DIMILY 1 - ציינתי שאני אוהבת אותך?

פרק 1

אם סרטים וספרים לימדו אותי משהו, זה שלוס אנג'לס היא העיר המדהימה ביותר, עם האנשים ועם החופים המדהימים ביותר. ולכן, כמו כל נערה שדרכה אי־פעם על פני האדמה, חלמתי לבקר בגולדן סטייט, המדינה המוזהבת. רציתי לרוץ על החול של וניס ביץ', להצמיד את ידיי לכוכבים של הסלבריטאים האהובים עליי בשדרת הכוכבים, לעמוד יום אחד מאחורי השלט של הוליווד ולהשקיף על העיר היפהפייה.

זה, וכל שאר האטרקציות התיירותיות שחובה לעשות.

עם אוזנייה אחת באוזן, חצי תשומת לב נתונה למוזיקה שמתנגנת לי באוזן וחצי למסוע המזוודות שמסתובב מולי, אני מנסה כמיטב יכולתי למצוא חלל פנוי כדי שאוכל להרים את המזוודה שלי. בזמן שהאנשים סביבי דוחפים ומפטפטים בקול עם בני הזוג שלהם, צועקים שהמזוודה שלהם כרגע חלפה והשני צועק בחזרה שזו לא הייתה המזוודה שלהם, אני מגלגלת עיניים ומתמקדת במזוודה בצבע חאקי שמתקרבת אליי. אני יודעת שהיא שלי לפי מילות השיר שכתובות על הצד, אז אני אוחזת בידית ומרימה אותה במהירות האפשרית.

"לכאן!" קול מוכר קורא. קולו העמוק להפליא של אבא שלי בקושי נשמע מבעד למוזיקה שלי, אבל לא משנה כמה גבוה הווליום, כנראה עדיין הייתי שומעת אותו ממרחק של קילומטר. הקול שלו כל־כך מעצבן שאי־אפשר להתעלם ממנו.

כשאימא בישרה לי לראשונה שאבא ביקש שאבלה את הקיץ איתו, שתֵינו נקרענו מצחוק מכמה הרעיון הזה נשמע מטורף. "את לא צריכה להתקרב אליו בכלל." אימא הזכירה לי מדי יום. שלוש שנים לא שמענו ממנו בכלל, ופתאום הוא רוצה שאבלה את כל הקיץ איתו? כל מה שהוא היה צריך לעשות זה להתחיל להתקשר אליי מדי פעם, לשאול מה שלומי ולהיכנס בהדרגה בחזרה לחיים שלי. אבל במקום זה, הוא החליט לעשות צעד גדול וביקש לבלות שמונה שבועות איתי. אימא הייתה לגמרי נגד הרעיון. אימא לא חשבה שמגיעים לו שמונה שבועות איתי. היא אמרה שזה אף פעם לא יספיק כדי לפצות על הזמן שהוא כבר הפסיד איתי. אבל אבא הפך עיקש יותר, נואש יותר לשכנע אותי שאוהב את דרום קליפורניה. אני לא יודעת למה הוא החליט לבסוף ליצור איתי קשר. הוא קיווה שיוכל לתקן את מערכת היחסים איתי, מערכת יחסים שהוא שבר ביום שהוא קם ועזב? הייתי בספק אם זה אפשרי בכלל. אבל יום אחד נכנעתי והתקשרתי אליו כדי להגיד לו שאני רוצה לבוא. ההחלטה שלי לא סבבה סביבו, אלא סביב הרעיון של ימי קיץ חמים, חופים מרהיבים והאפשרות שאתאהב בדוגמן של אברקרומבי־אנד־פיץ' עם עור שזוף ועם קוביות בבטן. חוץ מזה, היו לי סיבות לרצות להתרחק אלף וחמש מאות קילומטר מפורטלנד.

ולכן, אני לא מתלהבת במיוחד לראות את האדם שמתקרב אליי.

הרבה דברים יכולים להשתנות בשלוש שנים. לפני שלוש שנים, הייתי נמוכה יותר בשבעה וחצי סנטימטרים, לאבא שלי לא היו שערות אפורות שזורות בשיער והקטע הזה לא היה מביך.

אני עושה מאמצים לחייך, חיוך קטן אפילו כדי שלא אצטרך להסביר למה יש זעף קבוע על שפתיי. תמיד הרבה יותר קל פשוט לחייך.

"תראו את הילדה הקטנה שלי!" אבא אומר, עיניו נפערות והוא מניד בראשו בהלם שאני כבר לא נראית כמו שנראיתי בגיל שלוש־עשרה. איזה הלם, כשמתבגרים — בני שש־עשרה לא נראים כמו שנראו בכיתה ח'.

"כן," אני אומרת ומרימה את היד כדי להוציא את האוזנייה שלי. החוטים נתלים מידיי, והרעש המעומעם של המוזיקה מהדהד דרך האוזניות.

"התגעגעתי אלייך מאוד, עדן," הוא אומר לי, כאילו אהיה נלהבת ומרוגשת לדעת שאבא שלי שנטש אותנו מתגעגע אליי, ואולי אשליך את עצמי אל זרועותיו ואסלח לו באותו רגע. אבל דברים לא עובדים ככה. לא אמורים לצפות לסליחה. צריכים להרוויח אותה.

אבל אם אני עומדת לגור איתו במשך שמונה שבועות, אז כדאי לי כנראה לנסות להניח את העוינות שלי בצד. "גם אני התגעגעתי אליך."

אבא קורן אליי, וגומות החן שלו מתחפרות לתוך הלחיים כמו שחפרפרת מתחפרת לתוך האדמה. "תני לי לקחת את התיק שלך," הוא אומר ומושיט את היד למזוודה שלי ומרים אותה על הגלגלים.

אני יוצאת אחריו מאל־איי־אקס. אני משאירה את העיניים דרוכות אחר כוכבי קולנוע או דוגמנים שאולי יחלפו ויתחככו בי, אבל לא רואה אף אחד בדרכי החוצה.

חמימות פוגעת בפניי כשאני חוצה את החניון העצום, השמש מדגדגת את עורי והבריזה העדינה נושבת לי סביב השיער. השמיים צלולים כמעט חוץ מכמה עננים אפורים.

"חשבתי שיהיה חם יותר כאן," אני מעירה, מבואסת שקליפורניה אינה באמת חופשייה לגמרי מרוחות, מעננים ומגשם כמו שדעות קדומות גרמו לי להאמין. בחיים לא חשבתי שפורטלנד המשעממת תהיה חמה יותר בקיץ מלוס אנג'לס. זו ממש אכזבה טרגית ועכשיו אני מעדיפה לחזור הביתה, למרות שאורגון עלובה.

"די חם עדיין," אבא אומר ומושך בכתפיו בצורה מתנצלת כמעט בשם מזג האוויר. כשאני מפנה את מבטי לעברו, אני יכולה לראות את התסכול המתגבר שלו כשהוא שובר את ראשו מה להגיד. אין שום דבר לדבר עליו מלבד המציאות הלא נוחה של המצב.

הוא נעצר עם המזוודה שלי ליד לקסוס שחורה, ואני בוהה בפקפוק ברכב המפואר. לפני הגירושין, הוא ואימא שלי חלקו וולוו גרוטאה שנתקעה בכל חודש, וזה אם היה לנו מזל. או שהעבודה החדשה שלו משלמת היטב או שהוא בחר לא לבזבז עלינו לפני כן. אולי לא היינו שוות שיבזבזו עלינו.

"זה פתוח," הוא אומר לי ומצביע לעבר הרכב בזמן שהוא פותח את תא המטען ומניח את המזוודה שלי בפנים.

אני זזה לצד הימני של הרכב, מורידה את תיק הגב מהכתף, פותחת את הדלת ונכנסת. העור לוהט על הירכיים החשופות שלי. אני מחכה בשתיקה כמה רגעים לפני שאבא נכנס ומתיישב מאחורי ההגה.

"אז, הייתה לך טיסה נעימה?" הוא שואל, מנהל איתי שיחה סתמית בזמן שהוא מתניע את הרכב ויוצא מהחניה.

"כן, היה בסדר." אני חוגרת את חגורת הבטיחות ובוהה מחוץ לשמשה עם תיק הגב שלי על רגליי. השמש מסנוורת, אז אני פותחת את הכיס הקדמי בתיק ומוציאה את משקפי השמש שלי ומרכיבה אותם. אני פולטת אנחה כבדה.

אני כמעט שומעת את אבא שלי בולע את הרוק בזמן שהוא מכניס נשימה עמוקה ושואל, "מה שלום אימא שלך?"

