הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • פאני וגבריאל
    ספר מוגן
     
  • פאני וגבריאל
    כנרת זמורה-דביר | אוגוסט 2017 | פרוזה מקור, רומן רומנטי  | 464 עמ' מודפסים
    "פאני גיששה בחלל בעיניים מוחשכות. במקום שבו פגעה אצבעה החלה ללטף את גבריאל העירום. גופו תמיד התמסר גם כשנפשו נותרה סרבנית. הזיכרון היה טבוע בה כה עמוק, שלא נזקקה לשום נווט עיניים. היא לא אמרה לו שהיא אוהבת אותו. אצבעותיה הן שרשמו מה שרשמו בכתב הסתרים השמור רק לשניהם."
     
    סיפור אהבה מופרך כל כך חייב להיות אמיתי.
     
    עיניו של גבריאל נחו על פאני לראשונה בקיץ של שנת 1914, אבל עוד לפני שיבשה הדיו על הסכם האירוסים ביניהם, מצא עצמו בחזית המלחמה הגדולה. פאני, בינתיים, חיכתה לו בנאמנות, כמו פנלופה לאודיסאוס שלה. מאז ועד יום מותם הם חגו זה סביב זו, מתנגשים, נצמדים, נפרדים וחוזר חלילה.
     
    הקשר רב התהפוכות ביניהם היטלטל על ציר הזמן לאורכה ולרוחבה של המאה ה־20, בעוד בני הזוג מתפצלים בין ישראל הציונית לאמריקה הגלותית, עד שהגורל איחד אותם. אהבתם היתה האויבת הגדולה ביותר של עצמה, ואף־על־פי־כן שרדה.
     
    זוג האוהבים הסוער הזה ריחף מעל חייה של הסופרת נאוה סמל, כי פאני וגבריאל הם לא רק דמויות מלאות תשוקה ולהט, גדולות מהחיים, אלא גם הסבתא והסבא שלה.
     
    בכישרונה הייחודי בוחנת נאוה סמל את חידת מערכת היחסים הרומנטית והמורכבת שלהם. ביד אמיצה ונבונה היא מטליאה את הקרעים בעלילות חייהם וטווה גשרים של דמיון מעל תהומות המציאות.
     
     
     
    נאוה סמל היא סופרת, מחזאית וכותבת שירה, ילידת יפו. פרסמה עשרים ספרים, מחזות, שירה, ליבריות לאופרה ותסריטים. יצירותיה תורגמו לעשר שפות בינהן סינית, טורקית, רומנית ואלבנית וזכו בפרסים בינלאומיים, ביניהם National Jewish Book Award בארה"ב, פרס סופרות אגן הים התיכון בצרפת, ופרס הרדיו האוסטרי. בשנת 2007 זכתה נאוה בפרס "אשת השנה בספרות" של העיר תל אביב.
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win10
    מכר אלפי עותקים
  • 42
    הוספה למועדפים שלי
  • 1
     
    היה היתה בוקובינה. שם אגדי, כמו המצאה ספרותית, אין טעם לחפש אותה במפה, שכן זו איננה מדינה או ארץ, אלא מחוז בקיסרות האוסטרו־הונגרית לפני מלחמת העולם הראשונה. בוקובינה, שקיימת היום רק בזיכרונם של ילידיה, נותרה שם דבר לאנינות טעם, לשנינות ולמבט אירוני על החיים עם חוש הומור חומצתי. זו היתה נקודת ההתחלה המשותפת של פאני וגבריאל — שניהם באו משם.
     
    פאני אהבה את 'ארץ היערות' שהשתרעה בצפון הרי הקרפטים ולמרגלותיהם. רכסים מושלגים, גיאיות עמוקים, כרי אחו שופעי ירק, נהרות ופלגי מים שוצפים ושפע של אלונים, אשורים ובמיוחד עצי אֶדֶר — 'בּוּק' בשפות הסלאביות, שמהם נגזר שמה של בוקובינה.
     
