הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • עונת החתונות
    ספר מוגן
     
  • עונת החתונות
    ליסה קלייפס | תרגום: יעל אכמון
    כנרת זמורה-דביר | מרץ 2017 | פרוזה תרגום | 189 עמ'
    מתכננת החתונות אייברי קרוסלין לא מאמינה באהבה. לא בשביל עצמה, בכל אופן. כשהיא פוגשת את הרווק העשיר ג'ו טרוויס וחושבת אותו בטעות לצלם חתונות, אין לה שום כוונה להניח לו לסובב לה את הראש. אבל ג'ו הוא גבר שיכול להמס גם לבבות קרח, ואייברי לא מסוגלת לעמוד בפני קסמו. אחרי לילה לוהט אייברי נחושה בדעתה לנתק את הקשר. הדבר האחרון שהיא צריכה זה גבר דרומי סקסי ומקסים, בעיקר עכשיו, כשנשכרה לתכנן את חתונת השנה, פרויקט שעשוי להזניק את הקריירה שלה.
     
    ואז הכול מסתבך: לכלה יש כמה סודות שמעמידים את קיום החתונה בסכנה, ג'ו לא מוכן לוותר בקלות או בכלל, ואייברי מבינה שאם היא רוצה להפסיק לברוח מג'ו, עליה להתעמת עם חוסר הביטחון שלה ועם עבר שהיתה עושה הכול כדי לשכוח.
     
    ליסה קלייפס היא מחברת עטורת פרסים של רומנים היסטוריים ומודרניים. ספריה ראו אור בארבע־עשרה שפות ומככבים ברשימות רבי־המכר ברחבי העולם. 
     
    "מערכת היחסים בספר לוהטת ומתגמלת להפליא, בדיוק כל מה שיאהבו חובבי הספרות הרומנטית".                      
     וושינגטון פוסט
     
    "אייברי היא גיבורה אנושית ומקסימה, והוא גיבור מורכב, ישיר ומלבב".
    פבלישרז ויקלי
     
    "קשה לא להתאהב ברומן עוצר הנשימה הזה, בפיתולי העלילה המשכנעים אך המפתיעים ובבניית העולם המושלמת".                 קירקוס רוויו
     
    "ספר מענג שאסור להחמיץ".
    רומנטיק טיימס, המלצת המערכת
     
    "סקסי וקליל... תענוג מושלם לקיץ".  
    לייבררי ג'ורנל
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win8
  • 42
    הוספה למועדפים שלי
  • 1
     
    כמתכננת חתונות מנוסה, הייתי מוכנה לקראת כל מקרה חירום אפשרי ביום הגדול.
    מלבד עקרבים. זה היה חדש.
    התנועה הייחודית היא שהסגירה את העקרב, מין התרוצצות מאיימת קדימה ואחורה על פני רחבת הברֵכה. לדעתי, לא קיים יצור מרושע למראה יותר מהעקרב. הארס שלו לא קטלני ברוב המקרים, אבל בשתי הדקות הראשונות אחרי העקיצה את ממש רוצה למות.
    הכלל הראשון בהתמודדות עם מקרי חירום: אל תיכנסי לפאניקה. אבל בעוד העקרב ממהר לעברי בצבתות מתנופפות ובזנב מעוקל כלפי מעלה, שכחתי מהכלל הראשון וצווחתי. התחלתי לחטט בטירוף בתיק שלי, שק כבד כל כך, שבכל פעם שהנחתי אותו במושב הנוסע, המכונית ציפצפה לי שאחגור אותו. היד שלי גיששה בין ניירות טישו, עטים, תחבושות, בקבוק מים, מוצרים לעיצוב השיער, דיאודורנט, מגבונים לחים, קרם ידיים, ערכות ציפורניים ואיפור, פינצטה, ערכת תפירה, דבק, אוזניות, סוכריות מציצה נגד שיעול, חטיף שוקולד, תרופות ללא מרשם, מספריים, פצירה, מברשת, סוגרי עגילים, גומיות, טמפונים, מסיר כתמים, מסיר מוך, סיכות שיער, סכין גילוח, סרט דביק דו־צדדי ומקלונים לניקוי אוזניים.
