הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • עיר בלתי-נראית
    ספר מוגן
     
  • עיר בלתי-נראית
    ג'וליה דאל | תרגום: אילן פן
    ידיעות ספרים, פן | אוגוסט 2017 | מתח ופעולה, פרוזה תרגום | 192 עמ'
    כמה חודשים לאחר שרבֶּקה רוברטס נולדה, אמהּ, אישה חסידית תושבת ברוקלין, נטשה את בן זוגה הנוצרי ואת בתה התינוקת כדי לחזור לדתהּ, ומאז רבֶּקה ואביה לא שמעו ממנה דבר. רבֶּקה, שסיימה לאחרונה את לימודיה באוניברסיטה, עוברת לניו יורק כדי לממש את חלומה להיות עיתונאית, וגם כדי להתקרב לאמא שלה, שאולי עדיין חיה בקהילה החסידית בברוקלין.
     
    העיתונאית הצעירה נשלחת לסקר את סיפור רציחתה של אישה חסידית ונדהמת לגלות שבשל היחס המתרפס של משטרת ניו יורק בפני הקהילה החסידית רבת-העוצמה, לא רק שהאישה תיקבר מבלי שתבוצע בה נתיחה שלאחר המוות, אלא שייתכן כי הרוצח ימשיך להסתובב חופשי. רבֶּקה אינה מסוגלת להרפות מהסיפור, אבל גילוי האמת לא יהיה קל ופשוט – וכשהיא חודרת לעולם הסגור שבו גדלה אמהּ, ניכר שאינה רצויה ושלכל מי שהיא פוגשת יש סוד שברצונו לשמור מפני הזרה.
     
     
    "הקצב מסחרר, העלילה מרתקת... מתעלה מעל לסוגת ספרי המתח בזכות היבטיו הפסיכולוגיים, הרוחניים והסוציולוגיים, המציגים בפני הקורא עולם שאינו מוכר לרבים."
    The Washington Post
     
    "כתיבה משכנעת, חזקה... סיפור מצמרר."
    The New York Times Book Review
     
    "רומן מתח מעולה, שלא ניתן להניחו בצד, הנמסר מפי מספרת בעלת קול גדול ומהדהד. אהבתי."
    גיליאן פלין, מחברת נעלמת
     
    "הדיאלוגים המשכנעים והקצב המושלם של דאהל יוצרים מותחן מעולה. כישרונה כמספרת מאיר בפני הקורא את העולמות המסקרנים של החסידים, משטרת ניו יורק, העיתונות הצהובה וברוקלין של בני העשרים ומשהו – כמו גם את גבולותיהם השבריריים של משפחה, דת והחיים עצמם."
    (Publishers Weekly (starred review
     
    "אני ממש מקווה של'עיר בלתי נראית' יהיה המשך, מפני שאחרי שסיימתי לקרוא את העמוד האחרון, רציתי לדעת: מה יקרה בהמשך?"
    The Boston Globe
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win8
  • 44
    הוספה למועדפים שלי
  • 1
     
    הייתי בצ'יינטאון כשהתקשרו להודיע לי על הגופה בברוקלין.
    ״הוציאו עכשיו גופה מתוך ערימת גרוטאות ברובע גוֹואנוּס,״ אמר מייק, העורך שלי.
    ״נפלא,״ אמרתי. ״אז אני יכולה לרדת מעניין בית הספר?״ את היומיים האחרונים העברתי בהמתנה ליד הכניסה לחטיבת ביניים בניסיון לקבל תגובות מתאימות לציטוט מתלמידים או מהוריהם בעניין פשיטת המשטרה על בית הזונות שמאחורי הקפה־אינטרנט שבפינת הרחוב.
    ״את משוחררת,״ אומר מייק.
    נציגי התקשורת כבר נמצאים בזירה כשאני מגיעה לתחנת הדלק שמול מגרש הגרוטאות. פיט קאלוֹוֵיי מעיתון ה'לדג'ר' חושף את שיניו העקומות בפני הניצב־משנה מאגף המידע לציבור של משטרת ניו יורק, או כפי שהוא מכונה על ידי הכתבים, ״הנממ״צ״. הנממ״צ גבוה מפיט בחמישה־עשר סנטימטרים וכבד ממנו בשלושים קילוגרם. הטמפרטורה היא מינוס שש מעלות, הראש של פיט מכוסה בקפוצ'ון וכתפיו מכווצות מפני הקור, אבל הנממ״צ עומד ללא כובע, ללא צעיף, ללא כפפות וללא מעיל. צווארון הז'קט שלו מורם, חמישה סנטימטרים של תערובת־צמר מעומלנת מגנים עליו מפני הרוח המקפיאה.
    ״שמענו שהיא נמצאה ללא בגדים,״ אומר פיט. ״אתה יכול לאשר את זה?״
    הנממ״צ מביט מעל לראשו של פיט ומשפשף את ידיו. מאחוריו, במגרש הגרוטאות שלאורך התעלה, שני מחפרים עומדים קפואים על רקע השמים; כפות החפירה בקצות זרועותיהם הארוכות מיטלטלות לאטן, גרוטאות מתכת דקות תלויות בין שיניהן.
    פיט מביט בשוטר, והוא מתעלם ממנו. שניהם מתעלמים ממני. ראיתי את פיט בזירות פשע רבות, אבל למעשה לא עשינו היכרות רשמית. מייק והעורכים האחרים חושבים שקאלוויי הוא מין כתב פלילים מחונן. אבל הרושם שלי, המבוסס על כמה חודשים שבהם אני נתקלת בו בזירות פשע, הוא שהוא פשוט עקשן, חטטן וללא בת זוג. המבטים שלנו מצטלבים, ואני מחייכת חיוך האמור לשדר ידידות, אבל הוא אינו מגיב. דרוּ מאיירס מערוץ 2 נעמד לידי, מעיל קשמיר ארוך, כפפות עור וצעיף בצבע יין. הנממ״צ אוהב אותו.
    ״דרו,״ הוא אומר, אוחז בידו כמו חבר יקר.
    ״מספיק קר לך?״ דרו שואל. אוזניו של הנממ״צ אדומות במידה לא סבירה. האף, הלחיים והצוואר שלו ורודים וזוהרים. ״אז מה קורה פה?״
    הנממ״צ מנמיך את קולו. ״נקבה.״
    ״היא עדיין נמצאת שם?״ דרו שואל. פיט ואני מתקרבים כדי לשמוע.
    ״אין לי תשובה לזה,״ נממ״צ אומר.
    ״הרכב של הפתולוג עוד לא הגיע לכאן,״ פיט אומר.
    דרו מסתכל לעבר הנממ״צ, המאשר בשתיקתו את דברי פיט.
    ״התקבלה פניה במוקד 911?״ פיט שואל.
    ״כן,״ הנממ״צ מאשר.
    ״באיזו שעה?״ אני שואלת.
    הנממ״צ מסתכל עלי מלמעלה. ״את מוכנה לתת לי לסיים בבקשה?״
    אני מהנהנת.
    ״הבוקר התקבלה הודעה במוקד החירום. פועלים שעסקו בהעמסת דוברה על התעלה גילו גופה של אישה. אנחנו עסוקים בזיהוי הגופה.״
    ״אין ספק שמדובר באישה?״ פיט שואל.
    הנממ״צ מהנהן.
    דרו מכווץ את גבותיו, מעמיד פנים שהוא חש חמלה. הוא סוגר את הפנקס שלו, למרות שלא רשם אפילו מילה מדבריו של הנממ״צ, לוחץ את ידו של השוטר, מסתובב ופונה לעבר הניידת של ערוץ 2, כנפי מעילו מתנפנפים מאחוריו.
    הנממ״צ אינו זז ממקומו, וכך גם אני. ישנם נממ״צים שעובדים בזירות פשע. אני מסוגלת לזהות אחד או שניים מביניהם, ומכירה את שמו של אחר, אבל זאת הפעם הראשונה שאני נתקלת בנממ״צ הזה. ״מה שמך?״ אני שואלת.
    הוא מסתכל עלי מלמעלה. ״אני יכול לראות את תעודת העיתונאית שלך?״
    אני חופרת בתוך המעיל שלי באצבעותי הנוקשות - הן חשופות בגלל הכפפות ללא אצבעות שאני חייבת ללבוש כדי שאהיה מסוגלת לכתוב בפנקס שלי - ושולפת מתוך כמה שכבות ביגוד את תג ה״ניו יורק טריביון״ שלי. אני נשרטת מרוכסן המתכת כשאני מוציאה ומציגה אותו.
    ״אין לך תעודת עיתונאית.״
    הוא מתכוון להסמכה הרשמית שמשטרת ניו יורק נותנת לעיתונאים. כדי לקבל את תעודת העיתונאית את חייבת להגיש שש כתבות חתומות על ידך, כדי להוכיח שאת מכסה ״חדשות חמות״ בעיר וצריכה, במסגרת שגרת עבודתך, לעבור את מחסומי המשטרה. למעשה התעודה לא מתירה לך לחצות את מחסומי המשטרה, אבל היא מקנה לך מעמד כלשהו בעיני הנממ״צ שאיתו יש לך עסק. הגשתי את הבקשה לתעודה לפני חג ההודיה, אבל עד עכשיו לא שמעתי דבר. התקשרתי מיד בתחילת השנה החדשה והשוטר שענה לטלפון במשרד המידע לציבור אמר לי להמתין.
    ״הגשתי את הבקשה בנובמבר,״ אמרתי לנממ״צ. ״אני עדיין מחכה לתשובה.״
    הוא מהנהן.
    ״היא עדיין נמצאת... שם?״ אני שואלת.
    ״את תקבלי מידע כשאני אקבל מידע,״ הוא אומר, בנימה משועממת.
    אני הולכת לדרכי. סרט משטרתי נפרש לרוחב שביל החצץ הרחב בכניסה למגרש הגרוטאות, בקצה אחד הוא מחובר לגדר ברזל גבוהה ובקצה השני לחרטום סירת משא ארוכה. על המגרש ניצב מבנה טרומי שכנראה משמש כמשרד. שוטרים מאבטחים את הזירה. גברים עם קסדות בטיחות, כנראה עובדי המגרש, עומדים לצד גברים בחליפות, כנראה בלשים, ומצביעים. עושה רושם שהעובדים מכוונים לכף החפירה שמעל לראשיהם ולהר הגרוטאות בגובה חמישה־עשר מטרים המיתמר לידם. אני עוקבת אחרי תנועת אצבעותיהם עד לנקודה שעליה הם מצביעים, ומבחינה ברגל.
    אני מתקשרת לדסק החדשות המקומיות ומבקשת לדבר עם מייק. אני מוסרת לו את המידע שקיבלתי מהנממ״צ.
    ״היא עדיין נמצאת שם למעלה,״ אני אומרת לו. ״אפשר לראות את הרגל שלה.״
    ״את הרגל שלה?״ אני שומעת אותו מקליד. ״מה עוד? חכי רגע... ברוּס!״ הוא צועק לעבר עורך הצילום. ״ברוס, מי מהאנשים שלך נמצא בשטח? רֶבֶּקָה... מי נמצא שם לצלם?״
    ״לא ראיתי אף אחד.״
    ״חכי רגע.״ הוא מנתק את השיחה. בשיחות האלה אני מנסה לתקשר עם מייק. בכל משמרת קורה אותו הדבר: הוא אומר לי לאן ללכת ומדוע, ואני מדווחת לו מה מצאתי עד עכשיו. פגשתי אותו פעמיים במרוצת שישה חודשים. יש לו עודף משקל של עשרים קילוגרם, כמו רב הגברים במערכת החדשות, אבל בניגוד למרביתם הוא מנומס ומדבר בנועם. כשהגעתי למשרד והצגתי את עצמי אחרי שלושה חודשים שבהם דיברנו כמה פעמים מדי יום, הוא לחץ את ידי המושטת, נמנע מיצירת קשר עין ושב ופנה למחשב שלו.
    אני מעבירה את משקל גופי מרגל לרגל. למרות שאני עומדת בשמש ולובשת פליס מעל לגרביים וגרבונים, אני לא מרגישה את אצבעות הרגליים. מייק מתקשר.
    ״ג'וני בדרך.״
    ״ג'וני מסטטן איילנד?״
    ״כן. לארי נמצא בקשר עם מקורות במטה המרכזי של משטרת ניו יורק.״ לארי דאן הוא ראש דסק המשטרה הוותיק של ה״טריביון״. ״דברי עם מישהו ממגרש הגרוטאות. ביררנו והשיחה הגיעה מאחד העובדים. קאלוויי נמצא שם?״
    ״כן.״
    ״אל תאבדי קשר עין איתו.״
    ״ברור.״
    ״אני תכף נכנס לישיבת מערכת עם אישה בערימת גרוטאות. אנחנו צריכים זיהוי שלה.״
    ״אני בודקת את זה,״ אני אומרת.
    אנשי חדשות הטלוויזיה האחרים מתחילים להגיע למקום בניידות השידור שלהם. הכתבים שמשדרים מול המצלמה נוסעים תמיד במושב ליד הנהג, ואילו צוות הצילום נדחס עם הציוד מאחור. גרטשן פיוֹרֶלוֹ מתחנת ״פוקס״ המקומית יוצאת מהניידת עם המיקרופון האלחוטי בידה. היא מאופרת למשעי, אייליינר וצללית, שפתון מוקפד, והשיער שלה בגוון בלונד־אדמדם מסורק כך שהוא ניצב כגוש אחד מול הרוח. היא לובשת צעיף וכפפות צמר תואמים, גורבת גרבונים, ונועלת סנדלים על עקבים.
    לנממ״צ אין חדשות, הגברים לצד ערימת הגרוטאות עדיין מתבוננים מעלה כלפי אגרוף המתכת המחזיק בגופה, כך שאני מחליטה ללכת לחנות הנוחות בתחנת הדלק כדי להתחמם מעט. כשקר בחוץ, תצפיות או מעקבים בזירות פשע פעילות תובעים כמות מתישה של אנרגיה. קפה או תה מחממים אותך לגמרי, אבל אם עוטפים ספל בכפות הידיים, אי־אפשר לרשום בפנקס. נוסף לכך, ככל ששותים יותר, כך גדל הסיכוי שיהיה צורך למצוא שירותים - משימה לא פשוטה בדרך כלל. אני מפזרת אבקת חלב בתוך ספל קרטון לבן ומוזגת לעצמי קפה מקנקן כמעט ריק שעומד על מתקן חימום. אני משלמת, נעמדת לצד חלון החזית ולוגמת. מהמקום שאני עומדת אני יכולה לראות את רוב מגרש הגרוטאות.
    הטלפון שלי מצלצל. זאת אייריס, השותפה שלי לדירה.
    ״איפה את?״ היא שואלת. אייריס ואני למדנו עיתונות באוניברסיטת סנטרל פלורידה, אבל בעוד שהמשרד שלה הוא תא משרדי בחלל פתוח ברחוב חמישים ושבע, אני אף פעם לא נמצאת באותו המקום יותר מכמה שעות ברצף.
    ״קרוב לבית,״ אני אומרת. אנחנו חולקות דירה שנמצאת במרחק של כמה רחובות בלבד. זאת הפעם הראשונה שאני מכסה סיפור שקורה בגוואנוס. ״ליד התעלה.״
    ״אלוהים אדירים,״ אייריס אומרת. ״כבר קיבלת כוויות קור?״
    ״כמעט.״
    ״תוכלי בכל זאת להגיע?״ קבענו להיפגש הערב לשתות עם קבוצה אמורפית של בוגרי פלורידה.
    ״אני חושבת שכן.״ המשמרת שלי תסתיים בסביבות השעה חמש.
    ״טוני יהיה שם?״
    טוני הוא הבחור שאני יוצאת איתו עכשיו. הוא ממש לא הטיפוס של אייריס, אבל אני מחבבת אותו. אייריס אוהבת מטרוסקסואלים. לבחור שהיא כאילו יוצאת איתו עכשיו יש גוונים בשיער ולסת של פסל רומאי. טוני לא ממש מטרוסקסואל. הוא בן שלושים ומקריח, אבל מגלח את הראש. לא הייתי אומרת שהוא שמן, אבל אין ספק שהוא בחור גדול. נפגשנו בערב השנה החדשה בבר שהוא מנהל, שהוא במקרה גם הבר שבו בוגרי אוניברסיטת סנטרל פלורידה נוהגים להיפגש לשתות והמקום שאליו אייריס ואני התגלגלנו אחרי מסיבה מוזרה בלופט של מישהו ברובע צ'לסי. הוא נישק אותי מעבר לבר כשהשעון הראה חצות, ולאחר מכן לא הפסקנו להתנשק במשך שעתיים. הוא מנשק מדהים. אייריס מנסה להבין את זה, אבל אני יודעת שהיא לא מצליחה. אייריס אחראית על תחום היופי במגזין לנשים. מאז שהתחילה את העבודה בקיץ שעבר, הפסקנו לקנות שמפו, לק לציפורניים, שפתון, סבון וכל תכשיר טיפוח אחר.
    ״אני חושבת שכן,״ אני אומרת.
    ״את לא יודעת?״
    אני לא רוצה להיכנס לזה, אבל לא עניתי להודעת הטקסט האחרונה שלו - וטוני הוא לא מסוג הבחורים שמפוצצים טלפון של בחורה בהודעות.
    ״אני אגיע עד שש,״ אומרת אייריס.
    ״גם אני,״ אני אומרת.
    אני מחזירה את הטלפון לכיס המעיל ומקרבת את הפנים לאדים שעולים מהקפה שלי. ניחוח הקפה בחנויות נוחות כמעט תמיד עולה על טעמו.
    דלת הזכוכית נפתחת ושני חסידים נכנסים פנימה ומכניסים את הקור על מעיליהם. אני מניחה שהם חסידים מפני שהם חובשים כובעים שחורים גדולים ויש להם זקנים ופאות. הם חסידים, או פשוט חרדים - אני לא יודעת להבחין על פי המראה שלהם.
    הגברים הולכים לקצה האחורי של חנות הנוחות, והגבוה לוחש בלהט אל השני, שמביט ברצפה במעין הנהון מתמשך. במרחק כמה צעדים מאחוריהם עומד ילד, שיבוט של הגברים בגובה מטר ועשרים, במעיל צמר שחור, פאות וכובע רחב שוליים. האף שלו וקצות אצבעותיו בוהקים כמו בשר טרי. הוא רועד מקור. שני הגברים מתעלמים ממנו, ונראה שהוא יודע שלא להתקרב יתר על המידה לשיחתם. הוא רוקע ברגליו, השרוכות היטב בנעלי עור שחורות נאות, ותוחב את ידיו הקטנות לכיסים.
    אני ממהרת לחזור לנקודת התצפית שלי, בין כלי הקפה למדף הצ'יפס, שממנה אני רואה את ניידות התקשורת במגרש החניה של תחנת הדלק ואת ניידות המשטרה המקובצות בכניסה למגרש הגרוטאות שמעבר לרחוב סמית. אני עוקבת אחר כל תנועה. כל עוד השחקנים - שאר הכתבים והצלמים, השוטרים במדים ואלה שבחליפות - לא זזים ממקומותיהם, אני מניחה שאני לא מחמיצה שום דבר. אם אחת הקבוצות מתחילה לנוע, גם אני חייבת לזוז. לו הייתי יכולה לבחור, הייתי מעדיפה לעבוד על סיפור כמו זה מאשר על המקרה האחרון בצ'יינטאון. בצ'יינטאון, כתבת - במיוחד כתבת לבנה - נמצאת בשטח עוין. יש סוג מסוים של אנשים שאוהבים לדבר עם כתבים - אני יכולה לגרום לאיטלקי זקן באזור בֵּיי רידג' או לאם שחורה צעירה באזור פלאשינג לפטפט ולהעלות מיני השערות על שכניהם, ראש העיר שלהם, המסים שלהם, או כמעט כל נושא אחר בתנאי שאני רושמת את מה שהם אומרים. זה באמת יהיה בעיתון? עם מהגרים זה יותר קשה. ל״טריביון״ אין כתב דובר סינית, וכשאת שואלת אנשים שמלכתחילה לא בוטחים בך ושאינך מדברת את שפתם, אם הם יודעים משהו על הקפה־האינטרנט הפינתי, שבו מציעים לנערים בחטיבת הביניים מציצה תמורת עשרה דולר, את לא נותנת להם שום סיבה לפתוח את הפה.
