הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • סקרלט סטון
    ספר מוגן
     
  • סקרלט סטון
    ג׳ול אי. אן | תרגום: דפנה לוי
    U ספרות שנוגעת | אפריל 2019 | רומן רומנטי | 360 עמ' מודפסים
    "קוראים לי סקרלט סטון והפחד הגדול ביותר שלי הוא שיום אחד אמצא את מה שאני הכי רוצה, אבל אי אפשר יהיה לגנוב אותו."
     
    ***
     
    מה קורה כשהחיים פשוט נעצרים? כשרגע אחד גורם לך לתהות בקשר לכל הקיום שלך?
     
    סקרלט סטון היא דור שלישי לגנבים ויש לה הכול: ארוס מסור, דירה לונדונית רחבת ידיים והצעת עבודה חוקית לגמרי. כל זה מתפוגג בבת אחת והיא מוצאת את עצמה במטוס לסוואנה, ג'ורג'יה, בחיפוש אחר משמעות החיים. 
    היא שוכרת בית חוף על אי קסום ומשנה את המראה החיצוני שלה, את דיעותיה ואת תפיסת עולמה. היא זקוקה לשלווה, אבל במקומה היא מקבלת שותף לדירה שנראה כמו אל נורדי, מתנהג כמו סוהר ובעל חושים של כלב ציד, שגורמים לו לזהות את נוכחותה בכל מקום בו היא נמצאת. 
     
    תיאודור ריד הוא קשוח, קפדן ובעל גוף פלדה ממגנט. הלב שלו חלול ושחור והשלדים מעברו הפכו אותו למבודד וצמא לנקמה. הוא לא אוהב חברה, קשקושים נשיים ריחניים ומבטא בריטי מפונפן. 
    הוא שונא כל מה שהיא עושה. 
    היא מוקסמת מכל תנועה שלו. 
     
    אט־אט הם מגלים שהקשר ביניהם הרסני, שהמשיכה שלהם מחשמלת ושהסודות שהם מסתירים הם עניין של חיים ומוות. האמת היחידה שהם חולקים היא שהכול הוא שקר. 
     
    ***
     
    "למעלה מ־85% מאוכלוסיית העולם מאמינים בכוח עליון, אבל מעטים בלבד מאמינים בניסים."
    ואתם מאמינים?
     
    ג'ול אי. אן. זכתה בפרסים רבים על עבודתה וספריה העפילו לרשימות רבי־המכר של הניו יורק טיימס, יו.אס.איי טודיי, וול סטריט ג'ורנל ועוד...
    ג'ול היא נשמה חופשית המכורה לרומנטיקה ולחוש הומור מטורלל. אחרי עשר שנים של הרצאות על ניקוי שיניים, היא יצאה לפנסיה מוקדמת מהקריירה שלה כשיננית והפכה לכותבת בז'אנר הרומנטי. היא נהנית מיוגה עם חברות, מאוכל טוב עם המשפחה, מטיפוס על צוקים עם ילדיה ומרומנים שצובטים בלב, סוחטים דמעות וחורכים תחתונים.  
     
     
     
     
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    29 25.9
    ספר מודפס
     
    98 69
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק 1
     
     
    אל תעשי פיפי בתחתונים. 
    הילדים נועצים בי את עיני הינשוף שלהם ועם כל צעד הברכיים שלי רועדות. 
    אל תעשי פיפי בתחתונים. 
    היום הראשון בבית הספר לא אמור להיות מפחיד כל כך. לילדים האחרים יש תיקי גב עם דמויות מסרטים מצוירים ונצנצים. לי יש תיק עור חום, עם מנעול שננעל בקוד בן ארבע ספרות ובתוכו שמורים הפנקס שלי, שלושה עפרונות מספר 2, חבילה של שנים־עשר צבעים, מספריים וארוחת הצהריים שלי. אוסקר הבטיח שאשתלב מצוין ביום הראשון של בית הספר היסודי. 
    כבר תשע פעמים שאלו אותי, "למה הבאת מזוודה לבית הספר?"
    "זה תיק מסמכים שהיה שייך לדיפלומט גרמני. אוסקר נתן לי אותו," אני עונה — כבר תשע פעמים. 
     
