הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • נתניהו ביוגרפיה
    ספר מוגן
     
  • נתניהו ביוגרפיה
    ידיעות ספרים | פברואר 2018 | עיון, ביוגרפיה | 321 עמ'

    אם ישלים את הקדנציה הנוכחית עד תומה יעקוף בנימין נתניהו את דוד בן־גוריון ויהיה למי שכיהן יותר מכל אחד אחר בתפקיד ראש ממשלת ישראל. עצם אִזכּוּר שמו מעורר רגשות עזים ומנוגדים: מצד אחד ניצב מחנה עצום ורב של ישראלים הרואים בו את אבי האומה, משיח בן־זמננו ומנהיג בסדר גודל תנ"כי. מן העבר השני עומדים לא מעט ישראלים שאינם יכולים לשאת אותו, את משפחתו ואת סגנונו. קשה למצוא ישראלים אדישים לנתניהו, ולא בכדי. האיש הוא ללא ספק אחד המנהיגים המרתקים ביותר בהיסטוריה של המנהיגות הישראלית בעידן החדש. אישיותו רוויית ניגודים וכישרונות, אך גם לא מעט חוליים וחולשות, וקשה לעמוד על טיבו במדויק: האם הוא אידיאולוג ימני חסר פשרות המוכן לעשות הכול כדי לחסום את מדיניות השמאל, או שמא מדובר בנהנתן חסר גבולות שכל מעשיו מכוונים לתכלית אחת ויחידה — הישארות בשלטון? האם הוא מחזיק בתפיסת עולם מוצקה, או שרק הכוח, השררה והכיבודים נחשבים בעיניו? האם הוא גיבור, או ציניקן?

     

    ב"נתניהו", מנסה בן כספית לענות על שלל השאלות הללו דרך סקירת גיבורי חייו ונוף ילדותו של בנימין הצעיר, שנהפך לביבי, שהומר ל"בן ניתאי" וחזר להיקרא בנימין נתניהו לאחר נפילת אחיו יוני. הביוגרפיה החדשה הזאת נעה בין נאומיו חוצבי הלהבות של הסבא, הרב נתן מיליקובסקי בפולין של תחילת המאה שעברה, דרך הרביזיוניזם הלוהט של האבא פרופ' בן־ציון נתניהו והאח הגיבור המת יוני, וכלה בשלוש רעיותיו: שתי גרושותיו והרעיה האחת שאין בלתה, שרה. הספר עתיר תובנות וגילויים חדשים, ומכוון לראשונה את הזרקור אל פינות נידחות בחייו ובאורחותיו של בנימין נתניהו.

     

    בן כספית הוא עיתונאי, בעל טור, סופר, איש רדיו וטלוויזיה ישראלי, המסקר את המערכת הפוליטית, המדינית והצבאית בישראל מעל שלושה עשורים. זהו ספרו השני על בנימין נתניהו. כספית נשוי ואב לשלושה, מתגורר בהוד השרון.

    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win8
  • 29.7  54 
    הוספה למועדפים שלי
  • רוח ביבי
     