    החפץ הכבד ביותר שהצלחתי למצוא היה אקדח דבק חם. השלכתי אותו על העקרב. האקדח התגלגל על אבני המרצפת בלי לפגוע, והעקרב סמר כולו להגן על הטריטוריה שלו. שלפתי מְכל של ספריי לשיער והתחלתי להתקדם בנחישות זהירה.
    "זה לא יעבוד," שמעתי מישהו אומר בקול שקט ומשועשע. "אלא אם כן את רוצה להעניק לו נפח וברק."
    הרמתי מבט מופתע אל האיש הזר, גבר גבוה עם שיער שחור בג'ינס, במגפיים ובחולצת טריקו שכובסה עד דק. "אני אטפל בו," הוא אמר.
    חזרתי שני צעדים לאחור ותחבתי את המכל בתיק. "חשבתי... חשבתי שאולי הספריי יחנוק אותו."
    "לא. עקרב מסוגל לעצור את הנשימה עד שבוע."
    "באמת?"
    "בהחלט." הוא דרך על העקרב במגף שלו וליתר ביטחון מעך אותו בעקב. אין דבר שטקסני מחסל ביסודיות רבה יותר מעקרב או מסיגריה דולקת. הוא בעט בשרידי העקרב אל ערוגת פרחים סמוכה והסתובב אלי במבט ארוך ובוחן. הסקירה הגברית בעליל הקפיצה את הדופק שלי לגבהים חדשים. מצאתי את עצמי מרותקת לְעיניים בצבע דִבשה. הוא היה גבר מרשים עם תווי פנים עזים, אף חזק, לסת יציבה. הזיפים שלו נראו עבים מספיק לשייף צבע ממכונית. הוא היה גדול ורזה, ושרירי הזרועות והחזה שלו היו מסותתים כמו אבן מתחת לחולצת הטריקו הבלויה שלו. הוא היה גבר מפוקפק למראה, אולי טיפה מסוכן.
    גבר מהסוג שגורם לך לשכוח לנשום.
    במגפיים שלו ובשוליים המרופטים של הג'ינס דבק בוץ שכבר התייבש. כנראה הוא הסתובב בקרבת הנחל שחצה את שישה־עשר אלף הדונם של חוות "אבק כוכבים". על פי הבגדים שלבש, לא היה סיכוי שהוא אחד האורחים בחתונה, שלרובם היה הון בל ישוער.
    המבט שלו סקר אותי, ואני ידעתי בדיוק מה הוא רואה: אישה מלאה בשנות העשרים המאוחרות לחייה עם שיער אדום ומשקפיים גדולים. הבגדים שלי היו נוחים, רפויים ופשוטים. "פוֹרְאֵבֶר 51", כך תיארה אחותי הצעירה סופיה את התלבושת הקבועה שלי, חולצות עלובות ומכנסיים רחבים עם גומי. אם המראה שלי הרתיע גברים — ובדרך כלל הוא הרתיע — זה שימח אותי. לא היה לי עניין למשוך אף אחד.
    "עקרבים לא אמורים לצאת באור יום," אמרתי בהיסוס.
    "ההפשרה קרתה מוקדם השנה, והאביב היה יבש. הם מחפשים לחות. ברֵכת השחייה מושכת אותם לצאת." היתה לו צורת דיבור עצלה ונינוחה, כאילו כל מילה התבשלה שעות על אש נמוכה.
    הזר קטע את המבט בינינו והתכופף להרים את אקדח הדבק. הוא הושיט לי אותו, ואצבעותינו נגעו לרגע, ואני הרגשתי מדקרת תגובה קטנה מתחת לצלעות. הבחנתי בריח שלו, ריח סבון ואבק ועשב בר מתוק.
    "כדאי שתחליפי את אלה," הוא יעץ לי והביט לעבר הנעליים השטוחות שלי הפתוחות מלפנים. "יש לך נעליים גבוהות? נעלי ספורט?"
    "אני חוששת שלא," אמרתי. "איאלץ לקוות לטוב." הבחנתי במצלמה שהוא הניח על אחד השולחנות בחצר המרוצפת, מצלמת "ניקון" עם עדשה מקצועית. גליל המתכת שלה היה אדום בשוליו. "אתה צלם מקצועי?" שאלתי.
    "כן."
    תיארתי לעצמי שהוא אחד מצלמי־המשנה שג'ורג' גנץ, צלם החתונה, שכר. הושטתי יד ללחיצה. "אייברי קרוסלין," אמרתי בנימה ידידותית אך עניינית. "מתאמת החתונה."
    הוא לחץ את היד שלי חזק ובחום. המגע עורר בי פרץ תענוג קטן.
    "ג'ו טרוויס." המבט שלו עדיין לא הרפה משלי, ומסיבה כלשהי הוא המשיך את הלחיצה כמה שניות מעבר לדרוש. חמימות לא מוסברת הציפה את הפנים שלי בשטף פתאומי. נמלאתי הקלה כשהוא הרפה מהיד שלי סוף־סוף.
    "ג'ורג' נתן לך את לוח הזמנים ואת רשימת השוטים?" שאלתי בניסיון להישמע מקצועית.
    השאלה זיכתה אותי במבט ריק.
    "אל תדאג," אמרתי, "יש לנו עותקים. לך לבניין המרכזי ותשאל איפה העוזר שלי סטיבן. הוא בטח במטבח עם צוות הקייטרינג." חיטטתי בתיק שלי בחיפוש אחר כרטיס ביקור. "אם תהיה איזו בעיה, זה המספר שלי בנייד."
    הוא לקח את הכרטיס. "תודה רבה. אבל האמת שאני לא —"
    "אנחנו מושיבים את האורחים בשש ושלושים," אמרתי קצרות. "הטקס יתחיל בשבע ויסתיים בהפרחת היונים בשבע ושלושים. ונרצה תמונות של החתן והכלה לפני השקיעה, בשבע ארבעים ואחת."
    "גם אותה קבעת?" שעשוע עוקצני ניצנץ בעיניו.
    העפתי בו מבט מתרה. "נראה לי שכדאי שתתרענן לפני שהאורחים יקומו." גיששתי בתיק שלי אחר סכין גילוח חד־פעמית. "הנה, קח. תשאל את סטיבן איפה אתה יכול להתגלח, ו —"
    "לאט־לאט, מתוקה. יש לי סכין גילוח משלי." היא חייך קלות. "את תמיד מדברת כל כך מהר?"
    הזעפתי פנים והחזרתי את הסכין לתיק שלי. "אני צריכה לחזור לעבודה. אני מציעה שתעשה כמוני."
    "אני לא עובד של ג'ורג'. אני פרילנס וסוכן מכירות. לא חתונות."
    "אז למה אתה כאן?" שאלתי.
    "אני אורח. חבר של החתן."
    בהיתי בו המומה בעיניים קרועות לרווחה. להט המבוכה הזדחל וכיסה אותי מכף רגל ועד ראש. "מצטערת," הצלחתי לומר. "כשראיתי את המצלמה, הנחתי..."
    "לא קרה שום דבר."
    אין שום דבר שאני שונאת יותר מלעשות צחוק מעצמי, שום דבר. החזות המקצועית היתה חיונית לשם הרחבת קהל הלקוחות... בעיקר הלקוחות מהמעמד הגבוה שאליהם כיוונתי. ועכשיו, ביום החתונה הגדולה והיקרה ביותר שהסטודיו שלי הפיק אי־פעם, האיש הזה הולך לספר לחברים העשירים שלו שחשבתי אותו לאחד העובדים באירוע. אנשים יגחכו מאחורי הגב שלי. יספרו בדיחות ארסיות. ילעגו לי.
    מתוך רצון להתרחק ממנו כמה שיותר, מילמלתי, "תסלח לי בבקשה..." הסתובבתי והסתלקתי הכי מהר שאפשר בלי לרוץ ממש.
    "הֵי," שמעתי את ג'ו אומר. הוא השיג אותי בכמה צעדים ארוכים. הוא הספיק לחטוף את המצלמה ולתלות את הרצועה שלה על הכתף. "רגע. אין סיבה לברוח."