    ברגע שכל שמונה־עשר הילדים מוצאים לעצמם מקום ושקט משתרר בחדר, אנחנו מוזמנים אחד־אחד לספר מעט על עצמנו. אני הרביעית, ואחרי שזללתי יותר מדי עוגיות ריבה ושתיתי ליטר חלב לארוחת הבוקר, אני מרגישה שאני בהחלט בשלה להקיא. 
    אני לא מקיאה. במקום זה, אני עונה על כמה שאלות בסיסיות שאחרים כבר חלקו לפניי. "אוסקר הוא פורץ מנעולים, אבל הוא מסתובב עם אקדח משום שלא כולם נותנים כבוד לפורץ מנעולים רציני." אני נושכת את העור היבש שעל שפתיי ומסובבת את גופי אט־אט מצד לצד, בזמן שכל האחרים מביטים בי. הפיות שלהם פעורים. למה הם נראים מופתעים כל כך? העבודה שלו משעממת, לא קוּלית. לילד שדיבר לפניי יש אבא נהג קטר. זה קוּל.
    אני ממשיכה, "הוא אבא שלי, אבל הוא אמר לי לקרוא לו אוסקר כי אני לא תינוקת." אני מתעלמת מהלחישות וממשיכה. "אימא שלי מתה כי הרופאים הרעילו אותה."
    הלחישות נפסקות ומותירות שבעה־עשר זוגות עיניים פעורות שנעוצות בי. אפילו המורה שלי נראית כאילו אכלה משהו שעומד לעלות לה בחזרה לגרון.
    "אה..." אני ממשיכה, משום ששכחתי פרט מידע חשוב. "אבא שלי קורא לי רוּבּי1, אבל שמי האמיתי הוא סקרלט סטון2."
     
     
    פרק 2
     
    קוראים לי סקרלט סטון ואני דור שלישי של גנבים. 
     