    ביום רביעי, 11 במרס 2015, שישה ימים לפני הבחירות, קרא בנימין נתניהו לכמה מראשי תנועת ההתנחלות לכינוס דחוף בבית ראש הממשלה שברחוב בלפור בירושלים. זה לא היה הפורום הרשמי של ראשי מועצת יש"ע. זו היתה פגישה חשאית שארגן שלמה (מומו) פילבר, איש המבצעים המיומן של נתניהו, והוזמנו אליה הקמב"צים היעילים ביותר של יש"ע, אלה שיודעים לספק את הסחורה שביבי ניסה לקושש באותם ימים: מנדטים. מבחינתו, זו היתה פגישה היסטורית.
    השבועות האחרונים היו קטסטרופה מתמשכת. כל מה שהיה יכול להשתבש אכן השתבש. נתניהו, שהקדים את הבחירות במטרה לזכות בניצחון קל נוסף על יריב אנמי במיוחד, מנהיג המחנה הציוני יצחק (בוז'י) הרצוג, מצא את עצמו מפגר אחריו בכל הסקרים. הרצוג הוביל בפער יציב של בין שניים לארבעה מנדטים. הרחוב נשלט בידי עמותות שמאל, במימון מיליארדרים אמריקאים תומכי תהליך השלום; עצומות של גנרלים בדימוס קראו להחלפת נתניהו ש"מסכן את ביטחון ישראל"; וראש המוסד לשעבר מאיר דגן, גוסס מסרטן, גייס את שארית כוחותיו כדי להתייצב בהפגנת שמאל גדולה בכיכר רבין ולקרוא בדמעות להחלפת ההנהגה במטרה להציל את המדינה. אלה הצטרפו לשלל פרשות מבית כגון סיפור הרעיה המלקטת בקבוקים ממוחזרים ומשגרת את נהגה להביא את תמורתם למעון הרשמי, דוח מבקר המדינה על הוצאות מעונות ראש הממשלה, דוח המבקר בעניין משבר הנדל"ן ועוד, והפכו את נתניהו לשק חבטות תקשורתי.
    רוב הסוקרים העריכו באותם ימים שהפער האמיתי בין ביבי לבוז'י אף גבוה יותר ממה שהשתקף בסקרים, וראשי הקמפיין של הרצוג העזו לדבר על ניצחון בהפרש דו־ספרתי. התסריט הזה לא היה חסר תקדים: זה בדיוק מה שקרה לנתניהו בפעם הקודמת שהודח מתפקיד ראש הממשלה בידי אהוד ברק, שש־עשרה שנה לפני כן. גם אז פתח ביבי את הקמפיין כשהוא מוביל באחוז או שניים וסיים אותו בתבוסה מוחצת. 2015 החלה להריח כמו 1999.
    נתניהו רגיל לתחושת מצור. הוא גדל והתחנך כך. אבל מרס 2015 זימן את אחד הרגעים הקשים שידע בחייו הפוליטיים. הוא כבר חש את מגעה של עניבת החנק הפוליטית על צווארו. מכל עבר סבבו אותו יריבים פוליטיים ששאפו להחליפו או לפחות להדיחו מהתפקיד. משה כחלון, שהיה שר בממשלתו, פרש, הקים מפלגה יריבה וסגר עם הרצוג על הקמת קואליציה משותפת אחרי הבחירות, גם במקרה של תיקו. לשאיפה הזאת היו שותפים גם אביגדור ליברמן ויאיר לפיד, שראו בהדחת נתניהו פרויקט אישי, ואפילו אריה דרעי, מנהיג ש"ס, שהצהיר בשיחות פנימיות כי יעשה הכול כדי לפטור את המדינה ממנהיגותו של נתניהו, גם אם פירוש הדבר יהיה לשבת באותה קואליציה עם לפיד, שנוא החרדים.
    גם בתוך הליכוד זה נראה רע. כמה מהח"כים החלו להתארגן ליום שאחרי ונפגשו בחשאי כדי לתאם עמדות. הסכינים נשלפו ומורקו ליום שלאחר ההפסד. ב־2006, כשנתניהו הוביל את הליכוד לשפל היסטורי של שנים־עשר מנדטים, לא הצליחו הבכירים שנותרו סביבו להדיחו. הפעם, נשבעו בכירי הליכוד, זה לא יקרה. לא ניתן לו רגע אחד של חסד. הכול היה מוכן להדחה מהירה, מיידית, למחרת ליל התבוסה.
    בנימין נתניהו שמע את הקולות וראה את המראות. הוא הריח דם במים, וזה היה דמו שלו. הוא נותר לבד מול כל העולם. מוושינגטון, דרך בירות אירופה ועד "מדינת תל אביב", כולם רצו להיפטר ממנו. כעת הרצון הזה החל להתפשט גם בשאר הארץ.
     
