הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • עיר הדובים
  • עיר הדובים
    פרדריק בקמן | תרגום: יעל צובארי
    ידיעות ספרים | ינואר 2019 | פרוזה תרגום | 422 עמ' מודפסים
    מחבר רב־המכר "איש ושמו אובה" חוזר עם ספר חדש, מרתק ומפתיע, מצחיק ועצוב, על עיר קטנה עם חלום גדול
     
    ליד אגם בלב היער, אי־שם בשוודיה, ניצב איתן אולם הספורט המקומי של עיירה קטנה המכונה "עיר הדובים": זהו היכל הקרח, שנבנה לפני דורות בידי מייסדיה. למרות הדעה הרווחת שעתידה של העיירה הנידחת הזאת כבר מזמן מאחוריה, מעפילה נבחרת ההוקי קרח הצעירה שלה לחצי־הגמר של הליגה הלאומית, וכל התקוות והחלומות של התושבים מוטלים עתה על כתפיהם של כמה נערים בגיל ההתבגרות. זהו נטל כבד, והמתח בעיירה גואה, עד שהוא מתפרץ במעשה אלים
     
    ונורא שיותיר חותם טראומתי בתושביה ויחולל מהומה גדולה והרת אסון. האשמות מוטחות לכל עבר, מתפשטות כאדוות באגם בכל רחבי "עיר הדובים" וגורמות נזקים בלתי־הפיכים.עיר הדובים מתאר את הדברים שמגבשים אותנו, את הסודות שקורעים
     
    אותנו לגזרים ואת האומץ שנדרש לאדם בודד לצאת נגד קהילה שלמה בשם הצדק והאמת. זהו ספר מרגש, עכשווי ומעורר מחשבה, ובד בבד גדוש הומור ודמויות נהדרות כפי שרק פרדריק בקמן יודע לרקום.
  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1
     
    אי־שם במעמקי היער, בשעות הערב המאוחרות בשלהי חודש מרס, אדם ירד על ברכיו בשלג והתחנן על חייו מול קנה של רובה.
     
    הסיפור שלפניכם יתאר את השתלשלות האירועים שהובילו לכך.
     
     
    2
    בום־בום־בום־בום.
    זוהי ראשיתו של חודש מרס, ושום דבר עוד לא קרה. היום יום שישי, וכולם פשוט ממתינים. נבחרת הנוער של מועדון ההוקי המקומי, "מועדון הדובים", העפילה לחצי הגמר הארצי בהוקי קרח לנוער, ומחר ייערך המשחק המכריע. כמה משמעותי זה כבר יכול להיות? לא משמעותי במיוחד. לולא הנסיבות.
    בום. בום. בום־בום־בום.
    העיר, מדויק יותר עיירה, מקיצה מוקדם, כבכל יום. עיירות קטנות נאלצות להשכים קום כדי להשיג יתרון מול העולם. מכוניות העובדים במגרש החניה שמחוץ למפעל המקומי כבר מכוסות דוק של שלג, העובדים המנומנמים ממתינים לתורם מול קורא הכרטיסים האלקטרוני, כדי שזה יאשר את נוכחותם וקיומם. הם בוטשים במגפיהם המרובבים בוץ, עיניהם מזוגגות, והם משוחחים ביניהם בקולות חרישיים תוך המתנה לסם המועדף עליהם, קפאין, ניקוטין או סוכר, שיאפשר להם לתפקד באופן מניח את הדעת עד הפסקת הקפה הראשונה של הבוקר.
    אלה שנוסעים מדי בוקר לעבוד מחוץ לעיירה, אלה שחוצים את היערות המפרידים בין העיירה לשאר העולם, עולים בזה אחר זה על הכביש העוקף. הם חובטים בכפפות על פתחי החימום במכוניות שלהם ומסננים קללות מהסוג שמותר להשמיע רק בעת שכרות, מוות או נהיגה בפז'ו קרה מדי מוקדם מדי בבוקר.
    אם כולם שומרים על השקט, אפשר לשמוע את זה גם משם: בום־בום־בום. בום. בום.
     
    מִיה מתעוררת. קירות חדרה מכוסים בציורי עיפרון ובכרטיסים ששמרה מהופעות שהלכה אליהן בערים מרוחקות למדי. כמות הכרטיסים רחוקה מהמספר המיוחל, אך עדיין גבוהה בהרבה ממספר הפעמים שהוריה הרשו לה ללכת. היא נשארת במיטה בפיג'מה ופורטת על מיתרי הגיטרה. היא אוהבת את הגיטרה. את משקלה כנגד הגוף, את היענות העץ כשהיא מתופפת עליו בקצות אצבעותיה, את מגע המיתרים הקשיחים בעורה. הצלילים הפשוטים, הריף הרך, הם מזור לנפשה. היא בת חמש־עשרה ואהבה פעמים רבות, אבל הגיטרה תמיד תהיה אהבתה הראשונה. הודות לגיטרה היא שורדת את החיים בעיירה, את היותה בתו של המנהל המקצועי במועדון ההוקי המקומי.
    היא מתעבת הוקי קרח, אבל מבינה את אהבתו של אביה, מבינה שהספורט הוא פשוט כלי שונה משלה. אִמה נוהגת ללחוש באוזניה: "אל תסמכי על אנשים שאין להם שיגעונות." אמא שלה משוגעת על איש שמשוגע על מקום שמשוגע על ספורט. זו עיירת הוקי, הגדרה שממנה משתמעת לא מעט בעייתיות, אבל לעומת זאת היא מבטיחה עקביות רבה. מי שחי כאן יודע למה לצפות. מדי יום.
    בום.
    עיר הדובים לא קרובה לשום מקום, אפילו על גבי המפה המיקום שלה במרחב נראה מופרך. "כאילו איזה ענק שיכור ניסה לצייר את שמו בשלג כשהשתין," יש שיאמרו. "כאילו האנושות והטבע מנהלים מאבק זה בזה," יגידו המיטיבים להתנסח. העיירה, בכל מקרה, מפסידה במאבק. זמן רב עבר מאז שניצחה במשהו. מקומות העבודה הולכים ומתמעטים ובהתאמה לכך גם האוכלוסייה, ומדי שנה היער מספח אליו עוד בית או שניים. בזמנים שבהם עוד היה במה להתגאות, התקינה הרשות המקומית שלט בכניסה לעיירה, ובו סיסמה מהסוג שהיה פופולרי אז: "ברוכים הבאים לעיר הדובים - כאן אנו שואפים לקצת יותר!" הרוחות והשלג הצליפו בשלט ומחקו את המילה "יותר". לעתים העיירה כולה נחווית כניסוי פילוסופי: אם עיירה במעמקי היער נמחקת מעל פני האדמה בלי שאיש שומע על כך, האם באמת היתה קיימת?
    כדי לענות על השאלה הזאת יש לרדת כמה מאות מטרים לכיוון האגם, אל מתקן לא מרשים במיוחד, היכל הקרח המקומי. הוא נבנה ארבעה עשורים לפני כן על ידי הפועלים במפעל, גברים שעבדו שישה ימים בשבוע וביקשו דבר־מה לצפות לו ביום השביעי. התשוקה למקום עוברת מדור לדור, ונראה שכל האהבה שהעיירה הזאת מסוגלת להפשיר מוקדשת למשחק ההוא: לקרח ולזכוכית שחותמת את שפת הזירה, לקווים האדומים והכחולים, לצעירים שאוחזים במקלות ושועטים במלוא הכוח והכוונה אל פינות הזירה במרדף אחר הדסקית. היציעים עמוסים מדי סוף־שבוע, שנה אחר שנה, גם אם הישגי המועדון מידרדרים בהתאמה לכלכלת העיירה. אולי משום כך כולם מקווים שכשהמועדון ימריא, העיירה כולה תזנק יחד איתו. המקום הזה מפיח תקווה בקרב הצעירים, הם היחידים שלא זוכרים שפעם היה טוב יותר, ויש בכך ברכה. נבחרת הנוער נבנתה על יסודות הערכים שעליהם מושתתת העיירה כולה: תעבדו קשה, תספגו את המכות, אל תתבכיינו, ותראו למנוולים האלה מהעיר הגדולה מי אנחנו. אין שום דבר יוצא דופן או ראוי להתייחסות במקום הזה. אבל כל מי שמבקר בעיירה מבין שפה משחקים הוקי.
    בום.
    לאַמַט ימלאו בקרוב שש־עשרה. חבריו לספסל הלימודים משכונות מבוססות יותר היו מגדירים את חדרו הזעיר כמלתחה, במקרה הטוב. פוסטרים של שחקני הוקי מכסים את הקירות, אבל במבט יסודי ניתן להבחין בעוד שני פריטים: תמונה שלו שצולמה כשהיה בן שבע, הילד הקטן ביותר בזירה, בכפפות גדולות מדי, חובש קסדה שמחליקה מטה על עיניו, ודף לבן שעליו שרבטה אמו פסוקים מתפילה. כשאמט נולד, בצדו השני של כדור הארץ, ושכב על החזה של אמו בחדר היולדות הצפוף, שניהם בודדים בעולם ומופקרים לגורלם, לחשה אחת האחיות את התפילה באוזנה של האם המותשת. על פי המיתוס, זו היתה התפילה שאמא תרזה כתבה על הקיר מעל יצועה. האחות קיוותה שמילות התפילה יעניקו כוח ותקווה לאישה הצעירה. ואכן, שש־עשרה שנה מאוחר יותר, מילות התפילה עדיין תלויות על הקיר בחדרו של בנה, מתועדות על פי מיטב זיכרונה.
    מי שבוחר בדרכים ישרות, אולי יבגדו בו. ובכל זאת בְּחר בדרכים ישרות.
    מי שבוחר בדרכי נועם, אולי יהלכו עליו רכיל. ובכל זאת בחר בדרכי נועם.
    מי שבוחר במעשים טובים, מעשיו עלולים להישכח למחרת. ובכל זאת בחר במעשים טובים.
    נעלי ההחלקה של אמט עומדות למרגלות מיטתו. "אמא שלך בטח סבלה מאוד כשהיא ילדה אותך עם נעלי ההחלקה האלה," נוהג אב הבית הזקן של מתקן ההחלקה להתבדח. בעבר הציע לילד לאחסן אותן בארון במועדון, אבל הנער מעדיף להיטלטל איתן בדרכים. רוצה להיות קרוב אליהן תמיד. מאז ומתמיד הוא היה השחקן הנמוך ביותר בכל קבוצה, צנום מכולם, חובט בינוני ומטה. אבל תנועותיו מהירות להפליא ועוד לא נולד השחקן שיצליח להשיג אותו. הוא לא מסוגל להסביר זאת, אבל מניח שהדבר משול לאדם שניצב מול כינור ורואה רק ערימה של פיסות עץ וברגים בזמן שאנשים אחרים רואים מוזיקה. תמיד הרגיש בנוח בתוך נעלי ההחלקה, וכשהוא נדרש לנעול נעליים רגילות, הוא חש כמו מַלח שיורד ליבשה.
    בתחתית הדף כתבה אמו:
    מי שבוחר לבנות, יצירתו עלולה להיחרב. ובכל זאת בְּחר בבנייה. כי בסופו של דבר זה בינך לבין אלוהים, זה מעולם לא היה בינך לבין אחרים.
    מתחת לשורה הזאת הוא שרבט בגיר אדום, בכתב ידו ההחלטי של ילד קטן:
    "הם אומרים שאני קתן בשביל לשחק. אני בכל זות יהיה סחקן גדול!"
    בום.
    לפני שנים העפילה נבחרת הבוגרים של מועדון הדובים למקום השני בליגת האלופות הארצית. זה קרה לפני שני עשורים ושלושה מחזורים, אבל מחר שוב תינתן לעיר הדובים הזדמנות להתחרות בטובים ביותר. אז כמה משקל כבר ניתן לייחס לְמשחק של קבוצת נוער? לא משקל רב מדי. לולא המיקום הגיאוגרפי.
    כמה מאות מטרים אחרי שלט הכניסה לעיירה מקובצים להם כמה בתים יוקרתיים יותר, שדייריהם נהנים מנוף לאגם. בתים אלה מכונים שכונת הגבעה או, בפשטות, "הגבעה". השכנים פה הם בעלים של חנויות מכולת או מנהלים בְּמפעל, או נוסעים מדי בוקר למקומות עבודה מתגמלים יותר בערים גדולות יותר ועובדים לצד עמיתים שפוערים לעומתם עיני עגל ושואלים בהשתוממות: "עיר הדובים? אפשר לגור עמוק כל כך ביער?" התושבים הנבוכים נוהגים למלמל בתשובה משהו על הציד והדיג המשובחים, על הקִרבה לטבע, אבל למען האמת, כל מי שעדיין חי שם שואל את עצמו מדי יום אם זה באמת אפשרי. כלומר, עד כמה הגיוני להישאר שם. אם עוד נותר שם משהו בכלל, פרט לנכסי הנדל"ן שערכם צונח יחד עם הטמפרטורות.
    ואז הם ניעורים בבהלה מ"בום" נוסף. ומחייכים.
    • פרדריק בקמן
    • פרדריק בקמן
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות