הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • רצח בבית האדום
    ספר מוגן
     
  • רצח בבית האדום
    ידיעות ספרים | מאי 2018 | פרוזה מקור | 288 עמ' מודפסים
    ספרו החדש של הסופר המוערך אלון חילו הוא מותחן היסטורי מסקרן ויוצא דופן, הכתוב ביד־אמן.
     
    זוהי תקופת מאורעות הדמים בארץ ישראל של שנת תרפ"א (1921), ששיאם ברצח הסופר והמנהיג יוסף חיים ברנר וחבריו, השוכנים כולם בבית אחד, בית משפחת יצקר, בין פרדסים וחולות בקרבת יפו.
     
    ימים קשים ודרמטיים אלה מתוארים מנקודת מבטם של שלושה עדים: הסופר העברי הנשכח יוסף לואידור, הגנן הערבי מוראד אלקרנאווי והילדה רנין אלזיאת. כל אחד מהעדים מצטייר כדמות מובחנת, המתאפיינת בלשון ובאופי משלה, וכל אחד מהם מתאר השתלשלות אירועים טרגית. צירופן יחד של שלוש נקודות המבט יוצר תמונה מלאה, מטרידה ומעוררת השתאות, שדרכה מתבררות וצפות סוגיות אתיות, חברתיות וערכיות הקשורות לזהות, לנאמנות ולאהבה.
     
    זהו סיפורו של איש הרוח המתקשה למצוא את מקומו בקרב חבריו החלוצים, זהו סיפורו של בן הארץ המתקשה לקבל את השינויים שמביאים עמם השכנים החדשים וזהו גם סיפורה של ילדה שמיטיבה לראות לא רק את מה שהיה אלא גם את מה שהיה יכול להיות.
     
    מדוע סירבו יושבי בית יצקר לעלות על המכונית שנשלחה לחלצם? לאן נעלמה גופתו של לואידור? מי היה הילד הערבי שמת והאם יש קשר בין מותו ללינץ' הקולקטיבי?
    חילו אינו מטפל בשאלות הללו כהיסטוריון אלא כמספר סיפורים המציג בפני קוראיו תמונת עולם מורכבת ומציע להם לבחון ולחקור אותה.
     
    בדומה לספריו הקודמים עטורי השבחים, "מות הנזיר" ו"אחוזת דג'אני", גם ב"רצח בבית האדום" משולבים הממד ההיסטורי והממד האישי באופן ייחודי. חילו שב ומביט באירועי הרצח שאירע בשנת תרפ"א בעיניו של סופר אמת, עיניים המתעקשות לברור בקפידה את הסיפורים הקטנים שמאחורי הסערות הגדולות.
     
    זהו ספרו הרביעי של אלון חילו, יליד יפו, 1972 , העובד כמשפטן ומתגורר בתל אביב.
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win8
    מכר מאות עותקים
  • 25  42 
    הוספה למועדפים שלי
  • הקדמת המחבר
     