    כעבור 26 שנים — בית כלא שמור — דרום מזרח לונדון
     
     
    יכול להיות שמאות גברים אחרים לבשו את התחתונים של אבא שלי. אני כאן כדי להגיד שלום אחרון. 
    להתפייס. 
    לסגור את הדלת. 
    ועם זאת, אני לא מפסיקה לחשוב על התחתונים המשותפים. בביקור האחרון שלי שמעתי במקרה את אשתו של אחד האסירים מתלוננת על זה. היא אמרה שבעלה נדבק בזיהום מחיידק טורף בגלל התחתונים המשותפים. 
    זו הייתי יכולה להיות אני. זאת שלובשת את התחתונים המשותפים. זה היה פשע שאני ביצעתי. התובנה הזאת תשתק אותי עד סוף ימיי. 
    "אני עוזבת את לונדון." הנה. אחרי שהתאמנתי על השורה הזאת במשך שלושת רבעי שעה בנסיעה לכאן, המוח והפה שלי משתפים פעולה. נס. 
    הסנטר שלו נשלח קדימה, עיניו לא ממצמצות. 
    ידי מורמת אל פי. ברגע האחרון אני מאגרפת אותה ותוחבת את שתי ידיי אל מתחת לרגליים. לפני שש שנים הפסקתי לכסוס ציפורניים. שום רמה של עצבנות לא תשכנע אותי לחזור להרגל הדוחה הזה, בעיקר לא בתחומי ארבעת הקירות האלה, המזוהמים בחיידקים טורפים. 
    "למה, רובי? אני לא מבין." מצידו השני של שולחן המתכת אבא שלי מהדק את אצבעותיו השלובות, כאילו שהוא נאלץ לאזור את כל כוחו כדי לשמור על שליטה. 
    "אני חייבת." שיניי חשוקות ואני מדחיקה את הצורך שלי להתפרק ולספר לו על כוונותיי האמיתיות. הכאב העמום בחזי לוחץ יותר ויותר עם כל נשימה. 
    "מה עם דניאל?"
    אני מנענעת את ראשי. "זה נגמר." הדמעות צורבות את עיניי כשאני משפילה את מבטי אל החריצים השחורים שעל רצפת הבטון ועוצמת את עיניי לרגע כדי להתגבר על החולשה. 
    המחשבות שלי נודדות אל האישה שלצידי, שמדברת על ג'ואי שרק התחיל ללכת. הבושם הפרחוני שלה מתגבר על הצחנה העבשה. הדלת מאחוריי מזמזמת כשעוד מבקר נכנס לחדר. אני לא יודעת איך אבא שלי חי פה. אני הייתי טובעת אחרי שבוע במחשבות ייאוש על רצון להתאבד — ועל תחתונים משותפים. 
    "עוד עשר שנים. שבע, עם התנהגות טובה. חכי לי. את צעירה, אל תקבלי החלטות פזיזות."
    אני רועדת ושואפת אוויר ועיניי פוגשות את עיניו. "אני עוזבת מחר."
    אי אפשר שלא להבחין בהתכווצות שלו. 
    אוסקר סטון הוא גבר קשוח, ממש כפי שמרמז שמו3. וכמו כל בריטי טוב, הוא יודע להפגין אדישות מושלמת. אבל אני החולשה שלו. אני הסיבה שבגללה הוא כאן. 
    "אני אמצא אותך."
    שפתיי הרוטטות מספקות בקושי חיוך מלאכותי. הוא לא ימצא אותי. איש לא ימצא אותי. המשקל שעל חזי מתעצם. אוסקר הוא לא האבא הכי טוב במובן המקובל של המילה, אבל הוא האבא הכי טוב בשבילי. לא היה יום בחיי שלא הרגשתי שאני כל עולמו. 
    הגיע הזמן להגיד שלום וניד הראש של הסוהר שמאחוריי מאשר זאת. 
    "אני אוהבת אותך, אוסקר." 