    באותה פגישה במעון ראש הממשלה, שישה ימים לפני הבחירות, נכחה גם רעייתו של נתניהו, שרה. החצי השני שלו. היחידה, כך הוא מאמין, שנאמנה לו באמת. עד הסוף. ברגעי חירום הם נאחזים זה בזה והופכים למעין ישות אחת. אלה היו ימי חירום. נתניהו הביט בפעילי המתנחלים הישובים מולו ופצח בנאום חייו. נאום חשוב יותר מזה שנשא רק שמונה ימים לפני כן בפני הקונגרס האמריקאי. זה היה נאום ה"להיות או לחדול" של בנימין נתניהו.
    "אני מציע שתתחילו לארוז", אמר נתניהו למשתתפי הפגישה. "אני עומד בפני תבוסה. השמאל עומד לנצח בבחירות. אותי יגרשו מלשכת ראש הממשלה, אבל את המחיר האמיתי תשלמו אתם. זוכרים את ההתנתקות? היא תחזור. השמאל יקים ממשלה וייבש את מפעל ההתנחלויות. חלק מכם יתייבשו ואת החלק האחר פשוט יגרשו מהבתים. אני מציע לכם להתחיל לאסוף קרטונים ולארוז. אבל עדיין לא מאוחר מדי. הכול תלוי בנו, ובעיקר בכם. אתם צריכים להבין את המצב לאשורו. זו מלחמה של הכול או כלום, על הבית של כולנו, על ארץ ישראל. מה בפועל? דבר ראשון, אתם צריכים להפנים שהצבעה לנפתלי בנט ולבית היהודי היא כמו הצבעה לשמאל. אז אולי בנט יקבל עוד שלושה־ארבעה מנדטים, אבל הרצוג ירכיב ממשלה. ברגע שתבינו את זה, אתם צריכים להפיץ את זה הלאה. למשפחה, לחברים, לכולם. אתם צריכים להבין את משמעות ההצבעה לבנט בבחירות האלה.
    "אני צריך מכם דבר נוסף", הוסיף נתניהו, "אני זקוק לכם בשטח. אני מבקש שכל מועצה אזורית ביהודה ושומרון תיקח על עצמה עיר 'ליכודית' ותפעל בה מעכשיו ועד יום הבחירות. בעיקר ביום הבחירות. יש לנו קהל מצביעים אדיש, שלא מבין את גודל השעה. אני רוצה שתעבדו בערים האלה כמו שאתם יודעים. עשרים וארבע שעות ביממה. יש לנו רשימות מסודרות, ובסך הכול צריך להגיע לאנשים ולהביא אותם לקלפי. זה לא בלתי־אפשרי. עדיין אפשר לעשות את זה".
    דבריו של נתניהו השאירו רושם אדיר על הנוכחים. כמה מהם מכירים אותו שנים ושמעו אותו עשרות פעמים, אבל הפעם, הם סיפרו, ההרגשה היתה אחרת לגמרי. בחדר עמדה תחושת אפוקליפסה. נתניהו דיבר מדם לבו. ובניגוד להרגלו, הוא לא הסתפק בדיבורים אלא גם הניע למעשים. טכנולוגיות חדשות מאפשרות לסמן את מאגרי המצביעים הפוטנציאליים של הליכוד, לעקוב בזמן אמת אחר תנועת האנשים הנמנים עמם, ויתרה מכך, להגיע לכל מצביע פוטנציאלי כזה באופן אישי, ישירות למכשיר הסלולר. בסוף דבריו של נתניהו, שלמה פילבר חילק במהירות את מעוזי ההצבעה המסורתיים של הליכוד בין פעילי המתנחלים. המאגרים האלקטרוניים עודכנו. המערכת הופעלה. אנשי הסקרים הגבירו את קצב העבודה והמעקב. נתניהו התכוון להילחם עד הסוף, לא לוותר על אף מצביע. אם נגזר עליו ללכת, הוא לא ילך בלי קרב. הוא רצה להרגיש שעשה הכול כדי לנצח.
     
