הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • עקוב אחר שינויים
    ספר מוגן
     
  • עקוב אחר שינויים
    כנרת זמורה-דביר | ספטמבר 2017 | פרוזה מקור | 126 עמ'
    גבר שעזב את ירושלים הבוערת עם אשתו וילדיו והיגר לאמריקה, מקבל - אחרי שנים של ניתוק מוחלט מהוריו ומאחיו - הודעה מאביו: "אני בבית חולים". הוא עולה על מטוס כדי ללוות אותו במחלתו ומתעמת עם עברו וגם עם חייו בהווה, בצלן של שתי פרידות טראומתיות: זאת שכבר אירעה, הפרידה הכפויה מטירה שבה נולד וגדל; וזאת שצפויה, הפרידה האחרונה מאביו. 
מדוע נידו אותו בני משפחתו? ומדוע גם בארצות הברית הוא נאלץ לחיות בבדידות מוחלטת, מורחק על ידי אשתו מביתם המשותף? ואיך כל זה קשור לכך שלפני שנים רבות כתב סיפור קצר על נערה בשם פלסטין? חשבון הנפש שהוא עורך ליד מיטת אביו בבית החולים, בעברית ובערבית, יהיה מסע מכאיב וגם מתעתע – שכן הגבר הזה הוא סופר המתפרנס מכתיבת ספרי זיכרונות של אחרים, ובכתיבתו לעולם אין לדעת מה אמיתי ומה כוזב, אילו זיכרונות שלו ואילו של אחרים.
עקוב אחר שינויים, ספר הפרוזה הרביעי של הסופר, התסריטאי והעיתונאי
     
    סייד קשוע ("ערבים רוקדים", "ויהי בוקר" ו"גוף שני יחיד"), הוא ספרו האישי והמורכב ביותר עד כה. זהו רומן בדיוני העושה שימוש מתוחכם בפרטים מהביוגרפיה המוכרת של מחברו, מהיוצרים האהובים בתרבות הישראלית (סדרות הטלוויזיה עבודה ערבית והתסריטאי), כלומר רומן המזמין אותנו לקרוא אותו כ"וידוי" - אבל בה בעת מסכל ללא הרף את אמינותו ודורש להיקרא כסיפור שלא התרחש מעולם. מעבר לכל אלה, עקוב אחר שינויים הוא יצירה החוקרת את הסיפו רים שהישראלים מספרים לעצמם על חייהם, את מה שהם בוחרים לזכור ואת מה שהם מעדיפים לשכוח, את הגבולות המטושטשים בין זיכרונות אישיים ללאומיים, ובעיקר יצירה המפנה לקוראיה ולקוראותיה את השאלה האינטימית: מהו הזיכרון הראשון שלכם? 

סייד קשוע חי באילינוי ומלמד באוניברסיטת אורבנה־שמפיין.
 כל ספריו עד כה היו לרבי־מכר, תורגמו לעשרות שפות וזכו בפרסים רבים בארץ ובעולם.
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win8
  • 42
    הוספה למועדפים שלי
  • 1
     
    אני יושב מול המחשב בחדר המגורים המשפחתי של מעונות הסטודנטים הנשואים, ומביט בטייפ המנהלים הישן של ״סוני״. כשקניתי אותו לפני קרוב לעשרים שנה הוא היה אחד הטובים. הכותרת ״מנהלים״ הרשימה אותי כל כך בזמנו, עד שהייתי משוכנע כי עתידי — להיות אחד הבכירים — מובטח. טייפ קסטות גדולות, עם רמקול חיצוני, שלושה כפתורים שחורים, וכפתור הקלטה אדום. פתחתי אותו בעדינות, בשתי אצבעות, מוודא שהסרט לא נתקע בפנים, והוצאתי את הקסטה בת תשעים הדקות של ״מקסל״ שהיתה מונחת על צד B. קסטה חדשה, שאת עטיפת הפלסטיק שלה קילפתי לפני יותר מחודשיים. הייתי מוכרח להשתמש בקלטת חדשה, לא לקחתי סיכונים הפעם. לפי עובי הסלילים הכרוכים על שני גלגלי הפלסטיק הלבנים, היו שם כשישים דקות של הקלטה. הפכתי את הקלטת, השבתי אותה לטייפ כך שצד A יביט אלי דרך המכסה השקוף, ולחצתי על כפתור ההרצה לאחור. קול נקישת הכפתור השחור, שקפץ חזרה והתיישר עם היתר, בישר כי הגעתי לתחילת הסיפור.
    משום מה הסיפור הזה מתחיל בבר של מסעדה בשדה התעופה אוהייר בשיקגו.
    הברמנית היתה יפה, ולא ידעתי לנחש את מוצאה. לא שחורה מדי ולא לבנה מדי. היא ודאי היתה יכולה לסמן את עצמה כ״מעורבת״, או לבחור באופציית ה״אחר״, בטפסים שבהם מתבקשים אמריקאים לסמן את הגזע כשהם רושמים את הילדים לבתי הספר הציבוריים או כשהם ממלאים ניירות לפתיחת חשבון בנק ומבקרים לראשונה במרפאה.
    ישבתי על כיסא מוגבה ליד הבר ושתיתי את הבירה השנייה שלי. את התיק הנגרר, שגודלו מתאים להעלאה לקבינת הנוסעים במטוס, הצמדתי לכיסא המוגבה, ומדי פעם נגעתי בו בתנועה אגבית, כדי לוודא שהוא עדיין מונח במקומו. הברמנית, שהבחינה בכך, סיפרה לי שמאז שחברות התעופה התחילו לגבות כסף על מזוודות הנשלחות בתאי האחסון בגוף המטוס, מי שיכול נוסע עם טרולי. ״אמנם זה חוסך עשרים וחמישה דולר,״ היא אמרה, ״אבל זה לא הכסף, הרי על הסנדוויץ' והשתייה שקונים בשדה התעופה הם משלמים אותו מחיר.״ בסופו של דבר, חנויות בשדות התעופה הן הכי יקרות. העניין הוא שיש דברים שלא עושים. אז מוותרים על כמה חולצות, סוחבים את המעיל ביד, מה גם שזה חוסך את ההמתנה ליד מסוע המזוודות לאחר הנחיתה, ומבטל את הסיכון לאבד את הכבודה, בעיקר אם יש לך טיסות המשך.
    ״אפשר לקבל שוט של ג'יימסון?״
    ״שוט בשמונה או דאבל בשתים־עשרה?״ שאלה הברמנית.
    ״דאבל, בבקשה,״ אמרתי לה. ״בלי קרח.״ יש לי בסך הכול חמש מאות דולר שצריכים להספיק לכל המסע, ואני חייב גם להשאיר קצת בשביל מתנות, ולו קטנות, לילדים ואולי גם לפלסטין.
    ״הנה לך,״ אמרה הברמנית בחיוך, ואני חייכתי בחזרה. היא היתה צעירה ויפה, או כך לפחות אני רוצה לזכור אותה. גילם של המלצרים והברמנים באמריקה הפתיע אותי, אני לא יודע אם לטובה או לרעה. כשהתחלנו לפקוד עם הילדים מסעדות מקומיות ביום שישי הראשון בכל חודש, התחלתי לשים לב לכך שמלצרים וברמנים כאן יכולים להיות גם מבוגרים. בירושלים הם לעולם צעירים, והסיכוי למצוא מלצר מעל גיל שלושים הוא דבר שיכול לקרות רק במסעדות המכונות ״מזרחיות״, שעיקר פעילותן בשעות היום. לא ידעתי מה לחשוב על המלצרים המבוגרים, שלעתים נדמה שהם בשנות השישים ואף השבעים של חייהם. יכולתי לחשוב שזה ראוי שאין מגבלות של גיל, ושכל הכבוד למשק האמריקאי שלא מעסיק מלצרים וברמנים לפי גיל ומראה חיצוני, ובכך מספק הזדמנויות תעסוקה שוות. מצד שני, צער גדול תמיד מפעפע בי כשאני רואה מישהו בגיל של הורי מגיש לי מים בכוס מפלסטיק, עמוסה בקרח — הכוסות כאן בארצות הברית תמיד מגיעות עם קשית — ״בבקשה, אדוני.״