    הוא מחכך בידו המחוספסת את ראשו המגולח ועיניו הכחולות המכווצות מעמיקות את הקמטים בפניו. חיים שלמים חקוקים בבשרו. אני בכלל לא דומה לאוסקר. הדבר היחיד במראה שלי שירשתי מאבי הלבן מתבטא בכך שהעור שלי חום ולא שחור כמו זה של אימי. הוא נהג להגיד לי ששלושתנו היינו שוקולד לבן, שוקולד חלב ושוקולד מריר. הייתי חייבת להאמין לו. אני לא זוכרת את אימא שלי, אבל היא הייתה מושלמת. אם אני כבר חייבת להמציא זיכרונות ממנה, אין סיבה שהם לא יהיו מדהימים. בראש שלי היא הייתה אלילה, גיבורת־על — שלמוּת. 
    עיניי נודדות בחזרה אל המציאות ואל הגבר שמולי. הוא הזדקן בכלא, אבל האמת היא שהבריחה התמידית מהחוק גזלה ממנו שנים עוד הרבה לפני פרק המאסר הזה. "רובי..." קולו נשבר. "אני אמצא אותך."
    אני מהנהנת ושנינו קמים. אלה שלוש מילים רבות־עוצמה כשהן נשמעות מפיו של אוסקר סטון הגדול. הוא לא נתפס, הוא הסגיר את עצמו לפני עשר שנים. 
    לכל מעשה של אוסקר יש מטרה. עשרים שנה זו עסקה טובה, יחסית למאסר עולם שהיה נגזר על כל אדם אחר שהיה מבצע פשע כזה. 
    הפשע שלי. לא שלו. 
    לשנות את הסדר של רשימת הממתינים לתרומת איברים ולשחד את כל מי שהיה עלול להבחין בכך, זה לא בדיוק חוקי. לא תמיד הדברים ההכרחיים בחיים נמצאים בצד הנכון של החוק. 
    אני עשיתי את זה, אבל הוא הודה באשמה. 
    הסוהר מכריז שזמננו תם. אוסקר נאחז בכוח בצידי השולחן. אנחנו חולקים מבט ממושך ללא שום מצמוץ והוא מרים את גופו הגבוה מהכיסא, שרגליו חורקות על הרצפה. מתי התפוגג החלק האמצעי של החיים לערפילים כאלה של דברים "ראשונים" ו"אחרונים", שחונקים את כל הדברים המדהימים שיש באמצע?
    אני כל כך מפחדת שברכת השלום הסופית הזאת תישאר לנצח הזיכרון האחרון שלי מאבא שלי. 
    ככה זה: הייתי רוצה, יכולתי, הייתי צריכה. לכמה אנשים יש הזדמנות לומר את כל מה שרצו אי פעם לומר? בלי חרטות. 
    "אני אוהבת אותך." למה אלה המילים היחידות שאני אומרת? הלב שלי מתפוצץ בכאב עצום כל כך, שאני לא מסוגלת לסנן אפילו מילה אחת נוספת. זה לא מספיק. מיליון רגשות צווחים בראשי: אני מצטערת. בבקשה, סלח לי. אף פעם לא הרגשתי רגילה, אבל תמיד... תמיד הרגשתי אהובה. תודה על שהיית לי גם אב וגם אם. אל תשנא אותי כשתגלה את האמת.
    "למה את בוכה? הילדה שלי לא בוכה לעולם." הוא חופן את פניי ומלטף באגודליו את לחיי. 
    "החיים פשוט..." אני לוחשת מבעד לגוש שבגרוני. "לא הוגנים."
    "אף אחד לא הבטיח שהם יהיו הוגנים, רובי. אבל אלה החיים היחידים שיש לך, אז פאקינג תחיי אותם." הוא נושק למצחי. 
    אני כורכת את זרועותיי סביב צווארו. אם לא ארפה, זה ייעלם. אוסקר מתקן הכול. הוא הופך את מה שבלתי־אפשרי לאפשרי. 
    "תפסיק!" אני בוכה כשהסוהר מושך את אוסקר מאחיזתי. 
    "אני אמצא אותך..." הוא מסב את ראשו לאחור בעוד רגליו מדשדשות לעבר הדלת. הוא מחכה שאסתובב ואלך, אבל אני לא מוכנה. לא הפעם. אני מתבוננת בו נעלם במרחק וכל צעד חסר חיים שלו הוא משפט סופי בספר. 
    שלום, אוסקר סטון. 
    אני אוהבת אותך. 
     
