הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • פני מועדות לכוכבים
  • פני מועדות לכוכבים
    אלפרד בסטר | תרגום: עמנואל לוטם
    ינשוף | 2007 | מד"ב ופנטזיה | 272 עמ' מודפסים

    זוהי המאה ה-‏24, והאנושות מגלה את הגניטה (מעבר ממקום למקום כהרף-עין, בכוח המחשבה). האדם פורץ אל מערכת השמש ומיישב אותה, אך הגניטה מכוכב לכוכב עדיין אינה אפשרית, והדרך אל הכוכבים נותרת חסומה.

    זהו סיפורו של גולי פויל, ההופך מאדם חסר כל כישורים או השכלה לטורף חסר-מעצורים, גנב, נוכל ורוצח המונים. גולי פויל מוּנע בכוחה של שנאה קמאית, המעלה אותו לדרגת מלאך-נקמות נטול מעצורים, קר-רגש; פויל הוא הצייד המושלם, חסר-המוסר – טיגריס. הוא יוצא למסע נקמה נגד כוחות שלא ישוערו, מסע שיוביל אותו אל מעבר לגבולות האפשר.

  • ספר דיגיטלי
     
    33
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פתח-דבר

     

    היה זה תור זהב, עת הרפתקאות מסעירות, חיי שפע ומוות אכזרי... אלא שאיש לא חשב כך. היה זה עתיד של עושר וגזל, ביזה ואינוס, תרבות וחטא... אלא שאיש לא הודה בזאת. היה זה עידן שנע בין קיצונות אחת למשנה, דור מרתק של חריגים... אלא שאיש לא אהב אותו.

    כל העולמות הראויים ליישוב במערכת השמש היו מאוכלסים. שלושה כוכבי־לכת ושמונה לוויינים טבעיים ואחד־עשר מיליוני מיליונים של בני־אדם רחשו באחד העידנים המרגשים ביותר שהיו מעולם, ובכל זאת כמהו הלבבות לתקופות אחרות, כמנהגו של עולם. מערכת השמש היתה מלאה ודגושה בפעילות... לחימה, טרף והתרבות, לימוד טכנולוגיות חדשות שבאו לחלל העולם כמעט בו־ברגע שנקלטו קודמותיהן, ואזרה את חלציה למסע החקר הראשון אל הכוכבים הרחוקים שבחלל העמוק; אבל -

    ״היכן הם הגבולות החדשים?״ זעקו הרומנטיקאים, שלא ידעו כלל כי גבולות נפש האדם נפרצו במעבדה בקליסטו בראשית המאה הכ״ד. חוקר בשם גנט הצית את שולחן העבודה שלו ואת עצמו (שלא בכוונה), והשמיע זעקת־ייאוש שהתייחסה במישרין למטף כיבוי מסוים. איש לא היה מופתע יותר מגנט ומעמיתיו, כאשר מצא את עצמו עומד ליד המטף הנ״ל, במרחק שבעים רגל משולחן העבודה.

    העמיתים כיבו את גנט והחלו להציג שאלות של למה ומדוע על המסע בן שבעים הרגליים שערך כהרף־עין. טלפורטציה... העתקת גופך מנקודה לנקודה במרחב בכוח הנפש לבדה... המושג התיאורטי היה ידוע ומוכר, ואף נצברו כמה מאות ראיות להופעתו בעבר, אולם התיעוד לקה בחסר. זו היתה הפעם הראשונה שבה התרחש הדבר בנוכחות עדי ראייה מוסמכים.

    נפתח מאמץ פראי לחקירת ״תופעת גנט״. לא היה זה דבר של מה־בכך, שאפשר לטפל בו בכפפות משי, וגנט השתוקק להנציח את שמו לדורי־דורות. הוא כתב צוואה ונפרד מעל ידידיו. גנט ידע שהוא עומד למות, משום שעמיתיו החוקרים גמרו אומר להמיתו, אם יתעורר הצורך. לא היה ספק קל שבקלים באשר לכוונתם.

    תריסר פסיכולוגים, פראפסיכולוגים ונוירולוגים, מומחים בתחומים שונים ומשונים, נקראו לשמש כמשקיפים. הנסיינים נעלו את גנט בתוך מכל אטום, עשוי גביש בלתי־שביר. הם פתחו שסתום שהזרים מים למכל, ולנגד עיניו של גנט, ניפצו את ידית השסתום. לא היה אפשר לפתוח את המכל; לא היה אפשר לבלום את זרם המים.

    השערת המחקר היתה זו: אם היה צורך בסכנת־מוות כדי לדרבן את גנט לבצע טלפורטציה מלכתחילה, מוטב להעמידו שוב בסכנת־מוות. המכל התמלא במהירות. המשקיפים אגרו את נתוניהם בשקידתו הקדחתנית של צוות אסטרונומים המצלם ליקוי־חמה. גנט התחיל לטבוע. ואז הופיע מחוץ למכל, נוטף מים כולו ומשתעל בקול־נפץ. הוא שב וביצע טלפורטציה.

    המומחים בדקו אותו וחקרו אותו. הם סרקו גרפים ותצלומי רנטגן, דפוסים עצביים וכימיה גופנית. הם החלו לגבש לעצמם שמץ של מושג בדבר הדרך שבה ביצע גנט את הטלפורטציה. באמצעות חרושת השמועות של חוגי המקצוע (היה הכרח לשמור על סודיות) שוגרה קריאה למתנדבים־מתאבדים. לפי שעה, הם נמצאו בשלב הפרימיטיבי של הטלפורטציה; המוות היה הדורבן היחיד שידעו.

    הם נתנו למתנדבים תדריך ממצה. גנט הרצה על מה שעשה ועל השערתו כיצד עשה זאת. ואז התחילו לרצוח את המתנדבים. הטביעו אותם, תלו אותם, העלו אותם באש; המציאו צורות חדשות של מוות אטי ומבוקר. לא היה צל־צלו של ספק בלב איש מן הנבדקים שהמוות הוא המטרה.

    שמונים אחוז מהמתנדבים מתו, וייסורי המצפון של רוצחיהם יוכלו לשמש חומר לימוד מרתק ונורא, אלא שאין לו מקום בסיפור הקורות אשר לפנינו, אלא כהמחשה למפלצתיותה של אותה תקופה. שמונים אחוז מהמתנדבים מתו, אבל 20 אחוז גנטו. (השם הפך לפועל בן־לילה.)

    ״השיבו לנו את תור הרומנטיקה,״ התחננו הרומנטיקאים, ״שבו יכלו אנשים לסכן את חייהם בהרפתקאות מסעירות.״

    מצבור הידע הלך ותפח במהירות. כתום העשור הראשון למאה הכ״ד התבססו עקרונות הגניטה כהלכתם, ואת בית־הספר הראשון פתח צ׳רלס פורט גנט עצמו, שהיה אז בן חמישים־ושבע, בן־אלמוות, ובוש להודות שמעולם לא הרהיב עוז בנפשו לגנוט שוב. אולם הימים הפרימיטיביים חלפו ללא־שוב; לא היה עוד צורך לאיים על אדם במוות על־מנת שיבצע טלפורטציה. כבר ידעו כיצד ללמד אדם לזהות, לאלף ולנצל עוד יכולת אחת של נפשו בעלת האפשרויות הבלתי־נדלות.

    כיצד זה, למען הדיוק, ביצעו בני־אדם טלפורטציה? את אחד ההסברים המניחים את הדעת פחות מכול הציג ספנסר תומפסון, היחצ״ן של רשת בתי־הספר על שם גנט, בראיון לעיתונות.

    תומפסון: הגניטה כמוה כראייה; זוהי יכולת טבעית של כל אורגניזם אנושי כמעט, אלא שאי־אפשר לפתחה בלי הכשרה וניסיון.

    כתב: אתה רוצה להגיד שאנחנו לא יכולים לראות בלי תרגול?

    תומפסון: מסתבר שאינך נשוי או שאין לך ילדים... עדיף שניהם ביחד.

    (צחוק)

    כתב: אני לא מבין.

    תומפסון: כל מי שראה תינוק לומד להשתמש בעיניו, היה מבין.

    כתב: אבל מה זה טלפורטציה?

    תומפסון: העתקת גופך מנקודה לנקודה במרחב בכוח הנפש לבדה.

    כתב: אתה רוצה להגיד שאנחנו מסוגלים להגיע מניו יורק לשיקגו רק בגלל שאנחנו חושבים על זה?

    תומפסון: בדיוק; בתנאי שנבין דבר אחד ברורות. כאשר אדם גונט מניו יורק לשיקגו, הוא חייב לדעת בדיוק היכן הוא נמצא בצאתו, ולדעת בדיוק להיכן הוא רוצה להגיע.