    כוסות המים באמריקה ענקיות, לפחות במסעדות ששייכות לרשתות מוכרות, עיקר ההיצע בעיירה הקטנה שבה אנו חיים. שני הבנים אוהבים את טי־ג'י־אי פריידי ובאפלו וינגז. הילדה שלי אומרת שלא משנה לה לאן הולכים, היא תמיד תעדיף לוותר על המסעדה ולהישאר בבית, ואני משיב שאני מעדיף שהיא תבוא, שתצטרף פעם בחודש לכל המשפחה, זה חשוב, והיא תמיד מצטרפת. המלצרים עובדים לפי נוהל קבוע. לאחר הגשת המים הצוננים הם מניחים את התפריטים ושואלים אם הם יכולים להביא משהו לשתות. המשקאות המוגזים מוצעים בשלושה גדלים, ובכל פעם שהכוס מתרוקנת הם ממלאים אותה מחדש, ללא תוספת מחיר. כשהמלצרים חוזרים עם השתייה הם מצפים שתהיה מוכן להזמין את האוכל. את המנות הראשונות הם מביאים ביחד עם העיקריות. אחר כך הם שואלים אם הכול בסדר ואם יש עוד משהו שהם יכולים לעשות בשבילך. כשהתשובה היא, ״תודה, הכול בסדר,״ הם שבים בעודך אוכל ומניחים את החשבון על השולחן, לרוב בתוך קלסר ארוך וצר מפלסטיק, ובו כיסון המיועד לכרטיס האשראי. הם לא מחכים כאן שתבקש חשבון. ״ברגע שאתה מוכן, בלי לחץ,״ הם תמיד יגידו בחיוך רחב. מלצרים מבוגרים מצערים אותי, כי זו עבודה קשה, צריך לעמוד על הרגליים במשך שעות ארוכות ולהתרוצץ בין המטבח לשולחנות, להגיש, לנקות, להושיב ולהקים. אנשים בגיל כזה צריכים לחיות חיים אחרים, ללא דאגות כלכליות שיכריחו אותם לעבוד במשמרות עד שלא יוכלו יותר לעמוד על הרגליים. אני לא יודע למה דברים כאלה מצערים אותי, כאילו שחיי שלי טובים משלהם באיזשהו אופן. אולי כי אני חושש שזה מה שיעלה בגורלי? הרי כדי לקנות את כרטיס הטיסה, שעלה לי קרוב לאלף דולר, השתמשתי בכרטיס האשראי הישראלי של אשתי, וחילקתי לשנים־עשר תשלומים שווים, תקרת התשלומים שיכולתי לפרושׂ ללא ריבית.
    הבעתה של הברמנית לא שידרה מצוקה. לפעמים נדמה לי שאני יכול לקרוא את פניהם של האנשים, שאני יכול לדעת מאיזה רקע הם באו, כמה כסף יש להם בחשבון הבנק, והאם הם חטפו מכות בצעירותם, או שנמנו עם המחטיפים. לפעמים אני מודאג מהאופן שבו אני נקרא על ידי אחרים.
    כל כך רציתי סיגריה, אבל בארצות הברית כבר אין פינות עישון בשדות התעופה. שונאים כאן מעשנים, סיגריות הן מנהג של קבצנים ועבריינים. בכל זאת שאלתי את הברמנית, שאמרה בצער שאין פינת עישון, והוסיפה ששמעה שדווקא בדרום, במקומות כמו אטלנטה, עוד יש להם פינות עישון אחרי הבידוק הביטחוני, לא בשיקגו. הבטתי בטלפון הנייד וראיתי שיש לי שעה עד העלייה למטוס. אני לא יכול לקחת סיכון ולצאת לסיגריה, כי אז אצטרך לעבור את תהליך הבידוק מחדש, למרות שרוב הסיכויים שאצליח לשוב בזמן. בכל זאת, אסור לקחת סיכונים, לא היום. התורים עלולים להיות ארוכים מדי. אני אעשן בפריז. שם מוכרחים להיות תאי עישון בשדה התעופה, ויש לי שעתיים בשארל דה גול לפני שאני עולה על טיסת ההמשך לבן גוריון.
    אני אשתה לאט את הוויסקי. אני לא יכול להרשות לעצמי לשתות יותר מזה. שתי כוסות של בירה ושוט ויסקי כפול צריכים להספיק. אני פשוט אשתה לאט ואת הלגימה האחרונה אשתדל לשמור לרגע האחרון. כך אביא את השפעת האלכוהול בטיסה למקסימום האפשרי. מלבד יין זול כבר לא מגישים בירה בטיסות, לא במחלקת תיירים על כל פנים.
    ״אז לאן אתה נוסע?״ שאלה הברמנית.
    אין לה מבטא, כלומר לא מבטא זר. לי יש, ותמיד יהיה לי. האוזן שלי לא רגישה להבדלים בהגיית תנועות, אני לא מבדיל בין חולם לשורוק ובין חיריק לצירה, ויש אותיות באנגלית שאני אפילו לא מנסה להגות כמנהג המקומיים, כי אני יודע מראש שאכשל. ולמרות המגבלות הללו אני יודע לזהות מבטא זר בכל השפות. לאנשים עם מבטא יש הבעה אחרת, שקשה לנסח במילים.
    ״הביתה,״ עניתי לה.
    ״איפה זה הבית?״
    ״ירושלים,״ אמרתי, משער שזו עיר שהיא ודאי מכירה, כך שלא אדרש ליותר מדי הסברים.
    ״אהההה, כמה נחמד, זו עיר שתמיד רציתי לבקר בה. כמה זמן לא היית שם?״
    ״כמעט שנתיים. בעצם קצת יותר משנתיים.״
    ״אתה גר בשיקגו?״
    ״הלוואי,״ ניסיתי להיות משעשע. ״אורבאנה־שמפיין.״
    ״אז אתה בטח פייטינג אילאיניי?״ היא שאלה, מתכוונת לקבוצת הפוטבול של האוניברסיטה המקומית.
    ״גו אילאיניי,״ עניתי לה, מחופש לאיש אקדמיה זר, שהאוניברסיטה נזקקה לשירותיו הייחודיים.
    ״אתה בטח מתגעגע, אה?״
    ״מאוד.״
    ״להתפנק קצת אצל המשפחה?״ היא שאלה בחיוך נעים, שאלה שמתאים להפנות לאנשים יותר צעירים, לא למי שמתקרב לגיל ארבעים.
    ״לחלוטין,״ עניתי לה, כמנהג המקומיים.
    ״האוכל בטח מצוין, לא?״ היא שאלה ואני הינהנתי, ״הכי טוב בעולם.״
    ״וכמה זמן תהיה שם?״
    ״לא יודע,״ עניתי לה.
    אני עדיין לא יודע.
    • סייד קשוע
      צילום: גל חרמוני
    • סייד קשוע

      סייד קשוע (בערבית: سيد قشوع; נולד בשנת 1975) הוא עיתונאי, תסריטאי, סופר ופובליציסט ערבי ישראלי. בעל טור סאטירי במוסף "הארץ", ובעבר בשבועון "העיר". חתן פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת 2005 ופרס קוגל לספרות בשנת 2011. ספריו, "ערבים רוקדים", "ויהי בוקר" ו"גוף שני יחיד", הם רבי-מכר שתורגמו למספר שפות.

      לצד השבחים הרבים להם זוכה קשוע, כתיבתו הביקורתית כלפי שני המגזרים, היהודי והערבי, מציבה אותו תחת ביקורת כבדה משני הצדדים. במגזר היהודי הציוני יש הרואים בקשוע שמאלני רדיקלי, ואת כתיבתו כבעלת אופי אנטי ציוני. באחד מטוריו פרסם קשוע כי כאשר הוא שומע את ההמנון הוא הולך לשירותים וקיבל ביקורות רבות וגינויים על אמירה זו.‏
      במגזר הערבי, לעומת זאת, מבקרים את קשוע על כך שהוא כותב בעברית בלבד ובעיתונים ישראליים, וטוענים כי הוא מביע עמדות פרו-ישראליות ומביע בוז גלוי לערבים ולתרבותם. בראיון סיפר קשוע כי בעבר הושווה לשר אביגדור ליברמן, נאמר עליו כי הוא משתמש ב"טרמינולוגיה ציונית" ובטירה אף הופצו שמועות כי התגייר. לפי דעתו, המגזר הערבי אינו רגיל לציניות ואינו יודע לקבל ביקורת.‏
     
  • המלצות נוספות
    • ספינת הכלות
    • שיר ענוג
    • סיפורה של שפחה
    • רווקים ואלמנות
    • גוף שני יחיד
    • ויהי בוקר
    • בן הארץ
    • הכריש
    • פאני וגבריאל
    • ציפייה
    • תזכירי לי מי את
    • הנערה מברוקלין