    *
     
    הסבירות שאחזור ללונדון שואפת לאפס. קוראים לי סקרלט סטון ואני דור שלישי של גנבים, עם כרטיס בכיוון אחד לסוואנה, ארוּס לשעבר שנמצא בדרכו לאפריקה וספרו של אקהרט טולה "דממה מדברת" בתיק. 
    המטרה שלי היא לגלות את משמעות החיים או למות תוך כדי ניסיון לגלות אותה. 
    "אם יש לך מחשב בתיק, את צריכה להוציא אותו."
    שפתיי מתעקלות לחיוך כשאני קורצת אל איש הביטחון של שדה התעופה. "אין מחשב." אני חולפת במהירות בסורק, לבושה בטייטס פשוטים, טי־שירט ונעלי בלרינה, ואני מנענעת את השרשרת שלי עם תליון האודם בידי הימנית כדי שאיש הביטחון יוכל לראות אותה.
    כעבור שעה ואחרי שהספקתי לקנות כרית לצוואר, אנחנו ממריאים. המבט שלי נעצר על פרקי האצבעות הלבנים, שנאחזים בידית המושב שבין מושבי המחלקה הראשונה. לפני שהשמדתי את המחשב ואת הטלפון הנייד שלי, פרצתי למערכת הממוחשבת של חברת התעופה ושדרגתי את הכרטיס שלי למחלקה ראשונה, ללא תשלום נוסף. זאת הייתה העבירה הפלילית האחרונה שלי. 
    אני מקווה. 
    "את טסה לעיתים קרובות?" שואל הבלונדיני בקול רועד. כשהוא מרפה מעט את אחיזתו, עיניו הפעורות ננעצות בעיניי ועל מצחו צרוב השמש מבצבצים אגלי זיעה מרוב מתח. 
    אמריקאי. נהדר ממש. הם יכולים להיות כאלה פטפטנים. אוסקר תמיד אמר שאני פטפטנית כמו איזו אמריקאית, אבל אני אפילו לא מתקרבת לזה. 
    "לא, אני מעדיפה רכבות. אבל אם זה עוזר, כדאי שתדע שמעולם לא הייתי במטוס שהתרסק."
    עיניו הכחולות־אפורות נפערות באימה. 
    המטוס צולל. שכני למושב שוב נאחז בכוח בידית. "אנחנו עומדים למות."
    אני מחניקה חיוך. "סתם מהמוּרה בדרך — גל על פני השמיים. אם אתה רוצה משהו שממש יעיף לך את המוח, אני יכולה לספר לך על מאמר שקראתי לאחרונה, על זה שצפון קוריאה שיגרה מעל ארצות הברית נשק אלקטרומגנטי הרסני, ואם הוא יתפוצץ, כל המכשירים האלקטרוניים יפסיקו לפעול, כולל אלה שבמטוסים."
    הבחור בעל אחיזת המוות משתנק. 
    "אני יודעת. גם לי זה עשה צמרמורת." אני נאנחת ומושכת בכתפיי. "אבל, היי... זאת בטח תהיה טיסה מגניבה." טוב, יכול להיות שאני פטפטנית יותר מהבריטית הממוצעת. 
    "יש לך חוש הומור עוקצני." שיניים לבנות מציצות מבין שפתיו, שעדיין מתוחות בחיוך עגום. הצבע חוזר לאצבעותיו ולפניו. 
    "יש לך אוצר מילים כביר." אני מושיטה את ידי. "אני סקרלט סטון."
    עיניו נעות מספר פעמים בין עיניי וידיי, ורק אז הוא מרפה מהידית. "נולאן מוּר." הוא לוחץ את ידי כאילו שאני מחזיקה את גופו המיטלטל מעבר לגשר. 
    בתשובה אני לוחצת את ידו בעוצמה זהה. 
    אוסקר אומר שלחיצת יד אומרת הרבה — תלחצי בביטחון או בכלל לא. 
    "אמריקאי?" אני בוחרת לא להניח הנחות בגלוי. 
    הוא מהנהן. 
    אני משעינה את ראשי לאחור, עוצמת עיניים וטופחת לעצמי קלות על השכם, משום שאני כל כך ידידותית. 
    "ח... חתונה."
    ו... מתחילים. עוד פטפטת. "סליחה?"
    אנחנו חולפים בטלטלה דרך העננים וידיו של נולאן מונחות, קפוצות, על רגליו. "חתונה. באתי בגלל חתונה. חבר שלי מהקולג' התחתן בפרנהאם."
    "הו, נפלא. כל הכבוד." אני חוזרת לתנוחת הנמנום. 
    "אני מסוואנה, ג'ורג'יה." ידיו הרועדות של נולאן מקבלות מהדיילת את בקבוק הג'ק דניאלס הזעיר, קולה וכוס מלאה בקרח. הוא מחייך והמתח עדיין מרעיד מעט את שפתיו. 
    אולי הוא כזה פטפטן רק כשהוא לחוץ. 
    "באמת? לשם אני נוסעת. נולדתי בסוואנה."
    הוא מביט בי מזווית העין ומכווץ את העין השנייה. "את ממש נשמעת כמו מישהי שנולדה בסוואנה, ג'ורג'יה."
    "חצוף," אני קורצת לו. 
    "כן. חצוף, בגלל שאנחנו אומרים את זה הרבה בסוואנה." הוא לוגם מהמשקה. "ההורים שלך במקור מלונדון או מסוואנה?"
    אני נכנעת. נולאן ידידותי או תלותי או גם וגם. 
    "אבא שלי במקור מלונדון ואימא שלי הגיעה ללונדון מהקריביים." אני מצביעה על שערי, על התלתלים שיצאו לחופשה משעות על גבי שעות של החלקה עיקשת. "תודה, אימא, על השיער." אני מחייכת. 
    "בניגוד להמלצות הרופאים, היא נסעה עם אבא שלי לאטלנטה לנסיעת עסקים שלו כשהייתה בהיריון איתי, בשבוע השלושים וחמישה. הם נסעו לסוואנה ביום האחרון כדי לבלות קצת על החוף ואימא שלי פתאום ילדה. נסיעה של עשרה ימים התארכה לחודש ורק אז לקחו אותי הביתה, ללונדון. מאז לא הייתי בסוואנה."
    חיוך מפלרטט עולה על שפתיו ומפוגג את המתח מגופו הדרוך. "כמה שנים חלפו מאז הפעם האחרונה שבה היית בסוואנה?"
     