    כתב: איך זה?

    תומפסון: אם אתה נמצא בחדר חשוך, ואינך יודע איפה אתה נמצא, לא תוכל בשום אופן לגנוט לשום מקום. ואם אתה יודע איפה אתה נמצא, אבל אתה מתכוון לגנוט למקום שלא ראית מעולם, לא תגיע לשם בחיים. אי־אפשר לגנוט מנקודת־מוצא בלתי־ידועה ליעד בלתי־ידוע. את שניהם אתה חייב להכיר, לחרוט בזיכרונך ולראות בעיני רוחך.

    כתב: אבל אם אני יודע איפה אני נמצא ולאן אני רוצה להגיע...?

    תומפסון: אתה יכול להיות בטוח שתגנוט ותגיע.

    כתב: האם אני אגיע עירום?

    תומפסון: אם יצאת לדרך עירום.

    (צחוק)

    כתב: זאת אומרת, האם הבגדים שלי עוברים טלפורטציה ביחד אתי?

    תומפסון: כשאנשים מבצעים טלפורטציה, הדבר חל גם על בגדיהם ועל כל מה שיש בכוחם לשאת. צר לי לאכזב אותך, אבל בגדי הגברות יגיעו ביחד אותן.

    (צחוק)

    כתב: אבל איך עושים את זה?

    תומפסון: איך אתה חושב?

    כתב: מפעיל את המוח.

    תומפסון: ואיך חושב המוח? מהו תהליך החשיבה? איך, בדיוק, אנחנו זוכרים, מדמיינים, מסיקים, יוצרים? איך בדיוק פועלים תאי המוח?

    כתב: אני לא יודע. אף אחד לא יודע.

    תומפסון: ואף אחד גם לא יודע איך מתבצעת טלפורטציה, אבל אנו יודעים שאנו מסוגלים לבצע אותה - בדיוק כשם שאנו יודעים שאנו מסוגלים לחשוב. שמעת פעם על דקארט? הוא אמר: Cogito ergo sum. אני חושב, משמע אני קיים. ואנחנו אומרים: Cogito ergo guenteo. אני חושב, משמע אני גונט.

     

    אם סבורים אתם שהסברו של תומפסון רחוק מלהניח את הדעת, עיינו בטובכם בדין וחשבון שהגיש סר ג׳ון קלווין לחברה המלכותית, בדבר המכניזם של הגניטה:

    הוכחנו שהיכולת הטלפורטטיבית קשורה לגופיפי ניסל, כלומר לחומר הטירגואידי המצוי בתאי עצב. נקל לזהות את החומר הטירגואידי בשיטת ניסל. לשם כך, יש למוסס 3.75 גרם מתילן כחול ו־1.75 גרם סבון ונציאני ב־1,000 סמייק מים.

    אם אין החומר הטירגואידי מופיע, לא תיתכן גניטה. מכאן שהטלפורטציה היא פונקציה טירגואידית.

    (תשואות רמות)

    כל איש ואיש היה מסוגל לגנוט, בתנאי שפיתח שני כישורים - המחשה וריכוז. היה עליו להמחיש לעצמו, בשלמות ובדייקנות, את הנקודה שאליה השתוקק להגיע בדרך הטלפורטציה; והיה עליו לרכז את האנרגיה האצורה במוחו למחי אחד שיביא אותו ליעדו. מעל הכול, הוא היה זקוק לאמונה... אותה אמונה שצ׳רלס פורט גנט לא השיב לעצמו מעולם. היה עליו להאמין שהוא יגנוט. הספק הקל שבקלים היה בולם את מחי הנפש הנחוץ לטלפורטציה.

    בהכרח, המגבלות שעמן נולד כל אדם הגבילו את יכולתו לגנוט.

    היו המסוגלים ליצור לנגד עיני־רוחם המחשה מרהיבה ולקבוע את נקודות־הציון של יעדם בדייקנות, אלא שלא נמצא בהם הכוח להגיע שמה. לאחרים היה הכוח, אלא שהם לא יכלו לראות, כביכול, להיכן הם גונטים. והמרחב הוא שהציב את המגבלה הסופית, שכן מעולם לא גנט איש למרחק העולה על אלף מיל. אדם היה יכול להגיע בגניטה, על־פני יבשה וים, מאלסקה עד מקסיקו, אלא שהוא נאלץ לעשות זאת בשורה של זינוקי־גנט, שכל אחד מהם לא עלה על אלף מיל.

