הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • עכשיו יותר ברגש
    ספר מוגן
     
  • עכשיו יותר ברגש
    ידיעות ספרים | ספטמבר 2017 | פרוזה מקור | 120 עמ'
    רובי ירחי, עורך עמודי התרבות במקומון תל אביבי שולי, מקבל את משרת חייו: סגן העורכת במגזין הנשים החדש והמדובר "שיק". רובי בודה עבור המגזין את "גאיה פאנק", כתבת שתנסח לקוראות את עיקרי הנשיות החדשה. גאיה היא האלטר־אגו הנשי, החזק והמגניב שרובי תמיד רצה לבטא ולא העז, אך גאיה עולה על כל ציפיותיו, ובשונה מתוכניותיו הצנועות היא לוקחת פיקוד, משתלטת על חייו ומובילה אותו לחוויות שעליהן היה יכול רק לחלום.
     
    ביד בוטחת של כותב מיומן ומנוסה רוקם רן בן־נון סיפור קיצי, קליל ומיני, ובד בבד, על רקע נופיה המוכרים של תל אביב, בוחן את הגבריות החדשה־ישנה שנראית פתאום קצת אחרת.
     
    רן בן־נון, 52 , עורך במוסף "זמנים מודרניים" ומבקר ספרות במוסף " 24 שעות" של ידיעות אחרונות, נשוי ומתגורר בדרום תל אביב. "עכשיו יותר ברגש" הוא ספרו הראשון.
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win8
  • 38
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק 1
     
    קראתי לה גאיה פאנק.
    גאיה - אמא אדמה מיתולוגית, שם שמרמז על כוחות נסתרים ועל עוצמה פנימית, שמצד אחד יש בו משהו די פשוט וישראלי, ומצד שני הוא משאיר כמה סימני שאלה, כמה חידות לא פתורות.
    פאנק - זה כבר עניין קצת יותר פרטי. רציתי שהשם ייגע במשהו בתרבות שהכי אהבתי בימי חיי, כל הרעש שהתחיל בסוף שנות השבעים ותחילת השמונים, הזמן שבו נולדתי, והתגלגל לאורך עשרות שנים במורד ההיסטוריה, דרך הפאנק־פופ המטופש והחביב והמהנה כל כך של ראשית המאה וממש עד לימינו אנו. בגיל ההתבגרות המוזיקה הזאת עזרה לי להסתגר מפני העולם, תמיד בפול ווליום באוזניות, ואיכשהו לשמור על שפיות, וגם היום היא נמצאת שם ברגעים הקשים שבהם פשוט בא לי לצרוח המנוני מחאה קצרים בקול צרוד וזועם.
    פאנק. גאיה פאנק.
    גאיה פאנק היא הפסבדונים הנשי שלי. בשמה אני חותם על כל מיני טקסטים גירליים שאני נדרש לכתוב במסגרת הג'וב החדש והשווה, שזכיתי בו לפני כשנה - הפיק של הקריירה התת־הישגית והמפרכת שלי, השפיץ של הקצה: סגן העורכת במגזין הבנות החדש והנוצץ ביותר במדינה, "שיק". משרה ג'ורנליסטית מהחלומות.
    זה הגיע די במפתיע, האמת. הייתי עורך עמודי התרבות במקומון תל אביבי שולי, משועמם עד שורשי שערותי - מהביקורות, מהכתבות, מהסצנה, מהבילויים, מהזיונים, מהחיים. הרגשתי שאם איאלץ לקרוא עוד שלוש מאות ושלושים מילים על דיסק שלא מעניין אף אחד חוץ משלושת יוצריו ובני משפחותיהם, אגיע יום אחד עם תת־מקלע למערכת ופשוט אתחיל לרסס.
    האמא הבולגרייה הפרקטית שלי אמרה שכשאהיה גדול אהיה עיתונאי. כי מכתיבת ספרים אי־אפשר להתפרנס, אז אכתוב לעיתון ואהיה מסודר, עם אישה ושלושה ילדים ודירת ארבעה חדרים בגבעתיים. זה כל מה שהיא רצתה בשבילי. הכתיבה באה בקלות. מקבלים משהו, לא חשוב אם זה ספר או דיסק או ציור או סדרה או סרט או תחתונים, ונוצר איזה חיבור מהדבר הזה למקום אחר, שעוד אנשים יכולים להתחבר אליו, ואז אפשר להביא להם איזה רעיון שהם עוד לא קראו, או שבעצם כן קראו, אבל לא ככה. להפתיע אותם קצת, לעורר אותם מרבצם, להוציא מהם חיוך קטן שיצדיק את החמישה שקלים של העיתון.
    זה מה שאני יודע לעשות, אבל באותו זמן זה התרחק ממני. לא יודע, הרגשתי שאני מתבגר ויוצא מהאופנה. יחסית לזה שהעיתונות המודפסת גוססת, איכשהו בכל שנה, בכל חודש, יוצאים לשוק מאה אלף כותבים רעבים שמוכנים לעשות הכול כדי לתפוס את מקומך. למרבה המזל, כולם רוצים לעבוד בטלוויזיה או ברשת ורק חולפים דרך הדפים, לא עוצרים כדי להישאר, וככה אנשי הדור הקודם, כמוני, דור הפרינט האחרון, שעדיין יש להם איזו חיבה משונה לנייר הישן והטוב, שורדים איכשהו, בזכות ההתמדה והעקשנות והרוח שלא מוותרת אף פעם וקמה בכל בוקר לעשות את העבודה. ואולי, אולי זה גם בזכות היכולת להמציא את עצמך בכל פעם מחדש. ככותב על מוזיקה, כמבקר ספרים, כצופה טלוויזיה גרפומן אובססיבי שאף פעם לא זז מהמסך, כהגיגנית לייף סטייל חסרת לייף. אבל באותם ימים הרגשתי שהרוח הזאת נושבת בי פחות ופחות, שנגמר לי האוויר, שעבר לי החשק, שפשוט כבר לא מתחשק לי לכתוב.
    שיחת הטלפון מהעורכת מיה גולדמן הגיעה בדיוק ברגע הנכון, שנייה לפני התור בלשכת האבטלה. זה היה אחר צהריים סתמי במיוחד ביום שאחרי סגירת הגיליון, כשכל הצוות הבכיר של המקומון מגיע למערכת בפרצופים רציניים, וכולם מקננים כחבורת עורבים שחורים איש־איש במשרדו הטחוב. באים כאילו כדי לראות לפני כולם את הגיליון החדש, אבל בעצם כדי שלעורך הראשי, מומי שרגא, לא תהיה סיבה לנעוץ במי מאיתנו את מבט אות קין המפורסם שלו, זה שמסמן אותך כמועמד להחלפה - המבט שהיה מופיע בימי ראשון ומכוון כלפי אלה שלא הגיעו לעבודה (לא לעבוד, חלילה) ביום חמישי. מעמדי כבר היה כל כך שברירי, עד שהייתי חוטף את המבט העוין בלי שום קשר למספר השעות שהשקעתי. עלה ממני ריח מזוהה של שעמום תהומי מההווה, מעורב בפחד עמוק מהעתיד. כל מי שחלף במסדרון הריח את זה. ניחוח חמצמץ של מת מהלך.
    המחשב שלי היה פתוח על אחד מעמודי הברנז'ה, שבו נכתב שהמקומון נערך ל"סבב מינויים" חדש. התחלתי לחוש את הדקירות האלו בחזה. המגע המלטף של הסטרס שאיש אינו חסין בפניו בעיר המסריחה הזאת, אבל כולם מכחישים אותו בהתמדה. זה לא התקף לב מתקרב, קראתי באחד ממוספי הבריאות, סתם מתח שמקצר לכולנו את החיים. פסיכולוג שהלכתי אליו פעם הציע לי להרגיע את עצמי בתמצית פרחי באך. לא תפס.
    צלצול הטלפון הקפיץ אותי מהרהורי הסופניים. "רובי?" תהה קול מעברו השני של הקו. יחצנית, ניחשתי באנחה פנימית, את הקולות המתנחמדים האלה אני יכול לזהות מתוך שינה, אז השבתי ב"כן" הקפוא הסטנדרטי שלי, זה שאומר: "תשכחי מזה, אחותי, כל המדורים סגורים עד אחרי החגים". "מדברת מיה גולדמן," העמיק הקול, ואני נמתחתי באחת, "מה שלומך?"
    "אה, בסדר," מלמלתי, מתחרט על ה"כן" הקר מהסיבוב הקודם, ומיה המשיכה. "שמעתי שקצת נמאס לך מהמקומון ותהיתי אם לא הגיע הזמן להצעה שלא תוכל לסרב לה." רציתי לשחק אותה קשה להשגה, אבל ידעתי שכולם קוראים את אותן ידיעות וכולם יודעים שאני מחשב את קצי לאחור. "אני מקשיב," אמרתי, וכעבור שבועיים התיישבתי בכורסת סגן העורכת של "שיק".
    •••
     
    ישיבת המערכת הראשונה היתה סיוט ולאו דווקא בגלל שהייתי הזכר היחיד בתוך חבורה של נשים קרייריסטיות ואסרטיביות. עם זה אף פעם לא היתה לי בעיה. תמיד הייתי ילד של אמא וסבתא, בן יחיד יקר מפז ומפונק, שנהנה עד הסוף מכך ששתי נשים הקדישו לו את כל חייהן בלי שאחים מעצבנים או איזה בעל מטופש יסיחו את דעתן. רובי זה כמובן ראובן. ראו זה פלא. אמי לא האמינה שזה קורה לה, ואת אבי לא זכיתי להכיר מעולם. מבחינתי, היא עשתה אותי בדרך נס, התעברות מופלאה בסגנון מריה הקדושה. מי בכלל צריך דמות אב בחיים? לתקוע גרעפסים, להפליץ ולאהוב כדורגל - את כל אלה הצלחתי ללמוד בכוחות עצמי, תודה לאל, אבל בכל זאת אף פעם לא הפכתי לממש גבר־גבר. איכשהו, בנים תמיד הופתעו לגלות שאני לא הומו, ובנות תמיד רצו שאהיה הידיד הכי טוב שלהן, עד שהופתעו לגלות אצלי בליטה בלתי־צפויה, ובכלל לא ידידותית, בקדמת המכנסיים.
    כל חיי נמשכו אלי בנים שהתקשו להאמין שאני לא בעניין ולבסוף הפכו אותי ל"הומו של כבוד", ונשים גדולות ורכות, כאלו שרוצות לעטוף, לחמם ולגונן, לערסל אותך בתוך אמבט של חלב חם ודבש ולעשות רק טוב ונעים, בלי סוף. בדרך כלל זה לא הלך. בסופו של דבר, משום מה תמיד חיפשתי את נערת החלומות השדופה והאכזרית, זאת עם המבט המרושע בעיניים, שתוציא לי את הנשמה חתיכה־חתיכה, ואני אוהַב כל רגע מזה. שנאתי את עצמי על ההתנהגות הזאת, אבל היא היתה חלק ממני, בדיוק כמו שנאת הכוסמת ואהבת היוגה. לא משהו שכדאי, אפשר או צריך להתכחש אליו.
    באותה ישיבת מערכת ראשונה, במשרדים הנוצצים והסטריליים של המגזין החדש, מתחת לסלוגן הכובש "בטח שיש לי אחות" (אף פעם לא הבנתי את זה עד הסוף), הציגה אותי מיה גולדמן בפני הצוות המוביל: המעצבת נועה קידר (גבעולית, מכונסת בעצמה, קפריזית, מוכשרת באופן מעורר קנאה), המפיקה הראשית אלה אלגריסי (שרירית, עצבנית, חדת לשון ותמיד יודעת הכול על הכול), מזכירת המערכת שוש פיינגולד (מדוגמת וצוננת, אדיבה ומרוחקת באופן בלתי־מושג לחלוטין) והכתבת הראשית, עדינה טל.
    עדינה היתה ביג מאמא אמיתית, כולה רוחב לב ואהבה. נפגשנו לפני שנתיים בערך, באחד מהלאונג'ים האלה עם הבר הארוך־ארוך שמוכרים אלכוהול במחירים של ריהוט. היא התיישבה לידי ואמרה שאני נראה כמו מישהו שזקוק לנחמה. היא צדקה. שירית, המעצבת הגרפית החלומית עם ראש האפרוח הקצוץ, דחתה אותי יומיים לפני כן, וזו היתה הפעם הראשונה שיצאתי מהבית אחרי ארבעים ושמונה שעות של בכי בין הסדינים. לא הייתי צריך להתנחם בזרועותיה של עדינה, אבל לא יכולתי להתאפק. אמרתי לה שלעולם לא יקרה פה יותר מסטוצון, והיא קיבלה את זה בהבנה, אבל נראה לי שמעולם לא הפסיקה לקוות. הגעתי אליה בכל פעם שהיה לי משעמם או עצוב, עד שהיא הבינה שאני מנצל אותה, העדיפה לא כלום על סתם משהו וככה התפזרנו לדרכינו, חמוצים ודואבים.
    אז עדינה יושבת מולי בפגישת המערכת הראשונה של "שיק" ובעיניה איזה זעם כבוש עתיק. עשר דקות לאחר מכן היא כבר אמרה למיה שבמקום הזה, בהרכב המשתתפים הנוכחי, היא לא נשארת. כלומר, שהיא צריכה לבחור ביני לבינה. מיה אמרה שהיא מבינה, בחרה בי ונשארה בלי כתבת ראשית ובלי יותר מדי זמן למצוא אחת כזאת. אז בגלל שאיכשהו הרגשתי קצת אחראי לקטסטרופה ובתור פיצוי, זמני לגמרי, בחיי, המצאתי בשבילה את גאיה פאנק, הכתבת החרוצה לענייני כל מיני.
    •••
     
    הקמה של עיתון היא עניין נורא ואיום. תמיד השתדלתי להתחמק מהדברים האלה. הו, עצלות מופלאה. אולי עצלות היא מילה קצת מוגזמת? אפשר לומר עייפות הרוח, הרצון שלא להתאמץ יותר מדי. אולי התכונה הבולגרית לא לקפוץ מעל הפופיק, להיות באמצע, להיטמע בקהל, לא להתבלט שלא לצורך. איזו תכונה מבורכת. תמיד אודה לאבות אבותי היקרים עליה. אני לא סובל את כל המתלהבים האלה, הפושֵרים, הנפוליאונים, הווינרים, אלה שחייבים להיות מספר אחת, להשיג, לקבוע, לנצח, לנתץ. אבל אלה מנהלים את העולם.
    כשהייתי במקומון עבדה איתי כתבת מוניציפלית אמביציוזית. היינו יושבים בחדר העישון ומקשקשים קצת על סיגריה, בימים שבהם המנהג המוזר הזה עדיין היה מקובל. היא היתה בלונדינית מגניבה להפליא עם שיניים ערפדיות מקסימות, כך שלא היתה לי ברירה אלא להיות נחמד אליה, מה גם שהיא היתה מאוד נחמדה אלי. היא חשבה שאני צריך להיות יותר כמוה - מרפקן, כובש. היא לא הבינה איך יכול להיות שלמרות שאני האדם שכותב על מוזיקה הכי טוב בעיתון הזה, העורכים העדיפו לתת את משרת מבקר המוזיקה לאיזה נודניק שהיה פחות טוב ממני בעשר דרגות. היא לא הבינה איך אני לא נכנס והופך שולחנות ותובע את מה שמגיע לי. ניסיתי להסביר לה שבראש שלי זה לא עובד ככה. שקורה מה שצריך לקרות. שמי שירצה אותי כבר יגיע אלי. ושבעיתונות, בקריירה שלי - פחחחח, "קריירה" - כל פעם שרציתי משהו וניסיתי להידחף חטפתי פטיש חמישה קילו בראש, וכל פעם שעזבתי ונתתי לדברים לקרות, חיכיתי שיגיעו אלי, רק אז הם פשוט קרו, ואלה היו דברים טובים באמת.
    הכתבת המוניציפלית, אורית קראו לה, היתה יושבת לידי ופתאום הסלולרי שלה היה מצפצף ומהבהב הודעת טקסט: "לא לוותר!!!!!" שמתברר שנשלחה ממנה אל עצמה, בשעות קבועות בכל יום. סתם בשביל הדרייב, שלא תשכח שהיא חייבת לנצח. באחד הימים פשוט חיבקתי אותה והדבקתי לה נשיקה רטובה ישר על השפתיים, רק מתוך הערצה למוטיבציה המטורפת הזאת, והיא חייכה וקיבלה את המחווה בהבנה. היום היא כתבת ראשית במגזין הדגל של שישי בערב בערוץ המסחרי הגדול במדינה. ואני כאן, מקים מגזין נשים חדש. איזו באסה זו הקמה.
    בהקמה צריך לקבוע הכול מההתחלה, ולמי יש כוח. כל אחד בא עם פרצוף של "לי יש יותר גדול ואני הולך לנהל כאן הכול", וצריך להילחם על טריטוריות ומי עושה מה ומי יגיד למי מה לעשות וכאלה. באמת למי יש כוח. צריך לשרוץ במערכת שעות מטורפות, להראות שאתה הכי משקיען ושווה, מעמודי התווך של הפרויקט. כן, ברצינות. ואני, כמה לא בא לי. אני כל כך רוצה להיות דאואיסטי - החיים הם נהר. הֱיה בול עץ והזרם כבר יסחף אותך. אני כל כך רוצה להיות בול עץ. במובן של משהו שנסחף, לא של מישהו סתום וטמבל. את זה כבר יש לי, תודה.
    אז השארתי לגברת גולדמן להילחם בשבילי. "אם את רוצה אותי פה באמת, אז בבקשה תגני עלי ואל תיתני לאנשים להידחף לי לעניינים," אמרתי לה. "מי שיידחף, שיהיה לו בכיף. אבל בסוף את תגמרי עם מגזין שבו אנשים לא מוכשרים עושים דברים שהם לא יודעים רק בגלל שהיה להם, לא עלינו, עודף מטורף של אמביציה ומוטיבציה."