    זירות פשע פעילות הן משהו אחר. בזירת פשע פעילה אני ממלאת תפקיד. אני לא נמנית עם סגל ה״טריביון״ - אני פרילנסרית. אני עובדת משמרת אחת ביום אבל אין לי ביטחון תעסוקתי ולא תנאים סוציאליים. כל בוקר אני מתקשרת למערכת, מקבלת משימה ויוצאת לדרכי. אני עובדת לבד, אלא אם מצוותים גם צלם לאותו סיפור, ומדווחת לקבוצה לא קבועה של עורכים ועורכי משנה, שברב המקרים מעולם לא פגשתי. יש לי תג של ה״טריביון״ שמקנה לי תפקיד על הבמה. קורה שאני חוטפת על הראש משוטרים שכועסים על ה״טריביון״ - הם מתלוננים על האופן שבו הצגנו סיפור כלשהו, או על איזה מאמר מערכת מוטה - ויש מקרים שבהם אני לא זוכה ליחס שמקבלים כתבים בעלי תעודת עיתונאי רשמית. אבל מצבי בזירות פשע פעילות או באירועים רשמיים טוב בהרבה מזה של אתרי חדשות אינטרנטיים, שרב השוטרים לא שמעו עליהם מעולם, או של הבלוגרים, שרק חוטפים על הראש.
    בזירת פשע השוטרים מאבטחים את המקום. הכתבים מגיעים. השוטרים בוחנים את הגופה ואת הזירה, ואז, לפעמים, הם מוסרים חלק מממצאיהם לשוטר אחר, השוטר הדובר: הנממ״צ. הנממ״צ, כשנחה עליו הרוח, חוצה בעצלתיים את הכביש לעבר קבוצת הכתבים שעסוקה בדיבוב השכנים (״אף פעם לא שמעתי אותם רבים״ או ״הבניין הזה בדרך כלל כל כך בטוח״) ובבדיקת מיילים בטלפונים שלהם. זירות פשע הן הקלה לכתב מתחיל: פשוט הולכים אחרי העדר.
    הגבר בעל החזות ההודית שעומד ליד הדלפק נשען על אמות ידיו ומתבונן במראה שנשקף מבעד לחלון. אני ניגשת אליו.
    ״אתה יודע מה קורה?״ אני שואלת.
    הוא לא עונה, אבל אני חושבת שהוא מבין את מה שאמרתי.
    ״אני מה'טריביון',״ אני אומרת. ״מצאו גופה במגרש הגרוטאות.״
    הוא מהנהן.
    ״אומרים שזאת אישה.״
    עכשיו הוא מופתע. ״אישה? לא.״
    אני מהנהנת.
    ״נורא,״ הוא אומר. הוא נראה כבן שלושים, אבל הגוון האפרפר שמתחת לעיניו הוא כשל גבר בגיל כפול ממנו. הוא לא התגלח מזה כמה ימים.
    הגברים בירכתי החנות מפסיקים להתלחשש ופונים לכיוון הילד במעיל השחור. הגבר הגבוה אומר משהו, והם שועטים החוצה, משאירים את הילד מאחוריהם. הם צועדים במהירות לכיוון מגרש הגרוטאות. אני מניחה שהם לא יסכימו לדבר איתי, כך שאני אפילו לא מנסה להציג להם שאלה. הייתי צריכה ללכת אחריהם, אבל אני לא מסוגלת לצאת עכשיו שוב לרוח. לו היה חם, הייתי הולכת אחריהם לעבר מגרש הגרוטאות, שומרת מרחק קצר מהם ומנסה לדלות איזה פרט שאוכל להעביר למערכת. מובן שעוד לפני שהייתי מספיקה להתקרב למשהו באמת טוב, הייתי מצטווה לחזור. תחזרי לאן שמתקבצת התקשורת, הם היו אומרים. אני מתארת לעצמי שאני כתבת יותר טובה בחודשי הקיץ. בפלורידה אף פעם לא היה כל כך קר, ואפילו מתחת לכל השכבות האלה אני חשופה לפגעי הקור. אני מרגישה שהעצמות שלי הן כמו מוטות אלומיניום שבירים, שתומכים בי רק בקושי, ששואפים את הקור ולא מניחים לו לברוח. דחיפה אחת, ואני אקרוס ארצה.
    הילד מוציא את הידיים מהכיסים וחופן קנקן זכוכית של קפה נטול. אחרי רגע קצר הוא מניח את הידיים על הפנים, מחמם את לחייו בכפות ידיו הקטנות.
    ״זה חכם,״ אני אומרת.
    הוא מביט בי, מופתע.
    ״אני משתמשת בספל שלי,״ אני אומרת, ומרימה את הקפה שלי. ״וזה מחמם אותי מבפנים.״
    הוא מהנהן.
    ״את עובדת בעיתון?״ הוא שואל.
    אני מסתכלת על האיש שמאחורי הדלפק. ילדים שומעים הכול.
    ״כן,״ אני אומרת. אני מצביעה על מתקן העיתונים לצד הדלת. ״ב'טריביון'.״
    ״אמא שלי קוראת את העיתון.״
    ״באמת?״ אני אומרת. ״גם אתה?״
    הילד מנענע בראשו. הפה שלו קו דק. אני לא חושבת שראיתי אי־פעם ילד כל כך רציני. אבל, כמובן, מעולם לא ראיתי חסיד - גבר, אישה או ילד - שלא נראה רציניים. אמא שלי היתה חסידית. היא התאהבה באבי הגוי בתקופת מרד הנעורים שלה. הם הולידו אותי, קראו לי על שם אחותה המנוחה של אמי, ואז היא הסתלקה - חזרה לכת לבושי השחורים בברוקלין. אין באמת יהודים חרדים באזור שבו גדלתי בפלורידה, אבל עכשיו שעברתי לגור בניו יורק, אני רואה אותם מדי יום. הם חיים ועובדים ועושים קניות בכור ההיתוך הגדול ביותר בעולם, אבל נדמה שאינם באים איתו במגע כלשהו. אלמלא התחפושת שהם לובשים, הם היו בלתי־נראים. הגברים נראים עוינים, עטופים כמו קברנים בכובעיהם ומעיליהם כל ימות השנה, זקניהם המרושלים והקשקשים על כתפיהם הם כמו אצבע משולשת המופנית כלפי כל מי שנאלץ להיצמד אליהם ברכבת התחתית בשעות השיא. הנשים נראות א־מיניות ופוריות בו־זמנית, בנעליים שטוחות להפליא, גרביים עבים בגוון טבעי ובגדים חסרי צורה, ותמיד מוקפות בילדים. אני מדמיינת לעצמי שבתיהם חשוכים, שהאוויר בהם דחוס, שעל רצפותיהם שטיח עבה ולינוליאום מצהיב, שהתקרות נמוכות והמגבות דקות. האם מרשים לבנים הקטנים לשחק עם דמויות פעולה ודגמי מכוניות? מעניין אם מישהו מייצר בָּרבי חסידית בשביל הילדות הקטנות? ברבי דוחפת עגלת תינוקות וצועדת מאחורי קֶן. ברבי שנוטשת את הילדה שלה.
    ״איך קוראים לך?״ אני שואלת.
    הילד מהסס. הוא מרים אלי את מבטו, ועינינו נפגשות לראשונה.
    ״יעקב,״ הוא אומר. ״יעקב מנדלסון.״
    הטלפון שלי מצלצל. מספר חסוי, קרוב לוודאי מישהו ממערכת החדשות המקומיות. אני מחייכת אל הילד, וניגשת אל מקרר הבירות כדי לענות משם לשיחה.
    ״זאת רבּקה,״ אני אומרת.
    ״אני מעבירה אותך למייק,״ אומרת פקידת הקבלה.
    אני ממתינה.
    ״היי,״ אומר מייק. ״הצלם כבר הגיע?״
    ״אף אחד לא יצר איתי קשר.״
    ״לעזאזל. הפתולוג כבר הגיע למקום?״
    ״לא,״ אני אומרת.
    ״יש כבר זיהוי?״
    ״עוד לא.״
    ״מישהו במגרש הגרוטאות מדבר? אחד הפועלים?״
    לא ניסיתי לשאול. אבל אני לא יכולה להודות בכך. ״עוד לא מצאתי אף אחד. אבל הם סגרו בסרט משטרתי את רב האזור.״
    ״טוב, תמשיכי לנסות. תראי אם את יכולה לדבר עם מי שגילה את הגופה.״
    ״בסדר,״ אני אומרת. אני יודעת, וגם מייק יודע, שמי שמצא את הגופה כבר מזמן נלקח לתִשאול בתחנת המשטרה הסמוכה. אבל לעתים קרובות מציעים עורכי משרד שתעשי דברים בלתי־אפשריים בעליל, מתוך תקווה קלושה שתצליחי להשיג משהו ראוי לשימוש. באחד המקרים, אחרי פשיטה משטרתית על בית מרקחת בברוקלין שמכר סטרואידים אסורים לשוטרים, ביליתי יום שלם ברובע ביי רידג' בחיפוש אחר אנשים שיסכימו להודות שהם רכשו שם סטרואידים.
    ״תחפשי בחורים חסונים,״ יעץ מייק. ״אולי תחכי מחוץ לחדר כושר.״
    במשך שעתיים התייחסתי למשימה ברצינות. ניגשתי לכמה גברים - אחד מהם היה לבוש בגופייה ושוקיו היו מגולחות, השני בדיוק יצא ממכון שיזוף, השלישי נשא תיק התעמלות - ושאלתי אותם אם הם שמעו על הפשיטה ואם הם מכירים מישהו שמשתמש בסטרואידים. באופן לא מפתיע, איש לא הכיר. לבסוף הרמתי ידיים ופשוט התחלתי ללכת לאורך הרחובות. פתחתי בשיחה עם כמה גברים שעישנו סיגריות מחוץ לאיזה בר וסיפרתי להם על המשימה שלי. הם צחקו ואיחלו לי בהצלחה.
    כשהתקשרתי למערכת לדווח שלא מצאתי שום דבר, מייק כבר יצא, ולארס, עורך יותר צעיר, פרץ בצחוק כשסיפרתי לו מה התבקשתי לעשות. ״נכון שאת מתה על משימות כאלה?״ הוא שאל.
    אני אומרת למייק שאעשה כמיטב יכולתי ומנתקת. כשאני מפנה את מבטי מהמקרר אני רואה שיעקב הסתלק.
    אני ניגשת שוב לגבר שמאחורי הדלפק. ״ילד נחמד,״ אני אומרת.
    ״הוא בן של בעלים,״ האיש אומר.
    ״של תחנת הדלק?״
    ״לא,״ האיש אומר. ״של מגרש גרוטאות. אני מסתכל על איך הוא גדל, אבל הוא אף פעם לא לדבר איתי. אף אחד מהם לא לדבר איתי.״
    ״הם?״
    ״היהודים,״ הוא אומר. ״את כנראה מיוחדת.״
    אני מושכת בכתפי.
    ״את אומרת שזאת... אישה?״ הוא מסמן עם הסנטר לכיוון המגרש שמעבר לכביש.
    ״מישהו מצא אותה הבוקר. אני לא מאמינה שעד עכשיו עוד לא הכניסו אותה פנימה. המשטרה כבר היתה?״
    ״כאן? כן.״
    ״הם אמרו משהו? שאלו אותך משהו?״
    האיש מנענע בראשו.
    אני משליכה את הקפה שלי לפח האשפה שליד הדלת ויוצאת מחנות הנוחות. האוויר הקר עוקץ את פני. אני מרכינה את הראש ומפנה את הקדקוד אל הרוח.
    חמש־שש מכוניות משטרה חונות בכניסה למגרש הגרוטאות. אני מתעכבת כמה רגעים בפינה של המשרד הטרומי, מתבוננת בקבוצות קטנות של גברים - כולם גברים - מתנדנדים על עקביהם, משפשים את הידיים ומביטים בזרוע הארוכה וחסרת התנועה של מחפר המתכת, שברי מתכת ואיבר קפוא תלויים מאגרופה הקפוץ. מהמקום שבו אני עומדת, אני מספיק קרובה בשביל לראות שהקורבן הוא אישה לבנה. זאת פיסת מידע שאפשר להעביר למערכת. ב״טריביון״ אוהבים נשים לבנות מתות.
    אני עומדת ליד דלת הכניסה למשרד הטרומי, ובוחנת את התנהלות הגברים במטרה לצמצם את מספר האנשים שאליהם אצטרך לגשת כדי להשיג את המידע שאני צריכה. גבר בסווטשרט עם קפוצ'ון ונעלי עבודה מגיח מעבר לפינה, ואני עוצרת אותו.
    ״סליחה,״ אני אומרת ומחייכת לרגע, עד שהקור שוקע בתוך שיני כאילו נגסתי בשלגון. ״מצטערת להטריד אותך, אתה עובד כאן?״
    האיש לא מסתכל לי בעיניים, ורק אומר, ״כן, כן.״
    ״איפה היית כשמצאו את הגופה?״
    ״הייתי בתא.״
    ״בתא,״ אני אומרת, ומוציאה את הפנקס והעט שלי מתוך כיס המעיל. ״מה בדיוק קרה?״
    האיש מושך בכתפיו ומסתכל מעל לראשי. ״הייתי עסוק בהעמסת מטען. הדוברה היתה אמורה להפליג כבר לפני כמה שעות.״ הוא מרים את הסנטר שלו לכיוון הסירה השטוחה שעוגנת בתעלה, ערימת פסולת קטנה מעל בטנה. ״אני הייתי עסוק בהעמסה כשמארקי התחיל לצרוח במערכת הקשר. לצעוק. הסתכלתי דרך החלון וראיתי כמה אנשים רצים.״
    אני רושמת מהר ככל יכולתי, מנסה לשמור על קשר עין עם האיש ולכתוב באופן מספיק ברור שיאפשר לי להכתיב את הדברים למערכת. בפנקס שלי, הציטוט שלו הופך להעמסת מטען, מארק צורח בקשר, מסתכל בחלון רואה אנשים רצים. אני מהנהנת, מדרבנת אותו לספר לי עוד. ״יכולת לראות אותה מתוך התא?״
    ״חשבתי שזה גבר, בגלל השיער.״
    ״השיער?״
    ״בעצם, לא השיער. לא היה שיער. היא קירחת.״
    אני מפסיקה לכתוב. ״קירחת?״
    האיש מהנהן ומרים מבטו לכיוון המחפר. ״הראש שלה היה... יכולתי לראות את זה.״
    ״מה בדיוק יכולת לראות?״
    ״בהתחלה ראיתי את הרגל שלה, טוב, ברגע שראיתי את הרגל, ידעתי. הצבע שלה, לא דומה לגרוטאות.״
    ״מה עבר לך בראש?״
    ״אני זה שהרים את הגברת הזאת, לעזאזל. לא ראיתי אותה בערימה וסגרתי אותה בתוך כף החפירה... וחשבתי, אני לא יודע. חשבתי כמה קר לה.״ הוא מצטמרר ומנגב את פניו בידו.
    אני צריכה עוד. אני צריכה שהוא יגיד משהו כמו, ״לא יכולתי להאמין למראה עיני - בחיים לא ראיתי דבר כזה.״
    ״וואו,״ אני אומרת. ״זאת אומרת, האמנת למה שראית?״
    הוא מושך בכתפיו ומנענע בראשו. זאת התשובה שלו.
    ״כמה זמן אתה עובד כאן?״ אני שואלת.
    ״כמעט שנה.״
    ״יצא לך לראות דבר כזה?״
    ״גופה מתה בתוך הערימה? לא.״
    ״אתה יכול להגיד לי מה שמך?״
    הוא מהסס. ״לא, אני חושב... אני חושב שזה מספיק.״
    ״אתה בטוח?״ במערכת לא אוהבים ציטוטים אנונימיים. ״אפילו רק שם פרטי?״
    הוא מנענע בראשו. ניסיון אחרון, אני מחייכת ונשענת מעט קדימה. ״אתה בטוח? זה ממש יעזור לי.״
    ״אני חושב שכבר עזרתי לך.״
    ״מה בקשר ל... מארקי?״ אנו אומרת. ״אתה חושב שהוא יסכים לדבר איתי?״
    ״יכול להיות.״
    ״אתה יכול להצביע עליו בשבילי?״ אני שוב מחייכת, מטה את ראשי הצדה, מנסה לעפעף.
    הוא מביט סביבו, ידיו במעמקי כיסיו. הוא מסמן בראשו לכיוון קבוצת חסידים ופועלים שמתגודדים לצד גלגלי המחפר.
    ״אל תגידי לו שאני נתתי לך את השם שלו.״
    ״איך אני יכולה להגיד לו?״ שאלתי, בניסיון אחרון לדלות את שמו. ״אני אפילו לא יודעת איך קוראים לך.״
    הוא מהנהן. שום חיוך. רק הנהון. אני מחכה עוד רגע, ואז אומרת תודה ופונה לעבר ההתקהלות סביב בסיס ערימת הגרוטאות, הדומה יותר לרכס הרים מאשר להר. היא משתרעת על פני מאות מטרים לאורך הנהר, עולה ויורדת בפסגות ועמקים עשויים מתכת שבורה. קנה המידה של הערימות מסחרר. משאיות מֵק שחונות בצל בסיסה נראות כמו צעצועי פלסטיק. לכף החפירה צורה שמזכירה את הצבתות שצריך להפעיל כדי לתפוס חיות פרווה במשחקים הבלתי־אפשריים שבכניסה למקדונלדס. אני תוחבת את הפנקס לכיס המעיל כשהטלפון מצלצל.
    ״זאת רבּקה,״ אני אומרת.
    ״בֶּקי, זה ג'וני!״ ג'וני, הצלם מסטטן איילנד, הוא האדם היחיד בעולם שקרא לי בקי יותר מפעם אחת. ״איפה את?״
    ״אני במגרש הגרוטאות.״
    ״איפה? גם אני כאן. אני יושב במכונית קָמֶרוֹ.״ ג'וני ואני כבר עבדנו ביחד על כמה סיפורים. אני מסתובבת ורואה את הקמרו הכסופה חונה מעבר לכביש, לצד משאבת האוויר בתחנת הדלק. ג'וני אמר לי פעם שהוא ״בעל הבית״ של סטטן איילנד. כשעבדתי על אחד הסיפורים הראשונים שלי, הוא אמר לי לנסוע אחריו במכונית שלי לכיוון הבית של נושא כתבה, ואז עבר ברגע האחרון ברמזור צהוב בשדירות ויקטורי. דהרתי ועברתי ברמזור אדום, והתעצבנתי. יותר מאוחר, במגרש החניה שבו ארבנו לעבריין מין ששוחרר זמן קצר קודם לכן, הוא נשען על המכונית שלי ואמר לי להיזהר כשאני חוצה באדום. יש להם מצלמות, הוא אמר. ראית אור מהבהב? אמרתי שייתכן והוא אמר שייטפל בזה. תרשמי לי את מספר לוחית הרישוי שלך. אני אדבר עם חבר שלי. רשמתי את המספר ומסרתי לו את הפתק, הוא כתב ״רֶבֶּכָּה״ לצד הספרות. לא תיקנתי את האיות שלו. מעולם לא קיבלתי דוח, אם כי יש לי ספק אם היה לו איזשהו קשר לכך.
    אני תופסת את המבט שלו מעבר לכביש וניגשת למכונית שלו. המכונית הישנה שלי, הונדה אקורד משנת 1992, שבקה חיים עם בוא החורף. היא מעולם לא ראתה שלג. מכרתי אותה למישהו תמורת מאתיים דולר. ביום העבודה הראשון שלי לאחר שהמכונית נגררה, נאלצתי לבשר למערכת בתחילת המשמרת שאין לי רכב. דאגתי שאשאר ללא מקום עבודה. במהלך ראיון הקבלה מייק שאל מפורשות אם יש לי מכונית. פרילנסר טוב הוא נכס - אנחנו מתרוצצים בכל רובעי ניו יורק, ניו ג'רזי וקונטיקט לזירות פשע ומסיבות עיתונאים, דופקים על דלתות, מציקים לשכנים. אנחנו יכולים להשיג את המידע או הציטוט או התצלום שמוכרים את הסיפור - אבל פרילנסר עם רכב נחשב לנכס עוד יותר גדול. פרילנסרים עם רכב יכולים להגיע לווסטצ'סטר ולהתמקם ליד הבתים הגדולים שבבעלות פוליטיקאים או רופאים או ספורטאים מקצוענים תאבי בצע. פרילנסרים עם רכב יכולים לדפוק על דלתות בלונג איילנד במשך ארבע שעות ולהספיק לחזור בזמן בשביל לדלות ציטוט ממישהו ברובע קווינס, עוד לפני סגירת המהדורה הראשונה. אבל היה נדמה שלאיש לא היה אכפת שבאותו השלב כבר לא היה לי רכב. כנראה מייק פשוט שכח שאמרתי לו שיש לי.
    ״בקי! תיכנסי פנימה.״
    אני ניגשת לצד השני של הקמרו ושוקעת במושב הנוסע. במכונית עומד ריח כמו של בית. עץ דקל בניחוח קוקוס תלוי על המראה הפנימית. ג'וני מפעיל את החימום בעוצמה גבוהה ואני מקרבת את הידיים לפתחי האוורור בלוח המחוונים.
    ״תתחממי, חמודה,״ אומר ג'וני. הוא פלרטטן, ולמרות שהוא מתנהג באופן ידידותי מדי, מעולם לא הרגשתי שהוא נועץ בי מבט תאוותני. אני חושבת שאני לא הטיפוס שלו. ג'וני אוהב שיער מנופח וסוודרים צמודים וצללית עיניים בצורת ירחים כחולים גדולים. בסטטן איילנד הולך לו טוב. כך לפחות לדבריו.
    ״דיברת עם המערכת?״ אני שואלת.
    ״אישה מתה בתוך הערימה,״ הוא אומר.
    ״אישה עירומה.״
    ״עירומה! מה את אומרת.״
    אני רוכנת לעבר החלון הקדמי ומצביעה. ״תסתכל, אתה יכול לראות אותה. בדיוק שם. במחפר.״
    ג'וני מתבונן ומצביע. ״שם. זה...״ הוא נתקע מבלי לדעת כיצד לתאר את מה שעיניו רואות, למעשה רגל. הוא מסתובב אחורה ושולף את המצלמה שלו מהמושב האחורי. ״תשמרי על המכונית. אני תכף חוזר.״ הוא פותח את הדלת בכוח וטורק אותה מאחוריו. הוא חוצה את הכביש, לבוש בז'קט העור האדום שלו, ומכוון את העדשה, מצלם, ובודק את התוצאה על גבי צג המצלמה. קליק קליק מבט בצג. קליק מבט בצג. כעבור כמה דקות אני מבחינה שהקור מתחיל להאט אותו. הוא רוקע ברגליו ומשפשף את ידיו זו בזו. עוד קליקים. הוא כורע על הברכיים, אולי מכניס למסגרת התמונה את הסרט המשטרתי, ואז פותח בריצה קלה לעבר המבנה הטרומי, שם עומד הפועל שדיברתי איתו, מעשן ובוהה במחפר.
    אני לא יכולה להעלות בדעתי מדוע עוד לא הורידו את האישה המסכנה, אם כי אני בטוחה שג'וני בעננים על כך שהספיק להשיג את התמונה. בתקופה שאני עובדת ב״טריביון״ אני לא זוכרת מקרה שבו פרסמו תצלום של גופה. בספטמבר עבדתי בזירה ברובע קווינס, שבה ילד ניסה לרכוב על האופניים שלו מאחורי מכונית משא, בסגנון ״בחזרה לעתיד״, וזה נגמר בכך שהראש שלו היה מרוח על המדרכה. הצלם חזר עם עשרות תצלומים של הגוש שמתחת לסדין הלבן במרכז הכביש, ושל המדרכה המוכתמת בדם סביבו, אבל אנחנו פרסמנו את תמונת המשאית, ואת הנהג יושב על המדרכה ומחזיק את ראשו בידיו. הם גם לא עשו שימוש בציטוט שקיבלתי מעד ראייה שתיאר את הצליל ששמע כשראשו של הילד פגע באספלט. אבל צלמים, בדומה לכתבים, יודעים שהם חייבים לכסות כל זווית אפשרית, כל פרט - לכל מקרה. למקרה שהעורך שלהם במצב רוח מעוות במיוחד, למקרה של״לדג'ר״ יש את התצלום או את הפרט וגם אנחנו חייבים לפרסם אותם.
    עושה רושם שג'וני מנסה לדבר עם הפועל שלי והחבר שלו, אבל לפי תנועות שפתיו המעטות נראה שהם אינם משתפים איתו פעולה. הבחור שלי מצביע על המקום שעליו הצביע כשדיבר איתי, אל קבוצת אנשים מתחת למחפר: פועלים, חסידים, משטרה. ג'וני רץ לעברם בקלילות, נזהר שלא לחצות את הסרט המשטרתי הצהוב. שוטר בכובע רחב שוליים עומד על המשמר, ואני רואה את ג'וני מציג את התג שלו ומנסה לשכנע אותו לאפשר לו להתקרב כדי לצלם מקרוב. השוטר מקשיב אך אינו מגיב. הוא מתחמק מלהביט בעיניו של ג'וני. ג'וני מתעקש. הוא מצביע ומנופף בידיו כאילו שהזר הזה הוא חבר ישן והם מעלים זיכרונות מאיזה מפגש פרוע.
    הטלפון שלי מצלצל. זאת המערכת.
    ״אני צריך את כל מה שיש לך בשביל המהדורה הראשונה,״ אומר מייק. אני מקריאה לו את הציטוטים שיש לי מהפועל. ״עוד אין זיהוי?״
    ״לא,״ אני אומרת, ועומדת להסביר שהאישה המסכנה עדיין תלויה בצורה מסוכנת בגובה של למעלה מעשרה מטר מעל לתעלה, כשלפתע כולם פורצים בריצה: המחפר מתחיל לנוע.
    ״אני חייבת לזוז,״ אני אומרת, ופותחת את דלת המכונית. ״הם מורידים אותה למטה.״
    בחוץ, ג'וני מחליף עדשות בקדחתנות. ״התצלום הזה יהיה זבל. לעזאזל!״
    אני משאירה אותו לענייניו ומתקרבת ככל האפשר למחפר, נלחצת אל הסרט המשטרתי. הכף מתנועעת, והזרוע הצהובה הארוכה מובילה אותה באטיות לעבר הקרקע תוך שהיא משמיעה צליל גניחה עמוק. הפועלים והמשטרה פוסעים אחורה, יוצרים מעגל סביב בסיס המחפר. שני החסידים מחנות הנוחות, אליהם הצטרפו בינתיים עוד גברים באותו לבוש, נעמדים בצד. כולם מסתכלים על הרגל. הירך, הברך, כף הרגל. וככל שהכף מתקרבת לקרקע מתגלים פרטים נוספים. לעור שלה יש מין צבע לבן־כחלחל, כמו חלב דל שומן. כשהכף מגיעה לגובה חצי מטר מעל לפני הקרקע, היא נעצרת בבת־אחת. שוטר צועק משהו לא ברור למפעיל המחפר והמפעיל עונה לו בצעקה. זרועות המתכת רועדות, מניפות את הכף מעלה. עוד צעקות. עכשיו כל השוטרים עומדים עם הידים מושטות כלפי מעלה. הם נעים קדימה ואחורה, כמו ליצני קרקס שעטים לתפוס לוליין. לבסוף נוגעת תחתית הכף באדמה הקפואה. הנגיעה בקרקע מזיזה את תכולת הכף, הגופה נלחצת מטה. שוב נשמעות צעקות, והשוטרים ניגשים, נוגעים בכף, נוגעים בשאריות המתכת, לא נוגעים באישה. קשה לדמיין כיצד הם יוציאו את הגופה מבלי שתימחץ.
    בהפרש של כמה רגעים זה מזה מגיעים למקום שני כלי רכב מסחריים. על הדופן של אחד מהם אותיות עבריות בגוונים של כחול וזהב. על השני כתוב ״פתולוג מחוז קינגס״. שוטר במדים מרים את הסרט הצהוב ומאפשר לשני כלי הרכב להיכנס למגרש. כמה חרדים, חובשי כובעים רחבי שוליים, מזנקים מאחד הרכבים, הם לובשים אפודים ירוקים זוהרים מעל למעיליהם, וציציות משתרבבות ממותניהם. גברים בסרבלים כחולים מזנקים מהרכב השני. כולם רצים לעבר הגופה.
    הקהל סביבה תופח, והבטן שלי מתחילה לכאוב. למה הם לא מוציאים אותה משם? כשאני מתעצבנת המעיים שלי משתוללים. לפני הרבה שנים למדתי ממטפלת שזהו תסמין של חרדה. אני תמיד פוחדת מכל מיני דברים. מדברים מוזרים. לא ממפלצות או מרוצחים ואפילו לא ממטוסים. זה משהו הרבה יותר בן חלוץ. אני מפחדת כשאני חשה חוסר ביטחון. כשאני מרגישה בודדה או דחויה. וכשאני מרגישה חסרת אונים - כפי שאני חשה כשאני מסתכלת על עורה של האישה המסכנה הזאת, שנקרע בידי המתכת, חשופה תחת השמש ביום הקר ביותר השנה. תוציאו אותה, אני חושבת לעצמי. חממו אותה.
    ג'וני מגיע ונעמד לצדי.
    ״זה חתיכת בלגן מטורף,״ הוא אומר, קצר נשימה, מתרגש.
    ״מי הם לעזאזל כל האנשים האלה?״ אני אומרת. ״תכניסו אותה כבר פנימה ותבררו את הכול שם.״
    ג'וני מגחך. ״הלוואי שזה היה כל כך פשוט, בֶּק.״
    ״מה?״ אני אומרת.
    ״היהודים נמצאים כאן,״ הוא אומר, כאילו שזה מסביר משהו.
    ״אז מה?״
    ״אז היהודים אוספים בעצמם את הגופות שלהם.״
    אני לא מבינה.
    ״עוד לא יצא לך לראות אותם? הם היו שם בסביבות חג ההודיה, במקרה של הרצח וההתאבדות באפר איסט סייד. זוכרת? אישה, בעלת הדירה, אוכלת ארוחת ערב עם איזה בחור, האקס שלה מתפרץ פנימה והורג את כולם. היא היתה יהודייה, לכן הם הגיעו לאסוף את הגופה. הם חתכו גם את השטיח. לקחו את כריות הספות.״
    ״אני לא מאמינה.״
    ״תאמיני. הם גם כמעט הלכו מכות עם כמה שוטרים. מריבה על סמכויות. לפי הדת היהודית הם אמורים לקבור אותך עם הכול, כל טיפת דם ושיער, הכול.״
    ״הם נותנים להם לעשות את זה? פשוט לקחת את הגופה? את הראיות?״
    ״במקרה ההוא הם ידעו מי עשה את זה,״ אומר ג'וני. ״אבל, כן. אני חושב שכן.״
    זה נשמע לי ממש לא סביר. יש לי ספק אם משטרת ניו יורק סתם ככה נותנת לאנשים לסלק ראיות מזירת הפשע. אבל זה לא באמת שווה שיחה עם ג'וני. הוא קורא לשחורים ״כושים״.
    לבסוף מתקבלת החלטה. היהודים רצים בחזרה לרכב שלהם וחוזרים עם אלונקה, פותחים אותה והגלגלים מתיישרים עד שהם נוגעים באדמה. שק שחור, שק גופות, מונח עליה. הם דוחפים את האלונקה עד לכף המחפר ומתייעצים עם השוטרים. כולם ממשיכים לעמוד כמה דקות נוספות, מתגוננים מפני הקור, מתבוננים ברגל. ג'וני מתפרץ לפתע, מתכופף מתחת לסרט הצהוב, עד שמישהו צועק עליו, ״תחזור אחורה.״ קאלוויי, גרטשן ודרו מגיעים בריצה.
    אני מנסה ליצור קשר עין עם אחד החסידים מתחנת הדלק. לגבוה מביניהם ארשת פנים קפואה, אבל ניכר שהנמוך נסער, ולעתים קרובות אנשים נסערים נוטים לדבר. הוא מסתכל לכיוון שלי ואני מרימה את הגבה ופותחת את הפה בציפייה. אני מרימה יד מכוסה בכפפה ומנופפת. הוא מבחין בי ומפנה את מבטו הצדה.
    זרוע המתכת גונחת שוב ומתרוממת כחצי מטר. שני שוטרים מניחים יריעת ברזנט מתחת לכף, ואז היא נפתחת באטיות, פולטת מתוכה גרוטאות, ולבסוף את האישה. היא נופלת כמו שאר החומרים, מעוותת ובחוסר כבוד. ברגע שהיא מגיעה למטה מושך המפעיל את הכף מעלה ומונע מהגרוטאות למחוץ אותה. למרות זאת משתחררות כמה חתיכות, והשוטרים ממהרים להגן עליה. ג'וני מצלם, ואני רק מתבוננת בנעשה. אני רואה את הבטן שלה את השדיים שלה ותל של שער ערווה שחור. אני שוב מצטמררת. לעזאזל, כל כך קר. כסו אותה, אני חושבת לעצמי.
    ״תראי,״ אומר ג'וני, ומראה לי את צג המצלמה, בזמן שהוא לוחץ על כפתורים המקרבים את פניה. העינים שלה עצומות, השפתים כחולות, והראש שלה לגמרי מגולח.
    ״את רואה,״ הוא אומר. ״היא יהודייה.״ אני מסתכלת עליו והוא מפנה את הסנטר לכיוון החסידים. ״הם דורשים מהנשים שלהם לגלח את הראש.״
    ״לא, זה לא נכון,״ אני אומרת, מבלי לדעת אם הוא באמת טועה.
    ״זה כן נכון,״ הוא מתעקש. ״לא שמת לב שכל הנשים האלה חובשות פאות?״
    אני מתבוננת בתמונת האישה במצלמה. הפה שלה פעור מעט והקצוות שלו נראים כמשוכים לאחור כמו בצעקה. לאורך שפתיה חריצים לבנים, חסרי דם. אחת משיניה הקדמיות שבורה, והעין השמאלית לגמרי נפוחה. היא נראית כמו כדור מסטיק ענקי בצבעי ורוד וסגול.
    ״חסידית מתה מזוינת,״ ג'וני אומר. ״כדאי שתנסי עכשיו לדבר עם החבר'ה האלה, ברגע שהסיפור הזה יצא החוצה הם ייסגרו כמו כּוּס.״
    קרוב לוודאי שהוא צודק, אבל אני לא זזה מהמקום. אני מתאמצת להביט מבט אחרון באישה בזמן שהגברים מרימים אותה בעדינות ומכניסים אותה לתוך השק השחור. משיכה ארוכה ברוכסן, והיא איננה.
    • ג'וליה דאל
    • ג'וליה דאל
     
  • המלצות נוספות
    • אשתו של מגדל התה
    • הצל של אמי
    • ספינת הכלות
    • וידוי
    • מה שאליס שכחה
    • זאב בשטאזי
    • אל תגיד כלום
    • עמוד האש
    • נקודה רגישה
    • סקסי בטירוף
    • רכוש הריפרס
    • סיפורה של שפחה