    בשנות העשרים של המאה הכ״ד, היה טופס זה של בקשת־תעסוקה שכיח ביותר:

     

     

    מה שהיה בעבר המשרד לרישוי תחבורה קיבל על עצמו את התפקיד החדש, ועסק מעשה שגרה בבחינה וברישוי של מועמדים לגניטה, ואילו מועדון הנהגים האמריקני שינה את ראשי התיבות של שמו למג״א.

    למרות כל המאמצים, מעולם לא הצליח איש לגנוט מעבר למרחבי החלל, אף־על־פי שרבים, מומחים וכן שוטים, ניסו זאת. קחו לדוגמה את הלמוט גרנט, שהוציא חודש שלם על שינון נקודות־הציון של רציף גניטה בירח ועל המחשת כל מיל ומיל מתוך מאתיים וארבעים אלפי המילין של המסלול בין כיכר טיימס בניו יורק לבין העיר קפלר בירח. גרנט גנט ונעלם. הוא לא נראה מאז. גם אנציו דנדרידג' לא נראה עוד

    איש כת משיחית מלוס אנג'לס שניסה להגיע לרקיע; ולא יקוב מריה פרוינדליך, פראפסיכולוג שהיה עליו לדעת כי אל לו לגנוט למעמקי החלל החיצון כדי לחפש שם את הממדים שמעבר לרביעי; ולא קוגן ״הניצול״, רודף הפרסום המקצועי; ולא מאות אחרים, אנשי השוליים המטורללים, נוירוטים, אסקאפיסטים ומתאבדים. החלל היה נעול בפני טלפורטציה. הגניטה הוגבלה לפני השטח של כוכבי־הלכת של מערכת השמש.

    אולם בתוך שלושה דורות נכנסה מערכת השמש כולה לגניטה מתמדת. התמורה היתה מרהיבה יותר מן המעבר מסוס וכרכרה למכונית הבנזין, ארבע־מאות שנים לפני־כן. בשלושה כוכבי־לכת ובשמונה לוויינים טבעיים נופצו מבנים חברתיים, משפטיים וכלכליים, ובמקומם צצו כפטריות מנהגים וחוקים חדשים, שנתחייבו מן הגניטה הנפוצה כל־כך.

    היו מהומות המקרקעין, כאשר נטשו העניים בגניטה את משכנות העוני ותפסו לעצמם נחלאות במישורים וביערות, והחלו לפשוט על בעלי־חיים מבויתים ופראיים כאחד. התחוללה מהפכה בבניית בתים ומשרדים: היה הכרח להשתמש במבוכים ובמתקני־חציצה כדי למנוע כניסה בלתי־חוקית בגניטה. כשהתמוטטו התעשיות שלפני־גנט, היו התרסקויות ובהלות ושביתות.

    מגפות ומחלות מקומיות החלו להשתולל, שכן הנוודים הגונטים נשאו עמם חיידקים וטפילים לארצות חסרות־מגן. הקדחת הצהובה, הפיילת וקדחת דנגי הגיעו צפונה עד גרנלנד; הכלבת שבה לאנגליה אחרי היעדרות של שלוש־מאות שנה. החיפושית היפנית, כנימת המגן, שידפון הערמונים וייקרונית הדולב התפשטו לכל קצווי עולם, וממאורת נגעים נשכחת אחת בבורניאו הגיחה שוב הצרעת, שהכול דימו כי חלפה מן העולם לנצח.

    גלי פשיעה סחפו את כוכבי־הלכת ואת הלוויינים כאשר החל העולם התחתון לגנוט עם הלילה סביב, ומעשי אלימות אכזריים התרחשו כאשר יצאו המשטרות למלחמת חורמה בהם. חלה שיבה מבחילה לכללי הצניעות הגרועים ביותר של העידן הוויקטוריאני, משהחלה החברה להיאבק בסכנות המיניות והמוסריות שנשקפו מן הגניטה, באמצעות כללי־טקס וטאבו. פרצה מלחמה אכזרית ושלוחת־רסן בין כוכבי־הלכת הפנימיים (כל״פ) - נוגה, ארץ ומאדים - לבין הלוויינים החיצוניים (לח״צ)... מלחמה שמקורותיה במועקות הכלכליות והמדיניות שהביאה עמה הטלפורטציה.

    בטרם בוא עידן הגניטה, חיו שלושת כוכבי־הלכת הפנימיים (וכן הירח) בשיווי־משקל כלכלי עדין מול שבעת הלוויינים החיצוניים המאוכלסים: אויר, אירופה, גנימדס וקליסטו, לווייני צדק; ריאה ובזיבזן, לווייני שבתאי; ולאסל, לוויינו של נפטון. הלוויינים החיצוניים סיפקו חומרי־גלם לבתי החרושת של כוכבי־הלכת הפנימיים, ושימשו כשווקים למוצריהם המוגמרים. בתוך עשר שנים נהרס שיווי־המשקל הזה, מחמת הגניטה.

    הלוויינים החיצוניים, עולמות צעירים וגולמיים שעדיין לא עוצבו עד־גמר, רכשו 70 אחוז מציוד התחבורה שיוצר בכל״פ. הגניטה שמה קץ לזאת. הם קנו 90 אחוז ממוצרי התקשורת שיוצרו בכל״פ. הגניטה שמה קץ גם לזאת. עקב כך, התמעט בהתאמה יבוא חמרי־הגלם של כל״פ מלח״צ.

    בהתמוטט סחר החליפין, לא היה מנוס מהפיכת המלחמה הכלכלית למלחמה של ממש, מלחמת יריות. הקרטלים התעשייתיים של כוכבי־הלכת הפנימיים סירבו לספק ציוד תעשייתי ללוויינים החיצוניים, בניסיון להגן על עצמם מפני תחרות. לח״צ הלאימה את מפעלי התעשייה שכבר פעלו בתחומה, הפרה את אמנת הפטנטים, התעלמה מהתחייבויותיה לתשלום דמי זיכיון... והרי לכם מלחמה.

    היה זה עידן של חריגים, מפלצות ויצורים מבהילים אחרים. העולם כולו עוות בדרכים מופלאות ומרושעות. הקלאסיקאים והרומנטיקאים שתיעבו את המאה הכ״ה התעלמו לגמרי מאפשרויות הגדולה שהתגלמו בה. הם היו כעיוורים לנוכח עובדות האבולוציה הקרות... הם לא נתנו לבם לכך שהקדמה נובעת מרסק התמזגותם של ניגודים קיצוניים, מאיחודם של שיאי החריגה. הקלאסיקאים והרומנטיקאים כאחד לא נתנו לבם לכך שמערכת השמש רטטה על ספה של התפוצצות אנושית העתידה לחולל תמורה באדם ולהפוך אותו לאדון היקום.

    על רקעה זה המפעפע של המאה הכ״ה, נתחיל לגולל את תולדות נקמתו של גוליבר פויל.

    • אלפרד בסטר
    • אלפרד בסטר

      אלפרד בסטר (באנגלית: Alfred Bester;‏ 18 בדצמבר 1913 - 30 בספטמבר 1987) היה סופר יהודי אמריקאי, מחשובי סופרי המדע הבדיוני של המאה העשרים.

      כתב קומיקס, תסכיתי רדיו, תסריטי טלוויזיה, מאמרים וביקורות, היה עורך כתב העת "Holiday", אך ידוע בעיקר בשל ספרי וסיפורי המדע הבדיוני פרי עטו וסגנון כתיבתו המתוחכם והתזזיתי. זוכה פרס הוגו הראשון בשנת 1953.
      בסטר הרבה להשתמש בספריו בתיאורים של סינסתזיה. בספרו "פני מועדות לכוכבים" מתואר אדם שעובר בטלפורטציה ממקום למקום בעודו בוער, וחווה צלילים כמראות ותחושות כטעמים. חלק מן המאפיינים לכתיבתו של בסטר הן התקדמות עלילתית מהירה מאוד והרבה מידע בספריו. כמו כן, הוא נוטה להתרכז בספרים בדברים נטולי הסבר או היגיון כלשהו ולתת להם חלק ניכר מהסיפור עצמו, לדוגמת "פירא" מהספר פני מועדות לכוכבים.
     
  • המלצות נוספות
    • מיומנויות אפלות 3 - מלכת האוויר והחושך
    • חוט של כסף
    • מגיסטריום 5 - מגדל הזהב
    • אסון יפהפה
    • המעבר
    • שולחן הממזרים
    • טבעות העורבים 3 - העוצמה
    • המנבאים 1
    • הניצוץ שבאפר 3 - האויב בשער
    • האיש במצודה הרמה
    • מגיסטריום 4 - מסכת הכסף
    • קאת'רין קרופילד: ציידת 1 - ציידת הלילה