    מחוץ לבית הם דיברו גרמנית מצוחצחת, ואילו יידיש היתה הלשון פנימה. והעיניים היו נשואות תמיד לבירה צ'רנוביץ, מיניאטורת חיקוי של וינה האדירה. אברהם כ'ץ, אביה של פאני, כינה אותה בגאווה 'ירושלים שעל נהר הפְּרוּט' והטיף להשכלה יהודית שהולכת יד ביד עם המורשת הגרמנית. הוא קנה ספרי שירה של גתה, רילקה והיינה, ועל ראש גאוותו היה המשורר פאול צלאן, יליד צ'רנוביץ, שהפך לסמל השירה הגרמנית המודרנית. הוא אפילו פגש אותו פעם והחליף איתו שתי מילים. שלוש בנותיו העריצו דווקא את זמר האופרה יוזף שמידט, שלמרות קומתו הקטנה כיכב על הבמות הנחשבות ושיחק בסרטים, נוסף על היותו החזן של בית הכנסת.
     
    'ומה הוא עושה כשהוא צריך להתנשק עם הכוכבת שלצדו?' תהתה פאולה, האמצעית.
     
    'מעמידים לו שרפרף מיוחד,' אמרה פאני והודיעה כי תסכים להינשא רק לגבר גבוה ממנה.
     
    נישואים — זה היה נושא שיחתן העיקרי של שלוש הבנות.
     
    ברחוב הראשי של צ'רנוביץ, הֶרְן גָאסֶה, הן טיילו הלוך ושוב במיטב מחלצותיהן מול הגברים שישבו בבתי הקפה ואכלו 'קרם שניט' עתיר קצפת ו'קַיְיזֶרשְמֵרְן' — פיסות של חביתית טבולות בלפתן פירות. הקינוח הזה הומצא במיוחד עבור הקיסר פרנץ־יוזף, הסבירה פאני חובבת הבישול לאחיותיה, והוא זלל גם את המנה של אשתו סיסי, ששמרה בקנאות על גזרתה.
     
    'למה אישה צריכה להתייפות בשביל גבר?' שאלה ליזי, הצעירה.
     
    'יש גם לא מעט גברים שמתייפים בשביל אישה,' השיבה פאני, למרות שלא הכירה אף אחד כזה.
     
    גבריאל התפעל הרבה פחות מסיפור האהבה המתקתק של פרנץ־יוזף וסיסי. הבלים רומנטיים שנועדו לפתיות, אמר לאחותו אנה והמליץ לא לקחת דוגמה ממלכים ומכוכבים.
     
    לא פאני ולא גבריאל באו מצ'רנוביץ עצמה. הוא נולד בכפר מִיהוֹבָה, והיא בעיירה סִירֶט.
     
    בתחרות בין הכפר שלו לעיירה שלה היא ניצחה. סירט, שנמצאת כיום ברומניה, עלתה בחשיבותה על מִיהוֹבָה, כיום באוקראינה, וזאת בשל היותה צומת בדרכי המסחר בין הים השחור לים הבלטי. נהר הפריד בין הכפר לעיירה — אולי סמל לבאות.
     
    ביום קיץ מהביל בשנת 1914 חצה גבריאל את הנהר וצעד ברחוב הראשי של סירט, שדמה מאוד לרחוב הראשי במִיהוֹבָה. לבוש בחליפתו הטובה ביותר — זו שנשמרה רק לשבתות ולמועדים — חלף בין שני טורים של בתים דו־קומתיים, מוקפים בגינות מטופחות ושיחי לילך נטועים בחזיתותיהם. מול החלון המעוטר בווילון תחרה ובאגרטלי פרחים נעמד, התלבט אם לקטוף פרח ולהביאו כשי נימוסים למארחיו, ואז נמלך בדעתו. הוא לא רצה להיראות להוט מדי. אם היתה התרגשות בתוכו נוכח הצעד שעמד לעשות, הוא כבש אותה היטב. לשמור על איפוק — את זה למד מאביו שהיה מטיח באמו, ילידת אודסה, 'רוסים הם עם רגשני מדי.' הצעיר בן העשרים היה בדרכו לבקש את ידה של פאני, שאותה לא פגש מעולם.
     
    השדכן פסק, 'היא תתאים לך.'
     
    הוא ציין את מעלותיה; בת שמונה־עשרה, אחראית, רצינית, מסורה למשפחתה — היה גם אח נוסף, עילוי שלמד בישיבה בווינה — ובעיקר, היא חרוצה. הכול יעידו כיצד היא עמלה מבוקר עד ליל בעסק המשפחתי. במרתף ניצבה מכונת מילוי, ופאני נחשבה למומחית בבִקְבּוּק הבירה שהובאה מהמבשלה של הגרמני יוליוס בֵּייל. היא גם יודעת לעמוד על המיקח עם האיכרים ביום השוק השבועי, הפליג השדכן בשבחי הסחורה האנושית שלו. וכמו כן לבישולים שלה יצאו מוניטין בכל המחוז. 'אתה תלקק את האצבעות מהדג מלוח שלה ברוטב שמנת.'
     