    הספר "רצח בבית האדום" אינו רומן היסטורי כהגדרתו המקובלת, אם כי הוא מבוסס על חומרים היסטוריים על אודות מאורעות תרפ"א (1921) ועל רצח הסופרים העברים בבית מנטורה שבפאתי יפו; והוא אינו רומן בדיוני כהגדרתו המקובלת, אם כי הוא עמוס אירועים בדיוניים, קשרים בדיוניים וכולל דמות בדיונית משמעותית אחת.
    אני מבקש, ברשות קוראי, להגדיר את הספר "רומן היסטורי בעל ממד בדיוני", במובן זה שהוא עוקב אחרי אירועים היסטוריים שהיו ונבראו ועושה שימוש בשמות של אנשים אמיתיים שחיו ונשמו על אדמתה של יפו בשנות העשרים של המאה הקודמת, אך בה בעת מבקש להשלים פערים עובדתיים בעזרת האמצעים הספרותיים השמורים בדרך כלל לסופר הבדיוני, דהיינו כוח הדמיון, ההמצאה והספקולציה.
    ומן הכלל אל הפרט: "רצח בבית האדום" מספר את הסיפור האמיתי של רצח הסופרים העברים יוסף חיים ברנר, יוסף לואידור, צבי שץ וצבי גוגיג ביום 2 במאי 1921 בסביבות הבית האדום, הוא בית מנטורה הסמוך ליפו, יחד עם יהודה יצקר ובנו אברהם, כחלק ממאורעות דמים בין יהודים לערבים שנודעו לימים כמאורעות תרפ"א. אך ההיסטוריוגרפיה של רצח ברנר וחבריו הסופרים נגועה בפערי מידע משמעותיים, שאין דרך היסטורית להשלימם. למשל, מה היו הסיבות לכך שנאספו בבית ביום הרצח למרות האקלים הפוליטי הסוער ולמרות מיקומו המסוכן בלב יישובים ערביים? מה היו היחסים בין יושבי הבית? מה היו המניעים לבחירתם התמוהה (ובדיעבד הגורלית) שלא לעלות על מכונית החילוץ שהגיעה לאסוף אותם יום לפני הירצחם? מה היו טיב ואופי קשריהם עם תושביו הערבים של הכפר הסמוך אבו־כביר? כל אלה הן שאלות מהותיות, הפותחות דלת לא לעבודתו של ההיסטוריון, אלא דווקא למלאכתו של הסופר, כדי שיענה עליהן בכוח הבדיון.
    באין עובדות היסטוריות מבוססות כדי לענות על תעלומות הרות גורל נוספות - למשל, מדוע עברו הגופות התעללות? מה עלה בגורל גופתו של יוסף לואידור? האם היה קשר בין מות נער ערבי מן הכפר הסמוך לבין הלינץ' הקולקטיבי? - הרשיתי לעצמי להיכנס אל הוואקום העובדתי הזה בכובעי כסופר בדיוני, המספר סיפור היסטורי אלטרנטיבי שככל הנראה לא התרחש, אך במידה קלושה של הסתברות אולי היה יכול לקרות. זהו סוג של שעשוע אינטלקטואלי שסכנה בצדו: הוא עלול להטעות את הקוראים כי מוצגת בפניהם אמת לאמיתה, בעוד שההפך הוא הנכון - זהו ספר שנמסכו אליו "עובדות" אלטרנטיביות שקריות.
    כדי להניח את דעתם של הקוראים, הוספתי אחרית דבר ובה פירוט של העובדות ההיסטוריות כפי שקרו במציאות, ולצדן - פירוט של המילוי הבדיוני־ספקולטיבי שהוספתי על דעת עצמי למהלך האירועים, אולם אין בכך כדי לגרוע מעובדת היותו של הספר רומן, דהיינו יצירה ספרותית ותו לא.
    סיכומו של דבר: אני מבקש להזהיר אתכם, קוראי הנבונים, לבל תקראו את הספר כמסמך היסטורי ולבל תסיקו ממנו כל מסקנות עובדתיות כאלה ואחרות. אני מפציר בכם לקבל את "רצח בבית האדום" כיצירה ספרותית, בדיונית, אלטרנטיבית וספקולטיבית, שלא היתה ולא נבראה.
    כל קריאה מסוג אחר היא על אחריות הקורא.
     
    אלון חילו
     
    חלק א': 
    לואידור
     
    1
     
    יום שישי, 29 באפריל 1921, לעת ערב
     
    זה עתה שבתי אל קיטוני הדל, הסגור והמסוגר, מסעודת חג שביעי של פסח, שבני הבית כפו עלי שלא בטובתי לערוך במחיצתם, או שמא יש לדייק ולומר כי לא בני הבית הם שכפו עלי להשתתף, אלא הסופר המפורסם יוסף חיים ברנר, הרוח החיה בכל מוצאותיו של הבית הזה, הוא ששידל אותי, במילות נטף, בחנפי חנפים, לשבת אל השולחן הערוך מטעמים.
    בני הבית ניסו להשרות אווירת עליצות לכבוד החג, והסופר המפורסם, אולי זכר לימיו כבחור ישיבה אי־אז בגולה, לבש בגדים לבנים, מרופטים כשאר בגדיו שהוא מלובש בהם במעשה היום־יום.
    הם ניסו באמת ובתמים להכניס אותי אל שמחתם, אל חיק משפחתם המורחבת, משפחה אשר כולה אידיאליסטים ובעלי רצון כביר: יהודה הזקן ואשתו בת־שבע, בתם רבקה ובניהם יעקב ואברהמצ'יק, משפחת איכרים פשוטה שידעה ימים קשים של אובדן ומחלות, ואף על פי כן לא נסוגו ממנה מעולם טוהר הלבבות וזכּוּת העיניים. בת־שבע שידלה אותי חזור ושדל לטעום מן המרק מעשה ידיה. יהודה יצקר הזקן וטוב הלב הִרבה לחייך ולשבח את דייריו ה"ארטיסטים", דיירי המשנה בבית היצקרים, אני, הסופר צבי גוגיג (שעד עצם היום הזה לא כתב ולו שורת שיר אחת) והסופר המפורסם, אשר כשמו כן הוא - מבעיר אש בכל הלבבות ומדליק את פנסי כל התועים.
    אל חבורתנו העולזת הצטרף לכמה רגעים שוטר הכפר, עלי ערפאת, איש תם וטוב לבב מן הכפר הסמוך אבו־כביר, אשר תמורת משכורת חודשית קבועה ומכובדת מן היצקרים עורך מדי לילה סיורים קצרים מסביב לבית ולפרדסיו, מפחד גנבים ובני בליעל. הוא סירב בנימוס ובפנים שוחקות לכוסית יי"ש, אבל הסכין לאכול מן המצות של חג שביעי של פסח, הטעימות משום מה לחך הערבי.
    נוכחותו העכירה מעט את רוחו של הסופר המפורסם, אך לאחר לכתו נטתה השיחה בעליזות אל האירועים החגיגיים הצפויים ביום ראשון הקרוב, תהלוכה לרגל אחד במאי, הוא יום חגם של הפועלים, שתיערך בתל אביב, וכל בני הבית, מזקן ועד טף, נלהבים עד מאוד ליטול בה חלק. כה רבתה ההתלהבות עד כי רבקה יצקר, בתו של הזקן, החלה למחוא כף אל כף ופצחה בקולה הנעים בשירת האינטרנציונל לכבוד קרל מרקס, מושיעם של הפועלים.
    הכול הבחינו במצב רוחי העכור, אבל משום היכרותם עם אופיי הביישני והסגור לא הטרידו אותי חזור והטרד, כדרכו של הסופר המפורסם, על פשר דאגנותי המופרזת בעיניהם. לא יכולתי לחלוק עמם את הסוד על אהוב נפשי, כי אז היתה פורצת מהומת אלוהים, והסופר המפורסם היה עלול להיכנס לאחד מהתקפי הפאניקה המפורסמים שלו, המלווים בצרחות ובהלמות אגרופים על חזהו שלו־עצמו, מפני הסכנה הגדולה הכרוכה בקִרבה כלשהי, ולו התמימה ביותר, עם הערבים, המכונים בפיו "יושבי הר הגעש".