    היום אפשר לומר שזו היתה שעתו הגדולה של בנימין נתניהו. בשנה שלפני כן התרבו מאוד מספידיו. המנהיג בן השישים ושש נראה עייף, כבוי, מונוטוני. נגמרו לו השפנים. בנושא האיראני, העולם לא ספר אותו. סיסמת בחירות 2013, "חזק מול החמאס", פשטה רגל בעקבות חודשיים של רקטות שהחרידו את שמי תל אביב. היריבים הפוליטיים, כמו גם רבים מהבכירים במפלגתו, תיעבו אותו. בשלב כלשהו, באחד הרגעים המייאשים ביותר של הקמפיין, הועלתה במעגל הפנימי של נתניהו הצעה מרחיקת לכת: הצהרה, ערב הבחירות, כי זו הפעם האחרונה שהוא מתמודד על ראשות הממשלה. כלומר שזו תהיה הקדנציה האחרונה שלו. היו להצעה לא מעט תומכים. אפילו נתניהו שקל אותה בחיוב. הוא היה מיואש וקיווה להצליח "לגנוב" כך עוד קדנציה. היתה זו הרעיה שפסלה אותה לבסוף על הסף. לא יקום ולא יהיה, אמרה. ובמעון ראש הממשלה שברחוב בלפור בירושלים, הרעיה היא הקובעת. יש לה זכות וטו בכל החלטה. היא המעצמה היחידה.
    לאחר שניער מעליו את הייאוש, העביר נתניהו הילוך ועבד בימים האחרונים של הקמפיין סביב השעון, כאחוז תזזית. ברגעים כאלה אין לנתניהו מתחרים. הוא לא נח. יכולת העבודה שלו כמעט אינסופית. הוא ישן שלוש־ארבע שעות בלילה, וגם אז, בשנתו, בחלומותיו, הוא מחפש פתרונות, סוקר דרכים חדשות להבקיע אל לבם של בוחריו, להחזיר אותם הביתה. כשהיריבים שלו נחים, נרגעים או לוקחים פסק זמן, נתניהו רץ קדימה. הוא פייטר בלתי־נלאה שלא רואה במפלה אופציה ומקדש את כל האמצעים בדרך למטרה. ווינר כפייתי.
    נתניהו לא נלחם רק על כהונתו. הוא נלחם גם על החיים עצמם. באותה תקופה החלו רינונים על חקירה פלילית אפשרית באשר לנעשה במעונות ראש הממשלה. הפרסומים העיתונאיים ודוח המבקר שרטטו תמונה בעייתית, בלשון המעטה, של בזבוז משווע ונהנתנות שלא יודעת שובע על חשבון הציבור. ביבי כבר היה בסרט הזה, אחרי שהודח ב־1999. גם אז נפתחה חקירה פלילית נגדו ונגד רעייתו, בחשדות דומים. נתניהו ואשתו נחקרו פעמים רבות במשרדי היחידה הארצית לחקירות הונאה. חיפוש בוצע במשרדו לעיני המצלמות. נתניהו הושפל עד עפר וחמק מכתב אישום בעור שיניו. לימים האשים כי החקירה המשטרתית וההשפלה הציבורית זירזו את מות אמו, צילה, בשנת 2000. בסופו של דבר, לאחר התלבטות ארוכה, החליט היועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין, לסגור את התיק. הפיכתו לנחקר שיוצא ובא מחדרי החקירות צילקה את נתניהו. מאז, פָחד פַחד מוות מהאפשרות שחוויה כזו עלולה להתרגש עליו פעם נוספת.
    ביבי חשש שאם יפסיד בבחירות ויודח, יהיה פגיע יותר והיד על הדק החקירה של רשויות החוק תהיה קלה יותר. הוא חשש שברגע שיפנה את לשכת ראש הממשלה, יאבד את ההרתעה שהשיג בקרב אנשי החוק בישראל. המקורבים יתחילו לדבר. לך תדע איפה זה ייגמר. הוא הכיר מקרוב את כל הגורמים שרצו להיפרע ממנו. במרס 2015 נלחם בנימין נתניהו על חייו, על חירותו.
    הוא לא ציפה שרק האחרים יעבדו בשבילו. נתניהו הפשיל שרוולים והתראיין בכל ערוץ רדיו או טלוויזיה אפשרי, לא תמיד על פי המותר בחוק הבחירות בישראל, וערוצי התקשורת השונים שיתפו פעולה. המטרה שלו באותם ראיונות היתה פשוטה: להפיץ פחד. הוא יצר במכוון חזית נגד התקשורת, גם באמירותיו וגם במעשיו (גירוש צוות טלוויזיה מבית ראש הממשלה בירושלים ביום הבחירות, סירוב להתראיין לעיתונאים מסוימים), הכול כדי ליצור מצג שלפיו התקשורת השמאלנית מנסה לגרש אותו מתפקיד ראש הממשלה תוך שיתוף פעולה עם השמאל הקיצוני והערבים. הוא ידע שזו הדרך להחזיר את מצביעי הליכוד הביתה ולגרוף גם חלק ממצביעי הבית היהודי. הוא רצה שהקהל הזה ייעלב בשמו, יזדהה עם המצור שכביכול הוטל עליו, ירגיש חובה לחוש לעזרתו של ראש ממשלה בישראל. הוא מכיר את מצביעי הימין באופן אינטימי. הוא יודע לפרוט על נימי נפשם. הוא הזעיק אותם להציל אותו, והם באו.
     
