת ששת הימים. שיבצתי בספר - ברשות המחברים, כמובן - חומרים מתוך הספרים האלה בסיפוריהם של אותם מרואיינים.
אחת היחידות שסיפורה מתואר בספר בפירוט רב היא פלס״ר 7. אנשי הפלוגה הפיקו סרט ושמו ״אל המוות הישרנו מבט״, שעוסק בהתנסויותיהם ובחוויותיהם מהמלחמה ב־1967. גם במקרה הזה השתמשתי באותה שיטת פעולה ושיבצתי קטעים מסוימים מהדברים שנאמרו מול המצלמה בתוך דבריהם של אותם מרואיינים בספר.
אני חייב להפנות את תשומת לב הקורא להפרה נוספת שהפרתי את כללי האתיקה המקובלים בכתיבת היסטוריה. משה דיין נפטר ב־1981, ואילו אני ערכתי את הראיונות שלי ב־2011 וב־2012. מובן שלא יכולתי לשוחח עם דיין. ולמרות זאת כתבתי את הפרקים שעוסקים בו בגוף ראשון, כאילו היו אלה המילים שלו עצמו.
אם כן, למה אני קורא לספר הזה ״היסטוריה היברידית״? מכיוון שבחרתי להשתמש בכמה דיסציפלינות גם יחד לצורך עריכת החומר ובנייתו - עיתונות, מחקר היסטורי אקדמי, ספרות עיונית מקובלת, ספרות עיונית יצירתית וניו־ג'ורנליזם.
״פרקי דיין״ מייצגים את הדיסציפלינה האחרונה שמניתי, ניו־ג'ורנליזם. דיין לא הכתיב לרשמקול שלי את המשפטים המצוטטים בשמו. הם אינם עדויות או תיאורי האירועים שלו, וכך גם הדיאלוגים שלו עם בתו יעל. עם זאת, עשיתי כל מאמץ אפשרי להיות נאמן לדמותו ההיסטורית של משה דיין במגבלות הידע והדמיון שלי.
למרבה המזל, דיין כתב את הספר האוטוביוגרפי ״יומן מערכת סיני״ (על המלחמה ב־1956), עדויות אישיות יוצאת מן הכלל, את ספרו ״לחיות עם התנ״ך״ ומאמרים. כמו כן, חוקרים ועמיתים בני זמנו כתבו עליו ביוגרפיות רבות ומצוינות. היתה לי הזכות לראיין כמה מהאנשים הקרובים אליו ביותר: אשתו הראשונה רות, בתו יעל ואחיינו עוזי. ראיינתי גם אנשים שעבדו במחיצתו כמו נאורה מטלון־ברנח, שלמה גזית, מורל'ה בר־און, מיכאל בר־זהר, אהרן ידלין וזלמן שובל. עם זאת, על הקורא לדעת, בזמן קריאתו ב״פרקי דיין״ ובדיאלוגים עם יעל דיין, כי היו מקרים שבהם חציתי את הגבול והשלמתי את החסר מדמיוני הפרוע.
על המדפים במשרדי מונחים 107 ספרים על מלחמת ששת הימים. מדוע אם כך חשבתי שיש צורך בספר נוסף? רציתי לספר את הסיפור האישי, הסובייקטיבי, את סיפור הלחימה בשטח ובאוויר, בדרך שלא נעשתה עד כה, גם במחיר של ויתור על מקובלות אקדמיות ועיתונאיות.
גם המרוץ נגד הזמן החולף במהירות היה גורם בעל משמעות. רבים מוותיקי המלחמה המרואיינים בספר הם בסוף שנות השישים לחייהם. לא מעטים מהם כבר עברו את גיל 70, 80 ואפילו 90. מי יודע אם תהיה להם הזדמנות נוספת לתעד את סיפוריהם.
אני יהודי. רציתי לספר את סיפורה של מלחמה יהודית זו, שבה לחמו יהודים כדי להגן על העם היהודי ועל המדינה היהודית. אינני מתיימר להיות נטול פניות, אולם ניסיתי ככל האפשר לספר את הסיפור כפי שהיה.
כל האחריות על הכתוב בספר, על האופן שבו הוא מוצג ועל מה שהושמט ממנו מוטלת עלי, ועלי בלבד. אני בחרתי מה לכתוב בתחילה, מה לכתוב בסוף ומה להשמיט לחלוטין. הלוחמים, ותיקי הקרבות, נתנו לי את הכבוד לשמוע ממקור ראשון את סיפוריהם ואת חוויותיהם, אבל האחריות על התוכן ועל הצורה של החיבור הזה היא שלי בלבד.
 