    בחנתי אותם, את המסובים לסעודה החגיגית של חג שביעי של פסח, כאילו לא היו אנשים בשר ודם, אלא דמויות באחד הרומנים של הסופר המפורסם, אחוזות כולן בתשישות, בריקבון, במחשבות רעות על העולם ועל עצמן, בייחולי מוות להן, לזולתן ולשכמותן. לא אתפלא כלל וכלל אם בעוד רגע קט יחלו הללו לדבר בשפה הסבוכה והפתלתלה של י"ח, המעוררת בי עתה, לאחר חודש ימי שהותי עם מחברה, תחושת קבס שאיננה ניתנת לריפוי.
    חתנו של יצקר הזקן, צבי שץ, הוא שהביא את הסופר המפורסם אל בית היצקרים, להשתכן שם תמורת פרוטות מעטות ולהביא איתו את חבר מרעיו האמנים, אך במעמקי לבי אין כל הכרת טובה על מעשה חסד זה שעשה שץ עמנו.
    שץ הלז יושב בארוחה העליזה לכאורה בפנים שוחקות ובעיניים בורקות, בתו הפעוטה רינה מתעלזת בחיקו, אשתו בעלת הקול הצלול רבקה מענגת את הנוכחים בשירתה, אך סוד גלוי וידוע הוא ששץ אינו נאמן כלל וכלל לאשתו, מעשה העומד בחוסר מוסריות משווע מול נדרי הנישואים שנשבע בהם אך לפני שנים אחדות. כדי להסתיר תשוקות שפלות אל אישה אחרת, נחמה אברונין שמה, ארג צבי שץ מזימה אידיאולוגית שלמה, שכל כולה עילה ותירוץ ספיריטואלי למעשיו הנקלים. בעצה אחת עם יוסף טרומפלדור, שוכן העפר זה שנה, מי ייתן וינעמו לו רגביו על שום מותו למען ארצנו, העלה צבי שץ על נס את רעיון "הקומונה האינטימית" שבה, בניגוד לכל אמה בסיסית של אתיקה, התכוון לחולל מגעים פיזיים משותפים בין הפועלים לפועלות.
    אשתו האומללה, אילו רק ידעה מלכתחילה לאן מכוון בעלה לעתיד את נישואיהם, לא היתה ממהרת לענוד את הטבעת על אצבעה, אולם עד מהרה נוכחה לדעת כי שץ היקר אינו אלא פוליגם, הלכה למעשה, המעניק מזמנו ומאונו לאהובתו נחמה יותר מאשר לאם בתו ואשתו החוקית, רבקה יצקר־שץ.
    היות שטבעו של פשע לגרור פשע נוסף, השיבה לו רבקה באותו מטבע והחלה להתרועע עם פועל גבה קומה בשם אליעזר ברון, בשם אותם עקרונות נעלים של הקומונה האינטימית, שצבי שץ גיבורנו היה מחוללם. וכך הם יושבים, גיבורי ההצגה הנבזית הזאת, לצד שולחן אחד, הבעל והאישה, שניהם מקרננים ומקורננים בה בעת, מעמידים פני זוג אידיאלי בעוד בתם הקטנה רינה, כבת חמש או שש, מתרפקת על לוח לבם.
    צדקה בת־שבע כשהעירה פעם מעשה רכילות נשים כי הרעב הוא אורח קבע בחיי, אך היא לא ידעה כי גרועות ממנו הן הזוהמה המוסרית והצחנה האנושית שבהסתופפות בחברת בני האדם. אשר על כן, אף כי ידעתי עד מה יכעס י"ח על מעשי זה, קמתי מן הסעודה באמצעיתה, ובלא נטילת רשות או בקשת מחילה עזבתי את אולם ההסבה וחזרתי לכתוב בחדרי.
     