    עוד קודם לכן שכר נתניהו את שירותיו של האסטרטג והסוקר האמריקאי ג'ון מקלוקלין. כמו תמיד, ביבי החזיק את הקלפים החשובים שלו קרוב לחזה. מקלוקלין לא הגיע למטה הבחירות הרשמי באור יהודה, אלא עבד ממשרד מאולתר במעון ראש הממשלה. שם נתניהו היה מוקף באנשי אמונו: שרה, הבן הבכור יאיר והצוות האסטרטגי הקרוב: מומו פילבר, מקלוקלין, מנהל הקמפיין אהרן שביב, מנהל מטה ההסברה ניר חפץ, האחראי על קמפיין הדיגיטל צוריאל שרון והאסטרטג אבי לרנר, שניהל את הקמפיין להעברת מצביעי הבית היהודי לליכוד. למעט החבורה הזאת, ביבי לא סמך על איש. את הפוליטיקאים הבכירים של הליכוד הדיר מהקמפיין. כמו תמיד במצבים משבריים, הוא התקפד פנימה, אל הגרעין הבסיסי ביותר. במרס 2015 בנימין נתניהו היה איש בודד מאוד.
    ממצאי סקרי העומק של מקלוקלין היו ברורים מהרגע הראשון: אי־אפשר להעביר קולות מגוש לגוש. בוחרי המרכז־שמאל מחוץ לתחום. אם ביבי רוצה להישאר ראש הממשלה, הוא חייב ללכת לקניבליזציה אכזרית בתוך גוש הימין. הוא חייב לכרסם באלקטורט של נפתלי בנט, איווט ליברמן, אלי ישי ואריה דרעי. הוחלט לפיכך לא לחזור על השגיאה של 2013 ולא להתעמת עם בנט. להפך: לחבק אותו חיבוק דוב. להבטיח שהוא יהיה הראשון שייכנס לממשלה, ללא קשר למספר המנדטים שיקבל. זו היתה האסטרטגיה. נתניהו ביצע אותה ללא דופי. בשבוע האחרון של הקמפיין הוא התראיין עשרות פעמים, בכל כלי תקשורת אפשרי, וחזר על המסר שוב ושוב. המטה שטיפל בציונות הדתית קיבל תגבור תקציבי. ח"כ ציפי חוטובלי התבקשה להסתובב ביהודה ושומרון ולשנן את אותה המנטרה סביב השעון: מי שיצביע בנט יביא להפלת שלטון הימין, לעליית השמאל ולגירוש מתנחלים מבתיהם. נקודה.
    ביום הבחירות זימן נתניהו את כל צוותי הטלוויזיה ואתרי החדשות למעון בבלפור, לסבב ראיונות נוסף של הרגע האחרון. המראיין הראשון היה חזקי ברוך מערוץ 7, אתר המתנחלים. ברוך ראיין את נתניהו כבר פעמיים בימים האחרונים, זו היתה השלישית. בשתי הפעמים הקודמות קרה דבר מעניין: נפתלי בנט, שהבין שנתניהו זומם על המנדטים שלו, קנה שטחי פרסום בערוץ 7 והשחיל סרטון מטעמו במהלך הראיונות של נתניהו. כך נוצר מצב שבו הגולשים הקליקו על ריאיון עם ראש הממשלה, אבל הדבר הראשון שראו, מיד כשנכנסו לאייטם, היה את בנט מפציר בהם: "לא לשכוח, בסוף אפשר לסמוך באמת רק על הבית היהודי". בנט, לשעבר ראש המטה של נתניהו, נלחם עם ביבי על מצביעיו עד זוב דם.