    גבריאל לא אהב דג מלוח. מסריח מדי לטעמו.
     
    ומה עם מראה חיצוני? הוא חשד כי מדובר בנערה מכוערת, ולכן ביקש פרטים דווקא על אחיותיה. פאולה, האמצעית, למשל. השמועה אומרת שהיא יפהפייה ונעימת מזג. השדכן התעקש כי זו כבר מיועדת לצורף אמיל שטיין, וממילא אברהם כ'ץ לא יפר את סדר השידוכים. וליזי, גם עליה שמע גבריאל שהיא כולה אש להבה. לא, הצעירה עדיין לא הגיעה לפרקה, פסק השדכן, ויש לה השקפת עולם מודרניסטית מדי. היא נוטה אחרי התנועה הסופרז'יסטית שדורשת זכות הצבעה לנשים, ובת זוג כזו היא צרה צרורה.
     
    הבכורה קודם, התעקש. פאני אמנם איננה ידועה במראה עוצר נשימה, אך ידוע כי לפתח היופי רובץ חטאת, ומי רוצה להסתבך עם פיתויים וקנאה שרק יהוו מכשלה בחיי נישואים. ובכלל, למה הבחורים של היום מבקשים לשאת דווקא נשים יפות? הרי בשינה הבעל לא רואה את אשתו כלל, ובשעת הסעודה עיניו תקועות עמוק בצלחת שלו, ובבית המדרש אינו נותן דעתו על שום אישה, וגם בהיותו בעבודה היא לא נמצאת עמו. אז אם הוא פוגש בה רק לרגעים ספורים לפני צאתו את הבית בבוקר ובשובו בלילה, מה אכפת לו אם אשתו יפה או מכוערת? ממילא בלילה כל החתולים שחורים, כמאמר הפתגם. פאני בעלת מראה סביר ומזג נוח. עסקה הוגנת.
     
    עסקה — כך התחיל הסיפור. עניין תכליתי ולא משהו שיש בו תשוקה או רומנטיקה. זה היה הדפוס היחיד שגבריאל הכיר — שידוכים — משחר האנושות. בילדותו הסביר לו אביו כי לא זו בלבד שבורא עולם שידך בין אדם לחוה, הוא גם זה שיצר אותה בשבילו בהזמנה מיוחדת, ועל פי מידותיו נגזרה. כל כולה נועדה רק למען הגבר. עזר כנגדו. ועד שלא ילדה לו ילדים, אפילו שם לא היה לה, ואדם כינה אותה 'הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי'.
     
    אישה ניתנת. אישה נמסרת. אישה לא נבחרת. נישואים, צאצאים, משלח יד בטוח — אלה היו התחנות בחייו של כל יהודי צעיר, חובות שצריך למלא. אם היו לגבריאל חלומות, הם נטו לכיוון אחר. הוא רצה לעשות כסף. יום אחד יקנה לעצמו מכונית — איזו המצאה מופלאה — כמו ה'פורד טי' שראה ביומן חדשות באולם הראינוע בצ'רנוביץ. מדי שלוש דקות מיוצרת מכונית במפעל בשיקגו שבמדינת מישיגן, הכריז הקריין, וגבריאל למד מושג חדש — 'פס ייצור'.
     
    'את זה יש רק באמריקה,' שמע אנחה נלחשת מאחוריו בחושך.
     
    שיקגו, מישיגן, אמריקה — אלו נראו לגבריאל מעבר להרי החושך. מרדנותו, כמו גם חלומותיו, עדיין היו מוברגים בתוכו. מותו בטרם עת של אביו, סוחר העצים, לא איפשר חריגה מהתבנית, והוא נכנע ללחץ שאמו הפעילה עליו להקים משפחה ולעמוד ברשות עצמו. האלמנה הרציג נזקקה לעוד זוג ידיים עובדות. אנה עדיין היתה ילדה ולא יכלה לשאת בעול הפרנסה. גבריאל יתחתן עם פאני או עם אחרת, ובלבד שתהיה זו אישה נוחת מזג, בת למשפחה הגונה אשר תשמש עזר כנגדו בהרחבת העסק. מישהו הרי צריך לנסוע לאודסה, עיר הולדתה של האם, כדי למכור את הסחורה, וגבריאל שלט היטב ברוסית.
     