    כבר שלוש שנים שאני שוהה בארץ הצבי ואת מקומי כאן טרם מצאתי. כמו פועלים יהודים אומללים אחרים, ניסיתי בתחילה לקיים את נפשי ואת גופי העלובים במושבות יהודה והגליל, ומשם נתגלגלתי בדרך־לא־דרך אל המושבה פתח תקווה, לחפירת בורות השקיה.
    במהרה עמדנו, גם אני וגם האיכרים בעלי השדות, על טיבה הקלוקל של עבודתי. כדי להציל את עצמי ואת נפשי מחרפה גמורה, הייתי מעניק מזמני ומאוני לאותה גברת זנותית וכפוית טובה, מרת האמנות, שיודעת לפתות את מאמיניה הסומים בהבטחות לפרסום, לעושר ולתהילת עולם, ובה בעת דנה אותם לחיי רעב וחרפה.
    הפועלים האחרים לא הסכינו עם נטייתי הטבעית להתבודדות ולכתיבה, ולכן היו מדביקים לי כינויי גנאי מעליבים ומעלילים עלי עלילות שווא הנישאות על גלי שמועות ורכילות: את הליכתי הגדירו משונה ובלתי־גברית. כיוון שאני מושך את רגלי השמאלית כינו אותי עד מהרה "צולע ברגלו האחת". ועל שום היעדרותי למען הכתיבה מדי שבת בשבת, ודווקא מתוך ידיעה גמורה כי עַם הנשים מעורר בי חלחלה בל תתואר, המציאו רומן שלא היה ולא נברא ביני לבין חלוצה־משוררת מן המושבה פתח תקווה, ושמה בישראל אסתר ראב.
    מקום מקלט יחידי בימי שבתי במושבה פתח תקווה היה קלוב הפועלים, ובו עיתונים בשפת הז'רגון וכן "המליץ", "קונטרס" וספרים של סופרינו העברים המצוינים, בהם גם ספריו של הסופר המפורסם, אשר על האחרון מהם החילותי לכתוב מעין רצנזיה בתקווה לפרסמה באחד הימים בירחון "האדמה".
    עד כמה רבתה התרגשותי כשראיתי אותו יום אחד, בשר ודם, פוסע אל קלוב הפועלים ומעלעל בניחותא בספרים ובעיתונים הרבים המונחים שם. לא העזתי לגשת אליו, אני, הקטן, הצעיר, שמאחוריו בורות חפירה קלוקלים ואי־אלו סיפורים קצרים של בוסר.
    אדום כולי מבושה, מסתתר תחת יריעות גיליונו האחרון של "הפועל הצעיר", ניסיתי להעלים את נוכחותי ממנו, אבל הוא, בעיניו הכחולות, הבחין מיד בהתרגשותה של נפש עלם חרדה, התיישב לידי וביקש להזמינני לכוס תה בצוותא חדא, הזמנה שמתוך תדהמתי והשתנקותי קיבלתיה בשתיקה של הסכמה.
    רבות ניסיתי לתאר ביני לבין עצמי, בעיני רוחי, את ההגשמה הגופנית, הבשרית, שניתנה בעולם הזה לנפש הסבוכה והפייטנית שהכרתי מספריו. האם כמו יחזקאל חפץ גם הוא חלוש בינה ודעת? האם כמו יעקב אברמזון גם הוא שונא את עצמו?
    הרושם הראשון בהיכרותי עמו היה הפוך לגמרי. הרי לפני אדם גוץ, עניו, שאינו מכיר בערך עצמו, לבוש שלא בהידור, על הדרך המרופטת יותר, אינו מקפיד על זקנו, דיבורו רך ונעים, ועיניו הבהירות מפיקות רוך ועדינות וביישנות, שאין דרך הגברים לרוב להפיקם כלל ועיקר.
    בהיותי בודד ונדחה, השתוקקתי לא רק אל חברותו אלא גם אל הכרתו בכוחי האינטלקטואלי, ביכולת האנליזה שלי לחקור את יצירות הספרות הנעלות ביותר, ובכלל זה גם את יצירותיו שלו.
    לא בלי נדיבות הסכים ברנר לקרוא קריאת סופר ומבקר ברשימות שכתבתי ולא פרסמתי עד עתה. מכאן צמחה לה, בזהירות רבה, ידידות בין סופרים, ידידות שדימיתי לראות כטהורה. הוא הואיל לפרסם מפקידה לפקידה רשימות קצרות פרי עטי, את הסיפור "יואש" ואת הביקורת על "פאן", ותמיד דאג, מתוך מה שחשבתי לאבהיות, כי שכרי ישולם לי בעתו, ואולי שיער באינטואיציה החריפה שלו עד כמה מצבי החומרי שרוי בכי רע.
    במשך חודשים מספר לא התראינו, אלא רק הייתי שומע מעת לעת מקצת חדשות י"ח, והאחרונה שבהן: עתה הוא גרוש, אב לילד הקרוי על שם אהובו המנוח אורי־ניסן, יושב על שפת הכנרת במושבה מגדל ומרביץ עברית בחיילי הגדוד העברי מייסודו של יוסף טרומפלדור המנוח.
    אך בעוד י"ח פועל ועושה, עורך, מפרסם, מתקוטט ומתפייס, החיים פעלו עלי את פעולתם ההפוכה, בהליכה מדחי לדחי, מן הפח אל הפחת, בהידרדרות לחיי דלפון בזוי שבבזויים, שאינו יודע מאין תושג לו ארוחתו הבאה, ואף לא איזה מחסה יציל אותו מלהט החום או מצריבת הקור הארץ ישראליים.
    האם התעקשותי לחיות חיי פועל היא שהובילה אותי אל הירידה החומרית הזאת, או שמא הזמן הנואש שכיליתי בכתיבת סיפורים ומאמרים, כתיבה שנתנה לי אולי כמה שעות של חסד ופורקן של רגשותי הכמוסים ביותר, אך מעולם לא סיפקה לי קורת גג או תבשיל מהביל, היא שהביאה אותי אל שפל המדרגה?
    י"ח הולך ומתפרסם, ושמעו יוצא בכל העולם, בעוד אני מיטלטל עם ילקוט הכתבים העלוב שלי, כמה סיפורים קצרים שלא עוררו אלא הדים מועטים בלבד, ומנסה להיאחז בחיים, להתחמם ולהתלהט בשאונם, אך לשווא - השמחה נתונה לאנשים אחרים, ההצלחה החומרית שמורה לזולת, ואילו אני שוקע בחוסר אונים, בייאוש, אל חיי העוני של מחוסר הבית, מחוסר העבודה, מחוסר התקווה.
    אילו לפחות הייתי מאמין באלוהים או בישות על־טבעית אחרת שוחרת טוב ונוטת חסד, אילו הייתי נוטה, ולו במעט, אל המיסטיקה, אלא שאני רואה את המציאות נכוחה: גופי, חרף חוסנו, וקומתי, חרף תמירותה, אין בהם כדי לזכות אותי באמונו של אף איכר או בעל אדמות. ומן הצד האחר, שכלי, חרף חריפותו, וכתיבתי, חרף עושרה, אין בהם כדי להביא לי תהילה, ולמרבה הצער, אף לא שכר העולה על בישליקים מועטים.
    בתחילה הייתי כותב מכתבים לאבא ואמא בלודז' ומנסה להסתיר את הקשיים שאני נתון בהם, אך הם למדו לקרוא בין השורות, וידעו והבינו כי כמו חלוצים רבים אחרים גם אני מצוי בבדידות מנוונת, וחברי היחיד, התמידי, הוא הרעב, הרעב התהומי, המציק לי ללא הרף, רעב שהוא מעבר לחולשת הגוף, רעב שהוא זעקה אל השמים ליתן לי רחמים, והזעקה ריקה והשמים אילמים.
    בדאגתם כי רבה ניסו הורי להניא אותי מלהתיישב בארץ והפצירו בי לעבור לחוצה לארץ, אולי לאמריקה, אך אני יודע בעמקי נפשי כי הגורל המר ירדוף אותי בכל מקום שאליו אלך, גורלו של מי שנחל תבוסה עוד לפני שמלאו לו שלושים שנה, וסופי שהפסקתי את חליפת המכתבים עם הורי־מולידי.
    נשארתי אפוא בארץ ישראל. אך במקום ליהנות מזיווה של ארץ הקודש, כפי שבני עמנו מכנים אותה, במקום להתבשם בניחוחה של השכינה השורה כאן בכל מקום, כך אומרים, במקום כל אלה, מן הרגע שבו דרכה כף רגלי בנמל יפו, מוחי היה טרוד ראשו ורובו בחישובי חישובים - מאין אשיג את הפרוטות הנחוצות לי למחייתי.
    היות ובעלי האדמות היהודים בפתח תקווה סירבו להעסיק איש זר ומוזר כמוני, החלטתי לרדת אל יפו, בתקווה שבעיר זו, בינות שכבת האינטליגנציה היהודית, אוכל למצוא את פרנסתי במעשי העתקה בכתיבה תמה, בהגהה, בתרגום ובכתיבה, כל דבר שיוכל לכסות את צורכי מחייתי הדלים.
    שכרתי לי חדר מזוהם ועלוב במלון ליפשיץ הידוע לשמצה בשכונת נווה שלום. תקוותי היתה לכתוב רומן גדול על תקופת החשמונאים, רומן שבו אפרוש את נפלאות הגיבורים היהודים, את תפארת עמנו, את כוח החרב וניצחון הרוח, אבל החרדה מיום המחר והרעב שאינו חולף כססו בי כתולעת בחזרת. כיצד יוכל אדם להמריא אל רקיעי ההשראה, כשהקיבה המתענה מורידה אותו מטה־מטה, אל דאגות הקיום על אדנן הפשוט ביותר?
    ובצד הדאגות, הרעב והקדחת, טעמתי בארץ ישראל גם את טעמה של האלימות התקיפה. מר ליפשיץ, בעליו של המלון, לא היסס להתנפל עלי בצרחות כשאיחרתי לשלם את דמי הלינה בעד החדר שאינו ראוי כלל להיקרא כזה, ואיים עלי כי ישליך אותי ואת חפצי ללא התראה אם אעז לאחר שוב בתשלום. וליפשיץ זה הוא רק אחד מני רבים, מנוול אחד בלבד בשיירה ארוכה של בעלי בתים ובעלי אדמות, יהודים ותיקים, בני העלייה הראשונה ברובם, שעשו הון בורגני קטן בחלוף השנים, ועכשיו הם משסים בחלוצים ובפועלים הפשוטים את המוסר החנווני הירוד שלהם, כשהם עצמם מדושני עונג מנכסיהם המרובים ומיכולתם להתעמר באלה שאך זה מקרוב באו. כך היה בפתח תקווה, כך ברחובות, כך בראשון לציון. מושבות אחוזות קוקטיות צרפתית ותאווה מזרח אירופית לכסף ולשליטה, שהעבירו את האיכרים על דעתם. למען חסוך בישליק אחד או שניים הם מעדיפים את הפועל הערבי, ובלא רחם יגזרו על הפועל היהודי לישון תחת כיפת השמים, לאכול את עשב הארץ ולסבול חרפת רעב.
    לא אזרתי מעולם כוח או אומץ לבוא איתם בדברים. לא קורצתי מן החומר שממנו קורץ הסופר המפורסם, אבי ה"אף על פי כן", הוא, שהעלה על נס את "זכות הצעקה", שיכול לפרוץ בבכי מסוער או להלום באגרופים קפוצים על חזהו של בן שיחו, או להשתטח אפיים ארצה בצעקות רמות.
    כי גם כשהאיכרים סילקו אותי מעליהם כאילו הייתי עלוקה טורדנית, גם כשנהגו בי בכפיות טובה והלינו את שכרי, לא ידעתי לעמוד מולם, לא ידעתי להכות באגרוף ולדרוש את זכויותי, אלא הנחתי להם, לבעלי הכוח והשררה, להדביק לי את כינויי הגנאי הקבועים, "דיומקה המוזר", "דיומקה התימהוני", דיומקה שאיננו אדם ככל בני האדם, אלא הוא מעין יצור מוזר שאיש אינו חפץ להיות לו לרֵע.
    הנאה יחידה מצאתי בחוף ימה של יפו, מקום שאליו הייתי הולך מדי יום, והיא הרחיצה בים. הייתי נכנס למים בבגד פשוט ושוחה מאופק אל אופק, להשכיח את עליבות החיים. אפילו מלון ליפשיץ, שנתגלה זעיר פה זעיר שם מבעד לגלים הגבוהים, היה יכול להיראות משם כארמון מפואר בדמיונו של פרח הסופרים המתקשה להנץ.