"שלומה מעולה," אני אומרת, נלהבת קצת יותר מדי כשאני מנסה כמיטב יכולתי להדגיש עד כמה טוב היא מסתדרת בלעדיו. למרות שזה לא לגמרי נכון. היא מסתדרת בסדר. לא מעולה, אבל לא רע. היא בילתה את השנים האחרונות בניסיון לשכנע את עצמה שהגירושין הם חוויה שהיא יכולה ללמוד ממנה. היא רוצה לחשוב שזה נתן לה מסר מחזק־חיים או מילא אותה בחוכמה, אבל בכנות, הדבר היחיד שזה עשה זה לגרום לה לתעב גברים. "הכי טוב אי־פעם."

אבא מהנהן ואוחז בהגה בחוזקה בזמן שהרכב יוצא משטח שדה התעופה אל השדרה. ישנם כמה נתיבים, ומכוניות חולפות במהירות בכל אחד מהם. התנועה כבדה, אך זזה במהירות. הנוף כאן פתוח. הבניינים אינם מתנשאים ונוטים כמו גורדי השחקים בניו יורק, וגם אין שורות של עצים כמו שיש לנו בפורטלנד. הדבר היחיד שמספק שאני מגלה הוא שעצי הדקל באמת קיימים. חלק ממני תמיד תהה אם הם מיתוס.

אנחנו חולפים מתחת לסדרה של שלטים, אחד מעל כל נתיב, שמציינים את הערים ואת השכונות סביב. המילים הן לא יותר מטשטוש כשאנחנו נוסעים מתחתיהן במהירות. שתיקה חדשה נוצרת, אז אבא מכחכח בגרונו במהירות ומנסה שוב לפתח איתי שיחה.

"את תאהבי את סנטה מוניקה," הוא אומר ומחייך בקצרה. "זו עיר מדהימה."

"כן, חיפשתי עליה באינטרנט," אני אומרת, מניחה את הזרוע על החלון ובוהה החוצה לעבר השדרה. עד כה, אל־איי לא נראית זוהרת כמו שנראתה בכל התמונות ההן שראיתי באינטרנט. "זו העיר עם המזח ההוא, נכון?"

"כן, פסיפיק פארק." ניצוץ של שמש משתקף מטבעת הנישואים הזהובה סביב האצבע של אבא שלי, היכן שידיו אוחזות בהגה. אני נאנחת, והוא מבחין בכך. "אלה מחכה בקוצר רוח לפגוש אותך," הוא אומר לי.

"ואני אותה." זה שקר.

אבא עדכן אותי לאחרונה, שאלה זו אשתו החדשה. תחליף לאימא שלי — משהו חדש, משהו טוב יותר. וזה משהו שאני לא יכולה להבין. מה יש לאלה הזאת שאין לאימא שלי? שיטה טובה יותר לנקות סירים? קציץ בשר טוב יותר?

"אני מקווה ששתיכן תסתדרו," אבא אומר אחרי רגע של שתיקה מחניקה. הוא משתלב בנתיב הימני ביותר. "אני ממש רוצה שזה יעבוד."

אבא אולי באמת רוצה שזה יעבוד, אבל אני, מצד שני, עדיין לא לגמרי משוכנעת לגבי כל הרעיון הזה של מודל המשולבת החדשה. המחשבה שתהיה לי אימא חורגת לא מוצאת חן בעיניי. אני רוצה משפחה גרעינית, משפחה כמו בפרסומת לדגני בוקר שכוללת את אימא שלי, את אבא שלי ואותי. אני לא אוהבת להתאים את עצמי. אני לא אוהבת שינויים.

"שוב, כמה ילדים יש לה?" אני שואלת בנימה מזלזלת. לא רק שאלוהים בירך אותי באימא חורגת מקסימה, הוא בירך אותי גם באחים חורגים.

"שלושה," אבא יורה בחזרה. הוא מתחיל להתעצבן מהשליליות הבוטה שלי. "טיילר, ג'יימי וצ'ייס."

"אוקיי," אני אומרת. "בני כמה הם?"

הוא מדבר בזמן שהוא מתמקד בשלט עצור מקדימה ומאט את הרכב. "טיילר בדיוק חגג שבע־עשרה, ג'יימי בן ארבע־עשרה וצ'ייס — צ'ייס בן אחת־עשרה. תנסי להסתדר איתם, מתוקה." מזווית עיניו החומות־זית, הוא בוהה בי במבט מפציר.