    הפעם, בבוקר יום הבחירות, הוזעק חזקי ברוך לבית ראש הממשלה מעכשיו לעכשיו, ללא תיאום מוקדם. הוא הגיע לבדו, בלי צוות, וצילם את הריאיון בעצמו. בעוד ראש הממשלה מתקין את המיקרופון על דש חולצתו במו ידיו, הציץ ברוך במכשיר הסלולרי שלו. בצבץ שם מסרון מהעורך שלו, שהוא במקרה גם אחיו, אודי ברוך. האח/עורך כתב כי יש שמועות שאחוז ההצבעה במגזר הערבי גדול פי שלושה ממה שנרשם בבחירות הקודמות באותה השעה. חזקי מיהר להקריא את המסרון באוזניו של נתניהו, שזיהה מיד את ההזדמנות. "תשאל אותי על זה", הורה לו ראש הממשלה, וברוך אכן שאל. נתניהו הגיב בתשובה ארוכה ומפורטת, על ערבים הנוהרים לקלפיות במימון עמותות השמאל והסכנה האיומה לגורל המדינה.
    כשהריאיון הסתיים, נתניהו הבין שיש לו ספין מנצח ביד. הוא קרא לטופז לוק, מנהל הניו־מדיה הצעיר של הקמפיין וחבר אישי של בנו יאיר. "בוא נצלם סרטון קצר", אמר נתניהו ללוק, שצילם במכשיר הסלולרי שלו את הסרטון שעשה היסטוריה: גרסה מקוצרת של מה שנאמר כמה דקות קודם לכן לערוץ 7. סרטון ההסתה עלה לרשת והפך ויראלי בתוך דקות.
    לנתניהו לא הפריעה העובדה שהוא היה מבוסס על מציאות בדיונית לגמרי. באותה שעת בוקר לא היתה בנמצא שום סטטיסטיקה מבוססת על אחוז הצבעה גבוה במגזר הערבי. אף אחד לא נהר לקלפיות ולא היו אוטובוסים של עמותות שמאל. זו היתה אגדה אורבנית שהגיעה לראש הממשלה בחטא והופצה על ידו בחדווה. אבל אותו זה לא עניין. באותם רגעים הכול היה כשר כדי להשיג את הניצחון. בעוד כמה שנים, מי יזכור את זה? מה שיזכרו זה שהוא ניצח.
    סרטון "הערבים נוהרים" אולי נולד במקרה, אבל היה נטוע בקו אסטרטגי עקבי. ביום הבחירות הסתערו אנשי הניו־מדיה של נתניהו על האלקטורט הליכודי, על פי מפתח גיאוגרפי, ושיגרו מיליוני מסרונים, ווטסאפים והודעות מוקלטות, רובם שקריים לחלוטין, עם אותו המסר: הערבים על הגדרות. חמאס קורא להם לתמוך במחנה הציוני. גדודי חללי אל־אקצא קוראים להצביע עבור הרשימה המשותפת. הם יצרו בקרב הליכודניקים תחושת מצור וחירום לאומית. לא רק גורלו של ביבי מוטל על הכף, סברו, אלא גורלה של המולדת.
     