    שם קרה אותי בוקר אחד המקרה הזה, כשהנחתי לגלים הגבוהים לסחוף אותי אל עומק הים, ובלי משים מצאתי את עצמי הרחק מן החוף, הרחק מכל עד ראייה, וכשבאתי במים הרבים פרשתי את כפי בשטף הגדול ושחיתי במשובת גיל, בפרכוס כל האיברים, והים מצדו נהג בי כאותה מרת אמנות, ברגע אחד מטיח בי גלים נאדרים, וברגע אחר מערסל אותי בלטיפות קצף לבן, והכול מתוך קפריזה של הטבע, ללא תכלית, ללא סיבה. ועם נוע הגלים החלו גם מחשבותי לנוע והסתחררו והתערבלו זו בזו, כי אם אלה תמצית ומיצוי הוויית האדם על פני האדמה, אם הכול נתון לגחמות הרוח הארעית, באין יד מכוונת, מסדרת, מלטפת או סוטרת, אם כך מדוע אני עמל כל כך, מדוע אני מתייגע ומתייסר ודואג לפרנס את הגוף הזה ואת הנפש הדאובה הלכודה בתוכו, ומדוע לא אניח לים לעשות בי כחפצו, לחבקני בחיבוקו הרטוב ולהפקיד בזרועות המים האינסופיות שלו את נשימתי האחרונה?
    בילדותי הייתי קשור אל סינרה של אמי חיה, ואהבה וכבוד רחשתי אל אבי משה, אבל עתה הם רחוקים ממני, גורלי אינו קשור בגורלם, וכדרך שנעשה בשאר החלוצים השולחים יד בנפשם ועוזבים את החיים, גם להם לא תסופר האמת במלואה, אלא ייכתב מכתב קצר ובו סיפור מעשה כי נפלתי קורבן לקדחת הצהובה, והם יבכו וישבו שבעה ויצטערו צער רב, שגם סופו להימוג ולהתפוגג, ולאחר מותם לא יסופר בי עוד, שמי יישכח לעד, כאילו כלל לא באתי לעולם זה של עריצות התקיף וחמדנות העשיר, ואם כך הוא ממילא גורלי, אם סופי להישכח ואם סוף שמי להימחות, מדוע לא יוקץ הקץ כבר עתה?
    הים לא נרגע באותו יום, אבל בהחלטה קפריזית, כמנהגם של הגלים, מצאתי את עצמי שב אל החוף, אל חברתם של ההולכים על פני האדמה הזאת. חמלתי על נפשי דווקא מחמת אנשים כמו הסופר המפורסם. סברתי שבעולם זה, שבו הרוע נפרש מרקיע אל רקיע, קיים לפחות אדם אחד האוהב את זולתו, אדם אחד שייתן את גלימתו בלילה קר למען אביון מרעיד מקור, אדם אחד שיחמול אפילו על כלב חולה, משתין בקיר.
    שמעתי שברנר הלך פעם לבדו הליכה רגלית מיפו לעין גנים כדי לשלם מכיסו לסופר דלפון שלא קיבל את שכרו בזמן. ופעם אחרת, באחת המושבות, הזמין את כל ילדי העניים לסעודת חינם, כדי לשמח את לבם.
    בזכותו חמלתי על נפשי וביקשתי להאמין בטוב לבן של הבריות.
    צעדתי בגאון אל בית המלון של ליפשיץ והודעתי לו כי אני הולך משם לעולם. אם חזרתי אל החיים, לא למען מזרניו המזוהמים בכתמי זרע שיבש חזרתי, אלא אל חיים חדשים. ליפשיץ נתן בי את עינו הרעה ואמר כי לא אלך ממלונו עד אשר אפקיד את יתרת חובי בסך חמישים ושישה בישליקים, ומשלא נמצא לי הסכום הזה לתת בעדו, נטל על דעת עצמו את ילקוט המיטלטלין שלי, ובו טיוטת תחילתו של הרומן החשמונאי הגדול שבכתובים, כמשכון עד אשר ייפרע החוב.
    החוב טרם נפרע. לא הוא, ולא חובות גדולים נוספים העתידים להצטבר לחובתי, והכול בגלל נער זה שאת שמו נאסר עלי להגות, ואף על פי כן בו ורק בו אהגה כל העת.
     
     
    • אלון חילו
      צילום: אלון חילו
    • אלון חילו

      אלון חילו (נולד ב-21 ביוני 1972) הוא סופר ומחזאי ישראלי.

      הוא בעל תואר במשפטים ובוגר החוג לאמנות התיאטרון במסלול כתיבה דרמטית ודרמטורגיה באוניברסיטת תל אביב. עובד כיועץ משפטי בחברת הייטק.
     
  • המלצות נוספות
    • יקיצה
    • ספר לבן מאי 2018
    • בחזרה מעמק רפאים
    • הטנק
    • אחוזת דג'אני
    • הכי רחוק שאפשר
    • מות הנזיר
    • המנהרה
    • היה היתה
    • תקלה בקצה הגלקסיה
    • בשבילה גיבורים עפים
    • עוד סיכוי לאהבה