    הכול הוסבר לו מראש. דבר לא הוסתר מפניו, אם כי השדכן הצניע את תכונתה הפחות מלבבת של המועמדת. היא קשת עורף, ריננו הולכי הרכיל, אם כי ייתכן שמקור השמועה הוא לקוחות שפאני ניהלה עמם משא ומתן קשוח, ולא נכנעה ללחציהם לרשום חוב בהקפה. כך או כך, השדכן פטר את עצמו מחובת הדיווח. עקשנות היא אמנם המסדרון המגשר בין גן עדן לגיהינום, אך מדובר בצעירה שטרם השלימה את התבגרותה, ואין ספק כי מוסרותיו של בעל ינווטו אותה כהלכה וימוססו כל שריד לסרבנות.
     
    עם זאת, איש לא כפה על גבריאל לבחור דווקא בפאני. היא היתה אחת מכלל האפשרויות.
     
    אגלי זיעה נטפו מתחת לכותונתו בחום היום, ואת ידיו המיוזעות מחה במכנסיו, מקווה שלחיצת היד שלו עם אבי הכלה המיועדת לא תהיה חלקלקה מדי. עליו לשכנע את החותן לעתיד כי הוא יהיה בעל ראוי, שיפרנס את בתו הבכורה וידאג לכל מחסורה.
     
    הוא חצה את ה'רִינְגְפְּלָאץ' — 'כיכר הטבעת', חלף ליד מלון אנאהוף ונכנס ל'קִירְכֶה גַאסֶה' 'סמטת הכנסייה', שנודעה דווקא בכינויה 'שוק השידוכים היהודי', מפני שגם שם נהגו הנערות להתקבץ בחבורות ופסעו הלוך ושוב לעיני הבחורים שסקרו את הסחורה.
     
    בניגוד למשודכים אחרים, שפירפרו באימה לקראת המפגש האינטימי עם אישה, גבריאל לא דאג. אמנם כל ניסיונו המיני הסתכם בביקור אצל זונה בצ'רנוביץ, אישה בעלת חזה דשן ושן זהב, אך זו הרעיפה על ביצועיו שבחים והוסיפה עינוגים חינם אין כסף גם בתום המשכב, אף שכבר קיבלה את מלוא שכרה. כאשר נפרדה ממנו, בהבטיחה הנחה ניכרת במפגשים הבאים, בישרה הזונה בנוכחותו לעמיתותיה כי הלקוח הצעיר הוא כישרון מלידה. מי יודע, אולי יגלם יום אחד אליל נשים בסרט. הוא לא יזדקק לשרפרף כמו הכוכב יוזף שמידט.
     
    תגובתה של פאני לגבריאל דמתה מאוד לזו של הזונה, אף שראתה את גבריאל בלבוש מלא. עוד בטרם נכנס לביתם, נעתקה נשימתה מחזה כשהציצה בו בגנבה מהחלון, נחבאת מאחורי הווילון. המבט החטוף שנתנה בגבריאל העומד ברחוב קבע את גורלה.
     
    זה הגבר שלה.
     
    יש האומרים שאהבה ממבט ראשון היא מושג חבוט שקיים רק ברומנים רומנטיים, ואולם מכיוון שפאני אכן היתה חובבת גדולה של הסוגה הספרותית הזאת ונהגה לקרוא בדבקות שלושה ספרונים בשבוע לפחות, בשבילה היה המושג הזה ממשי ובר־תוקף.
     
    את האשם בגל החום שתקף אותה לא תלתה באותו שרב נדיר בבוקובינה. היא הניחה את ידה על חזה, שהיה ארוז במחוך, ניפנפה משבי אוויר באצבעותיה, ומבלי להמתין להזמנה רשמית, ירדה מקומת המגורים כשהיא מהדקת את שמלתה הארוכה ומזקיפה את קומתה. גבריאל, שעמד בכניסה, עדיין לא הספיק להסיר את מגבעתו. הוא היה גבוה, בדיוק כמו שרצתה, ושיגר אליה ניד ראש מנומס. את עיניו לא ראתה, והם גם לא הספיקו להחליף מילה מפני שהשדכן התפרץ באותו הרגע, מוחה את פניו הלחות מזיעה ומאשים את מזג האוויר באיחור שלו.
     