 
סטיבן פרספילד
2014

עוד על הספר

שער האריות סטיבן פרספילד
הקדמת המחבר 
הערה על היסטוריה היברידית
 
לפני שאתאר מה יש בספר הזה, הרשו לי לומר מה אין בו.
זו אינה היסטוריה מקיפה וכוללת של מלחמת ששת הימים. קרבות רבים וחשובים שהתחוללו בה אינם מתוארים בספר כלל. חומרים חיוניים בהקשרים שונים, כמו המערכה הדיפלומטית הבינלאומית, המצב הפוליטי בתקופה שלפני המלחמה, נקודת המבט הערבית ואפילו ההיסטוריה של העם היהודי - כל אלה הוזכרו רק אם נגעו לעדויותיהם של גיבורי הספר - הלוחמים. גם בתוך צה״ל, יחידות שתרומתן למלחמה היתה חיונית - חטיבת גולני, אוגדת יפה, החטיבה הירושלמית וחטיבת הראל, סיירת מטכ״ל, חיל הים ויחידות רבות נוספות - כולן קיבלו אזכורים שוליים בלבד.
״שער האריות״ מתחקה אחר חוויותיהם והתנסויותיהם של הלוחמים בכמה מיחידות צה״ל - טייסת 119 (מיראז'), חטיבה 7 של חיל השריון (ובייחוד פלוגת הסיור שלה), טייסת 124 (מסוקים), גדוד 71 של הצנחנים ויחידות נוספות. גם בתוך היחידות האלה מתרכז הספר רק בדמויות בודדות. מקור החומר העיקרי כאן הוא 63 ראיונות שערכתי בישראל, בצרפת ובארצות הברית, בסך הכול כ־370 שעות. ההתמקדות היא במכוון אישית, סובייקטיבית ואידיוסינקרטית.
הספר גם אינו מתיימר להציג את עובדות המלחמה. הסיפור העיקרי הוא עדויות הצנחנים, השריונרים והטייסים. אלה הזיכרונות שלהם, והזיכרון מתעתע לעתים, כידוע. האם זו ״אמת״? האם זו ״היסטוריה״? האם אלה ה״עובדות״?
אני מתעניין פחות בשאלות האלה - שממילא אין להן תשובה - ויותר במציאות האנושית של הרגע הנתון. מרתקת אותי ההתנסות הישירה, הסובייקטיבית, בזמן אמת. אני רוצה להיות בתא הטייס, בתוך הטנק, כשהקסדה לראשי. חשובה בעיני החוויה כפי שהאיש או האישה שהיו שם חוו אותה.
אמינותו של הזיכרון, כפי שאנחנו יודעים, מפוקפקת למדי. הזיכרון עלול לשמש כלי להאדרת חלקו של אדם או להסרת אשמה. הזיכרון מיטשטש והולך. בני אדם שוכחים. מגלים פערים וחורים שחורים בזיכרונם.
מלבד זאת, תמיד יהיה רשומון. הקורא הערני יוכל למצוא גם בספר הזה מקרים שבהם שלושה בני אדם מציגים שלוש גרסאות שונות לאותו האירוע, שכולם נכחו בו או השתתפו בו. התופעה הזאת אירעה גם בראיונות. כשנפגשתי עם יותר מאדם אחד בו בזמן היו המרואיינים מתערבים לעתים קרובות באמצע העדות של חברם: ״לא, מה פתאום! זה קרה לפני שהחשיך. אתה לא זוכר?״
הקורא חייב להיות ער לכל השיקולים האלה בשעה שהוא שופט את העדויות ואת התיאורים המופיעים בספר.
ומילה נוספת על החומרים בראיונות. יש מקרים שבהם העדות של המרואיין מופיעה כפי שהיא, מילה במילה. במקרים אחרים ערכתי, שיניתי סדר, שיניתי לשון עבר ללשון הווה או להפך, צמצמתי והפעלתי אמצעי עריכה נוספים. הראיונות התקיימו באנגלית, אך לרוב המרואיינים האנגלית היא שפה שנייה או שלישית. מקצת הראיונות כללו תרגום ישיר של עמיתי, דני גרוסמן. כשסידרתי את החומר לספר הזה ניסיתי לפעמים לשחזר את דברי המרואיין כאילו נאמרו בשפת אמו.
חלק מהמרואיינים - יעל דיין, רות דיין, צ'יטה כהן, עוזי עילם, רן רונן (פקר), גיורא רום, מורל'ה בר־און, אביגדור קהלני ואחרים - כתבו ספרים על מלחמת ששת הימים. שיבצתי בספר - ברשות המחברים, כמובן - חומרים מתוך הספרים האלה בסיפוריהם של אותם מרואיינים.
אחת היחידות שסיפורה מתואר בספר בפירוט רב היא פלס״ר 7. אנשי הפלוגה הפיקו סרט ושמו ״אל המוות הישרנו מבט״, שעוסק בהתנסויותיהם ובחוויותיהם מהמלחמה ב־1967. גם במקרה הזה השתמשתי באותה שיטת פעולה ושיבצתי קטעים מסוימים מהדברים שנאמרו מול המצלמה בתוך דבריהם של אותם מרואיינים בספר.
אני חייב להפנות את תשומת לב הקורא להפרה נוספת שהפרתי את כללי האתיקה המקובלים בכתיבת היסטוריה. משה דיין נפטר ב־1981, ואילו אני ערכתי את הראיונות שלי ב־2011 וב־2012. מובן שלא יכולתי לשוחח עם דיין. ולמרות זאת כתבתי את הפרקים שעוסקים בו בגוף ראשון, כאילו היו אלה המילים שלו עצמו.
אם כן, למה אני קורא לספר הזה ״היסטוריה היברידית״? מכיוון שבחרתי להשתמש בכמה דיסציפלינות גם יחד לצורך עריכת החומר ובנייתו - עיתונות, מחקר היסטורי אקדמי, ספרות עיונית מקובלת, ספרות עיונית יצירתית וניו־ג'ורנליזם.
״פרקי דיין״ מייצגים את הדיסציפלינה האחרונה שמניתי, ניו־ג'ורנליזם. דיין לא הכתיב לרשמקול שלי את המשפטים המצוטטים בשמו. הם אינם עדויות או תיאורי האירועים שלו, וכך גם הדיאלוגים שלו עם בתו יעל. עם זאת, עשיתי כל מאמץ אפשרי להיות נאמן לדמותו ההיסטורית של משה דיין במגבלות הידע והדמיון שלי.
למרבה המזל, דיין כתב את הספר האוטוביוגרפי ״יומן מערכת סיני״ (על המלחמה ב־1956), עדויות אישיות יוצאת מן הכלל, את ספרו ״לחיות עם התנ״ך״ ומאמרים. כמו כן, חוקרים ועמיתים בני זמנו כתבו עליו ביוגרפיות רבות ומצוינות. היתה לי הזכות לראיין כמה מהאנשים הקרובים אליו ביותר: אשתו הראשונה רות, בתו יעל ואחיינו עוזי. ראיינתי גם אנשים שעבדו במחיצתו כמו נאורה מטלון־ברנח, שלמה גזית, מורל'ה בר־און, מיכאל בר־זהר, אהרן ידלין וזלמן שובל. עם זאת, על הקורא לדעת, בזמן קריאתו ב״פרקי דיין״ ובדיאלוגים עם יעל דיין, כי היו מקרים שבהם חציתי את הגבול והשלמתי את החסר מדמיוני הפרוע.
על המדפים במשרדי מונחים 107 ספרים על מלחמת ששת הימים. מדוע אם כך חשבתי שיש צורך בספר נוסף? רציתי לספר את הסיפור האישי, הסובייקטיבי, את סיפור הלחימה בשטח ובאוויר, בדרך שלא נעשתה עד כה, גם במחיר של ויתור על מקובלות אקדמיות ועיתונאיות.
גם המרוץ נגד הזמן החולף במהירות היה גורם בעל משמעות. רבים מוותיקי המלחמה המרואיינים בספר הם בסוף שנות השישים לחייהם. לא מעטים מהם כבר עברו את גיל 70, 80 ואפילו 90. מי יודע אם תהיה להם הזדמנות נוספת לתעד את סיפוריהם.
אני יהודי. רציתי לספר את סיפורה של מלחמה יהודית זו, שבה לחמו יהודים כדי להגן על העם היהודי ועל המדינה היהודית. אינני מתיימר להיות נטול פניות, אולם ניסיתי ככל האפשר לספר את הסיפור כפי שהיה.
כל האחריות על הכתוב בספר, על האופן שבו הוא מוצג ועל מה שהושמט ממנו מוטלת עלי, ועלי בלבד. אני בחרתי מה לכתוב בתחילה, מה לכתוב בסוף ומה להשמיט לחלוטין. הלוחמים, ותיקי הקרבות, נתנו לי את הכבוד לשמוע ממקור ראשון את סיפוריהם ואת חוויותיהם, אבל האחריות על התוכן ועל הצורה של החיבור הזה היא שלי בלבד.
 
 
סטיבן פרספילד
2014