    "אני שונאת אותך, אבל אתה צודק," היא אמרה ונכנסה לסדרה מרהיבה של קרבות ראש בראש, שבסופם התברר שאני אחראי על עמודי הפיצ'פקס הסטנדרטיים שפותחים את העיתון, שאני האחרון שעובר על הכתבות ושכל מי שרוצה לריב איתי יצטרך לריב אחר כך עם מיה עצמה. ככה חסכנו המון מריבות ויכולנו להתחיל לעבוד. אל המערכת זרמה כמות אדירה של כל השטויות הרגילות מכל היחצנים. אחריהן הגיעה ערימה מטורפת של כל המגזינים הנכונים מחו"ל, והדברים קרו. גאיה פאנק באה לעולם.
    •••
     
    גאיה הקדומה, הראשונית, לא היתה איזו פילוסופית מטא־צרכנית. המצאתי אותה רק כי לא יכולתי להתגבר על המבוכה שבחתימת שמי האמיתי על מיני אייטמים שיווקיים למחצה בנוסח "החזייה הכי מגניבה" או "האפור הכי נכון של העונה".
    בדרך כלל אין לי בעיה עם חומרים שמישהו אחר הדביק עליהם את התווית "נחותים". בעיני אין בכלל דבר כזה תרבות פופולרית - בריטני ספירס ובטהובן נמצאים אצלי באותה הליגה: פנים שונות, השתקפויות שונות של החוויה האנושית הנצחית. אבל בכל זאת, הרעיון שהשם הבולגרי הקלאסי האהוב שלי, רובי ירחי, יהיה מודפס מתחת לאיזה קשקוש על הקונסילר החדש בשוק גרם לי להרגיש קצת לא נוח. זה בסדר למחוק את ההבדלים בין גבוה ונמוך כגישה בריאה לחיים נטולי התנשאות. אבל לכל פתיחות יש גבול, וזה היה הגבול שלי. אז הצעתי למיה שעל הקטעים הקצרצרים הבסיסיים בעמודים הפותחים של "שיק", אלה שרק בינתיים אני אכתוב, אחתום בשם גאיה פאנק.
    "מי זאת?" היא שאלה.
    "אף אחת," השבתי.
    "יאללה, שיהיה לך בכיף," סיכמה בקוליות שהיתה סמלה המסחרי. ברגע שנמצא כתבת אייטמונים אמיתית, גאיה תיעלם מיד, וכולנו תקווה שזה יקרה לפני שאתרי הברנז'ה יעלו על הקומבינה.
    ואז קרה משהו. התחלתי לכתוב את הקטעים הקצרים האלה על ענייני יופי וסטייל, ולאט־לאט הרגשתי פה ושם שבעצם זה לא אני שכותב אותם, שמשהו אחר, שמישהו אחר, משתלט עלי ברגע שאני מעיר את המחשב. איזו ישות וירטואלית שהיא לא בדיוק רובי, אלא אלטר אגו שלו. בעצם, יותר מאלטר אגו - מישהו אחר לגמרי. גאיה. הייתי נוגע במקלדת ומבין אצבעותי זרם אשד פלרטטני, ציני, עוקצני, מרושע, מתוחכם, סקסי, מגניב, של מילים שלא הייתי לגמרי בטוח שאני עצמי מסוגל לכתוב, הן היו לגמרי של גאיה. זה היה כמו טרנס. זה היה כיף. כאילו האישיות העלובה עד בינונית שלי כבר לא מספיקה וצריך משהו גדול ממנה כדי ליצור את גאיה. משהו שאין בי, משהו עילאי, משהו נשי.
    הייתם חושבים שכתיבה על מסקרה חדשה, או על מייק־אפ או על נעל או על שמלה - היא לא יותר מהעתקה של הקומוניקטים שמגיעים מהיחצנים. אז זהו, שלא. כלומר, אפשר באמת סתם להעתיק, קופי־פייסט. זה באמת מה שעושים כמה וכמה כתבי לייף סטייל חסרי דמיון, וחבל שכך. בגלל זה יצא למקצוע שם כל כך רע.
    אבל זה לא חייב להיות ככה. אפשר לכתוב לייף סטייל מגניב ומעולה. הבלוגריות הוכיחו את זה כבר מזמן. רציתי להביא את הרוח החדשה הזאת לעיתונות הכתובה. סליחה, סליחה, העיתונות המודפסת. בסדר, גם ברשת כותבים. מוד־פ־סת. אם אנחנו עדיין מתעסקים במוצר העתיק הזה שנקרא נייר, אז לפחות שניתן איזו תוצרת, איזה ערך מוסף לקורא.
    כתיבת לייף סטייל היא הכתיבה העיתונאית הכי קשה. כי בעצם אנחנו כותבים על כלום. בחדשות כותבים על מה שחדש. תמיד קורה משהו, תמיד משהו משתנה. גם בתרבות קורים תמיד דברים חדשים. במוזיקה, באמנות, בטלוויזיה, אפילו בתיאטרון - בכל רגע יש משהו חדש לכתוב עליו, תמיד יש נקודת בסיס שממנה אפשר לצאת ולהביא איזה הגיג בלתי־צפוי ומאיר עיניים.
    "אבל לך תנסה לעשות את זה כשאתה כותב על ליפסטיק או על אייליינר," אמר לפתע קול נשי ענוג בתוך ראשי.
    "סליחה, מי את?" תהיתי
    "אני גאיה. גאיה פאנק," השיב הקול. "הדבר הזה שמשתלט עליך כשאתה כותב. זו אני."
    "אה, אוקיי, נעים מאוד, רובי, אבל בעצם את בטח יודעת את זה." נשמעתי לעצמי קצת מטופש, אבל האמת היא שלא ממש ידעתי מה לומר. הסיטואציה באמת היתה לא הכי שגרתית. "ואם את כבר פה, רציתי להודות לך. אני לא בטוח שהייתי מסתדר בלעדייך בתקופה האחרונה. את באמת עושה עבודה נהדרת - ובבקשה תישארי. אני זקוק לך."
    "אין בעיה." הקול, בעצם גאיה, נשמעה כמעט צוהלת, והיא נשארה. הרעיון אולי היה קצת מוזר, אבל במציאות זה היה די פשוט. לאט־לאט התרגלתי אליה ואהבתי שהיא קיימת במוחי. כי בעצם, מי מאיתנו לא זקוק לאוזן קשבת שתמיד נמצאת שם, למישהו לדבר איתו ולהקפיץ מולו רעיונות ומחשבות. כשדיברתי עם גאיה והיא הלכה וקיבלה יותר ויותר נוכחות במחשבותי, הרגשתי כאילו אני מצליח לנצח את הבדידות הנוראה הנצחית הזאת שבתוך ראשי. מישהו הולך תמיד איתי. זה לא היה טירוף, זה היה פשוט רוגע.
    הרגשתי איך הדיאלוג הפנימי הזה ממלא אותי ומעשיר את עולמי. בהתחלה לא הבנתי למה אני עושה את זה. מה כל כך חשוב לי שגאיה פאנק תתגשם ותתעצם, מה בעצם יוצא לי מכזה אלטר אגו נשי. יכולתי לומר שברצוני לחקור את המנעדים הרגשיים הבלתי־צפויים והקיצוניים שלי, את קצה הסקאלה המינית והרגשית של עצמי. כן, אפשר למצוא אלף ואחת סיבות למהלך מוזר שכזה. אבל האמת היא שחיפשתי עניין חדש, אתגר לפצח, תרגיל מחשבתי. הקסם הזה של העבודה במגזין נשים החל להתפוגג וממש נזקקתי למשהו חדש שיעורר את עולמי הקט. משהו מגניב.
    וככה, בשיא הטבעיות, התחלנו לדבר על לייף סטייל כמו חברים טובים, כאילו גאיה היתה שם מאז ומעולם. "אצלנו תמיד צריך להמציא את הגלגל מחדש," היא אמרה. "זה נראה בלתי־אפשרי, אבל אנחנו עושים את זה בכל גיליון וגיליון. בשביל זה אנחנו פה. בשביל זה משלמים לנו את הגרושים שאנחנו מרוויחים." ובקולה שבין אוזני שמעתי לראשונה גאוות יחידה, סיפוק ממה שהיא עושה - מצרכים כל כך נדירים בעבודה הזאת, דברים שבקושי זכיתי להרגיש לפני שגאיה הגיעה.
    "לייף סטייל זה העתיד," היא המשיכה. "בסופו של דבר, כשיהיה פה שלום והכול יהיה משעמם־תחת כמו בשווייץ או בנורווגיה, אנשים יחפשו סיבות לא למות משעמום ולהתאבד, ואז הם יפנו את תשומת הלב אל הדברים האמיתיים - מה שהם לובשים, אוכלים, קונים. ליום הזה צריך להתכונן. אנחנו חייבים להיות מעולים."
    איך גורמים לקטע על מסקרה להיות שונה ממה שנכתב על המסקרה הקודמת? מה יש שם חוץ מהתכונות שהיצרן טוען שהכניס למסקרה החדשה? מה שיש הוא הדמיון שלכם, הדימוי, הפנטזיה שמלווה את מוצר הצריכה.
    "המסקרה היא עיניים," הפריחה גאיה, "ועל עיניים תמיד יש מה לכתוב. אפשר להביט לתוכן ימים שלמים, שבועות, שנים, ואף פעם לא להשתעמם. כשהמסקרה החדשה שלכן תשפיע על מה שמביעה העין, ייפתח בפניכן השער לעולם שלם של מחשבה. וככה גם השפתון והשפתיים, המייק־אפ והלחיים. כן, זה יהיה חרטוט, אבל אחלה חרטוט, חרטוט מגניב."
    אנחנו, גאיה ואני, נגרום לקוראות שלנו לחשוב שוב על הדברים הכי פשוטים. על הקו שהן מורחות על העין, על התחתונים שלהן, על המשקפיים. הדברים האלה הם לא סתם אביזרים נלווים, אלא החיים עצמם. דרך החיבור לכל מה שסובב אותנו תהפוך הכתיבה על צרכנות להגות. אתה מה שאתה לובש, אוכל, שותה, נושם, וכל הדברים האלה הם אתה. גם אם לא נצליח להיות מבריקים עד כדי כך, הניסיון יהיה חוויה נדירה. אולי הקוראות יזרקו אותנו לפח, אבל נדע שלפחות ניסינו. לא מכרנו להן רק מודעות, רק פאקינג "תוכן שיווקי". ניסינו להשפיע על החיים שלהן, או לפחות לעניין אותן.
    "אנשים יכולים להשפיע על מה שקורה בפוליטיקה ובמדיניות רק פעם בכמה שנים," שיתפה אותי גאיה בהרהוריה, "וגם אז ההשפעה שלהם מוגבלת, כמעט אפסית בעצם. לעומת זאת, על מה שהם אוכלים, שותים או לובשים יש להם השפעה מקסימלית. זה המקום היחיד בחיים שלהם שבו הם מרגישים שהם הקובעים היחידים. ועל זה אנחנו כותבים. מרחוק זה אולי נראה ריקני ומטופש, אבל זה הדבר האמיתי. זה מה שהכי מעניין. אלה הפרטים הקטנים שמהם מורכבים החיים האמיתיים."
    לא ניסיתי בעצמי את כל חומרי הטיפוח שנשלחו אל גאיה פאנק, למרות שהיו שם לא מעט מוצרי יוקרה שווים ביותר, ותודה רבה ליחצנים היקרים והאהובים שלי. עם כל החיבה שלי לפורנו של צ'יקס וית דיקס, בנות עם זין בעברית, עדיין רחוק היום שבו אמרח ליפסטיק ואשרטט אייליינר מקצועי ומדויק מתחת לעין. למייק־אפ דווקא יש מצב. לפעמים, כשהעור שלי דופק איזו התפרצות התבגרותית מוזרה, צריך שיהיה שם משהו שיסתיר את הזוועה.
    ובעניין הצ'יקס, האמת, אף פעם לא הצלחתי להסביר לעצמי את נטיית הפורנו הספציפית הזאת. מה לעזאזל כל כך מגניב בגופים שיש בהם גם ציצי וגם בולבול, שמקבלים מאחור וגומרים סימולטנית? הרי אני לא הומו. לא שיש בזה משהו לא בסדר. ניסיתי. באמת. אפילו פעמיים. בגיל שבע־עשרה. זה היה נורא, ממש סבלתי, והבנתי שאני סטרייט, לעזאזל. באסה, תמיד היתה לי הצלחה הרבה יותר גדולה עם בני מיני. ואולי, אולי גאיה פאנק היא האישה שבתוכי, האישה שאף פעם לא הייתי ואולי קצת רציתי להיות.
    •••
     
    וגאיה הלכה וצמחה, התפתחה לכיוונים בלתי־צפויים וגידלה לעצמה אישיות, ואפילו מגניבה למדי. לא ממש הבנתי איך היא עושה את זה, אבל אצלה אפילו באייטם על הקונסילר החדש של לנקום היה סאבטקסט חתרני, שאיכשהו גם לועג קצת לתרבות הצריכה הנהנתנית והמנוונת וגם משתעבד לה באופן טוטאלי. גאיה שיחקה את המשחק הקפיטליסטי עד הסוף וגם צפתה בו מהצד בגיחוך. היא לימדה אותי איך להיות קורבן מרוצה של מערכת השיווק האינסופית ושל הכלכלה הגלובלית האגרסיבית, אבל פה ושם גם לעקוץ אותן. לא משהו מהפכני במיוחד, לא איזו קריאה למרד צרכנים או מעורבות פעילה מדי חלילה, לא משהו שיכריח אותי לקום מרבצי מול הטלוויזיה או ממושבי בבר השכונתי, אבל היו לה הערות קטנות לסדר, שקראו לצרכניות להיות קצת יותר מודעות, קצת פחות קורבנות, קצת יותר עצמאיות, קצת פחות אסקופות הנדרסות במגפי התעשייה.
    כשכתבתי בשם גאיה על הקולקציות החדשות בבוטיקים הקטנים של מעצבות מגניבות בגן החשמל בתקופת הפריחה הקצרה של האזור החמוד הזה, ניסחתי את האייטמים כמו שירים קטנים ומתוקים. פסוקים תיאוריים, אווריריים, בצבעים תואמים או קונטרסטיים. "מספיקים רק משפט או שניים כדי לתאר אווירה של בגד," אמרה גאיה, "לעטוף אותו בקסם, לשייט בו על כנפיים אסוציאטיביות ולהציף אותו אל האור. זאת מלאכה של אהבה."
    לנעליים ולאביזרים יצרתי בשמה של גאיה הקשרים פטישיסטיים נחשקים וכובשים. כל צמיד, טבעת ועקב הפכו לאובייקט טהור של סקס ותשוקה ושל משיכה בלתי־נשלטת. היסחפות, כניעה, אהבה. באמצעות גאיה המראתי אל מעבר לצרכנות, אל ההשתוקקות האולטימטיבית, אל כמיהת הנפש, אל החפץ שמעצב תודעה ואורח חיים. "זה כבר לא סתם לייף סטייל, אלא פשוט לייף," היא אמרה.
    וזה לא עבר בלי תגובה. עברה שנה וכולם רצו לדעת מי זאת גאיה הזאת, שכותבת כל כך יפה על מוצרי צריכה, עד שהם נראים ומרגישים אחרת. תיבת הדואר שלה הופצצה בעשרות הזמנות להשקות ותצוגות ופתיחות ונופשונים ולאנצ'ים ובראנצ'ים. כל מעצב, פרסומאי, יחצן וסוכן רצו להכיר את גאיה עכשיו ומיד, לפצח את הקוד שלה, למכור לה, להעריץ אותה, לסגוד לה ואז לכבוש אותה. יצרתי מפלצת יפהפייה. מה אעשה בה עכשיו?
    ואז מיה העורכת מצאה סוף־סוף איזו כתבת מתחילה שתיקח ממני את ידיעות הצרכנות הקטנות. חשבתי שעכשיו אוכל להתרכז במה שאני אוהב לעשות - עריכה, ושעל גאיה נגזר למות, אבל למיה היו רעיונות אחרים לגמרי. "לא מתה ולא נעליים," היא אמרה. "אני רוצה שתהפוך אותה לפובליציסטית פוסט־פמיניסטית במשרה מלאה. כל הרעיונות הקטנים האלה על האישה החדשה, צרכנית מודעת עם אישיות קלילה - אני רוצה שהם יהיו כתובים שחור על גבי כרומו," התערפלו עיניה. "אני רוצה שהיא תהיה גרסה משודרגת של הפאן פירְלֶס פימייל של 'קוסמו'. בוגרת, אבל עם נפש קצת ילדותית. מסודרת, אבל יודעת לברוח כשצריך. אני רוצה שהיא תהיה חיה, שמחה, עצובה. אני רוצה שאנשים יגיבו אליה. אני רוצה שהיא תהיה קיימת."
    "כן, אבל היא לא קיימת," ניסיתי להשיב חלושות, והשתקתי את גאיה שהתקוממה על מחיקתה.
    "היא מספיק קיימת בשבילי," חרצה מיה, כבר על סף התוקפנות. "יאללה לעבודה. במקום כל הזמן ללקק טקסטים של אחרים, תתחיל לכתוב קצת בעצמך, גם אם זה בעצם בכלל לא אתה."
    "אבל, אבל מיה. יש מיליון פובליציסטיות פוסט־פמיניסטיות טובות ואמיתיות בשוק, חצי מיליון מהן מובטלות בגלל המיתון, סליחה, ההאטה, ובגלל המצב בשוק הפרינט. קחי אחת מהן, אישה אמיתית, חיה. מה את צריכה פסבדונים מקושקש, ועוד של גבר?"
    "אני רוצה משהו חדש. אחר. זה מה שאני רוצה. ואני תמיד מקבלת את מה שאני רוצה, אם עוד לא הבנת. וחוץ מזה - אין לי תקציב לעוד כותבת. ועכשיו סתום ותתחיל לעבוד."
    •••
     
    "רובי, אתה אחד שיודע להגיד בשני משפטים את מה שכל המשעממים מורחים במאמר מלומד שלאף אחד אין כוח לקרוא," הסבירה לי גאיה, ולא ידעתי אם אני מחמיא פה לעצמי או מקבל מחמאה ממקום מוזר מאוד. או שאולי, בעצם, גאיה באישיותה הנדירה מאפשרת לי לעשות את מה שמעולם לא ניסיתי באישיותי השחוחה המקורית - לפרוש כנפיים ולעוף על עצמי באמת. לחשוב שאני שווה. שהרי רק אלה שחושבים שהם שווים משהו מצליחים לשרוד במציאות הזאבית של היום. "אז עכשיו אהיה פובליציסטית פוסט־פמיניסטית. אהיה או אמות," סיכמה גאיה בטרגיות, ונשארה בחיים.
    איך אגרום לגאיה פאנק להשתלט עלי ולכתוב מאמרים שלמים? איך אגרום לאייטמים הצרכניים ההפוכים והחמודים שלה לצוף ולעלות כמסות קטנות ומסעירות, כאלו שנשים בכל הארץ ירצו להתחבר אליהן, או לפחות בתל אביב, או לפחות בבלוק שלי בדרום תל אביב, שלאט־לאט הופך פחות מג'ויף ויותר אופנתי, תודה לאלוהי הג'נטריפיקציה.
    ישבתי בדירת הסטודיו הקטנה והמקסימה שלי והבטתי במסך המחשב הריק. מדי פעם הרמתי ממנו את העיניים והודיתי לעצמי ולאל הטוב - אלוהי הפילוסופים, כמובן, שום דבר קונקרטי, לא סבא עם זקן לבן שצף בין העננים, רק קונספט מופשט - על שמצאתי את עצמי פה, בחור הישן והמקסים הזה, שכל כך מתאים לי. מקום שבו אני יכול להפסיק לעבוד, או בכלל לא להצליח לעבוד, ולהרגיש בבית. לא היה לי את זה אף פעם בחיים. תמיד דירות שכורות מגעילות, בהתחלה עם שותפים, בסוף בלי. עד שהגיע הג'וב הזה ב"שיק" שמאפשר לי לחסל בכל חודש חצי משכורת על ארבעים המטרים הרבועים החמודים האלה שהם כל מה שאני צריך בחיים, שמרגיעים את נפשי לעת ערב ומחממים את לבי לעת בוקר. כל כך ריק, כל כך טוב, כל כך בית. רק פה הראש שלי נקי. רק פה אני מרגיש צלול ומוכן לחיים. רק פה גאיה פאנק הפובליציסטית הפוסט־פמיניסטית תוכל לקום לתחייה. או שלא.
    ואולי היא תבוא אלי בזמן יוגה, באיזו עמידה מזככת על הראש שאף פעם לא חשבתי שאוכל לעשות, עד שפתאום זה קרה. "הרי לפני היוגה הגוף והנפש שלך בכלל לא מצאו את עצמם בעולם הזה," הזכירה לי גאיה. "היית אבוד, משוטט אנה ואנה, נושא את עצמך בגמלוניות מפה לשם, הולך ומרזה. אוכל פחות ופחות, הכתפיים מכווצות לתוך החזה, מבקש להיעלם, לא להיות."
    זה מה שעשתה היוגה. הנשימה, החזקת הגוף, התכוונות המבט, התנוחות והמעברים ביניהן. הפילוסוף האגדי פטנג'לי וחכמי הודו ידעו שחמשת האלמנטים האלה מחברים את האדם עם היקום, מסבירים לו את מקומו בתוך הבריאה, במארג הדברים כולם, בחומר ובנפש ובאנרגיה. "זה נשמע רוחניקי לגמרי, לא עלינו," נשפה גאיה במחאה. "בבקשה אל תתחיל עם הקשקושים האלה עכשיו."
    אבל זה פשוט ככה, מחיתי. היוגה הסבירה לי איך ולמה וכמה אני קיים. "בסדר, ג'יזס," היא נאנחה בקול רם כל כך, עד שכמעט שמעתי צפצוף בין האוזניים. "אבל עכשיו מדברים עלי, לא עליך. ויש הרבה על מה לדבר."
    אבל אני נותרתי באובסס הרגיל שלי, מסרב לשחרר. אולי אני צריך לעזוב הכול ולהיות מורה ליוגה? להעביר את התורה לדורות הבאים? רק שמאיפה לעזאזל אביא עכשיו כסף לקורס מורים ואיפה אמצא את הזמן ללמוד? מאיפה בעולם הזה מביאים יומיים חופשיים בשבוע? וחוץ מזה, אני אוהב את העבודה שלי. זה האושר כמו שאני מכיר אותו. טוב נו, זה ויוגה. אבל בהחלט לא, למשל, זה וסקס או זה ואוכל. ואיזה נס זה, כשמשלמים לך לעשות משהו שאתה אוהב. כל כך מעט אנשים בעולם יכולים להגיד את זה. כל כך הרבה אנשים סתם מעבירים את יום העבודה שלהם, תשע שעות, ורק רוצים הביתה, רק מייחלים שהוא ייגמר כבר. איזה מזל מדהים ומטורף יש למי שאוהב את העבודה שלו באמת וממש נהנה ממנה. איזה כיף שאני אחד מהבודדים האלה שיכולים לקום בבוקר ולחייך לקראת היום החדש שזורח עליהם. איזה כיף לנו, גאיה יקרה שלי.
    "אני אוהבת שאתה עושה את זה," לחששה גאיה באוזני, בתוך ראשי. "מלטף את הטקסט, מפנק אותו, מחליק עליו."
    אני אוהב לעשות את זה על הטקסטים שלך, חשבתי. את כותבת מגזע המשוררים הנדיר הזה, שהולך ונעלם. תפתחי את האוזניים ותני למילים שלי, שלך, שלנו, לזרום דרכך.
    "תרגיש איך אתה מלטף את הטקסטים בחיבה ומשפץ אותם בהנדסה גנטית של מילים," אמרה לי גאיה. "איך אתה מזרים בהם משקל והרמוניה והופך אותם ליצירה קוהרנטית, כך שהקורא, גם אם הוא רגיל כבר מזמן להבל המקרקש והבלתי־פוסק מתקשורת ההמונים על כל צורותיה וגווניה, מרגיש שיש פה משהו אחר, חי וזורם, עם איזו אמירה. גם אם זה רק 'קנו יותר' או 'תראו איזה כיף לגברים בני שלושים שגילו כמה חרמניות הן נשים בנות ארבעים'. זו האמנות שלך, רובי, זו מלאכת המחשבת.
    "בבסיס הדברים נמצא איזה אלמנט חמקמק שאפשר לקרוא לו המוזיקה של הטקסט, מעין זרם מעמקים כזה של משקל ומקצב שצריך להקשיב להם ולהנחיל אותם למילים, לשורות ולפסקאות, להחדיר בהן הרמוניה ואיזון, שיעברו אל הקורא."
    כן, תקראו לי קשקשן, אבל בעיני גם מגזין לייף סטייל יכול להיות שירה. סוג של. עריכה היא האמנות שלי, והיא הולכת ונכחדת בתוך גל העילגויות האינסופי של החיים המודרניים. אולי בעתיד לאף אחד כבר לא יהיה אכפת אם טקסט כתוב כהלכתו או שהוא סתם מגובב ומקושקש, שאלה־תשובה, שאלה־תשובה. אולי לא יהיה טקסט בכלל, יהיו רק תמונה וכותרת "עם היפות שלי".
    "אל תהיה כל כך מריר ונואש, רובי," אמרה גאיה. "בתת־המודע שלהם, לאנשים עדיין אכפת איך מה שהם קוראים כתוב. הם מרגישים את זה באיזה אופן עלום. זרם המעמקים הזה, שהוא טקסט מושלם ועגול, כמו הטקסטים שלי, זורם גם אליהם והם חשים אותו. גם כשמדובר בדיאטה או בהמלצה לכושר, משהו שם נוגע ומגיע, כי ככה כתבנו אותו, כי זו האמנות שלנו, זו מלאכת המחשבת. כי ככה אנחנו יודעים לעשות את זה. ובסך הכול, מה יש לנו בחיים האלה חוץ מלייף סטייל? אורח החיים שלנו הוא הכול. על זה אנחנו כותבים. את זה אנחנו עורכים. זאת תורתנו וזאת אומנותנו."
    •••
     
    גאיה פאנק היא כותבת כזאת, שמרגישים. ועכשיו אני צריך לקחת אותה לשלב הבא, הלא ברור, של כותבים שאנשים אחרים רָצים לקרוא יותר מכמה שורות קצרות שלהם. איך עושים את זה? שוב, לגאיה היה הביטחון הפשוט, שלי לא היה מעולם. "לא בטוח שאהיה כותבת פמיניסטית או פוסט־פמיניסטית כזאת דגולה, אבל בטוח שאהיה בן אדם שמעניין לקרוא," היא צחקקה.
    אני רוצה להכניס לתוכך את כל הנשמה שעוד נותרה בי, גאיה, וזה לא הרבה. לא בטוח שיש לי משהו לתרום לעולם. לפני כמה שנים התפרסם איזה מחקר חדש, שלפיו רוב האנשים מעריכים את עצמם יתר על המידה, ושזה כלי אבולוציוני הכרחי להישרדות ולשמירה על השפיות. אלה שיש להם תמונה ריאלית של עצמם ושל יכולותיהם האמיתיות הם מאנים־דפרסיביים. יכול להיות שאת מצילה אותי מדיכאון עמוק, גאיה. אולי את כלי הישרדותי הכרחי שמחזיק אותי בחיים ולא נותן לי לשקוע לתהומות.
    "אז טוב שבאתי, לא?" היא אמרה, והרגשתי את הקלילות שלה ממלאת אותי באנרגיות חדשות.
    "אל תפחד," אמרה גאיה בתוך ראשי. "הכול יהיה בסדר. הרי אתה יודע שברגע שנשב ונתחיל לכתוב הכול כבר יקרה מעצמו, המילים יזרמו ממני, ממך, מאיתנו, ויתעצבו לרעיונות. אל תפחד, רובי, תבטח בי, תבטח בעצמך. אתה הרי יודע שיש לנו את זה, שיש בנו את זה, לגמרי."
    אז בטחתי בה. לגמרי.
    • רן בן‑נון
      צילום: אביגל עוזי
    • רן בן‑נון
      רן בן-נון נולד ב-1965 ברמת גן וגדל בגבעתיים. למד לימודים קוגניטיביים (פסיכולוגיה, פילוסופיה, ספרות ובלשנות) באוניברסיטת תל אביב והיה כתב תרבות בעיתון חדשות בשנתיים האחרונות ליציאתו (91-93), ואז היה כתב תרבות ובהמשך עורך תרבות במקומון "תל-אביב" מרשת ידיעות תקשורת. 
      ב-2000 עבר לידיעות אחרונות כעורך במוסף זמנים מודרניים ובשנתיים האחרונות גם זמנים בריאים. במקביל היה למבקר הספרים של המוסף היומי 24 שעות. הרעיון שמאחורי "עכשיו יותר ברגש"  החל בעצם בזמנים מודרניים, כאשר במשך תקופה מסוימת בן-נון כתב בו קטעי לייף סטייל קצרים תחת הפסבדונים הנשי "מיכל שרון".
     
    מאירה גולדברג, מבקרת הספרות של "מועדון תרבות",
    |
    כאן11
    |
    05/09/17
     
  • המלצות נוספות
    • ספינת הכלות
    • תזכירי לי מי את
    • חוות קולד קומפורט
    • עקוב אחר שינויים
    • צוערים
    • תימהון
    • רווקים ואלמנות
    • פאני וגבריאל
    • אשתו של מגדל התה
    • השוד
    • סיפורה של שפחה
    • שיר ענוג