"אה," אני אומרת שוב. עד עכשיו הנחתי שאפגוש כמה פעוטות שעדיין בקושי מצליחים ליצור משפטים. "אוקיי."

שלושים דקות לאחר מכן, אנחנו נוסעים בכביש מתפתל שנראה כמו פאתי העיר. עצים גבוהים מקשטים את המדרכות בשדרה, והגזעים העבים והענפים המעוקלים שלהם מספקים צל מהחום. כל הבתים כאן גדולים יותר מהבית שאני גרה בו עם אימא שלי, וכולם מעוצבים ובנויים בצורה ייחודית ושונה. אין שני בתים זהים, לא בצורה, לא בצבע ולא בגודל. הלקסוס של אבא נעצר מחוץ לבית לבנים לבן.

"אתה גר כאן?" שדרות דיידרה נראית רגילה מדי, כאילו היא צריכה להיות באמצע צפון קרוליינה. אל־איי לא אמורה להיות רגילה. היא אמורה להיות זוהרת ולא מהעולם הזה וסוריאליסטית לגמרי, אבל היא לא.

אבא מהנהן, מכבה את המנוע וסוגר את מגן השמש שלו. "את רואה את החלון ההוא?" הוא מצביע על החלון בקומה השנייה, זה שבפינה.

"כן?"

"זה החדר שלך."

"אה," אני אומרת. לא ציפיתי לחדר משלי לשמונת השבועות שאני כאן. אבל זה נראה כמו בית די גדול, אז אני בטוחה שלא חסרים חדרים. אני שמחה שלא אישן על מזרן מתנפח באמצע הסלון. "תודה, אבא." כשאני מנסה להתרומם, אני קולטת שללבישת מכנסיים קצרים יש יתרונות וגם חסרונות. יתרון — רגליי מרגישות רעננות וקרירות במזג האוויר הזה. חיסרון — ירכיי דבוקות עכשיו לעור בלקסוס של אבא. היציאה מהרכב לוקחת לי דקה ארוכה.

אבא עוקף את הרכב לתא המטען, מוציא את המזוודה שלי ומניח אותה על המדרכה. "כדאי שניכנס," הוא אומר כשהוא מושך את הידית ומתחיל לגרור אותה אחריו.

אני עושה צעד רחב מעל רצועת החניה והולכת בעקבות אבא לאורך השביל המרוצף. הוא מוביל אל דלת הכניסה — מהגוני עם פנלים, בדיוק כמו שדלתות של בתים של עשירים אמורות להיות. ובמשך כל הזמן הזה, אני פשוט בוהה בנעלי האולסטאר שלי, לוקחת רגע לתת לעיניים שלי לעבור על כתב היד המקושקש שלי שמקשט את צידי הגומי הלבן. בדיוק כמו המזוודה שלי, מילים משיר כתובות בטוש שחור. כשאני מסתכלת על הכתב, זה עוזר לי להרגיע קצת את הלחץ שלי, לפחות עד שאנחנו מגיעים אל דלת הכניסה.

הבית עצמו — למרות שהוא סמל בוטה לחומרנות — יפה מאוד. לעומת הבית שבו התעוררתי הבוקר, הוא כמו מלון בוטיק של חמישה כוכבים. ריינג' רובר לבנה חונה בשביל הגישה. כל־כך ראוותני, אני חושבת.

"לחוצה?" אבא שואל, מהסס מחוץ לדלת. הוא מחייך אליי במבט מעודד.

"בערך." אני מודה. ניסיתי לא לחשוב על הרשימה האינסופית של הדברים שיכולים להשתבש, אבל איפשהו בתוכי יש תחושת פחד — אם הם ישנאו אותי?

"אל תהיי." הוא פותח את הדלת ואנחנו נכנסים, המזוודה שלי נגררת מאחור, והגלגלים מרעישים על רצפת העץ.

במבואה, אנחנו מוצפים מייד בניחוח חזק של לבנדר. מולי יש גרם מדרגות שמוביל למעלה ודלת מימין שמובילה, ממה שאני יכולה לראות דרך החריץ, אל הסלון. ממול יש מעבר מקושת אל המטבח — מטבח שממנו אישה מתקרבת אליי.

"עדן!" האישה קוראת. היא עוטפת אותי בחיבוק. החזה העצום שלה מפריע קצת, ואז היא לוקחת צעד לאחור כדי לבחון אותי. אני עושה כמוה. השיער שלה בלונדיני והיא רזה. מסיבה מגוחכת כלשהי, ציפיתי שהיא תיראה דומה לאימא שלי. אבל ככל הנראה, אבא שינה את הטעם שלו בנשים יחד עם רמת החיים שלו. "נחמד כל־כך לפגוש אותך סוף־סוף!"

אני לוקחת צעד קטן לאחור ונלחמת בדחף לא לגלגל עיניים או לעשות פרצוף. אבא בטוח יגרור אותי בחזרה לשדה התעופה אם אפגין אי־פעם זלזול שכזה. "היי," אני אומרת, במקום זה.

ואז היא אומרת, "אלוהים, יש לך את העיניים של דייב!" וזה כנראה הדבר הכי גרוע שמישהו יכול להגיד לי כי אני מעדיפה את העיניים של אימא שלי. אימא שלי לא הייתה זו שנטשה.

"שלי כהות יותר," אני ממלמלת בבוז.

אלה לא ממשיכה יותר עם הנושא, ובמקום זה, היא הופכת את השיחה לכיוון אחר לגמרי. "את צריכה לפגוש את כל השאר. ג'יימי, צ'ייס, רדו למטה!" היא צועקת במעלה המדרגות לפני שהיא מסתובבת אליי. "דייב סיפר לך על המפגש שאנחנו מארגנים הערב?"

"מפגש?" אני חוזרת אחריה. מפגש חברתי ממש לא היה ברשימת הדברים שלי לעשות בקליפורניה. במיוחד כשמדובר בזרים שנפגשים. "אבא?" אני מפנה את מבטי אליו, מכריחה את עצמי לא לירות לעברו מבט רצחני ולא להרים גבה.

"אנחנו מדליקים את הברביקיו בשביל השכנים," הוא מסביר. "אין דרך טובה יותר לפתוח את הקיץ מאשר עם ברביקיו טוב." הלוואי שהוא היה מפסיק פשוט לדבר.

האמת היא שאני שונאת קבוצות גדולות של אנשים וגם ברביקיו. "נפלא," אני אומרת.

סדרה של דפיקות נשמעת כששני בנים רצים במורד המדרגות, וצעדיהם דופקים על העץ כשהם קופצים שתי מדרגות בבת־אחת.

"זאת עדן?" הבכור מהצמד לוחש לאלה כשהוא מגיע אלינו, אבל אני שומעת אותו בכל זאת. הוא בטח ג'יימי. הצעיר יותר עם העיניים הפעורות הוא בטח צ'ייס.

"היי," אני אומרת. שפתיי מתעקלות לחיוך קורן. ממה שאני זוכרת מהשיחה שלנו ברכב, ג'יימי בן ארבע־עשרה. למרות שהוא צעיר ממני בשנתיים, הוא בערך בגובה שלי. "מה קורה?"

"הכול טוב," ג'יימי עונה. הוא לגמרי הילד של אלה. העיניים הכחולות הנוצצות והשיער הבלונדיני הפרוע הופכים את הקשר הזה לברור מאליו. "רוצה לשתות משהו?"

"אני בסדר, תודה," אני אומרת. מהעמידה הזקופה שלו ומהניסיון שלו להיות מנומס, הוא נראה בוגר לגילו. אולי עוד נסתדר.

"צ'ייס, אתה מתכוון להגיד שלום לעדן?" אלה מעודדת אותו.

צ'ייס נראה טיפוס מאופק יותר. גם הוא ירש את הגנים המושלמים של אלה. "היי," הוא ממלמל, לא ממש פוגש את עיניי. "אימא, אני יכול ללכת למאט?"

"ברור, יקירי, רק תדאג לחזור עד שבע," אלה אומרת. אני תוהה אם היא מסוג האימהות שמקרקעות אותך כי הפלת פירורים על השטיח בסלון או מהסוג שלא מפריע לה שאתה נעלם ליומיים. "אנחנו עושים ברביקיו, זוכר?"

צ'ייס מהנהן ואז חולף על פניי, פותח את דלת הכניסה וסוגר אותה שוב באותה מהירות בלי ללחוש אפילו שלום למישהו מאיתנו.

"אימא, את רוצה שאעשה לה סיבוב בבית?" ג'יימי שואל ברגע שאחיו עוזב.

"זה יהיה מעולה," אני עונה במקומה. חֶברתו של ג'יימי בטוח תהיה עדיפה יותר מזו של אבא שלי או של אלה או של שניהם יחד. אני לא ממש מבינה מה הטעם בלבלות עם אנשים שאני מעדיפה לא להתקרב אליהם בכלל. גם הם בטח חושבים שכל המצב הזה מביך ומוזר.

"זה נחמד מצידך, ג'יי," אלה אומרת. היא נשמעת אסירת תודה על המחשבה שהיא לא תצטרך להיות זו שתגיד לי איפה השירותים. "קח אותה לראות את החדר שלה."

אבא נותן לי הנהון קצר ומחייך. "אנחנו במטבח אם את צריכה משהו."

אני מנסה להימנע מלנחור בבוז כשג'יימי לוקח את המזוודה שלי ומתחיל לעלות איתה במדרגות. ברגע זה, הדברים היחידים שאני צריכה הם רגליים שזופות ואוויר צח, שבטוח לא אקבל מלהישאר בפנים עם אבא שלי.

כשאני מסתובבת לעלות אחרי ג'יימי במדרגות, אני שומעת את אבא שלי לוחש בכעס, "איפה טיילר?"

"לא יודעת," אלה אומרת.

הקולות שלהם מתחילים להתפוגג כשאנחנו מתרחקים זה מזה, אבל לא רחוק מספיק, כך שאני עדיין יכולה לשמוע את אבא שואל, "אז פשוט נתת לו לעזוב?"

"כן," אלה אומרת לפני שאנחנו יוצאים מטווח השמיעה.

"את ממש מולי." ג'יימי מודיע לי כשאנחנו מגיעים אל המסדרון. "קיבלת את החדר הכי מגניב. הנוף הכי טוב."

"מצטערת." אני צוחקת בקלילות ומנסה להשאיר את החיוך על פניי כשהוא עושה את דרכו לעבר אחת מחמש הדלתות. אבל אני לא יכולה שלא לעצור ולהביט אל המבואה שמתחת, ועיניי מתמקדות בשיער הבלונדיני של אלה כשהיא נעלמת דרך המעבר המקושת אל המטבח.

כנראה היא מהטיפוסים שלא אכפת לה אם אתה נעלם.

פרק 2

אם הייתי יכולה להשתמש במילה אחת כדי לתאר את החדר החדש שלי לקיץ, הייתי אומרת בסיסי. אין שום מילה אחרת למיטה על רקע קירות חיוורים ולשידה פשוטה. וזהו. וגם חם מאוד.

"אני אוהבת את הנוף," אני אומרת לג'יימי, למרות שאני לא קרובה בכלל לחלון כדי לראות מה הנוף שלי.

ג'יימי צוחק. "אבא שלך אמר שאת יכולה להפוך את החדר לשלך."

אני מסתובבת בחדר שלי, מקיפה את השטיח בצבע בז' ובודקת את ארונות הקיר. דלתות ההזזה מכוסות מראות. הרבה יותר מגניב מארון הבגדים הקטנטן שלי בבית. ויש גם חדר אמבטיה בתוך החדר. אני מציצה פנימה ומרימה גבה בסיפוק. המקלחת נראית כאילו מעולם לא השתמשו בה.

"זה מוצא חן בעינייך?" אבא שואל איפשהו מאחוריי. אני מסתובבת אליו והוא מקבל את פניי בחיוך. אני לא יודעת מתי הוא נכנס לחדר. "מצטער שקצת חם, אדליק את המזגן. תני לזה חמש דקות."

"זה בסדר," אני אומרת. "אני אוהבת את החדר." הוא כמעט כפול בגודל מחדר השינה שלי בפורטלנד, אז למרות שהוא די בסיסי, בלתי אפשרי לא לאהוב אותו.

"את רעבה?" נראה ששאלות הן הדבר היחיד שאבא טוב בו בימים אלה. "היית בדרכים כל אחר הצהריים, את בטח מורעבת. מה בא לך?"

"אני בסדר," אני אומרת. "נראה לי שאצא לריצה. אמתח רגליים, אתה יודע?" אני לא רוצה להרוס את שגרת הריצה היומית שלי, ולצאת לריצה מהירה נראה כמו דרך טובה לחקור את השכונה.

אני מבחינה בהיסוס שחולף על פניו המתבגרות של אבא שלי. לרגע או שניים הוא מזעיף פנים, ואז נאנח כאילו ביקשתי ממנו לקנות לי מריחואנה.

"אבא," אני אומרת בתקיפות. אני מטה את ראשי ומכריחה את עצמי לפלוט צחוק עדין אך מזויף. "אני בת שש־עשרה. מותר לי לצאת החוצה. אני רק רוצה לעשות סיבוב קטן."

"לפחות קחי את ג'יימי איתך." הוא מציע. גבותיו של ג'יימי עולות בסקרנות, או בהפתעה. אני לא בטוחה. "ג'יימי," אבא אומר, "אתה נהנה לרוץ, נכון? תלך עם עדן ותוודא שהיא לא תלך לאיבוד?"

ג'יימי מסתכל עליי, נותן לי חיוך מבין ואוהד, ואז אומר, "בטח. אלך להחליף בגדים." אני מניחה שהוא מבין את הקושי לחיות עם הורים מגוננים שמתייחסים אליך כאילו אתה בן חמש.

כשאני לוקחת את כל הדברים האלה בחשבון, אני מניחה שהתחלתי ברגל שמאל כאן בסנטה מוניקה. עבר רק יום אחד וכבר המתח המביך ביני ובין אבא שלי קרוב לבלתי נסבל. זה היום הראשון וכבר מכריחים אותי להשתתף בברביקיו עם חבורה של זרים. היום הראשון וכבר אני צריכה ליווי כשאני יוצאת לריצה פשוטה.

היום הראשון ואני כבר מתחרטת שבאתי לכאן.

"אל תתרחקי יותר מדי," אבא אומר, ואז יוצא מהחדר שלי בלי לסגור את הדלת, אפילו אחרי שאני קוראת לו לעשות את זה.

ג'יימי ניגש אל הדלת ומניח את היד על המשקוף, אך לא לפני שהוא שואל, "רוצה ללכת עכשיו?"

אני מושכת בכתפיי. "אם זה בסדר מבחינתך."

בהנהון מהיר הוא יוצא מהחדר שלי, וזוכר לסגור את הדלת.

אני מעדיפה לא לבזבז יותר מדי זמן בפנים, במיוחד כשהמזגן לא עובד, אז אני מרימה את המזוודה שלי אל המזרן הרך ופותחת את הרוכסן. אני שמחה לגלות שהדברים שלי — מהמחשב הנייד שלי ועד התחתונים האהובים עליי — הגיעו כולם בשלום. בדרך כלל המזוודה שלי מגיעה כשחצי תכולה שלה נשפכת החוצה כי הסבלים נוטים להיות רשלנים. אני חופרת בתוך המזוודה, שעמידה באופן מפתיע, ישר עד התחתית — בגדי האימון שלי היו אחד הדברים הראשונים שארזתי.

כשאני צועדת אל חדר האמבטיה המפואר שלי כדי להתרענן קצת ולהחליף בגדים, הטלפון שלי רוטט כדי להודיע לי שהוא עומד לשבוק חיים בקרוב. אני נזכרת שאמיליה ביקשה ממני להתקשר אליה כשאנחת. אני מניחה את מכנסי הריצה ואת חזיית הספורט ליד הכיור, מתיישבת על האסלה המבריקה והנקייה ומשלבת רגל על רגל. המספר של החברה הכי טובה שלי שמור בחיוג המהיר, אז השיחה מתחברת תוך ננו־שניות.

"שלום לך," אמיליה עונה בקול מצחיק שנשמע כמו שילוב של דמות מצוירת ושדרן ספורט.

"שלום," אני עונה, מחקה את הנימה בקולה. אני צוחקת ואז נאנחת. "המקום הזה מבאס. תני לי לבוא לבלות איתך את הקיץ."

"אני רוצה שתבואי! זה כבר מרגיש מוזר ברמות."

"מוזר כמו לפגוש את האימא החורגת החדשה שלך?"

"לא עד כדי כך מוזר," אמיליה אומרת. "היא בסדר? היא לא כמו האימא החורגת ההזויה בסינדרלה, נכון? מה עם האחים החורגים שלך? כבר גייסו אותך לעשות להם בייביסיטר?"

אני מנידה בראשי למרות שהיא לא יכולה לראות אותי. אם היא רק הייתה יודעת שזה הפוך. "למעשה, הם אפילו לא ילדים."

"אה?"

"הם, כאילו, מתבגרים."

*המשך הפרק זמין בספר המלא*