    'יהודים לא מסוגלים לחיות בחום,' נאנח, 'המוח היהודי חייב תמיד להיות מאוורר.'
     
    איש מהנוכחים לא הצטרף לצחוקו, ולכן הזדרז להציג את גבריאל, מוסיף תארים מופרזים: 'בחור ישיבה מהולל' — הוא לא היה עילוי כלל; 'ממשפחה מיוחסת' — לא היו להם נכסים, וזו גם לא היתה שושלת רבנים ידועה; ואילו את אברהם כ'ץ כינה 'חסיד ויז'ניץ ומקורב לאדמו'ר' — מה שהיה אמת לאמיתה.
     
    השיחה התנהלה בכבדות, רצופת שתיקות. גבריאל ענה תשובות ענייניות בלשון חסכונית, מודע כל העת למבטיה של פאני. היא אכן לא היתה יפהפייה, אבל רחוקה מלהיחשב מכוערת. עיניה היו בגוון חום עמוק, והוא שם לב שעוטרו בריסים ארוכים במיוחד.
     
    שערה המשיי היה אסוף, ותלתל אחד חרג וגלש על רקתה. עורה היה צח, כאילו לוּטש בהתמדה, וריח של פרחי לילך נדף ממנה. היא ישבה מולו, דרוכה בכיסאה ואיבריה מתוחים. מאז ביקורו אצל הזונה למד גבריאל לבחון כל מתאר חזה נשי, והוא קלט מיד את קימורי השדיים המהודקים מתחת למחוך, וכבר דמיין את עצמו מסתחרר בתוך חיטוביה. הוא לא יצטרך לרוקן עוד את כיסיו ולממן זונה עם שן זהב. אפילו את שיניה בחן בסתר, שמח לגלות שני טורים לבנים ללא רבב. גם ההערצה שאביה רחש לה — הוא קרא לה 'אוצרי' — שיכנעה את גבריאל שפאני אינה רכרוכית כאותן משודכות שהוצעו לו בעבר.
     
    הגרמנית שבפיה היתה מושלמת, ולשאלותיו השיבה בלשון תמציתית, זהה לשלו. הוא שאל אם היא מנגנת בפסנתר שהיה מוצב בחדר האורחים. לא. ה'באכשטיין' הגרמני הובא במיוחד מווינה עבור ליזי, הצעירה. את העובדה כי מרבית חסכונותיו הושקעו בו, בחר אברהם כ'ץ להצניע, כמו גם את תמיכתה של פאני בזכויות נשים. השקפות חריגות במשפחה יכולות בנקל לחבל בשידוך.
     
    מחריץ הדלת הציצו שתי האחיות. פאולה נכנסה עם מגש ועליו כוסות יי'ש. היא אכן התגלתה כיפהפייה, בהירת שיער, עם אותן עיני שקד בגוון חום עמוק, אך בצקית מדי לטעמו. אחר כך הוזמנה ליזי לנגן בפניהם פולונז של שופן, והתנאים נחתמו בתקיעת כפיים. אברהם כ'ץ ידאג לזוג למגורים בקומה העליונה, והנדוניה תכלול מערכת כלי אוכל מחרסינה תוצרת גרמניה, ארבע כסתות, שתי שמיכות מוך אווזים ומצעי פשתן רקומים במונוגרמות.
     
    כשלחץ את ידו של החתן המיועד — היא היתה מעט חלקלקה — התרומם גבריאל מכיסאו. פאני נותרה לשבת, צופה בו כשכפותיה עדיין בחיקה, מסתירות את הלהט בתוכה.
     
    היו כמה דברים שהוא רצה לשאול אותה. האם יש לה חלומות? ומה דעתה על העולם הגדול? האם תסכים להרחיק מבית אביה למענו? אבל הוא היה בן עשרים, ולא העז לשאול דבר.
     
    יומיים אחר כך התכנסו הנאספים שוב, הפעם בהרכב מלא. אברהם כ'ץ שבר צלחות חרסינה למזל, והאלמנה הרציג מסרה למאורסת טבעת שמשובצת בה אבן ספיר, משלשלת את דמי השידוך לידו של השדכן, ודחקה לקבוע את מועד הנישואים בהקדם. פאני כבר חישבה את צעדיה קדימה, ובו במקום גמלה בה ההחלטה לא לגזוז את שערה לטובת פאה נוכרית. גבריאל ילטף את ראשה ישירות, בלי שום חציצה. היא דימתה את כף ידו נלפתת בשערה, משתחלת פנימה, ואצבעותיו חודרות בליטוף אטי עד לשורשי שערותיה. היא ישבה מולו, מצומררת רק מכוח הדמיון. המנוע הזה החל לפעול אצלה, ובעוצמה יתרה.
     