    ביום הבחירות סייר המועמד משה כחלון בקלפיות. לקראת ערב פקד את הערים הליכודיות, שבהן הסתתר גם האלקטורט הפוטנציאלי שלו. החל מהשעה שש בערב הבחין כחלון בתופעה מדהימה: יותר ויותר ליכודניקים החלו נוהרים אל הקלפיות. כחלון יודע לזהות את תומכי הליכוד מקילומטרים. הם מזהים אותו בחזרה. עשרות מתוכם פנו אליו בידידות: "אנחנו רוצים שתהיה שר האוצר", אמרו לו, "אתה משלנו, אוהבים אותך".
    "אז אתם מצביעים עבורי?" השיב כחלון בשאלה, והם הודו, בעצב, שלא. אי־אפשר, משה, הם אמרו לו, הערבים על הגדרות. אנחנו מצביעים ביבי.
    והם אכן הצביעו ביבי. נתניהו הצליח לנגוס בימים האחרונים של הקמפיין כעשרה מנדטים ממפלגות הימין. הנפגעים העיקריים היו בנט, ליברמן, כחלון, דרעי ואלי ישי, שנותר מחוץ לכנסת. בסיכום הכללי, מסע הקניבליזציה של נתניהו במחנה הימין הוריד את הכוח הכולל של המחנה בכנסת, בעיקר בשל העובדה שישי לא הצליח לעבור את אחוז החסימה ושלושת האחוזים שבהם זכה הלכו לפח (אחוז החסימה עמד על 3.25 אחוזים), אבל זה לא באמת עניין מישהו. נתניהו ניצח בבחירות.
    למען האמת, אפילו הוא עצמו לא האמין. ביום שישי, ארבעה ימים לפני הבחירות, הוא עוד דיבר במונחי תבוסה. "תם עידן", אמר לאנשיו, "הפסדנו". הסקר הפנימי שלו העניק להרצוג פער של שלושה מנדטים, כך היה גם שלושה ימים לפני ויומיים לפני. אבל נתניהו לא התייאש ונלחם עד הסוף, כשהוא מגביר קצב, ווליום ומאמץ בארבעים ושמונה השעות האחרונות. העובדה שהפך לאנדרדוג סייעה לו. בשני הקמפיינים הקודמים הוא נחשב למועמד הבטוח לראשות הממשלה, למנצח הוודאי, ולכן איבד במהלך הקמפיין בין חמישה לשמונה מנדטים, על פי ההערכות השונות. הפעם הוא נראה כמי שעומד להפסיד, וזה עשה לו רק טוב. הליכודניקים חשו לעזרתו ברגע האחרון, והוא בנה מצג שווא והצליח לשווק אותו לציבור באופן מושלם. בזכות הפעילות המסיבית של פעילי המתנחלים ביום הבחירות בשטח, חולל נתניהו מהפך חסר תקדים שבמסגרתו זינק משמונה־עשר מנדטים לשלושים בתוך פחות משבוע ימים.
    השמועות הראשונות ביום הבחירות, שהחלו להתפשט בשעות הצהריים, דיברו על תיקו. לקראת סגירת הקלפיות הן קיבלו חיזוק ממדגמי הטלוויזיה. נתניהו, שהסתגר עם מקורביו והכין את עצמו לנאום תבוסה, היה מאושר. תיקו זה כל מה שהוא רצה. המטה המצומצם אף שיגר קבוצת פעילי ליכוד להפגין מול המטה של כחלון, כדי ללחוץ עליו לא ללכת עם הרצוג. עד הבוקר, כל זה כבר לא יהיה רלוונטי. במהלך הלילה הפך התיקו לניצחון גורף. עוד קודם, בשעות הערב והלילה, ניסה הרצוג להקים קואליציה. דיבר עם כחלון, עם ליברמן, עם לפיד, עם החרדים. הוא הבין מכולם שיש על מה לדבר. הוא הלך לישון כמעט ראש ממשלה, והתעורר ראש אופוזיציה. בדיוק כמו שמעון פרס ב־96'. נתניהו היה מאושר.
    כמה ימים לאחר הבחירות העבירו האמריקאים אזהרה תקיפה ללשכת ראש הממשלה: דבריו של נתניהו על הערבים חמוּרים, עומדים בסתירה לערכים שלאורם צריכה ישראל לפעול ואף עלולים להביא לשינוי מדיניותה של ארצות הברית בנושא התמיכה שהיא מעניקה לישראל בזירה הבינלאומית. אזהרה דומה הם העבירו בעניין אמירתו של נתניהו כמה ימים לפני כן לתקשורת בישראל, במסגרת קמפיין ה"געוואלד", שלא תקום מדינה פלסטינית במהלך כהונתו. נתניהו לא התרגש. הוא אסף כמה עסקנים ערבים חסרי השפעה במגזר, הזמינם ללשכתו ומלמל התנצלות רפה על דבריו. אחר כך ניצל פגישה עם שרת החוץ של האיחוד האירופי, פדריקה מוגריני, כדי לאשרר את מחויבותו לפתרון שתי המדינות. איש לא יזכור את ההתנצלויות הללו. את הניצחון המהדהד של נתניהו במרס 2015, רבים לא ישכחו.
    • בן כספית
      צילום: צביקה טישלר
    • בן כספית

      בן כספית (נולד ב-18 באוקטובר 1960 בתל אביב) הוא עיתונאי ופובליציסט ישראלי. שימש ככתב המדיני של מעריב, כותב טורי דעה, מגיש מספר תוכניות טלוויזיה וכתב ספרים. כיום הוא פרשן וכתב בכיר בעיתון "מעריב השבוע" ובאתר החדשות "אל-מוניטור".

     
  • המלצות נוספות