    "אני לא בורחת," אמרתי בעודי ממהרת לעבר ביתן עם רצפת אבן וגג עץ. "אני עסוקה."
    הוא לא התקשה לעמוד בקצב שלי. "חכי רגע. בואי נתחיל מהתחלה."
    "מר טרוויס..." התחלתי לומר, ואז עצרתי באחת כשקלטתי בדיוק מי הוא. "אלוהים," אמרתי חלושות ועצמתי עיניים לרגע. "אתה אחד הטרוויסים ההם, מה."
    ג'ו עקף אותי ונעמד מולי במבט שואל. "תלוי למה את מתכוונת כשאת אומרת 'ההם'."
    "אילי נפט, מטוסים פרטיים, יאכטות, אחוזות. ההם."
    "אין לי אחוזה. יש לי בית שלא יזיק לו שיפוץ באזור הישן של יוסטון."
    "אתה בכל זאת אחד מהם," התעקשתי. "אבא שלך הוא צ'רצ'יל טרוויס, נכון?"
    צל חלף על פניו. "היה."
    נזכרתי מאוחר מדי שלפני כשישה חודשים מת אבי משפחת טרוויס מדום לב פתאומי. ההלוויה שלו סוקרה בתקשורת בהרחבה, בלי לפסוח על תיאורים מפורטים של חייו ושל הישגיו. צ'רצ'יל עשה את הונו הרב בהשקעה בקרנות הון סיכון ובמניות צמיחה, בעיקר בתחום האנרגיה. הוא היה דמות מוכרת מאוד בשנות השמונים והתשעים, אורח תדיר בתוכניות טלוויזיה בתחום העסקים והפיננסים. הוא — ויורשיו — היו המקבילה של בני מלוכה בטקסס.
    "אני... משתתפת בצערך," אמרתי בגמלוניות.
    "תודה."
    שתיקה מהוססת השתררה. הרגשתי במבטו סורק אותי, מוחשי כמו חום השמש.
    "תשמע, מר טרוויס —"
    "ג'ו."
    "ג'ו," חזרתי אחריו. "הראש שלי שקוע במיליון דברים. החתונה הזאת היא הפקה מורכבת. ברגעים אלה ממש אני מנהלת את ארגון ביתן הטקס, את העיצוב של אוהל קבלת הפנים בגודל שבע מאות וחמישים מטרים רבועים, ארוחת ערב רשמית ונשף עם תזמורת לארבע מאות אורחים ואפטר־פרטי בהמשך הערב. אז אני מתנצלת על האי־הבנה, אבל —"
    "אין צורך בהתנצלות," הוא אמר בעדינות. "הייתי צריך לומר משהו קודם, אבל קשה להשחיל מילה איתך." שעשוע שיחק בזוויות פיו. "אז או שאני אצטרך להאיץ, או שאת תצטרכי להאט."
    מתוחה ככל שהייתי, התפתיתי להשיב חיוך.
    "אל תיתני לשם 'טרוויס' להלחיץ אותך," הוא המשיך בדבריו. "תאמיני לי, מי שמכיר את המשפחה שלי לא מתרשם מאיתנו אפילו קצת." הוא בחן אותי רגע. "לאן את הולכת עכשיו?"
    "לביתן," אמרתי והחוויתי בראשי לעבר מבנה העץ הסגור שמעבר לברֵכה.
    "תני לי ללוות אותך." לנוכח ההיסוס שלי הוא הוסיף, "למקרה שתיתקלי בעוד עקרבים. או במזיקים אחרים. טרנטולות, לטאות... אני אפלס לך דרך."
    חשבתי לעצמי באירוניה שהאיש הזה יוכל ככל הנראה לנטרל נחש ארסי בכוח קסמו האישי בלבד. "לא כזה נורא כאן," אמרתי.
    "את זקוקה לי," הוא אמר נחרצות.
    הלכנו יחד אל ביתן הטקס, ובדרכנו חלפנו מתחת לחוּפַּת עצי האלון. אוהל קבלת הפנים העשוי משי לבן שהיה במרחק מוקם על מדשאה בצבע ירוק עמוק כמו ענן ענקי ששייט למטה למנוחה קצרה. מי יודע כמה מים יקרי ערך שימשו לתחזוקת נווה המדבר השופע הזה, שנפרשׂ אך ימים ספורים קודם לכן. וכל אחד ואחד מגבעולי העשב העדינים ייעקר מחר.
    "אבק כוכבים" היתה חווה פעילה בגודל שישה־עשר אלף דונם וכללה בניין מרכזי, מתחם מגורי אורחים ומגוון מבנים קטנים יותר, אסם ומסלול רכיבה. הסטודיו שלי להפקת אירועים שכר את החווה הפרטית לרגל האירוע מהבעלים שיצאו לשיט של שבועיים. בני הזוג הסכימו להשכיר לנו את החווה בתנאי שהיא תוחזר בדיוק במצב שהיתה לפני החתונה.
    "כמה זמן את עושה את זה?" שאל ג'ו.
    "תכנון חתונות? אחותי סופיה ואני הקמנו את העסק לפני שלוש שנים בערך. לפני כן עבדתי בעיצוב שמלות כלה בניו יורק."
    "אתן כנראה מוכשרות מאוד אם שכרו אתכן לחתונה של סלואן קנדריק. ג'ודי ורֵיי לא היו מתפשרים על פחות מהטוב ביותר."
    בני הזוג קנדריק היו הבעלים של רשת חנויות משכון שהיו לה סניפים בכל מרכז טקסס. ריי קנדריק, רוכב רודיאו לשעבר עם פנים כמו קליפת עץ, השקיע מיליון דולר בחתונה של בתו היחידה. אם הצוות שלי יעשה הכול כמו שצריך, מי יודע כמה לקוחות עשירים יצאו לנו מזה.
    "תודה," אמרתי. "יש לנו צוות טוב. ואחותי מאוד יצירתית."
    "ואת?"
    "אני דואגת לצד העסקי. ואני המתאמת הראשית. אני זאת שצריכה לוודא שכל פרט יהיה מושלם."
    הגענו לביתן, שבו שלושה עובדים של חברת ההשכרה סידרו כיסאות צבועים לבן. נברתי בתיק שלי ומצאתי סרט מידה ממתכת. בכמה משיכות מיומנות מתחתי אותו בין החבלים שהוצבו לסידור הכיסאות. "המעבר צריך להיות ברוחב מטר שמונים," קראתי אל העובדים. "תזיזו את החבל בבקשה."
    "זה מטר שמונים," קרא אחד מהם.
    "זה מטר שבעים ושש."
    העובד העיף בי מבט סובל. "זה לא מספיק קרוב?"
    "מטר שמונים," התעקשתי וסגרתי את סרט המידה בצליפה.
    "מה את עושה כשאת לא עובדת?" שאל ג'ו מאחורי.
    הסתובבתי אליו. "אני תמיד עובדת."
    "תמיד?" הוא שאל בספקנות.
    "אני בטוחה שאאט קצת את הקצב כשהעסק יתבסס. אבל נכון לעכשיו..." משכתי בכתפי. איכשהו מעולם לא הצלחתי לדחוס מספיק מטלות ליום אחד. אימיילים, שיחות טלפון, תוכניות, סידורים.
    "כל אחד צריך תחביבים."
    "מה התחביבים שלך?"
    "דיג, כשיש לי הזדמנות. ציד, תלוי בעונה. פה ושם אני מצלם בהתנדבות."
    "התנדבות איפה?"
    "בבית מחסה מקומי לבעלי חיים. תמונה מוצלחת באתר יכולה לעזור לאימוץ מהיר יותר של כלב." ג'ו השתתק. "אולי מתישהו תרצי —"
    "מצטערת — סלח לי לרגע." שמעתי רינגטון מצלצל ממקום כלשהו בתהומות התיק שלי, חמשת התווים הראשונים של "הנה מגיעה הכלה". כשהצלחתי לשלות את הטלפון, ראיתי שהשיחה מאחותי.
    "אני מתקשרת לאיש היונים, והוא לא עונה," אמרה סופיה ברגע שעניתי. "הוא לא אישר את סוג הארגז שרצינו בשביל השחרור."
    "השארת לו הודעה?" שאלתי.
    "חמש הודעות. מה אם קרה משהו? מה אם הוא חולה?"
    "הוא לא חולה," הרגעתי אותה.
    "אולי הוא חטף שפעת עופות מהיונים שלו."
    "הן לא סתם יונים לבנות. הן יוני בית, והן חסינות לשפעת העופות."
    "את בטוחה?"
    "תנסי אותו שוב בעוד שעתיים," אמרתי בקול מרגיע. "בסך הכול שבע עכשיו. יכול להיות שהוא עוד לא התעורר."
    "מה אם הוא לא יגיע?"
    "הוא יגיע," אמרתי. "מוקדם מדי להילחץ, סופיה."
    "מתי מותר לי להילחץ?"
    "אסור לך," אמרתי. "אני היחידה שמותר לה. תודיעי לי אם לא תשמעי ממנו עד עשר."
    "טוב."
    החזרתי את הטלפון לתיק והעפתי בג'ו מבט שואל. "אמרת משהו על בית מחסה לבעלי חיים?"
    הוא נעץ בי מבט. האגודלים שלו היו תחובים בכיסים, ורוב משקל גופו נשען על רגל אחת, עמידה דעתנית אך נינוחה. בחיים לא ראיתי דבר סקסי מזה.
    "אני יכול לקחת אותך איתי," הוא אמר, "בפעם הבאה שאני אקפוץ לשם. לא אכפת לי לחלוק איתך את התחביב שלי עד שתמצאי לך אחד משלך."
    לקח לי זמן להגיב. המחשבות שלי התפזרו כמו אפרוחים בפינת ליטוף. היה לי הרושם שהוא מזמין אותי ללכת איתו לאיפשהו. כמעט כמו... דייט?
    "תודה," אמרתי בסופו של דבר, "אבל היומן שלי מלא."
    "בואי נצא מתישהו," הוא דחק בי. "אפשר לצאת לשתות משהו או לארוחת צהריים."
    רק לעתים נדירות לא ידעתי מה לומר, אבל הפעם רק עמדתי שם בשתיקה מבולבלת.
    "תשמעי מה נעשה." הקול שלו לבש נימה רכה ומשדלת. "אני אקח אותך לפרדריקסברג איזה בוקר, כשהיום עוד קריר והכביש כולו שלנו. נעצור לקנות קפה ושקית מאפים. אני אקח אותך לאחו עם כל כך הרבה תורמוסים כחולים, שתחשבי שחצי מהשמים נפלו על טקסס. נמצא לנו עץ מצל ונצפה בזריחה. איך זה נשמע לך?"
    זה נשמע כמו יום מהסוג שנועד לאישה אחרת, למישהי שרגילה שגברים נאים מחזרים אחריה. לרגע הנחתי לעצמי לדמיין את זה, להתבטל איתו בבוקר שקט באחו כחול. הייתי קרובה מאוד להסכים לכל דבר שיציע. אבל לא יכולתי להרשות לעצמי להסתכן ככה. לא עכשיו, לא אף פעם. גבר כמו ג'ו טרוויס שבר ללא ספק לבבות רבים כל כך, שללב שלי לא תהיה שום משמעות בשבילו.
    "אני לא פנויה," פלטתי.
    "את נשואה?"
    "לא."
    "מאורסת?"
    "לא."
    "גרה עם מישהו?"
    הנדתי את ראשי לשלילה.
    ג'ו שתק כמה שניות ונעץ בי מבט כאילו אני חידה שהוא רוצה לפתור. "נתראה אחר כך," הוא אמר בסופו של דבר. "ובינתיים... אני הולך לחשוב על דרך להוציא ממך 'כן'."
    • ליסה קלייפס
    • ליסה קלייפס
     
  • המלצות נוספות
    • להסתבך איתך
    • הטירוף של לורד איאן מקנזי
    • להסתבך איתך שוב
    • ספינת הכלות
    • אשתו של מגדל התה
    • מה שאליס שכחה
    • זאב בשטאזי
    • הצל של אמי
    • נקודה רגישה
    • וידוי
    • אל תגיד כלום
    • עמוד האש