    אלא שגבריאל לא הספיק להתוודע לכלתו, ואפילו פעם אחת לא נפגש עם פאני ביחידות ולא היתה לו הזדמנות לשאול אותה דבר. שני מיליון וחצי חיילים מרחבי האימפריה גויסו למלחמה שפרצה — והוא ביניהם. לאומן סרבי ירה ביורש העצר האוסטרי, הארכידוכס פרנץ־פרדיננד, ובאשתו סופיה בעיר סראייבו, ואוסטריה חדורת הנקמה הכריזה מלחמה על סרביה.
     
    תחנת הרכבת בצ'רנוביץ נראתה כמו קרנבל. דגלים וסרטים התבדרו מראשי הבניינים, ומכל עבר נשמעו נעימות מצעדים. המגויסים הלכו בסך, מנופפים לקהל המריע.
     
    האלמנה הרציג ואנה הקטנה ליוו את גבריאל עד לרציף, והילדה דיקלמה כהד את הקריאה שנשמעה ברחובות: 'עד חג המולד נשוב הביתה!' האם החליפה את המועד ב'עד ראש השנה', כרכה לצווארו צעיף צמר עבה והתחננה שלא יעשה שום מעשה גבורה מיותר.
     
    הוא תלש את הצעיף, 'אל תדאגי, אמא. אני אחזור לפני החורף.' גם הוא היה בטוח שמדובר בהרפתקה קצרת מועד, אולי אפילו כזו שתוסיף לחלוחית לחייו לפני שהוא מתמסד. אילו היה יודע כמה חורפים יעברו עד שישוב הביתה, היה שובר את רגלו עם פטיש כדי להשתמט מצו הגיוס הקיסרי.
     
    אדם בעל שם פרטי זהה לשלו הפך את חייו מקצה לקצה. המתנקש ששינה סדרי עולם היה צעיר ממנו רק במעט, ושמו היה גַבְרִילוֹ פרינציפ.
     
    מלחמת העולם הראשונה פרצה, ונישואיהם של גבריאל ופאני נדחו למועד בלתי ידוע.
    • נאוה סמל
      צילום: ויקיפדיה
    • נאוה סמל

      נאוה סמל (1954-2017) היא סופרת, מחזאית ומתרגמת ישראלית.

       

      נאוה סמל נולדה ביפו למימי וליצחק ארצי, ניצולי השואה. אחיה הבכור הוא הזמר שלמה ארצי. סבתה מצד אמה הייתה אחותו של הרב מאיר שפירא מלובלין.
      בעלת תואר שני בתולדות האמנות מאוניברסיטת תל אביב. פרסמה שישה-עשר ספרים וארבעה מחזות. במרכז יצירתה עומדים גיבורים ילידי הארץ המתמודדים עם הזהות הישראלית ועם צלקות העבר, בעיקר מהשואה. מרבה לעסוק בנושא הדור השני לשואה.
      בנוסף לספרים, כתבה מחזות ויצירות נוספות ותרגמה לעברית מספר רב של מחזות. בשנת 2004 עובד ספרה "צחוק של עכברוש" לאופרה.
      יצירותיה של סמל תורגמו וראו אור בארצות רבות. היא זכתה בפרס "סופרות מאגן הים בתיכון" בצרפת ב-1994, בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת 1996 ובפרס "אשת השנה בספרות של תל אביב" ב-2007.
      סמל היא חברת הוועד המנהל של מכון משואה, המכון ללימודי השואה בקיבוץ תל יצחק, וכיהנה במשך שנים כחברת הנהלת הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה.
      נשואה למנכ"ל התיאטרון הקאמרי, נועם סמל ואם לשלושה. מתגוררת בתל אביב.
      נפטרה בדצמבר 2017 ממחלת הסרטן.
     
  • המלצות נוספות
    • הנערה מברוקלין
    • עקוב אחר שינויים
    • אשתו של מגדל התה
    • המורה לעברית
    • אישראל
    • לעוף מכאן
    • כלה על הנייר
    • איך מתחילים אהבה
    • חוב של כבוד
    • הראיון האחרון
    • אח חורג יקר
    • אדל