    הריסים שלי מרפרפים מעלה, אני ממצמצת לעברו מספר פעמים ואז מצחקקת. "זאת דרך ערמומית מאוד לשאול בת כמה אני."
    הוא מושך בכתפיים ולוגם לגימה נוספת מהמשקה. 
    "שלושים ואחת שנים."
    "מה מביא אותך בחזרה לסוואנה?" הבחור הזה יורה אינסוף שאלות. 
    אני מביטה באצבעותיי, נוקשת ברגליי ומעקלת את שפתיי. "הממ... שאלה טובה. אני חושבת שהתשובה הכי פשוטה היא שיום אחד הבנתי שהחיים שלי לא מתקדמים כמו שחשבתי. אני לא רוצה שזה יישמע כמו סיפור שחוק, אבל הייתי על פרשת דרכים ונאלצתי לקבל החלטה. אז מערבה. בחרתי מערבה."
    "מסקרן. זאת נסיעה זמנית או מעבר קבוע?"
    אחרי מחשבה על משמעותה של כל מילה, אני עונה, "גם וגם." בשלב מסוים, העובדה שמכרתי את רוב חפציי והחלטתי לעזוב את הבית לנצח, בהחלט עשויה להכות בי. אם הייתי עוזבת משפחה גדולה, חברים, אפילו דג זהב, אני חושבת שהייתי מרגישה את השפעת הרגע המשנה חיים הזה. דניאל איננו. הוא חי את החיים שהוא היה אמור לחיות. ואוסקר יכול למות מאיזה חיידק טורף שיחטוף מהתחתונים המשותפים שלו עוד לפני שיגמור לרצות את עונשו. 
    נולאן מצחקק. "מובן. אני זר במטוס. אנחנו לא חייבים לעבור לפסים אישיים. אחת־עשרה שעות של סמול־טוק  מצידי זה בסדר."
    כמובן. "מעולה." שפתיי נמתחות לחיוך קפוץ.
    המבט מלא הציפייה שלו גורם לי לנוע במושבי באי־נוחות. 
    אני פולטת נשיפה מבוקרת שלא נשמעת נואשת מדי ולאחר מכן מחייכת. "ספר לי מה אתה עושה בסוואנה, מר מור."
    "טוב, מיס סטון. אני מוכר בתים ולא מזמן התחלתי לעסוק גם בפיתוח של נדל"ן מסחרי. אבא שלי התעסק שנים בנדל"ן, אבל הוא משתעמם מזה, אז ירשתי את ה'תחביב' שלו."
    "יש לך בתים להשכרה?"
    "לא... בעצם, אחד. למה?"
    "לא שריינתי לי מקום. עדיין."
    "אני יכול לתת לך כמה שמות של בעלי בתים אחרים. הבית שיש לי הוא באי טַייבּי, בית חוף שיש בו חדר אחד פנוי ומטבח משותף. החדר האחר כבר מושכר. בטח לא מה שאת מחפשת."
    אני מנענעת את ראשי. "אני לא צריכה יותר מחדר אחד."
    הוא מקמט את אפו. "כן, אבל הוא פנוי רק לחצי שנה. אז השוכר השני יוצא והמקום יעמוד למכירה. הוא בטח יימכר תוך יום."
    חצי שנה. אני לא מאמינה שהוא אמר חצי שנה. 
    "אני מעוניינת. חצי שנה זה מושלם."
    "באמת?"
    אני מהנהנת. 
    נולאן קופץ את שפתיו. "שכחתי לומר... השוכר האחר הוא גבר, חבר ותיק שלי."
    "אנס? רוצח? יש לו פֶטישים מוזרים? מסריח? נוחר בקול רם נורא?"
    הוא צוחק. "אני לא בטוח לגבי הנחירות. לא ישנו באותו חדר מאז שנות העשרה המאוחרות שלנו. יכול להיות שיש לו פֶטיש מוזר שאני לא יודע עליו, אבל אני מוכן להסתכן ולומר 'לא' בנוגע לאונס ולרצח. הוא זה שעושה את רוב התיקונים והשיפוצים בבתים שאני מוכר, אז מדי פעם יש לו ריח של זיעה ונסורת, אבל אני מתאר לעצמי שזה יורד במקלחת."
    אני מיטיבה את כרית הצוואר שלי ועוצמת את עיניי. "אני אקח את הבית."
    "לא אמרתי לך מה המחיר. לא מילאת בקשה. אני אצטרך המלצה."
    "אני מחייכת מבלי לפקוח את עיניי. "מה המחיר?"
    "אלף לחודש."
    אחרי לא יותר מעשר שניות של מחשבה אני עונה, "סגור."
    "מה עם המלצות?"
    "יש לנו אחת־עשרה שעות להכיר אישית, מר מור." מר פטפטני. "כשננחת, תגיד לי אם אתה עדיין זקוק להמלצה."
    אני תופסת שינה קלה בהפסקות המעטות בשיחה. ממש פלא. שינה זה תיאור מוגזם קצת. אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על התחתונים המשותפים. באמת, כל מה שנוגע בעור של אבא שלי שותף וכנראה גם טונף בנוזלי גוף בכל צורה ומצב צבירה.
    אחרי שאשתו של האסיר התלוננה על הזיהום בעורו, חקרתי את תהליכי הכביסה בכלא ונתקלתי בבלוג של אסיר לשעבר. הוא אמר שהרבה בתי סוהר שולחים את הכביסה שלהם לספקי שירות חיצוניים, שמכבסים גם עבור בתי עסק אחרים, כמו מסעדות. עכשיו אני לא מסוגלת לגעת במפית בד במסעדה בלי לתהות אם היא כובסה באותה מכונה כמו התחתונים המשותפים המטונפים. 
    • ג׳ול אי. אן
    • ג׳ול אי. אן
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות